אלי סדן ועגלות ריקות ומלאות

אני מודה שלא עקבתי יותר מדי לעומק אחרי הדיבורים על הרב אלי סדן, עד כמה שהבנתי ה"פרשה" היא שהתגלה שיש בישראל אדם דתי, והוא תומך בעמדות דתיות. בכל מקרה, קלמן ליבסקינד כתב על זה יפה, ועודד אותי ללכת לערוץ היוטיוב של מכינת בני דויד ולשמוע כמה הרצאות. מה שהחזיר אותי לנושא שהיה לי בראש כבר שנים.

מדברים הרבה לאחרונה על חזרתה של הדת לתמונה בעולם. בישראל היהדות הולכת ופורחת, דמוגרפית ואידיאולוגית. באירופה האיסלאם הולך וקונה תומכים, גם מקרב האירופאים הותיקים. במקומות רבים אחרים פורחת הנצרות האוונגליסטית. בהודו רואים תחייה הינדית, במיאנמר וסרי לנקה הבודהיזם (בגרסאות דתיות ממש, לא הרוחניות המעורפלת שמזוהה איתו במערב) הולך ומתחזק. מה גורם לכל זה? לכל אחד יש איזשהו הסבר. לאנשים יש צורך בשייכות. זו ריאקציה לתהליך חילון קיצוני שקרה בנסיבות היסטוריות מסוימות. זה הכול דמוגרפיה, לדתיים אין מה לעשות חוץ מלהביא ילדים, ובסוף הם משתלטים על כל מקום.

מה שלא שמעתי יותר מדי אנשים מציעים, זה שאולי, ובניגוד מוחלט לתדמית העצמית הנפוצה בעולם החילוני כאילו כולו מורכב מספקנים ופילוסופים, אולי בעצם הדתיים כיום הם אלה שמתדיינים יותר, חושבים יותר, ומסבירים את עצמם יותר. לכו לערוץ היוטיוב הנ"ל של מכינת בני דויד. כמה שעות של הסברים אידיאולוגיים, הגות ומחשבה אפשר למצוא שם? אפשר בהחלט לא להסכים עם האידיאולוגיה שלהם. אני בהחלט לא מסכים איתה. אבל יש להם אידיאולוגיה והם מסבירים אותה. לכו לערוץ היוטיוב של אמנון יצחק. של זמיר כהן. חפשו הרצאות של עובדיה יוסף. לא מדובר על איזושהי תפיסת עולם של "התורה אמרה ככה וזהו". מדובר על שעות על גבי שעות של פלפולים והסברים. ומה יש לעולם החילוני להציע בתגובה?

בתיאוריה יש הרבה, אבל בעיקר בתיאוריה. הנעלבים ממשל העגלה הריקה אוהבים לדבר על הפילוסופיה ההומניסטית הנרחבת, מדעי הטבע והרוח. כל זה טוב ויפה, אבל איפה החילוני שמדבר על הדברים האלה במשך שעות ומעלה את זה ליוטיוב? אצל רוב החילונים שאני מכיר, ה"הרצאות" שלהן נוטות להיות קליפים בני שתי דקות של ג'ון סטיוארט או ג'ון אוליבר שצוחקים על הדעה החשוכה של איזה דתי כזה או אחר. לעתים קרובות באמת מדובר בדעה חשוכה, אבל כדאי שתדעו את זה מראש – כי ג'ון אוליבר לא יסביר לכם למה. דיונים פילוסופיים לא תמצאו שם. אם ארצה לנהל שיחה על אדם סמית, מקיאבלי, קונפוציוס, לילינבלום או בן־גוריון, נראה לי שכיום יש לי יותר סיכוי לנהל אותה עם חבר דתי מאשר עם חבר חילוני[1].

יכול להיות שהבעיה היא ההתמקצעות. נפוצה אצלנו איזושהי תפיסה כאילו כל אחד צריך להתרכז במקצוע שלו, וזה לא מעשי שאדם אחד יהיה מומחה גם למתימטיקה, גם למדעי המדינה, וגם להיסטוריה. אז יש לנו הרצאות על היסטוריה, יש הרצאות על מתימטיקה, וזה מצוין. אבל הרצאות כלליות על החיים, על דברים שרלוונטיים לכל אחד? על איך להתמודד עם אנשים, איך לגדל משפחה, איך לשמור על ערכים? גם החילונים שעוסקים בזה יחסית הרבה, בדרך כלל מספקים לכל היותר איזה ספר פעם בכמה שנים, או איזה בלוג שמתעדכן בקושי. מדי פעם קם איזשהו נואם חילוני מוצלח בסגנון ריצ'רד דוקינס או ניל דגראס טייסון (בישראל לא נראה לי שיש כזה), אבל גם הם מקפידים להישאר בתחום המצומצם שלהם. אף אחד לא יבוא לריצ'רד דוקינס בשביל להבין איך להתמודד עם קשיי הנישואין שלו או עם אובדן בן משפחה. ולא במקרה מדברים הרבה על חילונים שנזכרים באלוהים כשקורה משהו קשה בחיים שלהם – הדוברים הדתיים עובדים קשה לספק עצות ופתרונות לאנשים שמתבוננים עם משברים. החילונים ישלחו אותם לדבר עם מומחה, כי מה הם יגידו? שכל אחד יישאר בתחום המומחיות שלו.

אולי תגידו שזה יהיר להגיד לאנשים איך לחיות? חילוני חופשי אמיתי לא צריך הטפות מוסר? נכון שחלק מתפיסת העולם החילונית היא שאין איזשהו חוק אלוהי שאומר לנו איך לחיות, אבל זה לא אומר שאין אף חוק אחר. פילוסופים חילוניים פעם היו מקדישים אינספור דיונים, ספרים וקריירות בהבהרת הדברים האלה. ובכל מקרה, החוקים יופיעו – כיום אנחנו רואים יותר ויותר חוקים חברתיים שנוצרים יש מאין, עם דרישות לקבלת הגירה בלתי מוגבלת, זכויות חברתיות שלא לגמרי ברור איפה מתחילות ואיפה נגמרות ופיקוח הולך וגובר על חופש הביטוי. מאיפה מגיעים הדברים האלה? מי יודע. מרגע שהפסקנו להתדיין על החוקים שמנחים את החיים שלנו, למה שנתפלא כשחלק מאיתנו ממציאים חוקים שונים מאלה שאנחנו עד עכשיו דמיינו.

חשוב להבהיר – אני לא יודע אם זו הסיבה שהדת זוכה לתחייה בכל כך הרבה מקומות. אולי רק חנונים כמוני מתעניינים בדיונים פילוסופיים ורוחניים באינטרנט; אם כי מעניין לציין שיש גם דתות שלא זוכות לפריחה גדולה בימים אלה, כמו הקתוליות (ובכלל נצרות לא אבנגליסטית), הדאואיזם או השינטו, ואלה בדיוק אותן הדתות שלא מפורסמות במטיפים כריזמטיים ביוטיוב. אבל הנקודה היא שהגיע הזמן לתת לאותם מטיפים את הכבוד הראוי להם. הדתיים, לפחות בחלקם, הם לא איזושהי קבוצה מגוחכת שתקועה בחוקים בני אלפיים שנה ומסרבת להתבגר. החילונים, מנגד, הם לא איזושהי קבוצה אצילית של פילוסופים ומדענים שמבססים את כל אמונותיהם על עובדות והיגיון. גם אם נחשוב שהחילונים צודקים בסוגייה העיקרית (האם יש או אין אלוהים), צריך להכיר בעובדה שכיום, מי שמנהל דיונים רציניים ומספק טיעונים משמעותיים לעמדות הרוחניות שלהם, הם הדתיים.

וזה לא שהחילונים לא יכולים. בצפון אמריקה פורח עכשיו אחד המטיפים החילוניים היותר מוצלחים של דורנו, ג'ורדן פטרסון. העיתונים נדהמים מהתופעה המוזרה הזאת, ומדברים על הצעירים שמשום מה נוהרים להרצאות בנושאים כמו מוסר, לקיחת אחריות, ניהול יחסים בינאישיים, וכדומה. אבל זה מוזר רק אם מעולם לא היכרתם יהודי, מוסלמי, בודהיסטי, הינדי או אבנגליסטי דתי ומודרני. אני ממליץ לעולם החילוני לחזור מהר לבמת הדיונים הזאת, לספק עוד כמה מאות פטרסונים (ובפרט כמה פה בישראל), ולהתחיל להיזכר מה בעצם הערכים שאנחנו מאמינים בהם ולמה. יש לעולם החילוני הרבה מה להגיד, והוא לא אומר אותו. ובמצב הזה, קשה להאשים את כל אלה שנוהרים אחרי הדת. אולי במקום לדבר על "לחבק את מנשקי המזוזות", או לספור מי מעביר יותר כסף לאיזו דמוגרפיה, או לשאול איזו מפלגה מצאה מישהו עם שם מזרחי לעמוד בראשה – אולי אין ברירה אלא לנהל דיון רציני יותר. על כל שעה שבה אלי סדן או יגאל לווינשטיין מסבירים למה לדעתם נשים קרביות או זוגיות חד־מינית זה לא טוב, אין ברירה אלא להסביר שעתיים למה זה כן טוב, עם התייחסות רצינית לכל טיעון שלהם. אפילו תוכנית "לחם בשקל" של אמנון יצחק הגיעה עם טיעונים שאפשר להתייחס אליהם עניינית במקום לצחוק.

ואם לא? אז שלא נבוא בטענות כשהחילונות תלך לאיבוד לחלוטין לטובת עוד איזושהי תקופת ימי ביניים.

[1] סיפור קטן: לא במקרה הזכרתי למעלה את הרב זמיר כהן. עבדתי בעבר עם בחור דתי שהיה אוהד גדול שלו, והיו לי איתו כמה מהדיונים הפילוסופיים היותר מעניינים שזכיתי להם. יום אחד הוא אפילו לקח אותי לשיחה עם הרב שלו, הסברנו זה לזה קצת על הדעות שלנו, לא נראה לי שמישהו מהצדדים השתכנע אבל הייתה שיחה תרבותית ונחמדה. חברים חילונים היו לי כמובן הרבה יותר, ולצערי עם מעט מאוד מהם זכיתי לחוויות דומות.