לימודי ליבה ומתמטיקה יהודית

יש שעשוע קצת מוזר שאני עוסק בו לפעמים – סקירת ארון הספרים היהודי בחיפוש אחרי פנינים שיכולות לעניין אדם חילוני כמוני. יש אתר מדהים בשם hebrewbooks.org עם עשרות אלפי ספרים סרוקים מכל תולדות העם היהודי, וכשאני מסתובב שם יש לי הרגשה של גילוי ארצות בתוליות לחלוטין – אני חושב שיש סיכוי טוב שהרבה מהדברים שאני קורא שם לא מוכרים כמעט לאף אחד בעולם. יש מין מעגל קסמים בארון הספרים היהודי – גם חילונים וגם דתיים נוטים לראות בו מקור לכתבי הלכה, מוסר ושאר דברים שמעניינים דתיים. זה אומר שחילונים לא טורחים ללכת לשם כי כתבי הלכה ומוסר לא מעניינים אותם, ודתיים הולכים לשם כדי למצוא מה שמעניין אותם. זה אומר שיכולים להיות כתבים יהודיים עתיקים שמעניינים חילוניים אבל אף אחד לא מודע אליהם. ואני אוהב לחפש כאלה.

בזמן האחרון הייתי סקרן לגבי מתמטיקה "יהודית". יש שני ספרים ששמעתי עליהם, "מעשה חושב" של הרלב"ג ו"ספר המספר" של אברהם אבן־עזרא. בשבועות האחרונים הצצתי בהם פה ושם, וזה יצר אצלי תהייה קטנה לגבי סוגיית לימודי הליבה לאוכלוסייה החרדית בישראל.

הדיון הנפוץ אומר שידיעת מתמטיקה היא הכרחית להשתלבות רצינית בשוק העבודה, אבל מצד שני, החברה החרדית לא רוצה לבזבז את זמנה על לימודים שלא מקדמים את מטרותיה, ובעיקר לא רוצה לספוג השפעות חילוניות שעלולות להסיט את אברכיה מדרך הישר. האם הטיעונים האלה יעבדו גם אם מדובר בספרים של הרלב"ג ואבן־עזרא? נראה לי שהדיון יהפוך להיות מוזר מאוד אם מדינת ישראל תדרוש ממוסדות חינוך חרדיים ללמוד ספרים כאלה בשביל לקבל מימון והחרדים יסרבו. זה ייראה הרבה פחות טבעי מסירוב לקבל תוכנית לימודים של משרד החינוך. וגם בלי קשר לשיקולים הפוליטיים – נניח שחרדים שבכל מקרה לומדים מתמטיקה ילמדו מאבן־עזרא במקום מבני גורן, אולי יכול להיות שהמוטיבציה והחיבור שלהם לחומר יגברו?

כאן אולי תשאלו, האם ספרי מתמטיקה בני יותר מחמש־מאות שנים באמת רלוונטיים לשוק העבודה של המאה העשרים ואחת? התשובה שלי – עוד לא קראתי את הספרים במלואם, אבל ההתרשמות שלי היא שכן, לפחות באותו האופן שהמתמטיקה שלמדתי בתיכון רלוונטית לאותו שוק עבודה. מתמטיקה היא תחום עתיק מאוד, בשונה מרוב מדעי הטבע. ספר ה"יסודות" של אוקלידס (הרלב"ג, אגב, ממליץ עליו בתור הקדמה לספר שלו עצמו. יש גם תרגום עברי מהמאה ה 18 מאת ברוך משקלוב שויקיפדיה טוענת שקיבל את ברכת הגר"א) עדיין מקביל די חזק למה שלומדים בשיעורי גיאומטריה בבתי הספר, וחלקים מלימודי האלגברה. אדם ממוצע בימינו יודע כנראה פיזיקה או כימיה הרבה יותר טוב ממשכיל בן המאה ה 12, אבל מתמטיקה לא. משכילי העולם העתיק, גם לפני שלושת אלפים שנה, ידעו יותר מתמטיקה מהישראלי הממוצע כיום. נכון שיש תחומים מסוימים שנוצרו מאוחר יותר, בפרט החשבון הדיפרנציאלי. אבל אם תשאלו את אותם האנשים שמדברים על חשיבות לימודי המתמטיקה לשוק העבודה, הם כנראה יודו שלא מדובר בתוכן ספציפי כזה או אחר מחומר הלימוד התיכוני. אני אישית עובד בהייטק כל חיי הבוגרים, ואני לא חושב שאי פעם נזקקתי לחשבון דיפרנציאלי. היתרון בלימודי מתמטיקה הוא יותר בסגנון החשיבה שהוא מקנה, פלוס אלגברה ברמה בינונית שתקבלו גם אצל הרלב"ג.

כמובן, יש מכשולים רציניים להבנת ספר מתמטיקה בן מאות שנים. "מעשה חושב" של הרלב"ג בנוי כמו ספר מתמטיקה טיפוסי (מבוסס בבירור על אוקלידס), עם סדרת משפטים וההוכחות שלהם, אבל השפה שונה מאוד ממה שנהוגה כיום. האלגברה הנהוגה כיום, עם מספרים מופשטים שמיוצגים על־ידי אותיות, הייתה נפוצה יותר במזרח מאשר במערב, כך למדתי לאחרונה. הרלב"ג מדבר על אלגברה בסגנון ה"מערבי" של אוקלידס, שה"אלגברה" שלו הייתה פשוט חלק מהגיאומטריה וכל "מספר" היה קודם כל אורך של קו ישר. זו צורת מחשבה שונה לחלוטין מהאלגברה המודרנית, אבל אפשר להגיע איתה לרוב התוצאות שאנחנו מגיעים אליהן כיום באלגברה תיכונית (חזקות גדולות משלוש ומספרים שליליים זו קצת בעיה, כי אין להם משמעות גיאומטרית ברורה). אבן־עזרא כותב באופן ברור יותר לקורא המודרני, גם מבחינת התוכן שעוסק יותר בכלים בסיסיים לחישוב וגם מבחינת סגנון הכתיבה הזורם יותר. בכל מקרה, אני מניח שחרדים רגילים לקרוא כתבים של חכמי ימי הביניים. אולי להם זה יהיה עוד יותר קל משהיה לי?

הרשומה הזאת היא כמובן יותר שעשוע מהצעה מעשית. האם יש סיכוי שגישה כזאת תחזק את לימודי המתמטיקה בחברה החרדית? אין לי מושג, אני לא יודע כמעט שום דבר על החברה החרדית. אני די בטוח שאין שום סיכוי שאי פעם נראה את הרלב"ג ואבן־עזרא פותרים את סוגיית המתימטיקה לחרדים. אבל אשמח לשמוע מקוראים שמכירים טוב יותר את החברה החרדית מה הם חושבים.

תנ"ך, תלמוד, ומשאבי טבע אחרים

לפני שמונה חודשים כתבתי כאן רשומה[1] על הצורך באומנות שמחוברת למסורת וההיסטוריה הישראלית והיהודית. בדיונים שהתפתחו בהמשך ניסיתי להדגיש שאומנות כזאת לא חייבת להיות איזשהו פרויקט אדיר־מימדים שמשרד החינוך או התרבות צריך להנחית עלינו, אלא זה משהו שכל אדם שמוטרד מהנושא יכול לתרום לו. לא מזמן חזרתי קצת לחשוב על הנושא (בעקבות פרק של פודקאסט "על המשמעות" שדיבר על נושאים דומים), והבנתי שיש עוד היבט לסוגייה הזאת שמעולם לא שמעתי מישהו מתייחס אליו.

הכלכלה הישראלית כידוע, נשענת חזק על תעשיית ההי־טק. הרבה פרשנים או אוהדים אוהבים להסביר את זה בכך שלישראל אין משאבי טבע ואין שכנים עשירים (או שפויים) לסחור איתם, עוצמתנו נמצאת במוח היהודי ובחינוך וכו', ותוכנה זה תחום ללא גבולות טבעיים ובלי צורך במשאבים פיזיים, רק עם שכל ועבודה קשה אפשר ליצור מוצרים ולמכור אותם לכל העולם בלחיצת כפתור. מה שאף אחד לא מדבר עליו, זה שאותם הטיעונים בדיוק יהיו נכונים גם לתעשיית בידור. אין שום צורך במשאבי טבע או תשתית פיזית בשביל ליצור סרט, ספר, שיר, או משחק מחשב. כמו שישראלים כותבים תוכנות, מוכרים אותן לכל העולם ומתעשרים, הם היו יכולים באותה המידה ליצור תעשיית בידור.

אבל למעשה, בתחום הבידור יש לישראל אפילו יתרון מיוחד שלא קיים בהייטק, יתרון שנותן לה נקודת התחלה מתקדמת הרבה מעבר לכמעט כל מדינה אחרת – ישראל מעוררת, לטוב ולרע, סקרנות עצומה בעולם. הרבה מזה מיתרגם לשנאה, אבל הרבה גם לאהבה או לסתם סקרנות. סרט שייערך בירושלים של ימי בית שני או בארץ ישראל של תקופת השופטים יוכל לעורר עניין לא רק בקהל הקטן יחסית בישראל, אלא בכל העולם. נוצרים בכל רחבי העולם המערבי מתעניינים בתנ"ך ובסביבתו, וחלקם אפילו בעולם היהודי בפרט. בהודו ובמזרח הרחוק יש סקרנות גדולה לגבי ישראל, גם אם לא ברמה הנוצרית. והעולם המוסלמי אומנם היה עוין במשך שנים רבות, אבל הסכמי אברהם פתחו דלת חדשה, והיום בכלל לא קשה לדמיין שסרט היסטורי יהודי יהפוך להיות להיט במדינות המפרץ – מסורת ישראל כנראה קרובה הרבה יותר לתרבות המסורתית שלהם מאשר תרבות המערב.

ולמרות כל זה, לתעשיית הבידור הישראלית יש נוכחות אפסית בעולם. אפשר להתווכח האם התעשייה הזאת מייצגת כישלון ערכי או מוסרי (אני חושב שבגדול כן, אבל זה נושא לפעם אחרת); אבל מה שברור יותר אבל מדובר פחות זה הכישלון המקצועי והמסחרי. התעשייה שהייתה יכולה להתעשר ולגרור קדימה את כלכלת ישראל לא פחות מההייטק, ובאותה הזדמנות לקדם את ישראל בצעדי ענק בתחומי הדיפלומטיה והקשרים הבינלאומיים, לא עושה שום דבר מזה. ואני טוען ששני הכישלונות מחוברים זה לזה. הפוטנציאל העצום של תרבות ישראלית תקף רק כשהיא מחוברת למסורת. המוני הנוצרים, המוסלמים, ההודים ואחרים שמתעניינים בישראל מתעניינים בה בגלל ההיסטוריה והמסורת שלה; לא בשביל הלבטים הטרחניים של תל־אביבים בני זמננו. תרבות שמשקפת את ההיסטוריה והמסורת הזאת יכולה לגזור קופון. סרטים על חייהם הטריויאליים של אנשים בימינו יכולים להגיע מכל מדינה, ומדינות אחרות כנראה עושות את זה טוב יותר. יש כאלה שמתחבאים מאחורי סוגיית השפה, כאילו תרבות עברית לא יכולה להתרחב מעבר לקהל דובר העברית בישראל – אני חושב שתעשיית הבידור הקוריאנית ניפצה את הטיעון הזה. סרטים, תוכניות טלוויזיה ומוזיקה מקוריאה הפכו להצלחה עצומה ברחבי העולם למרות השפה. אין סיבה שבעברית זה לא יקרה.

התקופה הזאת הייתה יכולה להיות הזמן המושלם לזינוק קדימה – הקריסה המסחרית והמוסרית של הוליווד ומוסדות תרבות אמריקאים אחרים משאירה ואקום גדול שישראל הייתה יכולה למלא. ברמה הפוליטית, ההקצנה הגוברת של המוסדות האלה משאירים הרבה מאוד אנשים במערב עם תחושה שהתרבות הזאת לא מדברת אליהם, ואלה לעתים קרובות בדיוק האנשים שתרבות שמגיעה מישראל תהיה עבורם מושכת במיוחד. ברמה המקצועית, אותה ההקצנה הפוליטית כנראה מביאה גם התדרדרות באיכות המקצועית של התעשייה הזאת, עם עוד ועוד החלטות שנעשות בבירור למטרות פוליטיות על חשבון הערך האומנותי. ישראל הייתה יכולה להיות המרוויחה הגדולה מהואקום הזה – אם לא, הקוריאנים כנראה יעשו את זה במקומנו. זה לא נורא, דרום־קוריאה היא מדינה נחמדה ואשמח לראות אותה מצליחה, אבל זה חבל. גם כי אני רוצה בטובתה של ישראל, וגם כי האומנות הקוריאנית לדעתי לא מגיעה עם בסיס חזק של ערכים כמו שהייתה פעם הוליווד, וכמו שהייתה יכולה להיות תעשיית בידור ישראלית־יהודית.

אז מה עושים? כמו שאמרתי בעבר, יש מספיק אנשים שמדברים על הצורך בתרבות ישראלית שורשית יותר. דיבורים יש מספיק, מה שצריך זה מעשים. הבעיה לדעתי עם כל הדוברים שמבכים את המחסור בתרבות כזאת היא הציפייה שהיא תגיע מעצמה. תעשיית בידור היא תחום שדורש תשתית עצומה, לא מדובר על אוסף אומנים בודדים שיוצרים יצירות מוצלחות. האומנים הבודדים הם החלק הסופי והחשוב ביותר במשוואה הזאת, אבל הם לא יכולים להצליח בלי שהתשתית קודם קמה. אני חלילה לא מדבר על תשתית שתגיע מהמדינה – תרבות בחסות המדינה (כמעט) לא יכולה שלא להיות מושחתת וירודה. אני מדבר על החלטה אסטרטגית של כל אותם הגורמים שכיום מתלוננים על היעדר התרבות הזאת – אנשי ציבור ימניים או מסורתיים, כלי תקשורת, בעלי הון, אנשי חינוך ורבנים – כל אלה יכולים להתחיל להתארגן ולהתחיל בבניית התשתית הזאת. מה תכלול תשתית כזאת? על זה אפשר לכתוב ספר שלם, אבל על קצה המזלג:

• חיבור בין יוצרים לקהל. אני יכול להעיד מניסיון אישי שעלו בדעתי כל מיני פרויקטים תרבותיים פוטנציאליים שיכולתי (לנסות) ליצור, אבל אין לי שום אשלייה שאצליח להגיע לקהל כלשהו. אם כל אותם אנשי הציבור שמדברים על הצורך בתרבות כזאת היו מציעים ליוצרים פוטנציאליים במה לפרסם את יצירותיהם לקהל של אותם אנשי הציבור, זה היה משנה את התמונה לחלוטין. אלה מהם שמוכנים להשקיע גם כסף יכולים להציע שיווק מקצועי ליצירות מוצלחות מספיק. ומי שיש לו משאבים מתאימים, שיבצע סקרי שוק ויגיד בכלל לאילו יצירות יש פוטנציאל עוד לפני שיוצרים אותן. כל זה יכול להפוך את היצירה להשקעה שאולי שווה ליוצר לשקול.
• חיבור בין יוצרים שונים. רק יצירות פשוטות מאוד יכולות להתבצע בעבודה של אדם אחד. בתחומים כמו קולנוע וטלוויזיה, אבל גם בתחומים לכאורה פשוטים יותר, מעורבים המוני בעלי מלאכות שאינם "אומנים" במובן המקובל של המילה, אבל ההשתתפות שלהם הכרחית על מנת שהיצירה תושלם. כיום, לבעלי מלאכה כאלה אין דרך להיות מעורבים בתרבות ישראלית איכותית ולאומנים אין דרך למצוא בעלי מלאכה כאלה כי המקום היחיד למצוא עבודה או עובדים בתחומים האלה היא התעשייה הקיימת. יכול להיות שיש המוני ישראלים שהיו רוצים להיות חלק מתעשיית תרבות ישראלית שורשית והיו יכולים להיות מאיירים, אנימטורים, נגנים, אומני תלת־מימד, אנשי סאונד, עורכים, צלמים, תסריטאים, מתרגמים, תאורנים ושאר מלאכות אבל הם לא יעשו את זה אם לא תהיה תשתית שתחבר אותם לפרויקטים המתאימים.
• הכשרה מקצועית. בעלי המלאכה הפוטנציאליים מהסעיף הקודם כנראה בכלל לא יודעים שהם יכולים להיות טובים במלאכות האלה, כי אף אחד לא מדבר עליהן בתור מלאכות ששווה ללמוד. שיתוף פעולה שיצביע על נקודות חסרות בתעשייה החדשה, יחפש בעלי מלאכה פוטנציאליים ויעזור להכשיר אותם יכול לפתור את הבעיה הזאת. ברוב התחומים אפשר כיום לקבל הכשרה מלאה מסרטוני חינם באינטרנט, רק צריך לדעת מה לחפש.
• בקרת איכות. אף אחד לא יוצר יצירת מופת בניסיון הראשון, אבל צריך מקום לזרוק אליו את הניסיונות הכושלים ולקבל משוב. סדנאות כתיבה, פורומי יוצרים, גישה ליוצרים בעלי ניסיון או אפילו סתם לקהל פוטנציאלי שמוכן לנסות דברים גבוליים ולתת משוב טוב. זה צעד הכרחי בהתפתחות של כל יוצר, והוא לא יכול לקרות בלי עזרה.
• ייעוץ מסחרי. אומנים לא נוהגים להיות אנשי עסקים טובים, אבל קשה מאוד ליצור אומנות טובה בלי מודל כלכלי שיתמוך בה (ומודלים כמו תרומות או קרנות הם בדרך־כלל לא פתרון מוצלח). איזשהו מקור ידע שיעזור לאומנים ליצור יצירות עם פוטנציאל מסחרי ויעזור להם לממש את הפוטנציאל הזה יכול לקחת את התעשייה הזאת צעד קדימה מפרויקט אידיאולוגי מצומצם לתעשייה בינלאומית מצליחה.

את רוב הדברים האלה אפשר לעשות, לפחות במידה מועטה, בתקציב אפסי דרך האינטרנט. מה שצריך זה שיתוף פעולה, ובעיקר קהל. לי אין מספיק קהל בשביל להתחיל משהו משמעותי, אבל יש מספיק אנשים עם יותר קהל שרוצים את אותה המטרה. אם מספיק מהם יחליטו לעשות מעשה, זה לא בשמיים.

[1] כותרת הרשומה ההיא הייתה כמובן אמורה להיות "עם שלא מצייר את עברו" אבל איכשהו מיהרתי עם פרסום הרשומה ושכחתי את הנוסח המדויק של הקלישאה.