תרחיש יום הדין של תורכיה מול רוסיה

כבר תקופה די ארוכה שפרשנים מדברים על הקרע המתרחב בין תורכיה וברית נאט"ו (ראו לדוגמה כאן וכאן), ומנגד היחסים המתחממים בין תורכיה ורוסיה. אני שומע הרבה דיבורים על זה מהזווית של יחסי תורכיה עם המערב, והשינוי במעמדה של תורכיה באירופה, או לחילופין מהזווית של יחסי רוסיה עם המערב ונסיונותיה של רוסיה לעקוץ את אירופה. אבל הייתי רוצה להעלות זווית אחרת שממנה אפשר לראות את העניין הזה, יותר כסוגיה של יחסי רוסיה־תורכיה, שאולי המערב בכלל לא ממש משחק בה תפקיד.

נתחיל בתקציר הפרקים הקודמים: רוסיה ותורכיה מצאו את עצמן בשני צדדים שונים של מלחמת האזרחים בסוריה, והיחסים ביניהן הלכו והתדרדרו, עד לשיא שלילי עם הפלת המטוס הרוסי על־ידי התורכים והסנקציות הרוסיות נגד תורכיה שבאו בתגובה. מאז, באופן די מוזר, בעיקר עם האגרסיביות של שתי הממשלות והנטייה שלהן לסכסוכים, היחסים השתקמו במהירות ופתאום רוסיה נראית החברה הטובה ביותר של תורכיה. עד כדי כך משתפרים היחסים, שכל מיני פרשנים מעלים את הרעיון שהיחסים עם רוסיה יכולים להיות חלופה עבור תורכיה ליחסים עם המערב, ולביטוי החזק ביותר שלהם – החברות התורכית בברית נאט"ו.

עכשיו בואו נעצור לרגע ונסתכל מנקודת מבט היסטורית יותר. רוסיה ותורכיה שתיהן הן גירסאות מודרניות של אימפריות בנות כמה מאות שנים. מאז ששתיהן עלו לגדולה החל מהמאה ה 16 בערך, היחסים ביניהן מורכבים משני חלקים: מלחמות, והפוגות בין מלחמות. הספירה הרשמית כוללת לא פחות מ 12 מלחמות, שרובן הסתיימו בסיפוח זוחל של שטחים מתורכיה לרוסיה, ובמקרים רבים הדבר היחיד שמנע מהרוסים לכבוש עוד יותר הוא התערבות של מעצמות המערב (בעיקר צרפת, וקצת בריטניה) שלא רצו לראות את רוסיה מתחזקת יותר מדי ומאיימת על האינטרסים שלהם (ומצד שני הם לא דאגו יותר מדי מהתורכים, שנחשבו חלשים מדי מכדי לאיים על מישהו). במלחמת העולם הראשונה העניינים קצת השתנו עם התפרקות האימפריות ועליית רוסיה הקומוניסטית מצד אחד והרפובליקה התורכית מהצד השני, אבל בסופו של דבר לא זכינו לראות כמה זמן זה יחזיק מעמד – ב 1952 תורכיה הצטרפה לנאט"ו וקיבלה מטריית הגנה מהמערב. מאותו הרגע הרוסים לא יוכלו לתקוף אותם בלי לפתוח מלחמת עולם.

לא יוכלו, אבל לא בהכרח לא ירצו. ממשלת רוסיה הנוכחית כבר התפרסמה במוכנות שלה לצייר מחדש גבולות, ובנטייה הולכת וגוברת להסתכל בחיבה על הימים ה"טובים" של סטאלין מצד אחד, ושל האימפריה הצארית מצד שני. נניח שבהנהגה הרוסית היו עדיין אנשים שרוצים להמשיך לנגוס בשטחים התורכיים, מה היה כדאי להם לעשות? מכיוון שהדבר העיקרי שכרגע מונע מהם לעשות את זה זו החברות של תורכיה בברית נאט"ו, יכול להיות שהדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות זה לעודד את ארדואן לזנוח את נאט"ו ולעבור למגרש שלהם.

נשמע מפוקפק? נכון שרוסיה כנראה לא עומדת לבוא ולכבוש ישירות שטחים מלאים באוכלוסייה תורכית מוסלמית. אבל ממשלה רוסית שעדיין מסתכלת בעין רעה על הנוכחות התורכית מדרום יכולה גם לפעול בדרכים יצירתיות יותר. אחת הדרכים הנפוצות של אימפריות לעקוץ זו את זו הייתה תמיד עידוד מיעוטים בדלניים לפרוש ולהקים מדינה חדשה, שכמובן תהיה תלויה בהם וידידותית להם. וכאן נמצא נשק יום הדין הרוסי נגד תורכיה.

דמיינו את התרחיש הבא – ממשלת ארדואן ממשיכה במסע העיקש שלה לעצבן את כל העולם, ובסופו של דבר פורשת מנאט"ו. היא מתחילה לשתף פעולה באופן הדוק עם רוסיה. מאותו הרגע, הרוסים מקבלים חרב ענקית לידיהם שמונחת על צוואר המדינה התורכית. ברגע שארדואן עושה משהו שלא מוצא־חן בעיני פוטין, זה מתחיל – מישהו בממשלת רוסיה מתקשר למישהו בהנהגה הכורדית, ואומר לו שהגיע הזמן. אותו המישהו, מנהיג כורדי כלשהו שנבחר על־ידי הרוסים כמישהו שנוח להם לעבוד איתו, מכריז שנסיונות הפשרה נכשלו, ואין ברירה חוץ מפרישת האזורים הכורדיים מתורכיה והקמת מדינה כורדית עצמאית. במקום לחימת הגרילה המצומצמת שהם מנהלים כרגע, תתחיל לחימה כבדה עם מיטב הנשק והיועצים הרוסיים. במקרה הצורך, הצבא הרוסי יכול אפילו לפלוש ישירות לתורכיה – אחרי כל היריקות של ארדואן בפני האירופיים, האיראנים, הסינים, הישראלים, מי יטרח להילחם ברוסים למענו? בטח לא כשהרוסים ידאגו להישאר כמה שיותר בצללים, ולהשאיר את הבמה הראשית לכורדים, עם שזוכה (ודי בצדק, נראה לי) לאהדה כמעט מכל העולם. במצב כזה לצבא התורכי אין סיכוי, ומפת המזרח התיכון תצויר מחדש עם הרבה פחות תורכיה. התרחיש הזה יהפוך להיות עוד יותר קל אם עד אז כבר תוקם מדינה כורדית בעיראק, מה שבכלל לא בלתי אפשרי שיקרה (הנהגת המחוז הכורדי בעיראק כבר הודיעה שהיא מתכוונת לארגן משאל עם בנושא, ולממשלת עיראק לא נראה שיש כוח לבלום את זה).

ואם נרצה להיות ממש קיצוניים, זה לא חייב אפילו להיעצר בזה – בימי השפל הגדול של יחסי רוסיה ותורכיה אחרי הפלת המטוס הרוסי, כמה פוליטיקאים רוסיים התחילו לרמוז על פתיחה מחדש של נושא ישן – הסכם כַּרְס, הסכם שנחתם בין ברית המועצות לבין הרפובליקה התורכית הצעירה מיד אחרי ששתיהן הוקמו, והעביר לתורכיה שטחים שהיו בשליטה סובייטית, ונחשבו חלק מארמניה וגיאורגיה (שקצת לפני כן סופחו בעל כרחם לברית המועצות). לצערי אני לא מבין רוסית מספיק בשביל לדעת אם זה היה משהו רציני או סתם כותרות שטותיות בעיתון. אבל עקרונית, אם רוסיה תחליט לפרק את תורכיה, הם יוכלו בהחלט גם להעביר קצת שטחים לארמניה ואולי לגיאורגיה. ומי יודע? אולי אפילו ביוון עוד יימצאו כמה אנשים שמתגעגעים לסמירנה ואדריאנופוליס. אם המערב לא רצה להילחם ברוסים למען אוקראינה, הם בטח לא יעשו את זה בשביל תורכיה, ובטח לא אם תמשיך מגמת המהפך הפוליטי במערב, שמגביר את כוחם של מנהיגים אנטי־איסלאמיים ויחסית ידידותיים לרוסיה.

חשוב להבהיר – זו לא תחזית, אני לא אומר שכל זה עומד לקרות. מה שאני אומר זה שצריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת כשמדברים על הרעיון שתורכיה תפרוש מנאט"ו, או שנאט"ו תגרש את תורכיה. בסופו של דבר, הרפובליקה התורכית מעולם לא עמדה מול תוקפנות רוסית בלי ההגנה המערבית, וסביר להניח שהם מודעים לזה. רק אם הם באמת מונעים על־ידי טירוף מגלומני אפשר לדמיין אפשרות שהם באמת יחשבו על פרישה כזאת, ואם זה באמת יקרה – אז הם ישימו את עצמם בחסדי ולדימיר פוטין. וזה לא מקום שהייתם רוצים להיות בו.