בנדיקטוס הליברלי

אני לא מומחה גדול לעולם הנוצרי, זה גם לא מהנושאים שיותר מעניינים אותי, אבל דיון פנים־נוצרי אחד מהשנים האחרונות הגיע גם לאוזניי, ונראה לי רלוונטי גם למקומות אחרים. לפני חמש שנים יצא לאור ספר בשם "האפשרות הבנדיקטית". הכותב, פרשן נוצרי בשם רוד דרהר, קורא בגדול לנוצרים בעולם המערבי, או לפחות בצפון אמריקה, להפסיק לראות במדינות שלהם מדינות נוצריות, או אפילו מדינות ידידותיות לנוצרים. הוא טוען שבעשורים האחרונים החילונות השתלטה על המדינות האלה באופן עמוק כל־כך, שהניסיון "להחזיר בתשובה" את המדינה, עם דברים כמו מאבקים פוליטיים נגד הפלות או בעד ערכי משפחה כאלה ואחרים, הוא בזבוז זמן. הוא מציע לנוצרים להתמקד בקהילות הקטנות שלהם, לדאוג לחינוך נוצרי ראוי של ילדיהם, לתחזק את הקשר האישי שלהם עם אלוהים ולצמצם למינימום את הקשר שלהם עם העולם החילוני (הוא נוטה למחות בכל פעם שטוענים שהוא קורא "להתנתק מהעולם החילוני", הוא אומר שזו לא התנתקות מוחלטת, אבל כן נראה שהוא רוצה לצמצם קשרים). כדוגמה הוא מביא את בנדיקטוס הקדוש, שאחרי קריסת האימפריה הרומית המערבית, בתקופה אלימה וקשה עבור מאמינים, המציא את הנזירות הבנדיקטינית; שיטה לחיי קהילה נוצריים עצמאיים כמעט לגמרי מהמדינה (הכופרת) שסביבם.

לי כמובן אין קשר לנצרות אז הדיון עצמו לא רלוונטי לי, אבל בשנים האחרונות אני הולך ומזדהה עם העמדה הזאת מכיוון אחר. חוץ מהנצרות, העולם המערבי (ולא רק הוא) הולך ומפנה עורף גם לתפיסת העולם שאני כן חלק ממנה – הנאורות הליברלית. מונחים כמו "נאורות" ו"ליברליות" עברו כל־כך הרבה עיוותים במאות השנים האחרונות שלא תמיד ברור למה מתכוונים כשאומרים אותם, אבל אני מניח שמי שקרא מספיק מהבלוג שלי כבר יודע פחות או יותר מה תפיסת העולם הפוליטית שלי.

השנתיים האחרונות במיוחד דחפו אותי יותר ויותר לכיוון ההתנתקות מהפוליטיקה המערבית. פעם הבלוג הזה היה המקום שבו תיארתי בפרטי פרטים אירועים ודיונים מהפוליטיקה המערבית; בדרך־כלל מתוך עמדתי האישית שאומנם לא תמיד תמכה באחד הצדדים, אבל לפחות הזדהתה קצת יותר עם גורם כזה או אחר. בשנתיים האחרונות אני מאבד כל תקווה מכל הצדדים במערכת הפוליטית הזאת. קודם היו האליטות הותיקות שאיבדו כל רסן בשינאתן לביבי/טראמפ/ברקסיט וכו'; אחרי זה הגורמים המקצועיים ודעת הקהל הלא־פוליטית שהתגלו כחסרי ערכים במהלך משבר הקורונה; והימין האנטי־ממסדי, שממילא היה די מפוקפק גם כשהוא הפך להיות הצד החביב עליי בהשוואה לפסטיבל "לא־ביבי", קיבל את ההזדמנות שלו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה והתגלה ברובו כחסר ערכים לא פחות מיריביו. למען הסר ספק – לא כל מי שלא מסכים איתי הוא חסר ערכים. יש פה ושם אנשים שדעתם הפוכה מדעתי בכל אחד מהנושאים האלה, והם מנמקים אותה באופן שאני מכבד, גם אם לא מסכים. אבל הדיון הציבורי, גם בקרב אנשים שבשורה התחתונה כן תומכים בעמדתי, הוא מייאש לחלוטין. כמעט בלתי אפשרי למצוא כיום דיון תיאורטי, שבו אדם מצליח לראות אמת או היגיון גם בדברים שמנוגדים לאינטרס האישי שלו או של השבט שלו.

העקרונות הבסיסיים של הנאורות ושל הדמוקרטיה הליברלית כיום לא מנחים כמעט אף אחד. אם הם מוזכרים, זה בדרך־כלל במשפטים בסגנון "אני תומך בגדול ב<עיקרון נאור>, אבל במקרה הזה…". חירות הפרט מוזכרת בעיקר כשיש למישהו אינטרס בה – אחרת, לסוציאליסט אין שום עניין בחירות בעל־העסק לנהל את עסקו כרצונו, לחילוני אין עניין בחירות החרדי (או הנוצרי, או ההינדי) לנהל את חייו כרצונו, ולשמרן אין עניין בחירות חברות האינטרנט לנהל את עסקיהן כרצונן. ההומניזם וריבונות האדם הוחלפו בתפיסה תבוסתנית לפיה העולם מורכב מדי מכדי לאפשר לאנשים פרטיים לנהל אותו, וצריך להשאיר את זה ל"מומחים" או לבינה מלאכותית – המחנות השונים בעיקר חלוקים בינם לבין עצמם על זהות המומחים האלה. בזירה הבינלאומית, הרעיון שדמוקרטיה ליברלית היא טובה יותר, מוסרית ומעשית, מדיקטטורות, גם הוא דעך והוחלף בתחרות מי הדיקטטורה החביבה יותר, או בבדלנות מתנשאת בסגנון "דמוקרטיה ליברלית זה עיקרון מערבי, מי אנחנו שנגיד לברברים האלה לחיות חיים חופשיים".

גם בקרב אנשים שברמת העיקרון כן תומכים עדיין בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, הרבה מהם לא מעוניינים לצאת מעולם התיאוריה לעולם המעשה. רוב האנשים שאני מכיר שתומכים (כמוני) בכלכלת שוק חופשי הם אנשים שעובדים כשכירים באיזו עבודה נוחה או לכל היותר מקוששים נדבות בפטראון או משהו בסגנון; כלכלת שוק חופשי זה תמיד משהו שהממשלה צריכה לעשות, את העסקים ממש שמישהו אחר יעשה. גם אנשים שתומכים בדמוקרטיה ישירה יותר או בהקטנת ה"דיפ סטייט" בדרך־כלל לא ממשיכים משם לעיסוק בפרטי ניהול המדינה ובטח שלא הולכים לשירות הציבורי בעצמם להחליף את הפקידים ה"מושחתים" – שהמדינה תעשה את הדברים האלה. באופן כללי, הדיון הציבורי מורכב בעיקר מתלונות.

מילים כמו "דמוקרטיה", "נאורות", או "חירות הפרט" בדרך־כלל שומרות עדיין על איזושהי הילת קדושה, אבל גם זה הולך ודועך. ככל שהפוליטיקה הנוכחית שוקעת עמוק יותר בבוץ, ככה שומעים יותר אנשים מתחילים לפקפק גם במחויבות העקרונית לרעיונות האלה, שמעשית הם כבר מזמן לא מחויבים להם. ולאט לאט הסלידה מרעיונות דיקטטוריים שכשלו בעבר הולכת ומתפוגגת. הופך להיות פחות ופחות מוזר לשמוע אנשים מדברים על צנזורה, ענישה ללא משפט, הפיכות, שלטון דתי, טרנספרים, על ביטול כל מיני עקרונות דמוקרטיים וליברליים שפעם לקחתי כמובנים מאליהם.

אז האם הגיע הזמן לבנדיקטוס ליברלי? אני דואג ברצינות מהאפשרות שבעשורים הקרובים רוב מדינות העולם עומדות להדרדר משמעותית ברמת החיים שהן מציעות, אם לא לקרוס ממש. גם אם רמת החיים תצליח איכשהו להישמר, הדיון הציבורי כנראה ימשיך להיות פחות ופחות רלוונטי לאדם כמוני. אני מתחיל להתעניין פחות ופחות בחדשות לאומיות, יותר ויותר בגידול ירקות ושיפוץ הבית בעצמי. קהילה ליברלית קשה יותר למצוא מקהילה נוצרית, אבל באופן כללי אני מתחיל להעדיף יותר דיונים עם אנשים שאני מכיר אישית (גם אם זה באינטרנט) ופחות פורומים אקראיים באינטרנט. בינתיים אני גם הולך ומתעניין יותר ויותר במזרח (בפרט טייואן), אבל גם שם אני לא מצפה להבדל גדול, לכל היותר יתרון קטן. אם עוד אכתוב (כאן או במקומות אחרים) בעתיד זה כנראה לא יהיה על פוליטיקה, יותר על כלכלה (כלכלה ממשית, לא תיאוריה כלכלית), היסטוריה וטכנולוגיה. דברים שישרדו גם בעתיד, אחרי שהפוליטיקה המייגעת של הדור הזה תיעלם. בינתיים, כדאי להתחיל לחשוב על כניסה למקלטים.

עם שלא מצייר את ההיסטוריה שלו

בזמן האחרון הצלחתי לפנות קצת זמן לצפייה בטלוויזיה, וניצלתי אותו לסדרה ההיסטורית הסינית "אימפריית צ'ין". הסדרה עצמה מעניינת מאוד (לחובבי הז'אנר), אולי עוד שווה לכתוב קצת אחרי שאגמור לצפות – היא עוסקת בגיוסו של האסטרטג והפילוסוף ויי יאנג ממדינת ויי למדינת צ'ין תחת מנהיגה החדש יינג צ'וליאנג, והרפורמות שהם הנהיגו שהפכו את צ'ין למדינה הדומיננטית בסין שבסופו של דבר השתלטה על הארץ כולה והנהיגה לראשונה את הקיסרות הסינית תחת חימשו (נכד נינו) של יינג צ'וליאנג, צ'ין שא־הואנג. כל זה כנראה נשמע כמו סינית לישראלי הממוצע, אבל זה משמעותי כי זה נוגע לכמה מהתפיסות הנפוצות והשגויות שיש להרבה אנשים על ההיסטוריה הסינית. אבל זה דיון לפעם אחרת.

מה שבולט לי כבר אחרי כמה פרקים ראשונים זה נושא אחר, וזה ז'אנר הסדרות ההיסטוריות עצמו. הז'אנר הזה נפוץ מאוד במזרח אסיה, בפרט בסין, יפן, קוריאה, וייטנאם, וכנראה מדינות נוספות. כמעט על כל תקופה שאפשר לחשוב עליה בהיסטוריה הסינית תוכלו למצוא סדרות מושקעות ורציניות. זה מאוד מקל על מי שרוצה להבין את ההיסטוריה שלהן – גם אם לוקחים בחשבון שהן לא ממש מקור אקדמי ואובייקטיבי (בטח לא סדרה שנעשתה תחת סין הקומוניסטית שלא מצטיינת בחופש ביטוי או בתקשורת פרטית), הן נותנות נקודת מוצא מצוינת שלא דורשת התעמקות בספרים יבשים או הרצאות אקדמיות. ובישראל? לא ממש.

הסדרה אימפריית צ'ין מתרחשת באמצע המאה הרביעית לפני הספירה. במונחים ישראלים זה איפשהו באמצע הדרך בין ספר נחמיה וספר מקבים. איך נראתה ארץ ישראל באותו הזמן? אפילו כמי שמתעניין בהיסטוריה כנראה הרבה מעל הממוצע, האמת היא שכמעט אין לי מושג. אני יכול לצטט כמה עובדות יבשות כמו איזו אימפריה שלטה בארץ באותו הזמן, אבל לא הרבה יותר מזה. בהתחלה כשראיתי את הסדרה הופתעתי מרמת הפאר והטכנולוגיה בארמונות ובשדות הקרב של סין במאה הרביעית לפנה"ס (או לחילופין, מההגזמה של יוצרי הסדרה), אבל אולי בעצם גם ישראל נראתה לא רע? בראש שלי כבוגר מערכת החינוך הישראלית והתרבות הפופולרית הישראלית, כל ההיסטוריה מאברהם אבינו ועד החשמונאים נראית כאילו התרחשה במדבר עם תילי אבנים פה ושם, כי מעולם לא ראיתי אותה מחוץ לאתרים ארכיאולוגיים. אבל האמת היא שמקריאת התנ"ך אין סיבה לחשוב ככה. התנ"ך מדבר על מבצרים וארמונות ורכב כבד וחרשי ברזל. הבעיה היא שקשה מאוד לדמיין את זה בלי סיוע.

צבא צ'ין מתכונן למלחמה מול ויי. ואיך נראה צבא יאשיהו בקרב מגידו? אין לי מושג.

במזרח אסיה ההיסטוריה נמצאת בכל מקום בתרבות הפופולרית. בביקורי האחרון בטוקיו קניתי לי ספר חביב לנוער בשם "פלאי ההיסטוריה היפנית" (תרגום מאוד חופשי מיפנית, שפה שאני לא ממש מבין). הספר עובר שלב שלב אחרי כל התפחויות ההיסטוריה היפנית עם ציורים וקומיקסים מוגזמים בבירור אבל נחמדים לצפייה, בשילוב תמונות של ממצאים ארכיאולוגיים, מפות רלוונטיות וציטוטים ממקורות. ברור שלא כל דבר אנחנו יודעים וצריך הרבה השלמות מהדמיון בשביל לצייר את ההיסטוריה העתיקה, אבל עדיף להכיר את ההיסטוריה בגדול עם קצת אי־דיוקים בראש מאשר לא להכיר אותה בכלל. אפילו הדברים שאנחנו כן יודעים – יש במוזיאון ישראל דגם מרשים מאוד של ירושלים בימי בית שני, יש כמובן דגמים מפורטים של איך נראה בית המקדש, אבל בתרבות הפופולרית כמה יוצא לנו לראות את זה? כמה סרטים ישראליים מתקיימים בירושלים בימי בית שני? אפילו מאה שנים אחורה קשה לקבל תמונה טובה מהתרבות הפופולרית הישראלית.

מלחמת מינמוטו – טאירה. איפה יש תיאורים כאלה של מרד החשמונאים?

בשיח הציוני נהוג לדבר על חשיבות הכרת ההיסטוריה, ועל ההבנה למה אנחנו פה, וההכרה בצדקת דרכנו וכו'. אולי עדיף חלק מהאנרגיה הזאת להפנות לכיוון אחר – במקום דיבורים והרצאות, תתחילו לצייר. תתחילו לבנות תפאורות לסרטים וסדרות היסטוריים. זה להערכתי יביא הרבה יותר הכרה בשורשינו ובצדקת דרכנו מכל מה שדיבורים יוכלו אי פעם להשיג. משחק מחשב אסטרטגי אחד שבו השחקן צריך לנהל את מלחמת העצמאות יתרום להבנת העבר יותר מכל מורשת קרב שתביאו. היסטוריה צריך להרגיש, לא רק לדבר. מי שלא מאמין שילמד מהמזרח.

אדם סמית ומחירי הפירות

אחרי הפסקה ארוכה, העלתי את התרגום לחלק הראשון של הפרק האחד־עשר של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

הפרק עוסק בדמי שכירות על אדמה, והחלק הראשון עוסק באדמות חקלאיות. התיזה העיקרית של הפרק היא שמחיר החיטה, או באופן כללי המזון הבסיסי המועדף על האוכלוסייה (כיום אנחנו אוכלים מגוון יותר אז זה הופך להיות קצת מעורפל), הוא שקובע מה יהיו דמי השכירות שיוכלו לגבות בעלי אדמות מהחקלאים שמעבדים את האדמה (בהנחה שמדובר בשני אנשים שונים, לעתים קרובות בעל האדמה הוא החקלאי), גם אם הם מגדלים גידול אחר. אין לי הרבה מה להגיד על זה, כי הפרק הזה הוא המחשה טובה לידענות והחריצות של אדם סמית, שמבסס את טיעוניו על ידע נרחב מאוד על מחירים, שיטות גידול, עלויות ורווחי חוות חקלאיות ואפילו על מי יותר יפה, האנגלים, הסקוטים או האירים (טוב, בסוגייה האחרונה אני לא בטוח אם אני סומך עליו). אני חושד שכיום התיזה המרכזית הזאת לא בדיוק עובדת באופן ישיר, כנראה תצטרך קצת עדכון גם בגלל המגוון הרב יותר בתזונה שלנו וגם בגלל הקלות ההולכת וגוברת של שינוע סחורה למרחקים. אבל קשה לי לדעת כי אין לי ידע נרחב על שוק המזון כיום כמו שלסמית היה על השוק בזמנו.

אבל גם בלי קשר לתיזה המרכזית של הפרק, אפשר עדיין ללמוד הרבה מהניתוח שלו על שוק המזון. קודם כל, על רקע הדיונים שהיו לאחרונה בישראל על התמיכה הממשלתית בחקלאות על רקע חוק ההסדרים וכו', מעניין לראות כמה דברים לא השתנו. תומכי שוק חופשי אוהבים לגנות את מדיניות התכנון המרכזי של שוק הביצים וכו' בישראל כ"סובייטית", אבל סמית מספר לנו שחקלאים שמקבלים זכויות־יתר מונופוליסטיות מהממשלה זו תופעה שהייתה קיימת ונפוצה בזמנו, הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו את הקומוניזם הסובייטי. הוא מספר לנו על מגדלי הטבק בוירג'יניה ומרילנד (אז עדיין מושבות בריטיות) שדאגו להעביר חוקים בפרלמנטים המקומיים שיקצו מכסות גידול טבק לחקלאים, ובמקרים מסוימים אם היבול עולה על המכסה אפילו שורפים את העודף; וכל זה כדי למנוע אפשרות שהמחירים חס וחלילה יירדו. דברים דומים הוא מספר על בעלי הכרמים בצרפת ועל סוחרי התבלינים ההולנדיים. מאתיים וחמישים שנים עברו מאז, והנה שוק הביצים הישראלי (ורבים אחרים) עדיין עובד באותה השיטה. לדיון הזה עוד נחזור כנראה בגדול בספר הרביעי של עושר האומות, המוקדש כולו למדיניות ממשלתית והשפעתה על הכלכלה.

יותר מכל, קריאת הפרק הזה מעלה את שאלת הבעלות על הקרקע. זו שאלה מאוד לא פשוטה, ובעיני אחד האתגרים הגדולים של כל תומך שוק חופשי. אני כנראה במידה מסוימת קצת חריג במנעד הדעות הכלכליות הנפוצות כיום – אני תומך שוק חופשי קיצוני בכל תחום שבו אין מונופול טבעי, כולל תחומים שנויים במחלוקת כמו חינוך ובריאות; אבל בתחומים שכן נוטים למונופולים טבעיים, כמו תשתיות תחבורה, אנרגיה או תקשורת, אני בכלל לא פוסל מודלים לכאורה "סוציאליסטיים" כמו הלאמה מוחלטת. זו אחת הסיבות שמכל ההוגים הקפיטליסטיים, אדם סמית הוא החביב עליי – הוא מסרב להסתפק במודל התיאורטי ולהניח שהוא מתאים לכל מקום, וחוקר לפרטי פרטים כל תחום בנפרד. ובתחום הקרקעות, הוא לגמרי מבין שמדובר על תחום שונה ובעייתי. הוא מסביר שדמי שכירות מקרקע מתנהלים לפי חוקים שונים מאוד מרווחי הון, ולדעתי גם אם הוא לא אומר את זה במפורש, אני חושד שהוא גם לא לגמרי משוכנע עד כמה צודק המודל שלפיו הקרקע, משאב מוגבל מטבעו, נמצאת בבעלות אדם מסוים שמרוויח ממנה כסף בלי לעשות כלום. אבל סמית מתעניין (לפחות בעושר האומות) בידע ולא בהטפת מוסר, אז הוא לא מתעמק בשאלה הזאת.

מה הפתרון, אגב, אני לא יודע כרגע. בטח לא "חלוקה מחדש של האדמות" כמו שראינו בכל מיני משטרים סוציאליסטיים ובדרך־כלל הובילו לאסונות נוראיים. הלל גרשוני התראיין לא מזמן לפודקאסט "על המשמעות" ותיאר את המודל היהודי לעניין בעלות על הקרקע – הבעלות על הקרקע מחולקת באופן קבוע בין משפחות העם, אלה יכולות לסחור בהן זמנית אבל בכל יובל הן חוזרות לבעליהן המקוריים. מודל מעניין, אבל בבירור לא רלוונטי למדינה מודרנית בעלת מיליוני אזרחים ומדיניות הגירה.

האיש החולה על האירוואדי

השבוע ראינו משהו שכבר הרבה זמן לא זכינו לראות בעולם – הכרזת מלחמה רשמית. הממשלה האזרחית בבורמה, שהודחה בהפיכה צבאית לפני כמה חודשים, הכריזה רשמית מלחמה על הצבא שהדיח אותה. לא קריאות ל"קהילה הבינלאומית" שתציל אותם, לא תחינות לתקשורת המערבית על כמה הם מסכנים וכמה מגיע להם, אלא פשוט מלחמה.

אחרי שאפגניסתאן נצנצה לרגע על גבי מהדורות החדשות העולמיות, סביר להניח שהיא עומדת לחזור לאלמוניות שאיפיינה אותה לפני פיגועי התאומים. סתם עוד מדינה עם מלחמות אזרחים בלתי פוסקות (אגב, מלחמת האזרחים שהייתה שם לפני התאומים, בין הטליבאן והברית הצפונית, עדיין קיימת – ממשיכי הברית הצפונית של אז עדיין נמצאים באותו הבסיס שהיה להם אז ושוב מבטיחים להילחם משם בטליבאן). וזו הזדמנות טובה לחזור להסתכל על מדינה אחרת שחזרה לא מזמן עשרים שנה אחורה, והדיון הציבורי נוטה לא לספור אותה. מה יהיה השלב הבא של מלחמת האזרחים הבורמזית? האם כאן, בניגוד לאפגניסתאן המייאשת, יש סיכוי שגם ישתנה משהו בסופו של דבר?

נתחיל בסיכום החודשים האחרונים – אחרי כמה שנים אופטימיות, בורמה חזרה אחורה עשרים שנה. הצבא חזר לשלוט, המנהיגה הדמוקרטית המהוללת אונג סן סו צ'י שוב במעצר, המפלגה שלה שוב נרדפת ומנהיגיה נעצרים, והמיעוטים הלאומיים במזרח, מערב וצפון המדינה שוב נלחמים במלוא כוחם בצבא הלאומי. האופוזיציה הדמוקרטית, אחרי שנים רבות של הפגנות ומחאות ושאר התנגדויות בלתי־אלימות, נראה שהבינה סוף סוף שזה לא עובד. הכרזת המלחמה השבוע היא רק עוד שלב בתהליך שבו האופוזיציה, שכרגע מרוכזת בממשלת צללים שהוקמה במחתרת ובגלות, מסירה את הכפפות ומתחילה לחפש פתרון צבאי.

זו התפתחות מעניינת, כי בדרך כלל לא רואים דברים כאלה. התרגלנו שהצדדים ה"צודקים" שנתמכים על־ידי המערב נגד דיקטטורים אלימים בדרך־כלל נוטים ליישר קו עם הגישה הרווחת במערב, ולקרוא ל"דיאלוג" ולעזרה מה"קהילה הבינלאומית". הכרזת מלחמה היא פעולה מאוד לא אלגנטית בחוגים האלה, ואכן היא לא זכתה להתלהבות גדולה מהמערב. אבל עוד מאפיין ידוע של ההסתמכות על הקהילה הבינלאומית, היא שהיא לא עוזרת לאף אחד. הבלארוסים עדיין מדוכאים על־ידי הדיקטטור שלהם. לכורדים ולקטלונים אין מדינה ולא עומדת להיות. היזידים ניצלו בקושי מרצח־עם מוחלט, ואוכלוסיית ונצואלה וקובה עדיין מדוכאות. המחנה הדמוקרטי בבורמה הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לדיכוי חסר הצדקה ואפילו לא יותר מדי קשה לפתרון – התמיכה העממית העצומה שזוכה לה אונג סן סו צ'י די ברורה (בניגוד לממשלת גאני באפגניסתאן, לדוגמה, שהייתה בבירור כפייה אמריקאית שלא הרשימה הרבה מקומיים). הצבא המיאנמארי אומנם נחשב אחד החזקים באזור, אבל מעצמה זו בטח לא ואין להם גיבוי חזק מאף מעצמה אחרת. הסינים והרוסים אומנם שמחים לתמוך בהם פה ושם עם איזו הצבעה באו"ם, אבל לא נראה שאכפת להם יותר מדי וגם עם השלטון הדמוקרטי הם יכולים לעבוד. למרות כל זאת, ה"קהילה הבינלאומית" לא הייתה מסוגלת לעשות כלום כדי לעזור לבורמזים. האם הגישה המלחמתית כן תצליח? נחכה ונראה.

התהליך כנראה התחיל כבר לפני כמה שנים עם משבר הרוהינגה. נראה שהסירוב של אונג סן סו צ'י להקריב את עצמה פוליטית לטובת הרוהינגה היה סוג של קו פרשת מים, שהפך אותה לאויבת בקרב אליטות זכויות האדם המערב, והפך אותה ואת תומכיה לעצמאיים יותר בזירה הבינלאומית. עד לאותו הרגע, שווה לזכור, היא הייתה במערב גיבורה ברמה של נלסון מנדלה. לוחמת הדמוקרטיה וזכויות האדם, זוכת פרס נובל, האישה החזקה והמרשימה שמדוכאת על־ידי כוחות הצבא הרשעים. הבעיה היא שהמערב אוהב את הגיבורים שלו מדוכאים והיא כנראה החליטה שהיא מעדיפה ניצחון (או לפחות סיכוי לניצחון) על פני אהדה.

מה יקרה עכשיו? קשה לדעת. הצבא, כאמור, נחשב חזק מאוד גם במונחים בינלאומיים. מצד שני, ההתנגדות לו היא לא סתם אוסף סטודנטים אידיאליסטיים. בורמה נמצאת מאז הקמתה במלחמה קבועה בין הממשלה המבוססת על הרוב הבורמזי במרכז המדינה, לבין שלל המיעוטים החיים מסביב. חבלי הארץ שבהם חיים המיעוטים האלה הם אזורים פרימיטיביים עם תשתיות אפסיות, פני שטח קשים מאוד לשליטה, והם עצמם עמים שרגילים ללחימה כבר דורות רבים ולא כל־כך קל לדכא אותם. חלק מהמיעוטים, בעיקר הקאצ'ינים והקארנים במזרח המדינה, כבר התנדבו לשתף פעולה עם האופוזיציה ודיווחים רבים מספרים בחודשים האלה על סטודנטים וכל מיני צעירים עירוניים שיוצאים לג'ונגלים לקבל נשק ואימונים קרביים מבני אותם המיעוטים לקראת הלחימה נגד הצבא. ודיווחים על אבידות לצבא מגיעים כל הזמן.

השלכה אחת שעשויה להיות לסיפור הזה היא חיזוק המעמד הבדלני של המיעוטים. אולי אפילו עד כדי פירוק המדינה בסופו של דבר? אחרי שהם כבר נטו לחתום על הסכמים כאלה ואחרים עם הממשלה מתוך הבנה שמלחמה אינסופית לא מביאה להם את העצמאות המיוחלת, נראה שעכשיו הסיכוי לפירוק המדינה מתחיל לגדול. ייתכן מאוד שגם האופוזיציה וגם הממשלה יעדיפו לשלוט בעצמם על חלק מהמדינה, ולא לתת ליריביהם את המדינה השלמה, ולכן אולי יסכימו לתת הרבה מאוד למיעוטים תמורת סיוע. הקאצ'ינים והקארנים כאמור התייצבו חזק בצד האופוזיציה; בינתיים יש דיווחים שהממשלה מחלקת כל מיני גזרים לצבא הראקין במערב המדינה, שחולם להקים מחדש את המדינה העצמאית שהייתה להם לפני מאות שנים – הם כנראה זוכרים יותר לטובה את הצבא הבורמזי אחרי שזה הוציא עבורם את הערמונים מהאש עם גירוש הרוהינגה, שנוכחותם הייתה מקשה עליהם לנהל מדינת לאום ראקינית הומוגנית (חוץ מזה שההבדלים בין הראקינים והבורמזים מזעריים, בניגוד לשאר המיעוטים שרבים מהם דוברים שפות שונות לחלוטין עם תרבויות שונות לחלוטין. הראקינית נחשבת בסך הכול ניב בורמזי לא מאוד שונה מהבורמזית התקנית). נותר עוד לראות איפה יתייצבו המיעוטים האחרים. בינתיים הם ברובם נלחמים כרגיל בממשלה, אבל בלי להביע איזושהי תמיכה באופוזיציה.

נותר גם לראות מה יהיה עם סין. כרגע נראה שסין די ידידותית לחונטה הצבאית, אבל כנראה לא ברמה שהיא תרצה להשקיע בה יותר מדי. הקושי בניהול מלחמת גרילה בשטחים שבטיים קשים, האופי הבעייתי שהחונטה תמיד התאפיינה בו בקשריה הבינלאומיים, המצב הלא־מזהיר של סין בהרבה היבטים בזמן האחרון, והעובדה שאונג סן סו צ'י ותומכיה, גם אם נוטים למערב, הבהירו שהם לא בכיס של אליטת זכויות האדם המערבית – כל אלה כנראה תורמים לגישה הסינית שכרגע לא מדברת יותר מדי נגד האופוזיציה. בניגוד למקומות רבים אחרים באזור, לפחות בינתיים לא נראה שמלחמת האזרחים הזאת עומדת להפוך למלחמת פרוקסי של מעצמות.

בעיקר מעניין לראות איך תסתדר החיה החדשה הזאת, אופוזיציה דמוקרטית פרו־מערבית שמעדיפה להילחם ולא לדבר. האם זו התחלה של מגמה חדשה בעולם? סביר להניח שלא. בורמה תמיד הייתה עוף מוזר, וזה בינתיים לא משתנה. בחדשות כנראה שלא נשמע עליה בקרוב, אבל אני בהחלט אמשיך לעקוב.

ישראל ועזה מזווית הודית

יש שם אחד שהייתי מאוד שמח אם כמה שיותר ישראלים היו לומדים להכיר – אַבְּהִיגִ'יט אִיֶר־מִיטְרָה. כבר הרבה זמן שדיברתי על הדימיון המדהים בין המחנה הלאומי ההודי ומקבילו הישראלי, ואייר־מיטרה הוא מייצג נהדר של זה. פרשן ימני הודי שמדבר על זכויות הפרט, כלכלה חופשית, דמוקרטיה, ועל איך מדינת הלאום ההודית, כולל האמונה ההינדית ש(לשיטת המחנה הלאומי)בבסיסה, הן הכלים להשיג את זה. ולא במקרה, הוא ידיד ישראל מובהק. גם בימים שבשגרה הוא מזכיר הרבה את ישראל לחיוב (כבעלת ברית של הודו, כדוגמה לחיקוי, או בדיונים על הצורך של הודו לתמוך יותר בישראל), אבל בשבוע האחרון במיוחד, הוא מנצל כל במה אפשרית (ויש לו הרבה במות, הוא פרשן די פופולרי בסביבת הימין ההודי) לדבר בשבח ישראל ולהסביר את צדקת דרכה באופן שמעט מאוד ישראלים מצליחים לעשות. הנה לקט, מי שאין לו בעיה להבין אנגלית במבטא הודי (עם איזה משפט הינדי שמדי פעם משתרבב פנימה) עשוי ליהנות:

למי שרוצה שיחה קלילה: הנה הוא בפודקאסט של שאם שארמה, עוד ידיד ישראל, מסביר את כל הפרטים (אפשר לדלג על 0:45:00 – 1:26:20, זו הפינה הקבועה בפודקאסט להצגת בדיחות ששלחו המאזינים. לפני זה מגיע הדיון עצמו ואחרי זה מגיע שו"ת):

למי שרוצה ראיון קצת יותר פורמלי: הנה הוא מתראיין בכלי התקשורת הימני PGurus:

למי שרוצה דיון פורמלי מאוד: הנה מפגש שלו עם סוברמניאן סואמי, עוד ידיד ישראל חשוב שכדאי להכיר, שמיועד להסביר לקהל האמוני/לאומני ההינדי על האירועים:

למי שרוצה לראות אותו סוער ונרגש בהגנה על ישראל – הנה עימות שבו הוא ופרשן נוסף מגינים על ישראל מול פרשן אחר שמדבר לזכות הפלסטינים (גם הוא נשמע שכוונותיו טובות אבל שהידע שלו בתחום אפסי):

מזווית קצת יותר אמונית הינדית ("ישראל מממשת את הדהארמה שלה יותר טוב מהודו"):

ויש עוד המונים כאלה. באנגלית ובהינדי.

הערות על הקיסר האדום

אחרי הרבה זמן ששמעתי על הפודקאסט "המשחק הגדול", החלטתי לא מזמן סוף סוף להאזין לו, והופתעתי לטובה – למי שעוד לא מאזין, אני ממליץ להתחיל. מה שבעיקר עניין אותי היה סדרת "קיסר אדום", סדרת פרקים מקיפה על סין, ואני בתור מישהו שכבר הרבה שנים אומר שיש מחסור חמור בדיבורים בעברית על סין והודו מאוד מרוצה. לפני שאני מגיב, חשוב להזכיר קודם כל, שהסינית שלי עדיין יחסית מוגבלת ושכמות החומר שיצא לי כבר לקרוא בסינית עדיין יחסית מצומצמת. כמו כן, הקשר שלי לתרבות סין מגיע דרך טאיואן ואפשר בהחלט להאשים אותי בקצת הטיות לכיוון הטאיואני. אז בהינתן זה, כמה הערות:

1. קודם כל, שוב ושוב אני אדגיש, טוב מאוד שמתחילים בישראל לדבר יותר על סין ואני מקווה שנראה עוד כאלה, ולא רק על סין אלא גם על מדינות אסיאתיות אחרות ובראשן הודו.
2. הסדרה בגדול טובה מאוד. בפרט, היא אחד המקורות הנדירים שנמנעים מכמה קלישאות נפוצות על סין, ומההתייחסות לסינים כאל רובוטים גאונים ומוזרים כפי שנהוג ברוב התקשורת. סין היא מדינה ככל המדינות, יש בה שלטון של מפלגת יחיד קומוניסטית וזה מגיע עם הרבה מאוד בעיות וסכנות, והסדרה סוקרת את זה היטב.
3. בכמה מקומות בכל זאת לא התרשמתי, בעיקר כשהסדרה יוצאת מתחום המפלגה הקומוניסטית, תחום שעורך הפודקאסט בבירור חקר היטב ומבין בו הרבה יותר ממני, ונכנסת לדיבורים על ההיסטוריה והתרבות הסינית הכללית. דווקא שם הסדרה כן נופלת להרבה קלישאות נפוצות על סין – דברים כמו "הם רואים בעצמם מרכז העולם", "הם לא מתעניינים במה שקורה סביבם כי באופן מסורתי הם רואים בשכניהם ברברים שאין להם מה להציע" וכו'. כל תרבות בת אלפי שנים כוללת הרבה מאוד זרמים שונים וקולות שונים, והמבט שלנו על סין כיום מושפע באופן חזק מאוד מהעומדים בראשה כיום. לאורך ההיסטוריה הסינית היו הרבה מאוד גישות שונות ליחסי חוץ, כמו בכל מדינה מורכבת אחרת, ויש כאלה עד היום (ודווקא את ריבוי הדעות כיום הסדרה מציגה באופן לא רע). רק כדוגמה – הפודקאסט מספר לנו שסין הייתה יכולה לגלות את אמריקה, אבל היא לא הייתה סקרנית מספיק ולכן האירופאים הסקרנים הם אלה שגילו אותה. אני רוצה להזכיר שהאירופאים גילו את אמריקה במקרה, תוך חיפוש אחרי נתיב מסחר להודו, כי זה היה חשוב לכלכלה שלהם. גם האירופאים לא היו משקיעים את ההשקעה העצומה הנדרשת במשלחת כמו זו של קולומבוס סתם מתוך סקרנות. לסינים לא היה הצורך הכלכלי בחיפוש נתיב מסחר לקצה השני של העולם, אז הם לא עשו את זה. אני פתוח לאפשרות שאולי הסינים כן היו יחסית יותר אדישים לסביבתם לעומת האירופאים, אבל אני צריך יותר ראיות לכך.
4. חצי בהמשך לסעיף הקודם – יש כמה ביטויים בשפה הסינית שחוקרים מערביים מאוד אוהבים לצטט ולהציג אותם בתוך איזושהי תובנה מקיפה על התרבות הסינית. הפודקאסט, שבבירור מתבסס על מקורות דוברי אנגלית (ואפילו קצת מגזים ו"מתרגם" מדי פעם כמה מונחים לאנגלית משום מה, כאילו יש איזשהו יתרון לתרגום לאנגלית על פני עברית כשהמקור ממילא הוא סיני), לפעמים מצליח להימנע מזה ולפעמים מצטרף לקלישאות. דוגמה חיובית אחת היא המבט המפוכח שלו על הביטוי "דרך המשי החדשה", שעיתונאים כל־כך אוהבים להציג כאילו מדובר באיזושהי תוכנית גאונית להשתלטות על כלכלת העולם, והפודקאסט מסביר היטב שמדובר על כותרת דרמטית לאוסף רגיל של מהלכים מדיניים וכלכליים כמו שכל מעצמה צפויה לעשות, רק שהסינים אוהבים לתת כותרות דרמטיות בנות ארבע אותיות לכל דבר. לעומת זאת, בביטויים היסטוריים יותר, הפודקאסט כן "קונה" את הדרמה ונותן יחס מוגזם מאוד בעיני לביטויים כמו "המנדט השמימי" או "תחת השמיים". נכון שאני עדיין לא מומחה גדול לסין, אבל קראתי כבר לא מעט טקסטים פוליטיים סיניים ונתקלתי במונח "המנדט השמימי" מספר אפסי של פעמים, לעומת אינספור פעמים במקורות דוברי אנגלית. בסך הכול, הרעיון שממשלה אמורה להיות מועילה לנמשלים, גם אם איננו אוניברסלי, הוא לא כזה מהפכני. קונפוציוס דיבר על זה כבר לפני יותר מאלפיים שנה בלי להזדקק לביטוי "המנדט השמימי", ואפילו אצלנו – מה זה "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" אם לא תיאור של איך שושלת מאבדת את המנדט השמימי? לגבי "תחת השמיים", נתקלתי בזה הרבה פעמים בסינית וזה פשוט הביטוי המקובל בסינית עתיקה להגיד "העולם". בדיוק כמו שבעברית יש כל מיני דרכים לקרוא לעולם, אפשר להגיד "ארבע קצוות תבל" או "עלי אדמות" או כל מיני כאלה. יכול להיות מאוד שהיו וישנם סינים שמחזיקים באידיאולוגיה שלפיה סין היא מרכז העולם ומדינות אחרות אמורות להתנהל סביבה וכו', אבל זו פשוט תפיסה אידיאולוגית כמו שכל מיני מדינות גדולות חושבות שהן צריכות להיות המובילות בעולם, ואני לא רואה סיבה להניח שהיא איזשהו מאפיין מרכזי של התרבות הסינית.
5. באופן כללי, כל דיבור על התרבות הסינית כגורם להתנהגותה של סין כיום יהיה בלתי־משכנע אם לא נוכל להכיל אותו גם על מדינות אחרות שיצאו מאותה התרבות – סינגפור וטאיואן. האם גם אצלן ניתן לזהות את השפעות "המנדט השמימי" ו"תחת השמיים"? נראה לי שלא. ומצד שני, דווקא במקרה אחר הפודקאסט ניסה להציע הסברים לשיעור החיסכון הגבוה בסין, ולא התייחס לעובדה שהוא גבוה מאוד גם בסינגפור וטאיואן, מה שגורם לי לחשוב שפה דווקא כן יכולה להיות השפעה של התרבות הסינית ולא בהכרח של המדיניות שהפודקאסט ניסה להצביע עליה.
6. הסדרה עשתה עבודה טובה מאוד בהצגת הסוגייה הסינית בהקשר אמריקאי, והזכירה גם את טאיואן וישראל – מומלץ מאוד ללמוד ולהתעניין גם בנקודת המבט של כמה מהשכנות המשמעותיות של סין, בעיקר הודו, יפן, ואולי אוסטרליה קוריאה ווייטנאם. האתגר הסיני הוא הרבה יותר מסיפור של סין מול ארה"ב, ועם הדעיכה המסתמנת של ארצות־הברית, המדינות האחרות האלה עומדות להיות יותר ויותר חשובות.
7. עוד תרומה חשובה של הסדרה היא המים הקרים שהיא שופכת על ההתלהבות בתקשורת מפני ההשקעות הסיניות כסוג של השתלטות על העולם. היא מסבירה היטב שהשקעות כאלה הן לא עניין כזה פשוט. אני מקווה שיום אחד מישהו יחקור את העניין באופן מקיף יותר, כי אני חושב שיש נושא אחד שלא נהוג לדבר עליו, בין השאר ממניעי תקינות פוליטית – הרבה מדינות בעולם הן פשוט כושלות כי מנהלים אותן אנשים כושלים, וייתכן שהשקעות שם הן פחות השתלטות על העולם ויותר זריקת כסף לבור ללא תחתית וכפוי טובה. בעיקר מעניינת הסוגייה הזאת לאור הזרקור שכוון שם אל אפריקה, עם ה"פוטנציאל" הדמוגרפי שלה – עדיין מוקדם להגיד, יכול להיות שאפריקה היא ההשקעה החכמה ביותר לעתיד, אבל ייתכן גם שאפריקה עומדת לרכוב על הגל הדמוגרפי שלה אל עתיד כושל ואלים של מלחמות פנימיות, הרס ובזבוז כל השקעה שמושקעת בה עכשיו. יכול להיות שה"טהרנות" המערבית לגבי השקעות במדינות בעלות מוניטין מפוקפק בתחום זכויות האדם הוא לא (רק) מגבלה של טהרנים מוסריים, אלא הסוואה לאסטרטגיית השקעה חכמה לטווח ארוך? כשמסתכלים על "הצלחתה" של פקיסתאן בת־טיפוחיה של סין, אפשר בהחלט לתהות. טאיואן, לדוגמה, החליטה החלטה אסטרטגית לפני כמה שנים להפסיק את מדיניות ה"השקעה" במדינות קטנות לצורכי דיפלומטיה – עד לא מזמן היו כל מיני מדינות קטנות, בעיקר באמריקה הלטינית, שנותרו בתור היחידות שמכירות בטאיואן ולא בסין בתור המדינה הסינית הלגיטימית והיו מצביעות בעדה באו"ם. ממשלת צאי יינג־וון החליטה להפסיק "להשקיע" במדינות האלה השקעות שהיו בבירור שוחד דיפלומטי, וכיום המדינות האלה ברובן הצטרפו לשאר העולם והכירו בסין הקומוניסטית במקום טאיואן.
8. אני לא בטוח שהשתכנעתי מהטענה שלסין, בניגוד לארצות־הברית, אין בריתות אלא סוג שונה לחלוטין של מערכת יחסים בין המעצמה הסינית ומדינות שאמורות להיות בנות חסותה. כבר ציינתי קודם שההתייחסויות לביטוי "תחת השמיים" נשמעו לי כמו התלהבות יתרה מביטוי די שגרתי, ומעבר להם הפודקאסט מייחס חשיבות עצומה לנאום אחד של שי ג'ינפינג – לא יודע אם יצא לכם לשמוע נאומים של פוליטיקאים בחייכם, אבל שווה לזכור שהם לא בדיוק מקור מידע אובייקטיבי ונייטרלי, בטח שלא נאומים בסגנון הדרמטי הסיני. אם שי ג'ינפינג אמר שהוא רוצה לנהל את העולם בידידות ושיתוף פעולה ובלי מערכות בריתות – יופי. אז אמר. ד"ש מפקיסתאן.
9. אחרון חביב, נקודה שבעיני היא אולי החשובה ביותר – כל מי ששומע את הפודקאסט הזה צריך לזכור שהעניינים האלה הם לא רק תיאוריה כללית שתפקידנו להאזין לה ולהתעניין – כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על מאזן הכוחות בין סין והמערב בצורה מאוד פשוטה. כל מוצר שאנחנו קונים, אנחנו יכולים בהחלט להתעניין איפה הוא יוצר, ואנחנו יכולים בהחלט להעדיף לקנות מוצרים שקנייתם תועיל לכלכלת מדינה שאנחנו רוצים בטובתה ולא במדינה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנה. זה נכון בלי קשר לשאלה אם אתם "בעד" או "נגד" סין הקומוניסטית. לא צריך להחרים מישהו או לצאת בהכרזות דרמטיות, בסך הכול להוסיף את זה לרשימת השיקולים בקניית מוצר.

הערה לאחרי בחירות 2021

שנת 2020 תיזכר בתור השנה שבה הפוליטיקה בישראל וברוב העולם המערבי נמאסה עלי לגמרי. זה אחד הגורמים שהקלו עלי להפסיק לכתוב את הבלוג הזה שהתחיל ברובו מתוך העניין שלי בפוליטיקה. לכולם ברור שאנחנו נמצאים במשבר, שהדמוקרטיה בסכנה, ושהמצב לא טוב; אבל כמעט כולם מאשימים במצב את האנשים במחנה הפוליטי הנגדי לשלהם – בימין (או מחנה ביבי, או כל מיני מקביליהם במדינות אחרות) מספרים לנו על הדיפ סטייט שמונעת מנבחרי העם למשול, ובשמאל (או מחנה רק־לא־ביבי, או כל מיני מקביליהם במדינות אחרות) יספרו על המושחתים והפשיסטים שמסכנים את הדמוקרטיה שלנו. בשוליים יתלוננו כמה אנשים על ההקצנה והקיטוב בשני הצדדים. ולדעתי? לדעתי כל הנ"ל טועים. לא שאין הקצנה וקיטוב, לא שאין הסלמה בפקידוקרטיה האנטי־דמוקרטית בישראל, לא שכהונה חמישית לראש ממשלה זה לא מוגזם (זה הפרגון המקסימלי שאני יכול לתת למחנה רק לא ביבי), אבל הבעיות האלה או חמורות מהן היו תמיד. הבעיה המרכזית כיום, ממה שאני רואה, היא שהפוליטיקה הפכה פשוט לטפשית יותר.

נניח שיש קיטוב חמור. נניח שהימנים שונאים את השמאלנים, השמאלנים שונאים את הימנים, הביביסטים שונאים את הרל"ביסטים ולהיפך. בשביל זה יש בחירות, וככה היה תמיד. אבל גם שנאה יכולה לחיות יחד עם קצת שכל ישר. איך ייתכן שכל־כך הרבה מחנות פוליטיים חושבים שקיפאון אינסופי הוא האפשרות שמשרתת הכי טוב את האינטרסים שלהם? ממבט על הטיעונים מפי הפוליטיקאים, הפרשנים, והצייצנים – אני נאלץ לאמר שלדעתי הסיבה היא שפשוט אין בשיח הפוליטי הישראלי שמץ של חשיבה לטווח ארוך, של בניין כח, או של פרופורציות. הכול עוסק בבחירות הקרובות וזהו.

נתעלם לרגע מהרעיון שאולי ניצחון בבחירות זו לא המטרה העליונה ואולי המחנה הפוליטי היריב הוא לא שורש הרוע בעולם – גם על זה הייתי רוצה להעיר קצת, אבל צעד צעד. גם אם נקבל שהמטרה העליונה היא ניצחון המחנה "שלנו" בבחירות (עבור כל "שלנו" שתרצו). האם באמת אין דרכים טובות יותר לעשות את זה ממה שאנחנו רואים עכשיו, מצד כל מחנה פוליטי אפשרי (פרט אולי לחרדים)? עושה רושם שפעם פוליטיקאים ידעו לחשוב לטווח ארוך. מאמר יפה ב"מידה" תיאר פעם את התרומה של יצחק שמיר למהפך של 1977, והוא כולל שתי פסקאות שבעיני מתאימות באופן מושלם למצבנו היום:

"בין בגין ושמיר התקיימו חילוקי דעות מהותיים על דרך התנהלותה של תנועת החירות. שמיר ראה את ההתנהלות של ותיקי המפלגה סביב הכריזמה של בגין כבסיס ארעי, חלקי ומעורער. זו, לדעתו, אינה הדרך של מי שמבקשים לנהל את המדינה. שמיר סלד מהטקסים ההמוניים. הוא לא ראה בהם פרוגראמה יציבה. לא להנהגת ארגון מחתרת ולא לניהול ארגון מפלגתי. יותר מכך, שמיר גרס כי החיפוש של בגין אחר אהדתם של “פרופסורים וגנרלים” הוא טעות ביסודו. לגישתו של שמיר, מפלגה היא בראש ובראשונה מערכת ארגונית חיה, שחייבת ליצור זיקות קבועות ונמשכות של אחריות ומעורבות בין המפלגה לבין “השטח” – הסניפים.

על פי גישה זו, מפלגה אינה נבנית על ריגושים בכיכרות העיר. מפלגה מתבססת על דיאלוג מתמיד ומתמשך עם ציבור בוחריה ועם המנגנון המקומי אותו היא מקימה. כך שמגיעה “שעת הפקודה” – בחירות מוניציפאליות, ארציות או גיוס כזה או אחר לקריאות הנהגת המפלגה – ההזדהות עם המפלגה היא מתוך מחויבות אידיאולוגית ואירגונית הנסמכת על קשר רציף. במקומה של הכאריזמה הממגנטת של המנהיג הציע שמיר חריש עמוק ומתמשך בשטח, שיהפוך את המנהיגות המקומית ואת עשייתה היומיומית לשליח נאמן העומד בפני עצמו."

איפה זה ואיפה הפוליטיקה היום. ההערה על "הכריזמה של בגין כבסיס ארעי, חלקי ומעורער" רלוונטית לא רק בהקבלה המתבקשת לביבי, אלא (ואולי עוד יותר) לשלל המפלגות המיידיות שקמות רגע לפני הבחירות[1], וברשותן מעט מאוד חוץ ממנהיג עם (או בלי) כריזמה, וכמה פרופסורים וגנרלים (בגרסת המאה ה 21 הפרופסורים בדרך כלל מוחלפים באנשי תקשורת, אני לא בטוח אם זה בהכרח גרוע יותר). אין שום ציפייה שמפלגה תהיה בעלת משמעות כלשהי מעבר למערכת הבחירות הקרובה. בנסיבות האלה, כל מה שנשאר לפוליטיקאים ותומכיהם זה לצייץ בזעם, לשתות קולות אחד מהשני (או לירות בתוך הנגמ"ש או כל מטאפורה אחרת שחביבה עליכם), ולדבר בטון ממלכתי בראיונות טלוויזיה.

תופעת ה"ביבי נגד רק־לא־ביבי" הביאה הרבה "קולות שפויים" בתקופה הזאת לדבר על איזה נורא זה שהפוליטיקה עוסקת רק באישיות ולא באידיאולוגיה. זה בגדול נכון, עדיף לדבר על אידיאולוגיה מאשר על אישיות, אבל גם אידיאולוגיה היא לא תמצית הפוליטיקה. היא רק הצעד הראשון. יפה שכל מיני אנשי ימין לאחרונה התחילו לגלות את השוק החופשי, או את עקרונות הדמוקרטיה ויחסי הכוחות בין הרשויות השונות, או כל מיני אידיאולוגיות אחרות. כמו שיפה שהסוציאליסטים תמיד יודעים יפה לדקלם ציטוטים של מרקס וכל מיני כלכלנים מפוקפקים מחסידיו, והפוסט מודרניסטים ציטוטים של מרקס (כן, שוב הוא) וכל מיני פילוסופים מפוקפקים מחסידיו. אבל אידיאולוגיות וציטוטים לא מקימים מדינה, לכל היותר מקימים חשבון טוויטר מוצלח (ויש כמה מוצלחים בנוף הפוליטי הישראלי, אני חייב להודות שהטוויטר הפוליטי הישראלי בהחלט מבדר יותר ממקבילו ההולנדי, לפחות ממה שראיתי עד כה).

מה שנראה שאף אחד לא מעלה בדעתו, זה לעבור מאידיאולוגיה למעשה. איפה היצחק שמיר של היום שיבנה "מערכת ארגונית חיה" עם סניפים בשטח. התלוננתי כבר כמה פעמים בעבר על הערכת היתר של אנשים את הרשתות החברתיות – בדרך כלל אני עושה את זה במסגרת דיונים על "כמה נורא" זה שאנשים מצונזרים בטוויטר או בפייסבוק כי אלה "כיכר העיר החדשה" ואם מישהו מושתק שם אז איך הוא יוכל להביע את דעתו. פה אני בדרך כלל אומר שטוויטר ופייסבוק הם אכן "כיכר העיר החדשה" באותו האופן שאם תלכו לכיכר העיר המקומית שלכם ותתחילו ללהג על פוליטיקה אז למעט מאוד אנשים יהיה אכפת וסביר להניח שתשיגו פחות תוצאות מאשר אם תלכו למצוא תחביב ולהכיר חברים חדשים – והתיאור של שמיר משתלב עם זה מצוין. "מפלגה אינה נבנית על ריגושים בכיכרות העיר". זה היה נכון בכיכר העיר המקורית, וזה נכון בכיכר העיר האינטרנטית. למי שלא מאמין, שישאל את עצמו איך הטוויטר הישראלי כולו נדהם כל פעם מחדש מקיומם של מצביעי ישראל ביתנו.

הסיפור של שמיר הוא רק דוגמה אחת. אני לא מתמצא מאוד בפוליטיקה חרדית, אבל אני די בטוח שליהדות התורה יש בסיס קהילתי איתן שבנוי על הממסד הרבני והחצרות החסידיות, ולש"ס יש רשת חינוך משלה. אני מתמצא עוד פחות בפוליטיקה מוסלמית ישראלית, אבל משער שבסבירות די גבוהה גם לרע"ם יש בסיס דומה. מפלגות שבנויות על קשרים קהילתיים ומקומיים ולא על ציוצים ודיבורים, אלה המפלגות ששומרות על בסיס כוח איתן ולא פורחות ונובלות ממערכת בחירות אחת לשנייה.

ומפלגות זה רק צד אחד מהפוליטיקה. עוד יותר מצער שאין כמעט דיבור על פעילות מעבר לכנסת. כמה חופרים לנו במחנה הימין על הדיפ סטייט וכו' – נכון, אולי יש דברים שצריך לתקן בחקיקה או בפעולת ממשלה במנגנון הפקידות הממשלתית, אבל מכיוון שאף אחד לא מציע להעלים אותה לגמרי, היה כנראה מועיל יותר אם כמה מהימנים המודאגים האלה היו מעודדים את מאזיניהם ללמוד איזה מקצוע רלוונטי ולהפוך לפקידים ממשלתיים בעצמם – או להצטרף לפרקליטות, או להפוך לשופט, או לאיש תקשורת או אקדמיה ולקדם שם מדיניות שיותר הולמת את דעותיהם. בעולם השוק החופשי, הקרוב ללבי, יש בשנים האחרונות כמה דוברים רהוטים במיוחד, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהם נוהגים להיות בעצמם אנשי תקשורת או אקדמיה, שיודעים להגיד למדינה מה לעשות כדי לשגשג אבל מתעלמים ממה שאדם פרטי יכול לעשות לאותה המטרה – להקים עסק. אם כל אותם הליברלים היו מקימים עסקים, אולי הם היו יכולים להיות משכנעים קצת יותר (בטח עם כל הכסף שהיה להם להשקיע בשכנוע הזה). בשמאל, בינתיים, מרוכזים בזכות הקדושה והמטופשת ביותר הזמינה לאדם בדמוקרטיה, זכות ההפגנה, והולכים לכלות את זמנם באיזו כיכר. סביר להניח שהם היו משיגים יותר אם הם היו הולכים לקנות דירה איפשהו מחוץ לתל־אביב ואולי לומדים להכיר כמה מה"אוכלוסיות המוחלשות" האלה שמתעקשות לא להצביע להם. אבל כל הדברים האלה קשים. לצייץ זה הרבה יותר קל.

חשוב לציין – יש כאלה שכן עושים דברים ממשיים, וכל הכבוד להם על כך. נשמע כאילו גופים כמו השומר החדש מימין או דרור ישראל משמאל, הם כן דוגמאות לכאלה שמדברים פחות ועושים יותר. אבל למרבה הצער, אלה דוגמאות נדירות יחסית. המערכת הפוליטית שלנו ברובה תקועה בדפוס חשיבה שרואה לא יותר משבוע קדימה, וזו לא בעיה שאפשר לתקן ברגע אחד, אם רק ביבי ילך או אם רק אלקין או רע"ם יחליטו להציל את ממשלת הימין. וזו גם הסיבה שאם אחזור יום אחד לכתוב באופן קבוע, זה כנראה לא יהיה על פוליטיקה מפלגתית. היא הפכה להיות משעממת מדי ופגומה מדי. התיקון צריך לקרות ברמה בסיסית יותר.

[1] למקרה שמישהו רצה להעיר – כן, אני מודע לכך שזה מתאר גם את המפלגה שברשומה הקודמת אמרתי שהיא המועדפת עליי. תמכתי בה בתור הפחות גרועה מבין החלופות, לא כי היא מוצלחת במיוחד בעיניי.

לקראת בחירות 2021

אמי ביקשה ממני הסבר מפורט לכך שאמרתי שלו הייתי בישראל בזמן הבחירות הייתי מצביע למפלגת ימינה (ולכך שבבחירות האחרונות שהצבעתי בהן בפועל, 2019א, הצבעתי לימין החדש), זאת למרות שבצעירותי, כמו כל הסביבה שגדלתי בה, נהגתי באופן די אוטומטי להצביע למרצ או מפלגות אחרות של "האנשים הטובים". החלטתי לפרסם את התשובה פה כי אולי עוד אנשים יתעניינו.

אני לא אכנס יותר מדי לדיון על למה הצבעתי שמאל בעבר ואיך זה השתנה – אפשר לכתוב על זה ספר שלם, אבל בגדול נראה לי שברוב המגזרים בארץ (וכנראה בעולם), דעות פוליטיות לא מגיעות מדיונים ענייניים ורציניים על מדיניות, אלא מגורמים חברתיים ושבטיים. כשהייתי נער היה ברור שמרצ והעבודה הם הטובים, מפגלת שינוי זה קביל בקושי, וכל דבר ימינה מזה זה מוקצה. לא שמישהו בהכרח אמר את זה במפורש, אבל זה פשוט מובלע בכל דיון על פוליטיקה. אם כל מה שמדברים עליו זה הדברים הרעים שעושים באגף אחד (ותמיד יש כאלה כי כל אחד עושה דברים רעים), ומתעלמים לחלוטין או מתרצים כל דבר רע של הצד השני, אז יוצרים רושם ברור של מי הטובים ומי הרעים.

כשגדלתי התחלתי להתעניין יותר בפרטים, זכיתי גם בשירות הצבאי שלי להכיר אנשים ממגזרים שונים, ובסופו של דבר למדתי שפות והסתובבתי בעולם וקיבלתי כל מיני נקודות מבט חדשות על מה שקורה, זה איפשר לי לנהל עם עצמי דיון ענייני יותר ובסופו של דבר להחליט שלו הייתי עכשיו בישראל, הייתי מצביע למפלגת ימינה. הסיבות לזה גם הן יכולות למלא ספר שלם, אבל על קצה המזלג:

ביטחון ואסטרטגיה

רוב הדיון הציבורי סביב הנושא הביטחוני מתרכז בשאלה איך צריך להיראות (אם בכלל) פתרון הסכסוך. האם יו"ש צריך להפוך לחלק ממדינה פלסטינית, או חלק מישראל, או משהו באמצע. לדעתי זו שאלה חשובה, אבל פחות ממה שנהוג לייחס לה. לדעתי כל אחת מהאפשרויות האלה תהיה אתגר גדול, אף אחת מהן לא תביא אוטומטית לא אסון ולא הצלחה. אם מקימים מדינה פלסטינית, יהיה אתגר גדול בשמירה על ביטחון המדינה מול מה שבלי הרבה ספק יהיה, לפחות בטווח הקצר והבינוני, מדינת טרור במרחק קסאם מנתב"ג. אם מתכננים לספח את יו"ש יום אחד יהיה אתגר גדול בהתמודדות עם המיעוט הערבי שיהפוך להיות גדול הרבה יותר, ומדינות עם מיעוטים בגודל הזה נוטות להיות פחות יציבות, אפשר להסתכל במיוחד על הדוגמה הלבנונית. אם מתכננים לעשות משהו באמצע (סיפוח חלקי, תוכנית האמירויות, או פשוט גרירת רגליים והשארת המצב הקיים לנצח), יהיה קצת משני האתגרים הנ"ל, פלוס המשך האתגר לשמור על מעמדה הבינלאומי של ישראל. בכל אחת מהאפשרויות האלה האתגרים הם לא פשוטים, אבל גם לא בלתי אפשריים.

וזה מביא אותנו לשאלה כמה אנחנו מוכנים להתמודד עם אתגרים. לצערי, הפוליטיקאים שמקדמים את אסטרטגיית הקמת המדינה הפלסטינאית, נראים לי חסרי כל עניין בהתמודדות עם האתגרים האלה. הגישה של אנשים כמו ניצן הורוביץ או מירב מיכאלי היא סלידה אוטומטית מכל ניסיון של המדינה לשמור על ביטחונה. אנשים שמריעים לממשלות אירופאיות או לבית הדין בהאג שמגנה את ישראל על צוק איתן הם לא אנשים שאני סומך עליהם להתמודד עם אתגר גדול הרבה יותר של ה"צוק איתן" שנצטרך במדינה הפלסטינאית ביו"ש, ואין ספק שנצטרך כאלה אם תקום מדינה כזאת. עקרונית, אולי (לצורך הדיון) הייתי מעדיף נצים ביטחוניים שיקדמו אסטרטגיית התנתקות מיו"ש. אבל אין כאלה. אם אני צריך לבחור בין אנשים שיילחמו למען ביטחון המדינה ולא מוכנים לסגת מיו"ש, לבין אנשים שרוצים לסגת מיו"ש והפתרון שלהם לכל בעיה ביטחונית הוא לוותר על עוד משהו ולקוות ש"הקהילה הבינלאומית" תציל אותם – אני נאלץ לבחור בראשונים.

באופן כללי, זה תוצאה של תהליך מצער שעבר על ישראל בעשורים האחרונים, של מה שבעיני הוא פשיטת רגל מוחלטת של ישראל החילונית. בישראל החילונית כיום, פרט לקומץ קטנטן של יוצאי דופן, אין בן־גוריון, אין יגאל אלון, אין א.ד. גורדון ואין יצחק טבנקין. אין אפילו יצחק רבין. ישראל החילונית של היום, כפי שאני רואה מחבריי, מהתרבות הפופולרית ומנבחרי הציבור המובילים באוכלוסייה הזאת, היא חברה שחיה עם רגל אחת באירופה או אמריקה, לא מבינה ערבית (מטאפורית ומילולית), וחושבת שביטחון ומלחמה הם נושאים "מלוכלכים" שצריך להימנע מהם ולתת לאיזו קהילה בינלאומית מדומיינת לטפל בהם. אם אני צריך לבחור מגזר שישמור על ביטחון המדינה, לצערי אני מהמר על הציונות הדתית, אפילו שאני לא ממש מזדהה איתה באופן כללי. זו אחת הסיבות שאני לא חי בישראל ולא בטוח מה דעתי על לחזור לישראל בעתיד.

מההתרשמות שלי, הרבה מהאנשים שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית כפתרון לסכסוך עושים את זה לא כי זו אפשרות עדיפה אסטרטגית, אלא כי מרוב הפחדות נגד כל אפשרות אחרת הם בכלל לא מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. ככה אני הייתי לפני 10-15 שנים. אז התחלתי להסתובב בעולם, למדתי כל מיני שפות, והחכמתי קצת. ההפחדות על הקהילה הבינלאומית שתכעס עלינו לא רלוונטיות כי אין שום דבר כזה קהילה בינלאומית, והארגונים הבינלאומיים שלפעמים מצביעים עליהם הם קיני צביעות ופוליטיקה שיש להם מעט מאוד עניין במה שישראל עושה בפועל. רוב הגורמים שם אוהבים או שונאים את ישראל בהתאם לצורכיהם, וימשיכו לאהוב או לשנוא בלי קשר למה שישראל תעשה. דעת הקהל הבינלאומית, מצידה, מתעניינת בישראל בערך כמו שהישראלי הממוצע מתעניין בדקויות הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים באיטליה או בתאילנד. מקריאת עיתון הארץ וכו' אפשר לדמיין שכל בניית שכונה במזרח ירושלים מעוררת איזה מין גל זעם ברחבי העולם. האמת היא שברוב מכריע ממדינות העולם אין לאף אחד שום מושג מה זה מזרח ירושלים, מה זה יו"ש, מה זה הקו הירוק, ובקושי יודעים מה זה ישראל. אם כותרות העיתונים יציגו את זה עם תמונה מפחידה וצקצוקים בלשון, הם יחשבו שישראל מבצעת פשע נורא. אם כותרות העיתונים יציגו את זה ככלום, הם יחשבו שלא קרה כלום.

עוד הפחדה היא מאיך שאנחנו מאבדים את הגורמים המתונים מקרב הפלסטינים או הערבים או משהו בסגנון. אני עדיין לא דובר ערבית מושלמת, אבל למדתי מספיק בשביל לקרוא עיתונים פלסטיניים ולהבין שאין שום גורמים מתונים בעלי רלוונטיות כלשהי בחברה הזאת. המטרה של כל גורם בעל רלוונטיות כלשהי שם היא מקסימום העלמה של ישראל, וכל שיקול אחר הוא שולי. בעולם הערבי הכללי, בינתיים, אני מתרשם שהאדם הממוצע מתעניין בישראל הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב. אם זה היה הרושם שלי עוד קודם, אז הסכמי אברהם הבהירו את זה מעבר לכל ספק. מעבר לזה, ההפחדה הזאת גם כוללת את ההנחה המובלעת ש"הפלסטינים" רק רוצים מדינה פלסטינים ואחרת הם יכעסו. האמת היא שאין שום דרך לדעת מה רוצים אנשים שחיים תחת דיקטטורה, שבה אנשים עם הדעות הלא נכונות יכולים למצוא את עצמם עם כדור בראש. מבחינת זכויות הפרט, אין שום ספק שמדינה פלסטינית תהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לפלסטינים כפרטים.

בקיצור, אני לא בהכרח חושב שימינה יפתרו את הסכסוך או יצילו את בטחון ישראל, אבל אני ממש לא מתרשם מההפחדות של מי שחושב שכל התנחלות היא סוף החלום הציוני. אני מוכן לשקול כל מפלגה שלא מתנגדת אוטומטית לכל פעולה למען ביטחון ישראל (קו הגבול בעיני עובר בין מפלגת העבודה ליש עתיד – עבודה ושמאלה ממנה מבחינתי הן התאבדות לאומית, יש עתיד וימינה ממנה מבחינתי באות בחשבון). עם עדיפות למי שנראה שייקח את הביטחון כמה שיותר ברצינות.

כלכלה

יש קלישאה שאומרת "מי שלא סוציאליסט עד גיל 20 אין לו לב, מי שלא שמרן (כלכלית) עד גיל 30 אין לו שכל". במקרה שלי זה בהחלט היה נכון. בתור נער נראו לי מאוד מעוררות השראה הסיסמאות על צדק חברתי וזכויות כאלה ואחרות. אז גדלתי קצת והבנתי שכסף לא צומח על העצים. העובדה החשובה ביותר לדעתי במדיניות כלכלית, ואיכשהו נראה שפוליטיקאים כמעט מכל המפלגות בוחרים להתעלם ממנה, היא שלממשלה (בגדול) אין כסף. הממשלה לא עובדת ולא מנהלת עסק. מה שהממשלה יכולה לעשות זה לקחת משאבים מחלק מהאזרחים ולתת לאזרחים אחרים (או יותר גרוע, לבזבז אותם באופן שפשוט משמיד את הערך שלהם). זה לא אומר שמדינת רווחה היא בהכרח דבר רע, אבל שכל החלטה כלכלית צריכה להתבסס על המציאות הכלכלית. הכי קל להיות פוליטיקאי "לוחם" שמבטיח לתת כסף לזקנים, ולניצולי השואה, ולמובטלים, ולעניים, ולמי לא. אבל לפוליטיקאים האלה אין באמת כסף לתת. כשהם "נותנים" כסף למישהו זה אומר שהם לוקחים אותו מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים. וזה עוד סביר; לקחת הרבה כסף מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים זה מודל שעובד טוב במדינות צפון אירופה, כמו מדינת מגוריי הולנד; הבעיה היא כשלא רק לוקחים מהם כסף, אלא מגבילים אותם, מטרידים אותם ומאיימים עליהם עם אינספור חוקים מטופשים שנשמעים טוב ל"הגנת הצרכן" או "הגנת העובד" או כל מיני מטרות נחמדות אחרות, ומשמעותן שהקמת עסק בישראל היא משימה מתסכלת ומסוכנת, בטח בהשוואה להולנד. ובלי אנשים שמקימים עסקים ומייצרים עושר, אין רווחה לאף אחד ובטח שאין מה לחלק לזקנים ולניצולי השואה וכו'. בשנים האחרונות אני מתחיל להתעניין בנושא הזה יותר ויותר, ואני שומע דברים מצמררים לגבי כמה קשה לנהל עסק בישראל וכמה בירוקרטיות ממשלתיות מעלות פה את יוקר המחיה. יכול לספק דוגמאות למי שלא מכיר.

ה"חברתיות" המדומיינת הזאת קיימת כמעט בכל המפלגות בישראל, שמאל ימין ומרכז, אבל בשנים האחרונות יש קצת התעוררות ליברלית ומפלגת ימינה היא כנראה המובילה בה. מפלגת "תקווה חדשה" עדיין לא ממש ברורה, בינתיים נראה שהם גייסו כמה שמות ליברליים רציניים אבל נראה שהם די נדחקים הצידה. גם לליכוד יש כמה גורמים ליברליים טובים בספסלים האחוריים אבל בראש עדיין שולט הפופוליזם ה"חברתי". מפלגות המרכז לא ממש מבטיחות – עברנו מכחלון שהגאווה הגדולה שלו הייתה כמה כספי ציבור הוא בזבז, המשכנו לכחול לבן שהתחילו עם יו"ר ההסתדרות וכיום מככב שם אלון שוסטר שמצהיר במפורש כמה הוא סולד משוק חופשי; יש עתיד יחסית יותר סבירה אבל לא מציגים איזשהו רצון לשינוי משמעותי. על השמאל אין צורך להכביר מילים. דווקא הרבה מהליברליזציה של שנות התשעים בישראל, למיטב ידיעתי, הגיעה מאנשי מפלגת העבודה כמו יצחק רבין וחיים רמון; אבל מפלגת העבודה כיום, שלא לדבר על מפלגת מרצ, הן מפלגות שרוצות תמיד יותר הוצאות ויותר רגולציה.

קשה לתאר כמה שהנושא הזה חשוב בעיניי. גם בהקשר הביטחוני, לדעתי ביטחון ישראל מגיע בראש ובראשונה מכלכלת ישראל. הכלכלה חשובה לא (רק) בשביל רמת החיים שלנו, אלא בשביל החיים עצמם. מי שיש לו כסף יכול להשקיע בביטחון ויכול להשקיע בחיזוק מעמדו הבינלאומי.

משפט וחוקה

זה נושא קצת מסוכן כי קל מאוד להישמע פה כאילו אני מקדם תאוריות קונספירציה ביביסטיות. אני לא תומך בחוק צרפתי ולא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה לנצח, אבל זה לא משנה את העובדה שיש דברים שהביביסטים צודקים בהם לגבי מערכת המשפט. משפטי נתניהו נראים לי מופרכים וכמוהם הרבה רדיפות משפטיות אחרות נגד פוליטיקאים שהסתיימו בכלום; אבל אלה נושאים שממילא לא מעניינים אותי מספיק בשביל להתעמק בהם. אני מוכן לשמוע טיעוני נגד אם מישהו רוצה להסביר לי איך שטות כמו "סיקור חיובי" לראש הממשלה המושמץ ללא הפסקה הזה זו עברה פלילית שלו. מה שיותר מעניין אותי זה נושאים תיאורטיים וארוכי טווח יותר.

בדמוקרטיה יש איזון עדין בין נבחרי ציבור לבין מערכת המשפט. יש כל מיני דעות האם צריך למשוך יותר לכאן או יותר לכאן, אבל העיקרון המנחה החשוב ביותר, לפחות מבחינתי, הוא שבאמצע צריך לעמוד החוק, הכתוב והיבש. אחרת בכלל לא משנה למי אנחנו מצביעים, אם ממילא קבוצת אנשים לא נבחרים הם אלה שמחליטים פה. בישראל התפתחה תופעה שבמסגרתה מערכת המשפט פועלת בלי לחכות לחוק – גם במה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", עם כל שיקולי ה"מידתיות" ו"האדם הסביר" שמאפשרים לשופטים לפסוק מה שבא להם בלי להתייחס למה שכתוב בחוק (פסילת חוקים על פי "חוקה" שלא קיימת בישראל, הטקס הקבוע של פסילת מועמדים לכנסת ואז פסילת הפסילה, סאגת יו"ר הכנסת אחרי בחירות 2019 וכו'), ואולי המובהק ביותר – סוגיית היועצים המשפטיים, שבמקום לייעץ הם מסוגלים פשוט לקבוע לבוסים שלהם מה לעשות. למי שרוצה עוד פרטים אני ממליץ בחום על השיחה בין יאיר לפיד ודניאל פרידמן כאן. מבחינתי, בלי שום קשר לביבי או לא ביבי, צריך לוודא שמערכת המשפט הישראלית נשארת כפופה לחוק. ימינה וסמוטריץ' נראים נחושים לעשות את זה, יאיר לפיד נראה שרוצה לעשות את זה אבל רק אחרי שיעיפו את ביבי, הליכוד נראה שרוצה לעשות את זה רק עד שזה לא יהיה יותר חשוב לביבי. כל שאר המפלגות נראה שמעדיפות לחזק את המצב הקיים.

פוליטיקה

עם מערכת בחירות רביעית בשנתיים, ישראל נמצאת במשבר פוליטי ולא נראה שיש רצון חזק איפשהו לפתור אותו. המשבר נובע מחוסר מוכנות של מפלגות שונות להתפשר ולשתף פעולה זו עם זו, ונראה שהמצביעים והפרשנים מכל הצדדים רק מעודדים ומתגמלים אותן על זה. אני לא רוצה לתגמל את ההתנהגות ההרסנית הזאת, וסולד מכל מפלגה שמתגאה ברשימת המפלגות או הפוליטיקאים שהיא מחרימה או "לא תשב" איתם כאילו אנחנו בגנון. הרשימה הארוכה של אנשים שלא יישבו עם ביבי, לא יישבו עם החרדים, לא יישבו עם הערבים, מה שלא יהיה. ישראל היא מדינה מורכבת, יש בה אנשים עם כל מיני דעות מאוד שונות זו מזו, ואם הם לא ימצאו דרך להתמודד עם זה, להתפשר ולשתף פעולה, זה ייגמר באסון. ימינה היא אחת המפלגות הכי פחות מחרימות ואני מכבד את זה. צל"ש גם לכחול לבן שאיפשרו את היציאה מהמשבר הקודם, לפחות לטווח קצר. רוב שאר המפלגות לא מעוררות אופטימיות.

נסתפק בזה לבינתיים, זה כאמור רק על קצה המזלג, אשמח לפרט על נושאים מסוימים בהתאם לבקשות הקהל.

עוברים לעולם טוב יותר

זהו – אחרי כמה שנים נחמדות, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא. אני לא בטוח עדיין מה השלב הזה עומד להיות, אבל הבלוג בבירור מיצה את עצמו.

התחלתי את הבלוג הזה במטרה לחלוק עם אחרים כמה מהדברים המעניינים שאני קורא ושומע. אני אוהב ללמוד על העולם, לקרוא חדשות מכל מיני מקומות, ואני תמיד נתקל בדברים שנראים לי רלוונטיים ומעניינים לשיח הציבורי הישראלי. ככל שחלפו השנים, הדברים שאני נתקל בהם הולכים והופכים (לטעמי) מעניינים יותר, אבל הרעיון שהבלוג הזה יעזור לפתח עליהם שיחה בעברית הולך ומתבהר כלא מעשי. במקביל, יש לי יותר ויותר דברים מעניינים לעשות מחוץ לוורדפרס, ובהתאם פחות זמן להשקיע בכתיבה לאנשים המעטים שמתעניינים.

אז מה בכל זאת יכול להיות השלב הבא? אחד הדברים החשובים שלמדתי מהחוויה הזאת, היא המגבלות של פורום חד־צדדי כמו בלוג. אולי יום אחד אנסה להקים איזשהו פורום, או קבוצת דיונים, או משהו בסגנון, שבו לא רק אני מדבר ואחרים מגיבים, אלא דיונים מתקיימים בין אנשים שרוצים לנהל דיונים רציניים אחד עם השני. כתיבה פרטית שלי אני כנראה אעביר למאמצים לפרסם ספר יום אחד. אולי אכתוב עדיין מדי פעם איזה מאמר ל"מידה" או אתרים אחרים. האתר הזה בינתיים יישאר למקרה שיהיה לי משהו להכריז. אבל כתיבה כללית על העולם לא סביר שעוד תהיה פה.

אני רוצה להודות תודה ענקית לכל הקוראים והמגיבים שהשתתפו פה. כל אלה שכתבו תגובות רציניות ותורמות, וגם אלה השקטים שנהנו ופירגנו בלי הרבה מילים – את כולכם אני מזמין לכתוב לי אישית בדואר אלקטרוני, אם יש לכם עוד משהו להגיד, אם אתם רוצים עדכונים בפרויקטים עתידיים שלי, או אם סתם בא לכם להתדיין על פוליטיקה עולמית, תיאוריות כלכליות, עולם התוכנה או כל דבר אחר.

נתראה בעתיד!

קץ ההיסטוריה הבלגית

מאמר של פרופסור בלגי (פלמי) למדעי המדינה התפרסם לא מזמן, עם הכותרת "קץ ההיסטוריה הבלגית נראה באופק". התפרקות ממלכת בלגיה, מדינה דו־לאומית שמורכבת מהולנדים (פלמים) וצרפתים (ולונים) שלא סובלים אלה את אלה, זה מהנושאים האלה שנמצאים ברקע כל־כך הרבה זמן שאפשר די בקלות לחשוב שאלה דיבורי סרק, שום דבר רציני לא יקרה. מצד שני, זה שתהליך מתרחש בקצב צב לא אומר בהכרח שהוא לא יתקדם. מה שלום המגעים להקמת קואליציה בבלגיה?

בינתיים עברו שמונה חודשים מאז הבחירות האחרונות ואין עדיין ממשלה, ולמעשה זה כבר יותר משנה תחת ממשלת מעבר כי הממשלה הקודמת התפרקה כבר בסוף 2018 אחרי שמפלגת הברית הפלמית החדשה, מפלגה לאומנית־פלמית עם נטייה לימין, פרשה מהממשלה במחאה על קבלת מתווה מרקש של האו"ם (מסמך שלא ברור מה משמעותו החוקית, אבל בגדול מעודד הגירה נרחבת לאירופה). נכון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, בלגיה היא ממילא שיאנית מבין דמוקרטיות העולם בזמן שלוקח להקים ממשלה (541 ימים לקח אחרי בחירות 2010). אבל קשה להגיד שזה מצב בריא לדמוקרטיה (הערה גם לישראל), וקשה לדעת אם תמיד יצליחו לצאת מזה בסוף.

הבחירות האחרונות היו חיזוק משמעותי לשתי המפלגות הלאומניות הפלמיות – הברית הפלמית החדשה, המתונה יותר, אומנם איבדה כמה מושבים אבל נשארה המפלגה הגדולה ביותר במדינה. הכותרת הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת פלאמס בלאנג (משהו כמו "האינטרס הפלמי"), שקפצה משלושה מושבים ל 18 והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה לא רק בפלנדריה אלא בבלגיה בכלל. מצב שבו שתי המפלגות הגדולות ביותר במדינה הן מפלגות שלא רוצות שהמדינה תהיה בכלל קיימת הוא מצב מעניין, בלשון המעטה.

מה שמקשה עוד יותר על המצב הוא העובדה שההבדלים בין שני הצדדים הם לא רק לאומיים, אלא גם פוליטיים. פלנדריה, אם נסתכל עליה כארץ בפני עצמה, היא אולי הארץ הימנית ביותר במערב אירופה. ולוניה לעומת זאת, במיטב המסורת הצרפתית, רק הולכת יותר ויותר לכיוון הסוציאליזם. השמרנים הפלמים והסוציאליסטים הוולונים יותר ויותר סולדים אלה מאלה; ובהתאם, הופך להיות יותר ויותר קשה להקים ממשלה.

כרגע, מכיוון שהסוציאליסטים נראים די נחושים לא לשבת בממשלה עם אף אחת משתי המפלגות הפלמיות המובילות, נראה שהאפשרות הסבירה ביותר היא ממשלת "כולם חוץ מהלאומנים הפלמים והקומוניסטים", אבל גם זה יהיה אתגר רציני. ממשלה בלגית בדרך כלל אמורה לכלול לא רק רוב בפרלמנט הכללי, אלא גם רוב וולוני ורוב פלמי. בלי שתי המפלגות הגדולות, זו תהיה ממשלה צרפתית באופן מובהק. ואם זה יעבוד בינתיים, איך זה ישפיע על ההצבעה הפלמית בבחירות הבאות? אם הלאומנים רק יתחזקו, איך תיראה הקמת הממשלה הבאה? מחבר המאמר מתאר את המלכוד – הקיטוב ההולך וגובר מאלץ לשקול שינויי חוקה, אבל אותו הקיטוב גם מונע כל אפשרות לשיתוף פעולה שיאפשר שינויים כאלה. להערכתו, גם אם תקום ממשלה, את בחירות 2024 המדינה כבר לא תשרוד.

ההולנדים המאופקים פועלים לאט ובשיטתיות, זו לא האווירה הים־תיכונית בקטלוניה (אם כי גם שם זזים די לאט). גם אם בכל שנה כותבים על כמה הממלכה הבלגית עומדת להתפרק וזה אף פעם לא קורה, ייתכן שזה פשוט מתקדם לאט ובזהירות, אבל עדיין מתקדם.