מסיבה עצובה במסטריכט: האיחוד האירופי בוחר נשיא

חוץ מהבחירות לפרלמנט האירופי שכנראה עוד נדבר עליהן, האיחוד יצטרך בקרוב לבחור גם נשיא (או בשמו הרשמי "ראש מועצה"). הקשבתי לעימות בחירות שהיה לא מזמן בין חמישה מהמועמדים וזכה לכינוי "עימות מסטריכט", ואפילו בתור מישהו שממילא לא אופטימי במיוחד לגבי האיחוד האירופי, זה היה מטריד בעיני. הנה כמה תובנות.

כבר התחלת האירוע סיפקה רגע מטריד שסימן את ההרגשה להמשך הערב. המנחה הציג את המשתתפים בדיון, וציין ששניים מהמועמדים לא יכלו להגיע – אוֹרִיוֹל ז'וּנְקֵיירַס ממפלגת אירופה החופשית נאלץ להיעדר כי הוא נמצא במעצר לקראת תחילת המשפט שלו בספרד. במקום להיחרד מהעובדה שמנהיג פוליטי עומד למשפט במדינה אירופית על פעולה פוליטית מובהקת (ז'ונקיירס הוא ממנהיגי תנועת העצמאות הקטלונית, ועומד למשפט בספרד על חלקו בארגון משאל העם והכרזת העצמאות בקטלוניה לפני שנתיים), המנחה אמר את זה עם חיוך אופייני למנחי תוכניות בידור, וזכה לצחוק נלהב מהקהל. הכול בסדר באירופה, וגם מנפרד ובר מהמפלגה העממית האירופית נאלץ להיעדר כי הוא עסוק.

חמשת המועמדים שנותרו התחלקו לארבעה גוונים של שמאל אירופי מודרני, ומולם נציג ימין מתון ומנומס אחד בדמות יָאן זַהְרָדִּיל הצ'כי שהתקשה להציב אלטרנטיבה ממשית להסכמות הרחבות שבין יריביו. העימות עצמו הוקדש לצעירי אירופה, והקדיש תשומת לב מיוחדת לגיבורה החדשה של השמאל האירופי – הילדה השבדית בת השש־עשרה גרטה תונברג, שזוכה לחיבוק חם מהממסד על פעילות המחאה שלה נגד שינוי האקלים. ארבעת המועמדים השמאליים כמובן הביעו תמיכה נלהבת בילדה, ואף אחד לא נראה מוטרד במיוחד מהשימוש הציני שנעשה בילדה שאובחנה כסובלת ממספר בעיות פסיכולוגיות משמעותיות, מהפרעה טורדנית־כפייתית ועד לאילמות סלקטיבית.

הרושם הבולט ביותר מהעימות היה חוסר העניין המוחלט של המועמדים בשוק חופשי. אין פלא גדול כשמדובר על נציגת מפלגת השמאל האירופי ויולטה תומיץ', שבמפלגתה מאוגדות מספר מפלגות קומוניסטיות מרחבי אירופה, והיא קראה בין השאר "לשנות את השיטה" כי אי אפשר להתמודד עם שינויי האקלים מתוך "הקפיטליזם הנאו־ליברלי". גם מנציגי הירוקים והסוציאליסטיים קשה להיות מופתעים; נציג הירוקים באס אייקהאוט הכריז בנאום הפתיחה שלו ש"פעולה בנושא האקלים חייבת לבוא ביחד עם צדק חברתי", סיסמה שמתארת היטב את הכיוון שהולכת אליו הפוליטיקה במערב־אירופה כיום. המילה החמה בדיון הייתה "רגולציה", ואייקהאוט הצהיר לדוגמה "[חברות האינטרנט] חייבות להיות תחת רגולציה. אנחנו רוצים לוודא שהחברות האלה מספקות שירותים לאזרחים, במקום מה שהן עושות עכשיו, מפיקות רווחים ממידע". מכיוון שהוא לא ציין מאיפה הוא כן מצפה שאותן החברות יפיקו רווחים, אפשר לתהות אם הוא שואף לאינטרנט ללא מטרות רווח שמנוהל על־ידי ממשלת אירופה. אבל אפילו נציג הליברלים לכאורה, גי ורהופשטט, הצטרף למקהלה ודיבר על הצורך בעוד רגולציות ובאירופה "חברתית" יותר.

הכלכלה ממילא לא נמצאת בראש מעייניו של גי ורהופשטט, אחד מהמפורסמים והבולטים שבמנהיגי האיחוד האירופי; הוא ידוע בעיקר באובססיה שלו להרחבת סמכויות האיחוד והעלמת המדינות החברות בו עד להגשמת חזון "ארצות הברית של אירופה". גם בעימות הזה הוא לא איכזב וקרא להקמת צבא אירופי במקום ה"בזבוז" שבתחזוקת 27 צבאות שונים. העולם של היום, הוא סיפר, הוא עולם של אימפריות ולא של מדינות רגילות כמו לפני עשרים שנה ואירופה צריכה למצוא שם את מקומה. זו לא הפעם הראשונה שורהופשטט רומז לרצון שלו לראות באיחוד האירופי "אימפריה", וכנראה לא האחרונה.

כמו בכל דיון פוליטי אירופי בשנים האחרונות, הנושא המרכזי היה שינוי האקלים. לארבעת המועמדים השמאליים היה ברור מה משמעותם של שינויי אקלים – הזדמנות לכרסם עוד בכלכלה החופשית ולהרחיב את הסמכויות הממשלתיות האירופיות. תומיץ' רואה בעיני רוחה "גרין ניו דיל" שתספק לאזרחים עבודות (ממשלתיות, סביר להניח) במקום אלה שייעלמו בעקבות המדיניות שהיא רוצה בה. נציג הירוקים באס אייקהאוט מבטיח "כלכלה חדשה", עם עבודות חדשות שיגיעו בזכות תקנים מחמירים ורגולציה קשוחה וריכוזית על כל ענף במשק. וגי ורהופשטט רוצה שמיסוי על דלקי מאובנים יהפוך לאחד ממקורות ההכנסה העצמאיים המשמעותיים של האיחוד האירופי.

מי שלא זכה לתמיכה גדולה בעימות הזה הוא חופש הביטוי. דיבורים על רגולציה על האינטרנט, על סכנות ה"פייק ניוז" ועל התערבות רוסית בבחירות היו כצפוי חלק משמעותי מהדיון. למרבה האבסורד מצא את עצמו דווקא נציג הירוקים מנסה להרגיע קצת את התאווה לצנזורה של עמיתיו, כולל של ה"ליברל" ורהופשטט שהסביר למה "האלגוריתמים האלה [של פייסבוק] חייבים להיות תחת רגולציה".

על יחסי חוץ לא שאלו בעימות הזה, אבל אין הרבה מקום לספקות. במדינת המקור שלו, הולנד, באס אייקהאוט הוא איש מפלגת השמאל הירוק, מפלגה עם שורשים קומוניסטיים שהכריזה על תמיכה רשמית ב BDS כחלק מהמדיניות שלה; ויולטה תומיץ' מגיעה ממפלגת "השמאל" בסלובניה, שבאתר האינטרנט שלה אפשר למצוא את כל האנטי־ישראליות שהתרגלנו לראות ממפלגות שמאל קיצוני באירופה; ורהופשטט ותימרמנס שניהם נטועים עמוק בתוך הממסד האירופי הנוכחי, וכל לאומיות או דת היא מבחינתם אויב. בנאום הפתיחה שלו קרא תימרמנס "לא להשאיר שום מקום ללאומנים", והפציר באירופה מאוחדת שתעמוד מול "טראמפ והטיפשות שלו". ורהופשטט מנהל כבר שנים מאבק נגד הממשלות הלאומניות של פולין והונגריה, ולא פספס הזדמנויות לנגח אותן גם בעימות הזה. לשניהם לא צפויה להיות התנגדות מיוחדת לישראל, אבל הזרמים הפוליטיים האנטי־לאומיים שהם מייצגים לא יוכלו לאורך זמן לקיים יחסים טובים עם מדינת הלאום היהודית.

הקונצנזוס האירופי בכל הנושאים האלה בלט עד כל־כך שכבר מארגני העימות, עוד לפני ששמענו מילה אחת מהמועמדים, דאגו לסמן את גבולות הגזרה; המועמדים נשאלו שאלות כמו "איך תגנו על אזרחי אירופה ממידע כוזב", "איך תרסנו את ענקיות הטכנולוגיה", "הרימו יד אם אתם תומכים בשביתת התלמידים [של גרטה תונברג] למלחמה בשינוי האקלים". מי שישמע את ההקדמות והשאלות של מארגני האירוע יכול בקלות לחשוב שאנחנו חיים בדיסטופיה שכורעת תחת איזשהו מגף קפיטליסטי חזירי, ולא בעידן שפע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית.

ואיפה החלופה לחגיגה הסוציאליסטית המגיעה לאירופה? יאן זהרדיל הוא פוליטיקאי אדיב והגון; הוא יודע לדבר בשבח השוק החופשי, חופש הביטוי, והנאורות המערבית; והוא גם ידיד יקר של ישראל. אבל בעימות הזה הוא נשמע חיוור ומהוסס. אף כתב הגנה על חופש הפרט לא נשמע ממנו, לכל היותר כמה ויכוחים על פרטים שוליים. את עיקר המרץ הוא השקיע בהגנה על ריבונות מדינות אירופה מול מאמצי האינטגרציה שמובילים ורהופשטט ודומיו, אבל גם בזה הוא לא נשמע לא נחוש ולא משכנע. המפלגה שהוא מייצג, מפלגת השמרנים והרפורמיסטים, היא על הנייר המפלגה הימנית ביותר מהשבע שהוזמנו לדיון; גם מנפרד ובר, לו היה מגיע, היה אולי מוסיף עוד נוכחות מימין למרכז, אבל הוא ומפלגתו עדיין מייצגים עמדה מרכזית וממלכתית עוד יותר מזו של זהרדיל. אין בבחירות האלה אף קול שידבר נגד הסחף הסוציאליסטי הקיצוני שמנהיגי אירופה פונים אליהם.

אז האם זה הכיוון שהולכת בו אירופה? לא בהכרח. כוחם של חמשת המועמדים האלה מגיע מהפרלמנט האירופי הנוכחי, שנבחר לפני חמש שנים; ב 23 במאי ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי החדש, ועל־פי הסקרים עשויים להיות שינויים משמעותיים. מפלגות שמתנגדות לקונצנזוס האירופי הזה, מפלגות לאומיות ושמרניות יותר, צפויות לזכות להישגים משמעותיים. קשה לנהל סקרים אמינים על מערכת בחירות מורכבת כל־כך, אבל ההערכות הן שבסבירות גבוהה מאוד עומדות מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת, מפלגת הליגה באיטליה, ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה להגדיל משמעותית את כוחן בפרלמנט האירופי, וביחד עם שותפותיהן הרבות מרחבי היבשת ייצרו גוש אירוסקפטי חזק הרבה יותר משהוא היום. השלטון יישאר כנראה בידי האירוקרטים לבינתיים, אבל הכוחות המתנגדים לקונצנזוס האירופי צפויים להפוך ממיעוט קטן ושולי לאופוזיציה מרכזית וחזקה. השוק החופשי, למרבה הצער, גם אצלם לא תמיד נמצא גבוה בסדר העדיפויות; אבל חופש הביטוי, חיזוק הדמוקרטיה הייצוגית על חשבון שלטון הפקידים של האיחוד, מדיניות הגירה שפויה וכמובן יחסים טובים עם ישראל – כל אלה צפויים לקבל חיזוק משמעותי אם תוצאות הבחירות ייראו כמו שהסקרים הנוכחיים צופים.

מודעות פרסומת

אדון ברקסיט הולך לבקר חבר שלו בבריסל

הבחירות לפרלמנט האירופי הולכות ומתקרבות, וצפויות להיות חגיגה אמיתית. כמו שאמרתי בעבר, הפרלמנט האירופי כבר עכשיו מהווה (למרבה השעשוע) את אחת הבמות הבולטות והמרכזיות למתנגדי האיחוד האירופי על כל גווניהם, ועל פי הסקרים אלה צפויים להתחזק משמעותית בבחירות הבאות. קשה לנבא במדויק מערכת בחירות מורכבת כל־כך (למעשה שילוב של 28 מערכות בחירות שונות), אבל די בביטחון אפשר להגיד שצפויה התחזקות משמעותית למפלגת הליגה באיטליה, החזית הלאומית בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה ועוד הרבה מפלגות שמתנגדות בכל ליבן לאיחוד האירופי או לפחות לאליטה המנהיגה אותו כיום. סביר להניח שהן לא יזכו עדיין לרוב, אבל הן יהפכו מזרם קטן וכמעט שולי להיות האופוזיציה העיקרית.

מי שהולך ומסתמן בתור מנהיג המחנה הזה, לדעתי מנהיג קצת לא צפוי, הוא מתיאו סלביני. עד לפני הבחירות האחרונות באיטליה הוא היה אמור עדיין להיות השותף הזוטר של ברלוסקוני, נציג מפלגת ימין פופוליסטי שמתקדמת לאט לאט כמו רוב מקבילותיה ביבשת. במקום זה, קיבלנו כוכב על, שאומנם על הנייר מפלגתו היא השותפה הקטנה יותר בקואליציה השולטת באיטליה (מעליה תנועת חמשת הכוכבים, בעצמה מפלגה שנואה על פקידי האיחוד האירופי), אבל בפועל קל מאוד להתבלבל ולחשוב שהוא המנהיג האמיתי שם, ועל־פי הסקרים זה גם מה שיקרה בבחירות האיטלקיות הבאות. בהתאם, מפלגת הליגה צפויה להיות המרוויחה הגדולה מהבחירות האירופאיות הקרובות, וסלביני כבר מתחיל לנסות לגבש סביבו קואליציה של אירוסקפטיים מרחבי אירופה, שכרגע מפוזרים בכמה התארגנויות שונות.

תוספת מעניינת במיוחד לחגיגה היא בריטניה. ההתנהלות השערורייתית של ממשלת תרזה מיי מאלצת את הבריטים ללכת לקלפיות ולבחור נציגים לפרלמנט האירופי, שעדיין אמורים עקרונים לכהן שם רק כמה חודשים לקראת הברקסיט שבינתיים נדחתה. הנציגים הבריטים ממילא נטו להיות האירוסקפטיים ביותר בפרלמנט, ועכשיו זה עשוי להפוך להיות משעשע במיוחד. קול הברקסיט מתרחב ופונה לכיוונים חדשים – מפלגת העצמאות הבריטית, שסיפקה תחת הנהגת נייג'ל פרג' כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בפרלמנט, התפצלה לשניים. פרג' עצמו נטש את המפלגה אחרי שהפסיד בבחירות להנהגתה והתלונן על חיבור חזק מדי עם הימין הפופוליסטי, והקים במקומה את "מפלגת הברקסיט". מי שנשארים עם המותג של מפלגת העצמאות הבריטית, תחת הנהגת ג'רארד באתן, בכלל לא מתנגדים לאותה תדמית ימנית פופוליסטית, ומציגים את עצמם כמגיני הערכים הבריטיים הקלאסיים ואבירי חופש הביטוי, ובין השאר התחילו עם שיתוף פעולה עם טומי רובינסון השנוי במחלוקת. כל זה, בזמן שבמפלגה השמרנית יש עדיין אגף תומך ברקסיט חזק מאוד שעוד לא אמר את המילה האחרונה (ובמיוחד אני מקווה שישלח עדיין לפרלמנט האירופי את הפוליטיקאי החביב עלי, דניאל הנן).

יש אגב קווי דמיון בין הפיצול הזה לבין התהליך שקרה בהולנד: בשניהם ההצבעה הלאומית־אירוסקפטית התפצלה לשניים, כשפורצי הדרך הם מפלגות עממיות שמייצגות מעמדות נמוכים יחסית ושואבות לעתים קרובות מצביעי שמאל, ואז מצטרפת מפלגה לאומית־אירוסקפטית אליטיסטית יותר ששואבת מצביעים ממפלגות הימין הממסדיות. בהולנד זה קרה עם הקמת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה, בנוסף למפלגת החירות של חירט וילדרס; בבריטניה פרג' מסתמן בתור האירוסקפטי האליטיסטי שלוקח קולות מהשמרנים, ובאתן לוקח את המפלגה לכיוון עממי בתור מפלגת מעמד הפועלים, ומכוון לשאוב קולות מהלייבור.

חלק מעניין במיוחד בסוגייה הזאת הוא מקומם של כוכבי היוטיוב. בבחירות האחרונות בברזיל דיברתי על התקדים שקבעו שני כוכבי היוטיוב שהתמודדו שם – קים קתגירי וארתור דו־באל הצליחו למנף את הצלחת היוטיוב שלהם להצלחה ענקית בקלפיות, ונבחרו לפרלמנט עם מספרי קולות מהגבוהים ביותר שם. בינתיים נראה ששניהם די נהנים שם. כבר אז שאלתי אם זו רק ההתחלה, כי באותו הזמן הצטרפו כמה כוכבי יוטיוב בריטיים למפלגת העצמאות הבריטית – ועכשיו אנחנו עומדים לגלות את התשובה. שניים מהכוכבים האלה, קרל "סרגון האכדי" בנג'מין ומארק "הרוזן דאנקולה" מיכן התברגו לרשימת המפלגה לבחירות האלה, ומקווים להפוך לחברי פרלמנט אירופי ולקדם משם את הוצאת המדינה שלהם כמה שיותר מהר מהאיחוד.

זה מעניין במיוחד בשבילי כי אני מכיר כבר הרבה זמן את הערוץ של קרל בנג'מין, ומכבד אותו מאוד. יש לו נטייה לפרובוקציות ולפעמים לגסות רוח מסוימת, אבל בסופו של דבר מדובר באיש מתון ומשכיל, שערוץ היוטיוב שלו מספק שעות ארוכות של היכרות עם האידיאולוגיה שלו שהלוואי שהיו לכל מועמד לכל פרלמנט. השנאה העזה של התקשורת הממסדית אליו מספקת המחשה מצוינת של השפל שירדה אליו אותה התקשורת בשנים האחרונות (או שהיא תמיד הייתה שם ורק עכשיו אנחנו יכולים לדעת את זה?). בנג'מין נרדף ללא הרף על כמה בדיחות חסרות־טעם שהוא סיפר בעבר, כולל שקרים בוטים ועריכה שערורייתית להוציא מהקשרו כל דבר שהוא אומר. והוא מצדו דואג לרתום את זה לטובתו ולמצב את עצמו בתור המועמד ה"אנטי־פוליטיקלי־קורקט"; הוא הצהיר בעבר על הרצון שלו ללמוד מטראמפ איך לעשות את זה, קצת משעשע לאור העובדה שהוא סוג של חנון אינטלקטואל שיכול לדבר שעות על הפוליטיקה של "לוחמי החלל" או של "הטורף".

הבחירות ב 23 במאי, ואני משער שעוד תשמעו ממני בנושא.

הערה קטנה על עושר

עידן ארץ פירסם אתמול רשומה על עושר, ואני מרגיש צורך להגיב, בתור מי שמינה את עצמו לסוכן הפרסום של אדם סמית באינטרנט העברי. אני מאוד מרוצה מההתעוררות הליברלית שמופיעה לאחרונה בישראל, ושהוא אחד המייצגים שלה; אבל למרות שעם הרוח הכללית של הרשומה שלו אני כמובן מסכים, לדעתי הוא מפספס בפרט די חשוב, וזה נראה לי כמו הזדמנות טובה לדבר שוב על משמעות העושר בעולם ומה הדרכים להשיג אותו ולחלק אותו. המסר העיקרי שלו הוא שכלכלה היא לא משחק סכום אפס, והדרך להביא יותר עושר לעניים היא לא לקחת עושר מהעשירים, אלא לייצר יותר עושר; זה כמובן נכון. הבעיה שלי היא עם התיאור שלו לאיך נוצר העושר הזה:

"כאשר אנשים מבצעים עסקה מרצון, כל אחד מהצדדים יוצא במצב *טוב יותר* מאשר זה שהוא היה בו קודם. עוד רגע יוצא פסח, וכשאזמין לראשונה פיצה ב-50 ש"ח, אני אקבל פיצה ששווה לי יותר מ-50 ש"ח, והפיצריה תקבל 50 ש"ח ששווים עבורם יותר מהעלות והעבודה של הכנת הפיצה. כלומר, בעסקה הזאת גם אני וגם הפיצריה יצאנו מורווחים. העושר שלנו גדל קצת.

[…] אנשים מבצעים עסקאות כאלו כל הזמן, וזה מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו ביחס לעבר וביחס למדינות פחות חופשיות […]"

מה הבעיה? זה נכון שמעסקה כלכלית חופשית שני הצדדים יוצאים מורווחים. אבל זה לא מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו. הסיבה לעושר האדיר הזה היא כמובן נושא המחקר של אדם סמית, ולב העניין הוא: יש לנו יותר עושר כי אנחנו עושים יותר עבודה יצרנית; עבודה שלוקחת חומרי גלם בעלי ערך מסוים, ויוצרת מהם מוצר חדש בעל ערך גבוה יותר מסכום חלקיו. התובנה הזאת חשובה כל־כך, שהיא מהווה כבר את המשפט הראשון בעושר האומות: "העבודה המתבצעת כל שנה בכל אומה היא המקור המספק לה את כל הצרכים והמותרות שהיא צורכת", ובפסקה הבאה: "ככל שאותה התוצרת, או מה שנקנה באמצעותה, גדלה או קטנה ביחס לאוכלוסייה הצורכת אותה, כך האומה תהיה עשירה יותר או פחות".

מה זה אומר לגבי הפיצה? אפשר להגיד שיש הגדלה מסוימת של העושר הכללי בעצם קיום המסחר, כלומר בזה שהפיצה עוברת למישהו שצריך אותה יותר, ובמקומה עובר הכסף למישהו שצריך אותו יותר. אבל ההגדלה הזאת זניחה. החשיבות האמיתית של העסקה הזאת היא שהיא מעודדת את הפיצריה לאפות יותר פיצות. אפיית פיצה זו עבודה שמייצרת עושר – פיצה היא מוצר ששווה יותר מהקמח, העגבניות והגבינה שמהם היא עשויה. ומצד שני, העסקה הזאת מעודדת את עידן ארץ לעשות יותר עבודה יצרנית (כמו כתיבת רשומות בפייסבוק) כדי שיהיה לו כסף לקנות עוד פיצות בעתיד.

וזו הדרך להגדיל את העושר של כולנו. כלכלה היא לא משחק סכום אפס, שבו יש כמות מוגדרת מראש של עושר וצריך רק לחלק אותו – את זה כתבתי גם אני בהערות לפרק הרביעי של עושר האומות. עושר מגיע מעבודה שהופכת דברים בעלי ערך נמוך לדברים אחרים בעלי ערך גבוה יותר. איך נקבע אותו הערך? עקרונית "ערך" הוא דבר סובייקטיבי, אבל יש דרך מצוינת להעריך אותו – על־ידי כמות העבודה שמוכן אדם אחר להשקיע תמורת הזכות לאותו הערך. איך זה מתבטא בפועל? בהחלפת כסף, האמצעי שנהוג בחברה שלנו לייצוג אותו הערך. ולכן, כשמדברים על פריון העבודה הנמוך במשק הישראלי, זה אמור להיות אחד מנושאי השיחה החשובים ביותר בישראל. יותר עבודה יצרנית, שזה אומר בעיקר עבודה יותר יצרנית (אין כנראה בישראל מחסור בעבודה, יש עבודה לא מספיק טובה), זה מה שיוצר עושר. והשוק החופשי, כפי שניתן לראות מאינספור דוגמאות לאורך ההיסטוריה, הוא הכלי המוצלח ביותר להשגת המטרה הזאת. זאת התורה הכלכלית כולה על רגל אחת, והשאר פירושה – אידך זיל גמור אצל אדם סמית וממשיכיו.

(למען הסר ספק – אני בטוח שעידן ארץ יודע את כל זה, אני רק חושב שהניסוח שלו יצא מבלבל ושווה הבהרה)

הפתרון הצבאי לטרור, אי שם באי רחוק

נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מה הרקע למרחץ הדמים הנורא שקרה היום בסרי־לנקה. את הזמן בינתיים שווה לנצל כדי להיזכר בסיפור הדי מדהים של מלחמת האזרחים שהרסה את המדינה עד לא מזמן; בסיום הדרמטי שלה; ובנשיא מהינדה רג'פקסה, שמאז יש לו מעמד מיוחד מאוד בעולם – בעיני מי שרוצה לנצח צבאית את טרור, הוא הדוגמה המושלמת לכך שזה אפשרי; בעיני מי שנרתע מזה, הוא הדוגמה המושלמת לכך שהמלחמה הזאת יכולה להרוס את הדמוקרטיה במדינה הלוחמת באופן שהטרור לא יכול.

אין צורך שאני אספר פה את כל הסיפור. יואב קרני הוא מהכותבים החביבים עלי בכל מה שהוא כתב עד לפני כמה שנים (בשנים האחרונות הוא קצת גולש יותר מדי לטעמי לאקטיביזם פוליטי) והמאמר שהוא כתב לפני עשר שנים על מלחמת האזרחים הסרי־לנקית הוא בעיני מקום מצוין להתחיל בו. כאדם שקשה לחשוד בו שכותב עם סכין בין השיניים ומחכה להזדמנות לשבח את המיליטריזם, הוא כותב שם באובייקטיביות מרשימה ולא מתעלם מההצלחה של הפתרון הצבאי שם (רק דבר אחד נראה לי בעייתי במאמר הזה: ההתייחסות למורדים בתור "התאמילים". ארגון הנמרים התאמיליים למיטב ידיעתי אולי התחיל בתור איזשהו מייצג לאומי של המיעוט התאמילי במדינה, אבל בסופו של דבר עבר לרצוח תאמילים שהתנגדו לו בנחישות לא מועטה בהרבה מזו שבה הוא רצח סינהאלים).

אז מה אפשר ללמוד מהמקרה הסרי־לנקי?

קודם כל, לקחת בפרופורציות את הצרות שלנו. הנמרים התאמיליים הצליחו לרצוח נשיאים, שרים, ואינספור מנהיגים אחרים. הם הצליחו להוציא לפועל פיגועים שהרגו מאות אנשים בפעולה בודדת, אולי כולל זה של היום (כאמור, עדיין לא ברור מה הרקע לאירוע, לאומנות תאמילית היא כנראה האפשרות השנייה הכי סבירה אחרי טרור איסלאמי). בולט במיוחד היה רצח נשיא הודו דאז ראג'יב גאנדי – בערך מקביל לזה שהחמאס ירצח את דונלד טראמפ במחאה על תמיכתו בישראל. לא שארגוני הטרור שתוקפים את ישראל לא היו רוצים לעשות דברים כאלה, אבל למזלנו הם לא מסוגלים, לפחות בינתיים. אז כשמנסים להבין למה סרי־לנקה הסכימה ללכת עד הסוף במלחמה נגד הטרור, צריך לקחת בחשבון את המצב שהיא התמודדה איתו.את המצב שהיא התמודדה איתו.

לגבי המחיר, עדיין מוקדם מדי להגיד. הדמוקרטיה הסרי־לנקית עברה כמה תהפוכות בשנים שמאז מלחמת האזרחים, וממבט מרחוק נראה שהיא אומנם נפגעה משמעותית, אבל במונחים דרום־אסיאתיים עדיין מצבה בכלל לא רע. רג'פקסה בסופו של דבר הודח בבחירות דמוקרטיות, לאחרונה הוא ניסה לחזור שוב במהלך שהיו סביבו מחלוקות אבל שלטון צבאי בנוסח כמה ממדינות האזור האחרות זה בהחלט לא. עיתונאות בסרי־לנקה למיטב ידיעתי היא עדיין מקצוע לא פשוט, אבל ביקורת נגד הממשלה מכל הכיוונים נראה שקיימת לא מעט. כשמסתכלים על חומרת המצב לפני סיום המלחמה ועל המצב הנוכחי, נראה לי שאפשר להגיד בביטחון שהמחיר היה מוצדק.

עוד משהו שראוי לדעתי לציון פה הוא סוגיית הימין והשמאל. סרי־לנקה היא הזדמנות טובה להיזכר שהשילוב בין ימין כלכלי וניציות מדינית לעומת שמאל כלכלי ויוניות מדינית איננו משהו קבוע והכרחי. המהפך הפוליטי שהביא את מהינדה רג'פקסה לשלטון היה לא רק שינוי מדיני וצבאי, אלא גם מעבר מהכלכלה הליברלית והנימוסים הבריטיים של מפלגת הימין לעבר הסוציאליזם הלאומי והקשוח של השמאל. חובבי תולדות ישראל אולי זוכרים עדיין את הימים שבהם הסוציאליסטים הקיצוניים ביותר דרשו את כיבוש הארץ כולה, כולל שתי גדות הירדן, וגם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה במסגרת המאבק הזה. עדינות הנפש של השמאל כיום היא מצב זמני.

והערה אחרונה – אמרתי כבר כמה פעמים בעבר שאני חושב שהעולם ההינדי והבודהיסטי הם בני ברית טבעיים של ישראל כיום, בהתאם למצב הפוליטי בעולם בשנים האחרונות, וסרי־לנקה היא אחת מהחברות במועדון הזה. ברור לי שזה לא יקרה, אבל לדעתי היה טוב לישראל אם אנשים היו מקדישים יותר תשומת לב למדינות האלה.

כמה הערות אחרי הבחירות

א. לכל מי שלא קיבל תוצאות טובות – יהיה בסדר. אף מפלגה לא עומדת להחריב את הארץ בארבע השנים הקרובות.

ב. אני שומע עדיין אנשים שמדברים על זה שצריך שתי מפלגות גדולות, ככה מקבלים יציבות, אולי "ככה זה בכל העולם". אני רוצה להזכיר – מחוץ לארצות־הברית, מערכת דו מפלגתית זה דבר נדיר שבנדירים. ובמקומות המעטים שזה קיים, זה לא עובד טוב במיוחד. בטח לא בארצות־הברית, שם במקום סחטנות של מפלגות קטנות מקבלים סחטנות של אנשים בודדים, ובמקום משילות מקבלים ממשלה שפשוט משתתקת מדי פעם כשלכמה פוליטיקאים מתחשק. ברוב הדמוקרטיות בעולם יש סדר גודל של 5-10 מפלגות, לפעמים יותר, לא מאוד שונה מישראל.

ג. ברשומה הקודמת דיברתי על הפער בין הכוכב שעליו חיים משתמשי האינטרנט, והכוכב של צופי הטלוויזיה. מהתוצאות בינתיים נראה שבסקרים משתתפים דיירי כוכב האינטרנט, ובבחירות ממש משתתפים דיירי כוכב הטלוויזיה.

ד. לא הצבעתי למפלגת זהות, אבל יש לי כמה דברים טובים להגיד עליה. יותר מכל – העובדה שאם נסכום את כל הזמן שאפשר למצוא ביוטיוב עם דיונים ארוכים ורציניים של כמעט כל חברי העשירייה הראשונה שלהם, נקבל זמן שנראה דמיוני בפוליטיקה הישראלית. את מועמדי זהות אנחנו לא צריכים להכיר מראיונות בני שתי דקות של סיסמאות וצעקות בטלוויזיה. הלוואי שזה ימשיך ושיתרחב למפלגות נוספות.

ה. היום בבוקר שמעתי כמה סיכומים בטלוויזיה הישראלית. בין השאר התלוננו שם על קמפייני הכפשה ועל רמה נמוכה של דיון ציבורי. שניה אחרי שהם שידרו להנאתינו לקט של הרגעים "הנמוכים" ביותר של הבחירות. כי למה לא? מה הם ישדרו, דיונים רציניים? ואגב, זה אותו הערוץ ששולח כתבת למטה זהות ועד לרגע הבחירות היא עדיין חושבת שזהות רוצה ש"מוסדות המדינה יהיו כפופים להלכה".

ו. אני עוקב אחרי הרבה פוליטיקאים בטוויטר. רגע הבחירות שלי היה בערב שלפני הבחירות, כשכולם כבר מתחילים את קמפיין הגעוואלד, מכל מקום מגיעות הודעות על המנדטים האבודים, על מי נוהר לקלפיות, על מה יכול להיות ביום שאחרי, ובין כל אלה: מירי רגב (או מי שאחראי על חשבון הטוויטר שלה) מצייצת "ברכות לאליצור רמלה על הזכייה באליפות המדינה בכדורסל לנשים.". אומרים בדרך־כלל שהיא מתלהמת, אבל מבחינתי זה היה הרגע השפוי ביותר ביומיים האלה.

כמה הערות לפני הבחירות

א. יש הרבה מפלגות בבחירות הקרובות שאני לא ממש אוהב, אבל אני די בטוח שאין אף מפלגה או קבוצת מפלגות בעלות סיכוי ממשי להקים ממשלה, שאם יקמו ממשלה יביאו אסון על מדינת ישראל. אז אני ממליץ לשמור על רוגע וחיוך על הפנים.

ב. על־פי הסקרים נראה שעומדים להיות בבחירות האלה הרבה פחות מנדטים מבעבר הקרוב אצל מפלגות שלא מוכנות בשום אופן לשבת בממשלה עם "הגוש היריב". זו בעיני התפתחות חיובית מאוד, ואני מקווה שהיא תמשיך. פוליטיקה מבוססת שני גושים היא דמוקרטיה גרועה – או ששני הגושים הופכים להיות זהים והדמוקרטיה מאבדת משמעות, או ששני הגושים שונאים זה את זה וכל מנצח שואף לכונן בתורו סוג של עריצות רוב.

ג. לא מזמן יצא לי לראות קצת טלוויזיה ולשמוע קצת אנשים שמקבלים את רוב המידע שלהם מהטלוויזיה – נראה כאילו הם חיים בכוכב אחר לחלוטין מאנשים שמקבלים את רוב המידע מהאינטרנט. ולא נראה לי ששני הכוכבים האלה מודעים יותר מדי אחד לקיומו של השני.

ד. לעתים קרובות אני משתדל לצאת נגד טענות על "כמה גרועה" הפוליטיקה הישראלית, או דברים אחרים בישראל, ולהסביר שבקנה מידה בינלאומי אנחנו די בסדר (ולפעמים הרבה יותר). אבל תחום אחד שבו הפוליטיקה הישראלית באמת גרועה מאוד זה תרבות הדיון. גם מבחינת הנושאים חסרי המשמעות שמדברים עליהם, וגם מבחינת הצורה שבה מדברים – הדיון הפוליטי הישראלי הוא אישי, גס־רוח (או לחילופין מלטף, תלוי מי מראיין ומה עמדתו הפוליטית), ומנותק מהעניינים המשמעותיים. אני מניח שהאשמים העיקריים הם ערוצי התקשורת שמעודדים צורות דיון כאלה. הפוליטיקאים עצמם מסוגלים לדבר לעניין – אני ממליץ בחום על סדרת הרצאות הפוליטיקאים בתיכון בליך, שעלו לערוץ היוטיוב שלהם. המקום היחיד שמצאתי שפוליטיקאים דיברו בו לעניין (וספציפית לאנשי זהות ועוד קומץ פוליטיקאים ליברלים, ממליץ על פודקאסט הקונגרס שהרבה מהם התארחו בו כבר מספר פעמים, וכל הכבוד להם על זה).

כדי לקבל כמה רעיונות מרחבי העולם, הנה כמה דיונים פוליטיים שיצא לי לראות בשנים האחרונות, כולל בכמה מדינות שהיינו רוצים לחשוב שהן פחות מתקדמות מישראל. גם אם אתם לא מבינים את השפות, שימו לב לסגנון, לתרבות, ליחס, ואם אפשר אז גם לנושאים; ולמנגנונים שעוזרים לקדם את זה, בעיקר הגבלות הזמן שבהן כל מועמד מדבר זמן ארוך יחסית כשהאחרים לא רשאים להפריע, והנוכחות המינימלית של המנחים:

עימות בין ראשי המפלגות בבחירות האחרונות לבית העליון בהולנד:

עימות בין המועמדים בבחירות האחרונות לנשיאות ברזיל:

עימות לפני הצבעת הברקזיט בבריטניה:

עימות בין המועמדים לראשות עיריית רומא ב 2016:

אפילו אינדונזיה, שמתכוננת לבחירות בקרוב:

 

שיהיו בחירות נעימות ומוצלחות לכולם.

בחירות בתאילנד, בין א־סיסי וארדואן

הייתי רוצה לספק לכם מדריך מקיף לבחירות שיהיו מחר בתאילנד, אבל זו מדינה לא פשוטה, עם שפה לא פשוטה, והמידע באנגלית לא מספק בלשון המעטה. אז קחו בעירבון מוגבל כל מה שיש לי להגיד בנושא. אבל לפחות אני יכול להגיד לכם למה ואיך לפקפק במה שיכתבו על זה ללא ספק בתקשורת דוברת העברית והאנגלית (לפחות המעטים שיטרחו).

בדבר אחד אין ספק – תאילנד הולכת לבחירות האלה כשהיא נשלטת על־ידי חונטה צבאית. התקשורת תמהר להדגיש, ועקרונית בצדק, שחונטה צבאית זה דבר רע ודמוקרטיה זה דבר טוב. בכך הם צודקים לגמרי. אבל שווה להתעמק קצת ולבדוק מה בדיוק הסיפור של החונטה הצבאית הזאת, ועד כמה רציניות הבחירות הדמוקרטיות שהיא עכשיו מאפשרת.

למי שלא עקב – החונטה עלתה לשלטון בהפיכה צבאית לפני חמש שנים. ההפיכה הפילה את הממשלה הנבחרת של יִנְגלוּק צִ'ינָאוָאתְּרה[1], ממשיכתו של אחיה תַּכְּסִין, בהמשך למאבק אינסופי שמתנהל בין תכסין ותומכיו מצד אחד, לבין גורמים משמעותיים בממסד (בעיקר בבית המלוכה ובצבא) מצד שני. מאז יש משחק חתול ועכבר קבוע בין שני הצדדים, כשתומכי תכסין מקימים עוד ועוד מפלגות והממסד משתדל לפסול אותן או את המועמדים המרכזיים בהן. מצד שני, דיכוי אלים לא ראינו יותר מדי. אין ספק שהיו מעצרים פוליטיים, ותכסין ויינגלוק עצמם עדיין בגלות, אבל עדיין – מפלגת פּוּאָה תָּאי (למען התאים), הגלגול הנוכחי של התנועה התכסינית, עדיין עומדת להתמודד בבחירות מחר, ואיתה עוד כמה מפלגות שמבקרות די במפורש את החונטה.

העניין מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין מי נגד מי ברמה האישית. בימי ההפיכה הצבאית דיברו על "החולצות האדומות", תומכי תכסין, ו"החולצות הצהובות" מתנגדיו. מהתקשורת זה נראה די פשוט, שתכסין הוא מנהיג עממי (פופוליסט, אם תרצו) שנהנה מתמיכת ההמונים ובעיקר העניים, והחולצות הצהובות הם אוסף של אליטות עם קשרים בצבא ובבית המלוכה, שרוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולהמשיך לעשוק את העם. יכול להיות שזה נכון. אבל כשאני מנסה להתעמק, זה הופך להיות מסובך יותר. חלק ממנהיגי החולצות הצהובות היו לכל האורך אויבי החונטה, ואת החולצות הצהובות הם לבשו כי הם גם אויבי תכסין לא פחות. מצד שני, כמה ממנהיגי החולצות האדומות כיום מתמודדים במפלגה שלכל הדעות מייצגת את החונטה. גם תכסין עצמו, כשמסתכלים על ההיסטוריה שלו, לא לגמרי ברור מה הוא מייצג. לא מדובר ממש באיזשהו מנהיג עממי; הוא היה ראש הממשלה לתקופה ארוכה לפני שהתחיל להסתכסך עם הממסד, ובכלל לא ברור אם האשמות השחיתות של החונטה נגדו לא מוצדקות.

המפלגות העיקריות בבחירות מחר יהיו: פואה תאי כאמור, מפלגת החולצות האדומות תומכי תכסין; פָּלַנְג פְּרָצַ'רַתּ, המפלגה שמייצגת (לא רשמית, אבל לכולם זה ברור) את החונטה; המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הימנית המסורתית של תאילנד שקצת יותר מיודדת עם החונטה אבל עדיין היא מפלגה דמוקרטית; ומפלגת העתיד החדש, מפלגה חדשה שהקים איש עסקים צעיר ומצליח ומשדרת התנגדות לחונטה בסגנון מערבי יותר ואולי מושחת פחות. הנה תשדיר בחירות של העתיד החדש שלא תבינו ממנו מילה, אבל אולי יכניס אתכם קצת לאווירת הבחירות:

אז מה מצב הדמוקרטיה בתאילנד כרגע? נראה די מעורפל. הבחירות מחר בבירור לא יהיו בחירות חופשיות באותו האופן שהבחירות בישראל חופשיות. השלטונות כל הזמן מאיימים ולפעמים מבצעים מעצרים והטרדות נגד מנהיגי אופוזיציה. השיטה הונדסה כך שכמעט בלתי אפשרי שתוקם ממשלה לגמרי אנטי־חונטה: קצת כמו החונטה הבורמזית השכנה, הם שיריינו לעצמם חלק מהפרלמנט כך שרק רוב מוחלט ועצום יכול להתגבר עליהם, וגם אזורי הבחירה שורטטו באופן שיעזור להם. מצד שני, בבירור לא מדובר בבחירות לא־חופשיות כמו ברוב הדיקטטורות בעולם – מפלגות אופוזיציה מתמודדות ועל־פי הסקרים צפויות לתוצאות טובות. עושה רושם שהחונטה כן מעוניינת בדמוקרטיה, כל עוד היא לא תעבור קווים אדומים כלשהם.

זה אולי נשמע רע (לפחות אני מקווה שזה נשמע רע. בזמן האחרון מדברים פה על "שומרי סף" כל־כך הרבה שאני לא בטוח עד כמה אנשים עדיין מעריכים דמוקרטיה), אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות. האם יכולה להתקיים בתאילנד כבר היום דמוקרטיה חופשית באמת? אולי. אבל צריך לזכור שדמוקרטיה במדינה שאיננה מפותחת כלכלית היא מצב נדיר מאוד, וצריך להיות זהירים בדרישות כאלה. וזה מביא אותנו למזרח התיכון.

כשאני מחפש מדינות אחרות להשוות אליהן את הדמוקרטיה התאילנדית, הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא תורכיה שלפני ארדואן. מדינה דמוקרטית בגדול, אבל מצולקת מאינספור הפיכות צבאיות. הממסד הצבאי רואה בעצמו מגן הרפובליקה, מגן הערכים הבסיסיים של המדינה, גם אם רוב העם לא מסכים איתם. הצבא ראה בעצמו ובהפיכות הצבאיות שלו חומת מגן נגד מה שיכול להרוס את המדינה בחסות הדמוקרטיה – האיסלאמיסטים. בתאילנד להערכתי המצב דומה, רק שבמקום רפובליקה חילונית כמאליסטית זו ממלכה שמרנית בודהיסטית, ובמקום האיסלאמיזם, האיום שהם דואגים ממנו הוא כנראה הסוציאליזם.

כדאי לזכור שתאילנד היא במידה מסוימת אי בודד בסביבה עוינת – במהלך המאה העשרים נפלו עוד ועוד שכנות שלה תחת המגף הקומוניסטי. קודם סין, אחריה וייטנאם ואיתה שתי שכנותיה הקרובות של תאילנד: לאוס וקמבודיה. היום כשרוב האנשים במערב זוכרים את מלחמת וייטנאם בתור איזו גחמה אלימה של ארצות־הברית, קל לשכוח את המוני הוייטנאמים, הקמבודים, הלאוסים וגם התאים שלחמו נגד הקומוניזם בניסיון להציל את ארצותיהם הקורסות; התאים הם היחידים שהצליחו. ואגב, מהתרשמותי הם עד היום גאים בהשתתפותם באותה המלחמה, בניגוד לאמריקאים. בהמשך גם בורמה נפלה לידי דיקטטורה סוציאליסטית, אם כי מסוג שונה ומוזר ודי מנותק מהסוציאליזם העולמי. בשכונה הזאת, יהיה קצת תמים להגיד שחונטה צבאית שמגבילה את הדמוקרטיה היא בהכרח הבעיה, ואם רק יהיו בחירות חופשיות אז תאילנד תהיה מדינה מתוקנת ושמחה.

אז איפה עובר הגבול? האם חונטה זה טוב או רע? אני מוכן לקבל את קיומו של משטר סמכותני כרע הכרחי, כל עוד הוא עונה על תנאי אחד – הוא מקדם את המדינה לכיוון הדמוקרטיה. הדוגמאות החיוביות המוצלחות ביותר הן טיואן ודרום־קוריאה: המשטרים הסמכותניים שעלו בהן אחרי מלחמות האזרחים שפיצלו את שתי המדינות לא היו דמוקרטיים בשום מובן; אבל בדיעבד אפשר להגיד בבירור שהם הניחו את הבסיס לדמוקרטיה שבסופו של דבר הפילה אותם. הם לא היו צדיקים; הם דיכאו את אותן התנועות הדמוקרטיות ואין שום דרך להצדיק את זה. אבל ברוב שנותיהם הם סיפקו למדינות שלהם את הפיתוח הכלכלי ובניית המוסדות שבלעדיהם אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה. מצד שני, לא חסרים משטרים סמכותניים שמתיימרים לשמור על המדינה מפני איזשהו רוע, אבל גם לא מציעים שום פיתוח לטווח ארוך; שום סיבה להאמין שיום אחד כבר לא יהיה צורך במשטר הסמכותני כדי לשמור על השלום במדינה. כשהם אומרים שהם שומרים על המדינה מהאלימות, הם אולי צודקים: ראינו את זה באביב הערבי. כשאותם הדיקטטורים נופלים, יכולות להיות תוצאות הרסניות. אבל אם הם לא עוזרים לפתור את הבעיה, הם רק דוחים את הפיצוץ הבלתי־נמנע.

אם החונטה בתאילנד היא מהסוג הראשון או השני, אני לא יודע עדיין. נראה מה יהיו תוצאות הבחירות ומה יקרה אחריהן. הסקרים נראים אקראיים לגמרי, כל אחד עם מספרים שונים לחלוטין מהאחרים, אז קצת קשה לצפות מה יקרה. ההערכה היא שמפלגת פואה תאי תזכה ברוב משמעותי מסך כל הקולות, אבל תחת השיטה שהונדסה במיוחד בשביל לחסום אותם, סביר להניח שתוקם ממשלה בראשות מנהיג החונטה פְּרָאיוּתּ, אולי בשיתוף המפלגה הדמוקרטית. נקווה שבטווח הארוך הדברים ישתפרו, ובכל מקרה – אל תתפתו לקבל ניתוחים פשוטים שיציעו לכם בתקשורת. מי שמציג את הפוליטיקה התאילנדית כמשהו פשוט – כנראה לא התעמק בפוליטיקה התאילנדית.

[1] או צ'ינאואת – עם שמות זרים יש התלבטות קבועה אם לכתוב בעברית כמו שכותבים בשפת המקור, או כמו שמבטאים. ובשפה התאית ההבדלים גדולים במיוחד – יש שם הרבה אותיות שנכתבות מסיבות היסטוריות אבל לא באמת מבוטאות. אז הכתיבה היא צ'ינאואטרה וההגייה היא משהו כמו צ'ינאואט.