הפתרון הצבאי לטרור, אי שם באי רחוק

נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מה הרקע למרחץ הדמים הנורא שקרה היום בסרי־לנקה. את הזמן בינתיים שווה לנצל כדי להיזכר בסיפור הדי מדהים של מלחמת האזרחים שהרסה את המדינה עד לא מזמן; בסיום הדרמטי שלה; ובנשיא מהינדה רג'פקסה, שמאז יש לו מעמד מיוחד מאוד בעולם – בעיני מי שרוצה לנצח צבאית את טרור, הוא הדוגמה המושלמת לכך שזה אפשרי; בעיני מי שנרתע מזה, הוא הדוגמה המושלמת לכך שהמלחמה הזאת יכולה להרוס את הדמוקרטיה במדינה הלוחמת באופן שהטרור לא יכול.

אין צורך שאני אספר פה את כל הסיפור. יואב קרני הוא מהכותבים החביבים עלי בכל מה שהוא כתב עד לפני כמה שנים (בשנים האחרונות הוא קצת גולש יותר מדי לטעמי לאקטיביזם פוליטי) והמאמר שהוא כתב לפני עשר שנים על מלחמת האזרחים הסרי־לנקית הוא בעיני מקום מצוין להתחיל בו. כאדם שקשה לחשוד בו שכותב עם סכין בין השיניים ומחכה להזדמנות לשבח את המיליטריזם, הוא כותב שם באובייקטיביות מרשימה ולא מתעלם מההצלחה של הפתרון הצבאי שם (רק דבר אחד נראה לי בעייתי במאמר הזה: ההתייחסות למורדים בתור "התאמילים". ארגון הנמרים התאמיליים למיטב ידיעתי אולי התחיל בתור איזשהו מייצג לאומי של המיעוט התאמילי במדינה, אבל בסופו של דבר עבר לרצוח תאמילים שהתנגדו לו בנחישות לא מועטה בהרבה מזו שבה הוא רצח סינהאלים).

אז מה אפשר ללמוד מהמקרה הסרי־לנקי?

קודם כל, לקחת בפרופורציות את הצרות שלנו. הנמרים התאמיליים הצליחו לרצוח נשיאים, שרים, ואינספור מנהיגים אחרים. הם הצליחו להוציא לפועל פיגועים שהרגו מאות אנשים בפעולה בודדת, אולי כולל זה של היום (כאמור, עדיין לא ברור מה הרקע לאירוע, לאומנות תאמילית היא כנראה האפשרות השנייה הכי סבירה אחרי טרור איסלאמי). בולט במיוחד היה רצח נשיא הודו דאז ראג'יב גאנדי – בערך מקביל לזה שהחמאס ירצח את דונלד טראמפ במחאה על תמיכתו בישראל. לא שארגוני הטרור שתוקפים את ישראל לא היו רוצים לעשות דברים כאלה, אבל למזלנו הם לא מסוגלים, לפחות בינתיים. אז כשמנסים להבין למה סרי־לנקה הסכימה ללכת עד הסוף במלחמה נגד הטרור, צריך לקחת בחשבון את המצב שהיא התמודדה איתו.את המצב שהיא התמודדה איתו.

לגבי המחיר, עדיין מוקדם מדי להגיד. הדמוקרטיה הסרי־לנקית עברה כמה תהפוכות בשנים שמאז מלחמת האזרחים, וממבט מרחוק נראה שהיא אומנם נפגעה משמעותית, אבל במונחים דרום־אסיאתיים עדיין מצבה בכלל לא רע. רג'פקסה בסופו של דבר הודח בבחירות דמוקרטיות, לאחרונה הוא ניסה לחזור שוב במהלך שהיו סביבו מחלוקות אבל שלטון צבאי בנוסח כמה ממדינות האזור האחרות זה בהחלט לא. עיתונאות בסרי־לנקה למיטב ידיעתי היא עדיין מקצוע לא פשוט, אבל ביקורת נגד הממשלה מכל הכיוונים נראה שקיימת לא מעט. כשמסתכלים על חומרת המצב לפני סיום המלחמה ועל המצב הנוכחי, נראה לי שאפשר להגיד בביטחון שהמחיר היה מוצדק.

עוד משהו שראוי לדעתי לציון פה הוא סוגיית הימין והשמאל. סרי־לנקה היא הזדמנות טובה להיזכר שהשילוב בין ימין כלכלי וניציות מדינית לעומת שמאל כלכלי ויוניות מדינית איננו משהו קבוע והכרחי. המהפך הפוליטי שהביא את מהינדה רג'פקסה לשלטון היה לא רק שינוי מדיני וצבאי, אלא גם מעבר מהכלכלה הליברלית והנימוסים הבריטיים של מפלגת הימין לעבר הסוציאליזם הלאומי והקשוח של השמאל. חובבי תולדות ישראל אולי זוכרים עדיין את הימים שבהם הסוציאליסטים הקיצוניים ביותר דרשו את כיבוש הארץ כולה, כולל שתי גדות הירדן, וגם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה במסגרת המאבק הזה. עדינות הנפש של השמאל כיום היא מצב זמני.

והערה אחרונה – אמרתי כבר כמה פעמים בעבר שאני חושב שהעולם ההינדי והבודהיסטי הם בני ברית טבעיים של ישראל כיום, בהתאם למצב הפוליטי בעולם בשנים האחרונות, וסרי־לנקה היא אחת מהחברות במועדון הזה. ברור לי שזה לא יקרה, אבל לדעתי היה טוב לישראל אם אנשים היו מקדישים יותר תשומת לב למדינות האלה.

מודעות פרסומת

כמה הערות אחרי הבחירות

א. לכל מי שלא קיבל תוצאות טובות – יהיה בסדר. אף מפלגה לא עומדת להחריב את הארץ בארבע השנים הקרובות.

ב. אני שומע עדיין אנשים שמדברים על זה שצריך שתי מפלגות גדולות, ככה מקבלים יציבות, אולי "ככה זה בכל העולם". אני רוצה להזכיר – מחוץ לארצות־הברית, מערכת דו מפלגתית זה דבר נדיר שבנדירים. ובמקומות המעטים שזה קיים, זה לא עובד טוב במיוחד. בטח לא בארצות־הברית, שם במקום סחטנות של מפלגות קטנות מקבלים סחטנות של אנשים בודדים, ובמקום משילות מקבלים ממשלה שפשוט משתתקת מדי פעם כשלכמה פוליטיקאים מתחשק. ברוב הדמוקרטיות בעולם יש סדר גודל של 5-10 מפלגות, לפעמים יותר, לא מאוד שונה מישראל.

ג. ברשומה הקודמת דיברתי על הפער בין הכוכב שעליו חיים משתמשי האינטרנט, והכוכב של צופי הטלוויזיה. מהתוצאות בינתיים נראה שבסקרים משתתפים דיירי כוכב האינטרנט, ובבחירות ממש משתתפים דיירי כוכב הטלוויזיה.

ד. לא הצבעתי למפלגת זהות, אבל יש לי כמה דברים טובים להגיד עליה. יותר מכל – העובדה שאם נסכום את כל הזמן שאפשר למצוא ביוטיוב עם דיונים ארוכים ורציניים של כמעט כל חברי העשירייה הראשונה שלהם, נקבל זמן שנראה דמיוני בפוליטיקה הישראלית. את מועמדי זהות אנחנו לא צריכים להכיר מראיונות בני שתי דקות של סיסמאות וצעקות בטלוויזיה. הלוואי שזה ימשיך ושיתרחב למפלגות נוספות.

ה. היום בבוקר שמעתי כמה סיכומים בטלוויזיה הישראלית. בין השאר התלוננו שם על קמפייני הכפשה ועל רמה נמוכה של דיון ציבורי. שניה אחרי שהם שידרו להנאתינו לקט של הרגעים "הנמוכים" ביותר של הבחירות. כי למה לא? מה הם ישדרו, דיונים רציניים? ואגב, זה אותו הערוץ ששולח כתבת למטה זהות ועד לרגע הבחירות היא עדיין חושבת שזהות רוצה ש"מוסדות המדינה יהיו כפופים להלכה".

ו. אני עוקב אחרי הרבה פוליטיקאים בטוויטר. רגע הבחירות שלי היה בערב שלפני הבחירות, כשכולם כבר מתחילים את קמפיין הגעוואלד, מכל מקום מגיעות הודעות על המנדטים האבודים, על מי נוהר לקלפיות, על מה יכול להיות ביום שאחרי, ובין כל אלה: מירי רגב (או מי שאחראי על חשבון הטוויטר שלה) מצייצת "ברכות לאליצור רמלה על הזכייה באליפות המדינה בכדורסל לנשים.". אומרים בדרך־כלל שהיא מתלהמת, אבל מבחינתי זה היה הרגע השפוי ביותר ביומיים האלה.

כמה הערות לפני הבחירות

א. יש הרבה מפלגות בבחירות הקרובות שאני לא ממש אוהב, אבל אני די בטוח שאין אף מפלגה או קבוצת מפלגות בעלות סיכוי ממשי להקים ממשלה, שאם יקמו ממשלה יביאו אסון על מדינת ישראל. אז אני ממליץ לשמור על רוגע וחיוך על הפנים.

ב. על־פי הסקרים נראה שעומדים להיות בבחירות האלה הרבה פחות מנדטים מבעבר הקרוב אצל מפלגות שלא מוכנות בשום אופן לשבת בממשלה עם "הגוש היריב". זו בעיני התפתחות חיובית מאוד, ואני מקווה שהיא תמשיך. פוליטיקה מבוססת שני גושים היא דמוקרטיה גרועה – או ששני הגושים הופכים להיות זהים והדמוקרטיה מאבדת משמעות, או ששני הגושים שונאים זה את זה וכל מנצח שואף לכונן בתורו סוג של עריצות רוב.

ג. לא מזמן יצא לי לראות קצת טלוויזיה ולשמוע קצת אנשים שמקבלים את רוב המידע שלהם מהטלוויזיה – נראה כאילו הם חיים בכוכב אחר לחלוטין מאנשים שמקבלים את רוב המידע מהאינטרנט. ולא נראה לי ששני הכוכבים האלה מודעים יותר מדי אחד לקיומו של השני.

ד. לעתים קרובות אני משתדל לצאת נגד טענות על "כמה גרועה" הפוליטיקה הישראלית, או דברים אחרים בישראל, ולהסביר שבקנה מידה בינלאומי אנחנו די בסדר (ולפעמים הרבה יותר). אבל תחום אחד שבו הפוליטיקה הישראלית באמת גרועה מאוד זה תרבות הדיון. גם מבחינת הנושאים חסרי המשמעות שמדברים עליהם, וגם מבחינת הצורה שבה מדברים – הדיון הפוליטי הישראלי הוא אישי, גס־רוח (או לחילופין מלטף, תלוי מי מראיין ומה עמדתו הפוליטית), ומנותק מהעניינים המשמעותיים. אני מניח שהאשמים העיקריים הם ערוצי התקשורת שמעודדים צורות דיון כאלה. הפוליטיקאים עצמם מסוגלים לדבר לעניין – אני ממליץ בחום על סדרת הרצאות הפוליטיקאים בתיכון בליך, שעלו לערוץ היוטיוב שלהם. המקום היחיד שמצאתי שפוליטיקאים דיברו בו לעניין (וספציפית לאנשי זהות ועוד קומץ פוליטיקאים ליברלים, ממליץ על פודקאסט הקונגרס שהרבה מהם התארחו בו כבר מספר פעמים, וכל הכבוד להם על זה).

כדי לקבל כמה רעיונות מרחבי העולם, הנה כמה דיונים פוליטיים שיצא לי לראות בשנים האחרונות, כולל בכמה מדינות שהיינו רוצים לחשוב שהן פחות מתקדמות מישראל. גם אם אתם לא מבינים את השפות, שימו לב לסגנון, לתרבות, ליחס, ואם אפשר אז גם לנושאים; ולמנגנונים שעוזרים לקדם את זה, בעיקר הגבלות הזמן שבהן כל מועמד מדבר זמן ארוך יחסית כשהאחרים לא רשאים להפריע, והנוכחות המינימלית של המנחים:

עימות בין ראשי המפלגות בבחירות האחרונות לבית העליון בהולנד:

עימות בין המועמדים בבחירות האחרונות לנשיאות ברזיל:

עימות לפני הצבעת הברקזיט בבריטניה:

עימות בין המועמדים לראשות עיריית רומא ב 2016:

אפילו אינדונזיה, שמתכוננת לבחירות בקרוב:

 

שיהיו בחירות נעימות ומוצלחות לכולם.

בחירות בתאילנד, בין א־סיסי וארדואן

הייתי רוצה לספק לכם מדריך מקיף לבחירות שיהיו מחר בתאילנד, אבל זו מדינה לא פשוטה, עם שפה לא פשוטה, והמידע באנגלית לא מספק בלשון המעטה. אז קחו בעירבון מוגבל כל מה שיש לי להגיד בנושא. אבל לפחות אני יכול להגיד לכם למה ואיך לפקפק במה שיכתבו על זה ללא ספק בתקשורת דוברת העברית והאנגלית (לפחות המעטים שיטרחו).

בדבר אחד אין ספק – תאילנד הולכת לבחירות האלה כשהיא נשלטת על־ידי חונטה צבאית. התקשורת תמהר להדגיש, ועקרונית בצדק, שחונטה צבאית זה דבר רע ודמוקרטיה זה דבר טוב. בכך הם צודקים לגמרי. אבל שווה להתעמק קצת ולבדוק מה בדיוק הסיפור של החונטה הצבאית הזאת, ועד כמה רציניות הבחירות הדמוקרטיות שהיא עכשיו מאפשרת.

למי שלא עקב – החונטה עלתה לשלטון בהפיכה צבאית לפני חמש שנים. ההפיכה הפילה את הממשלה הנבחרת של יִנְגלוּק צִ'ינָאוָאתְּרה[1], ממשיכתו של אחיה תַּכְּסִין, בהמשך למאבק אינסופי שמתנהל בין תכסין ותומכיו מצד אחד, לבין גורמים משמעותיים בממסד (בעיקר בבית המלוכה ובצבא) מצד שני. מאז יש משחק חתול ועכבר קבוע בין שני הצדדים, כשתומכי תכסין מקימים עוד ועוד מפלגות והממסד משתדל לפסול אותן או את המועמדים המרכזיים בהן. מצד שני, דיכוי אלים לא ראינו יותר מדי. אין ספק שהיו מעצרים פוליטיים, ותכסין ויינגלוק עצמם עדיין בגלות, אבל עדיין – מפלגת פּוּאָה תָּאי (למען התאים), הגלגול הנוכחי של התנועה התכסינית, עדיין עומדת להתמודד בבחירות מחר, ואיתה עוד כמה מפלגות שמבקרות די במפורש את החונטה.

העניין מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין מי נגד מי ברמה האישית. בימי ההפיכה הצבאית דיברו על "החולצות האדומות", תומכי תכסין, ו"החולצות הצהובות" מתנגדיו. מהתקשורת זה נראה די פשוט, שתכסין הוא מנהיג עממי (פופוליסט, אם תרצו) שנהנה מתמיכת ההמונים ובעיקר העניים, והחולצות הצהובות הם אוסף של אליטות עם קשרים בצבא ובבית המלוכה, שרוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולהמשיך לעשוק את העם. יכול להיות שזה נכון. אבל כשאני מנסה להתעמק, זה הופך להיות מסובך יותר. חלק ממנהיגי החולצות הצהובות היו לכל האורך אויבי החונטה, ואת החולצות הצהובות הם לבשו כי הם גם אויבי תכסין לא פחות. מצד שני, כמה ממנהיגי החולצות האדומות כיום מתמודדים במפלגה שלכל הדעות מייצגת את החונטה. גם תכסין עצמו, כשמסתכלים על ההיסטוריה שלו, לא לגמרי ברור מה הוא מייצג. לא מדובר ממש באיזשהו מנהיג עממי; הוא היה ראש הממשלה לתקופה ארוכה לפני שהתחיל להסתכסך עם הממסד, ובכלל לא ברור אם האשמות השחיתות של החונטה נגדו לא מוצדקות.

המפלגות העיקריות בבחירות מחר יהיו: פואה תאי כאמור, מפלגת החולצות האדומות תומכי תכסין; פָּלַנְג פְּרָצַ'רַתּ, המפלגה שמייצגת (לא רשמית, אבל לכולם זה ברור) את החונטה; המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הימנית המסורתית של תאילנד שקצת יותר מיודדת עם החונטה אבל עדיין היא מפלגה דמוקרטית; ומפלגת העתיד החדש, מפלגה חדשה שהקים איש עסקים צעיר ומצליח ומשדרת התנגדות לחונטה בסגנון מערבי יותר ואולי מושחת פחות. הנה תשדיר בחירות של העתיד החדש שלא תבינו ממנו מילה, אבל אולי יכניס אתכם קצת לאווירת הבחירות:

אז מה מצב הדמוקרטיה בתאילנד כרגע? נראה די מעורפל. הבחירות מחר בבירור לא יהיו בחירות חופשיות באותו האופן שהבחירות בישראל חופשיות. השלטונות כל הזמן מאיימים ולפעמים מבצעים מעצרים והטרדות נגד מנהיגי אופוזיציה. השיטה הונדסה כך שכמעט בלתי אפשרי שתוקם ממשלה לגמרי אנטי־חונטה: קצת כמו החונטה הבורמזית השכנה, הם שיריינו לעצמם חלק מהפרלמנט כך שרק רוב מוחלט ועצום יכול להתגבר עליהם, וגם אזורי הבחירה שורטטו באופן שיעזור להם. מצד שני, בבירור לא מדובר בבחירות לא־חופשיות כמו ברוב הדיקטטורות בעולם – מפלגות אופוזיציה מתמודדות ועל־פי הסקרים צפויות לתוצאות טובות. עושה רושם שהחונטה כן מעוניינת בדמוקרטיה, כל עוד היא לא תעבור קווים אדומים כלשהם.

זה אולי נשמע רע (לפחות אני מקווה שזה נשמע רע. בזמן האחרון מדברים פה על "שומרי סף" כל־כך הרבה שאני לא בטוח עד כמה אנשים עדיין מעריכים דמוקרטיה), אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות. האם יכולה להתקיים בתאילנד כבר היום דמוקרטיה חופשית באמת? אולי. אבל צריך לזכור שדמוקרטיה במדינה שאיננה מפותחת כלכלית היא מצב נדיר מאוד, וצריך להיות זהירים בדרישות כאלה. וזה מביא אותנו למזרח התיכון.

כשאני מחפש מדינות אחרות להשוות אליהן את הדמוקרטיה התאילנדית, הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא תורכיה שלפני ארדואן. מדינה דמוקרטית בגדול, אבל מצולקת מאינספור הפיכות צבאיות. הממסד הצבאי רואה בעצמו מגן הרפובליקה, מגן הערכים הבסיסיים של המדינה, גם אם רוב העם לא מסכים איתם. הצבא ראה בעצמו ובהפיכות הצבאיות שלו חומת מגן נגד מה שיכול להרוס את המדינה בחסות הדמוקרטיה – האיסלאמיסטים. בתאילנד להערכתי המצב דומה, רק שבמקום רפובליקה חילונית כמאליסטית זו ממלכה שמרנית בודהיסטית, ובמקום האיסלאמיזם, האיום שהם דואגים ממנו הוא כנראה הסוציאליזם.

כדאי לזכור שתאילנד היא במידה מסוימת אי בודד בסביבה עוינת – במהלך המאה העשרים נפלו עוד ועוד שכנות שלה תחת המגף הקומוניסטי. קודם סין, אחריה וייטנאם ואיתה שתי שכנותיה הקרובות של תאילנד: לאוס וקמבודיה. היום כשרוב האנשים במערב זוכרים את מלחמת וייטנאם בתור איזו גחמה אלימה של ארצות־הברית, קל לשכוח את המוני הוייטנאמים, הקמבודים, הלאוסים וגם התאים שלחמו נגד הקומוניזם בניסיון להציל את ארצותיהם הקורסות; התאים הם היחידים שהצליחו. ואגב, מהתרשמותי הם עד היום גאים בהשתתפותם באותה המלחמה, בניגוד לאמריקאים. בהמשך גם בורמה נפלה לידי דיקטטורה סוציאליסטית, אם כי מסוג שונה ומוזר ודי מנותק מהסוציאליזם העולמי. בשכונה הזאת, יהיה קצת תמים להגיד שחונטה צבאית שמגבילה את הדמוקרטיה היא בהכרח הבעיה, ואם רק יהיו בחירות חופשיות אז תאילנד תהיה מדינה מתוקנת ושמחה.

אז איפה עובר הגבול? האם חונטה זה טוב או רע? אני מוכן לקבל את קיומו של משטר סמכותני כרע הכרחי, כל עוד הוא עונה על תנאי אחד – הוא מקדם את המדינה לכיוון הדמוקרטיה. הדוגמאות החיוביות המוצלחות ביותר הן טיואן ודרום־קוריאה: המשטרים הסמכותניים שעלו בהן אחרי מלחמות האזרחים שפיצלו את שתי המדינות לא היו דמוקרטיים בשום מובן; אבל בדיעבד אפשר להגיד בבירור שהם הניחו את הבסיס לדמוקרטיה שבסופו של דבר הפילה אותם. הם לא היו צדיקים; הם דיכאו את אותן התנועות הדמוקרטיות ואין שום דרך להצדיק את זה. אבל ברוב שנותיהם הם סיפקו למדינות שלהם את הפיתוח הכלכלי ובניית המוסדות שבלעדיהם אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה. מצד שני, לא חסרים משטרים סמכותניים שמתיימרים לשמור על המדינה מפני איזשהו רוע, אבל גם לא מציעים שום פיתוח לטווח ארוך; שום סיבה להאמין שיום אחד כבר לא יהיה צורך במשטר הסמכותני כדי לשמור על השלום במדינה. כשהם אומרים שהם שומרים על המדינה מהאלימות, הם אולי צודקים: ראינו את זה באביב הערבי. כשאותם הדיקטטורים נופלים, יכולות להיות תוצאות הרסניות. אבל אם הם לא עוזרים לפתור את הבעיה, הם רק דוחים את הפיצוץ הבלתי־נמנע.

אם החונטה בתאילנד היא מהסוג הראשון או השני, אני לא יודע עדיין. נראה מה יהיו תוצאות הבחירות ומה יקרה אחריהן. הסקרים נראים אקראיים לגמרי, כל אחד עם מספרים שונים לחלוטין מהאחרים, אז קצת קשה לצפות מה יקרה. ההערכה היא שמפלגת פואה תאי תזכה ברוב משמעותי מסך כל הקולות, אבל תחת השיטה שהונדסה במיוחד בשביל לחסום אותם, סביר להניח שתוקם ממשלה בראשות מנהיג החונטה פְּרָאיוּתּ, אולי בשיתוף המפלגה הדמוקרטית. נקווה שבטווח הארוך הדברים ישתפרו, ובכל מקרה – אל תתפתו לקבל ניתוחים פשוטים שיציעו לכם בתקשורת. מי שמציג את הפוליטיקה התאילנדית כמשהו פשוט – כנראה לא התעמק בפוליטיקה התאילנדית.

[1] או צ'ינאואת – עם שמות זרים יש התלבטות קבועה אם לכתוב בעברית כמו שכותבים בשפת המקור, או כמו שמבטאים. ובשפה התאית ההבדלים גדולים במיוחד – יש שם הרבה אותיות שנכתבות מסיבות היסטוריות אבל לא באמת מבוטאות. אז הכתיבה היא צ'ינאואטרה וההגייה היא משהו כמו צ'ינאואט.

ההולנדים שוב מצביעים: להתראות הגירה, שלום אקלים

אני לא בטוח עדיין מה דעתי על סוגיית שינוי האקלים. שמעתי כל מיני טיעונים מעניינים מכל הכיוונים, אבל אצטרך יום אחד להיכנס הרבה יותר לפרטים בשביל לגבש דעה ממש. מה שאני די בטוח בו, זה שרוב הפוליטיקאים שמדברים על הנושא מבינים בו עוד פחות ממני, מה שלא מונע מהם לא רק לגבש דעות חזקות, אלא גם להציע קווי מדיניות מרחיקי לכת בעניין. וזה מביא אותנו להולנד.

ביום רביעי הקרוב יהיו הבחירות המחוזיות בהולנד – לא נראה שלמישהו אכפת יותר מדי מי יושב במועצות המחוזיות, אבל הן משמשות גם כסוג של בחירות לא־ישירות לבית העליון של הפרלמנט (חברי המועצות המחוזיות בוחרים את חברי הבית העליון), אז מדובר בבחירות לכל דבר. לאור העובדה שהממשלה מאז הקמתה נמצאת בנפילה חופשית בסקרים, זה יכול להיות די דרמטי. התרסקות של הממשלה בבית העליון יכול לשתק אותה לגמרי, אולי אפילו עד כדי בחירות חדשות. חוק שעובר בפרלמנט צריך אישור בבית העליון, ואם הם לא יוכלו להעביר יותר חוקים, הם יהיו בבעיה.

כל זה מעניין בעיקר חנוני פוליטיקה הולנדית (אם אתם כאלה אז הגעתם לבלוג הנכון, אבל לא בשביל זה התכנסנו היום). מה שיותר רלוונטי לפוליטיקה העולמית הוא השינוי בנושאי הדיון לקראת הבחירות האלה. בבחירות הכלליות ב 2017 דיברו על הנושאים שאתם כנראה מכירים היטב מהפוליטיקה האירופית – הגירה, שוק חופשי / סוציאליזם, יחסי חוץ, וכו'. כל אלה עדיין קיימים, אבל יש כוכב חדש בשכונה – האקלים. ובפרט, חוק האקלים שסיכמו בממשלה, שלפחות לפי הדיון הציבורי הוא עומד להיות אחת המהפכות הגדולות שהיו בכלכלה ההולנדית, ואם לשפוט לפי מתנגדיו מימין, עלול אפילו להקריב אותה על מזבח צמצום פליטות הפחמן.

על מה מדובר? עיקרי הויכוח הם מס פחמן דו־חמצני, הפסקה הדרגתית של השימוש בגז טבעי ובכל אנרגיה לא־מתחדשת אחרת (לא יודע אם יצא לכם לבקר בהולנד – לא מדינה חמה ונעימה במיוחד, בכל בניין יש מערכת חימום בגז), השקעה ממשלתית עצומה במחקר ובסיבסודים שונים לאנרגיות מתחדשות, הטלת אוסף רגולציות חדשות על התעשייה, ואפילו סגירת שדה הגז הטבעי ההולנדי – "להשאיר את הגז באדמה", גרסת הולנד.

קשה להסביר עד כמה הנושא הזה השתלט על השיח. כל דיון פוליטי מתחיל באקלים. בכל יום בכל עיתון יש לפחות כותרת ראשית אחת על האקלים. מפלגות השמאל מדברות ללא הרף על כמה זה דחוף וחשוב, מפלגות הימין מתאמצות איכשהו לתפוס את החבל משני קצותיו. תיירי בודה, אחרי שהימר נכון (פוליטית) על ההתנגדות לאיחוד האירופי ולהגירה, בונה את עצמו עכשיו בתור מנהיג ספקני האקלים. אפילו חירט וילדרס, שעד לאחרונה כל מילה שלו עסקה בסכנות האיסלאם באירופה, מתחיל מדי פעם להצטרף לבודה בניגוח הסכמי האקלים. ברחובות רואים הפגנות "למען כדור הארץ", בעיקר של תיכוניסטים (תופעה בזויה במיוחד לדעתי, אני רוצה לראות מי מהמפגינים בני ה 15 האלה יודע מה המשמעות של שינוי שיעורי מס). וחשבון החשמל, שכבר עכשיו לא נמוך יותר מדי, מתכונן לקפיצה הגדולה.

הסקרים כאמור צופים נפילה חופשית לממשלה. תזכורת: הממשלה הנוכחית מורכבת משתי מפלגות הימין המסורתיות (הליברלים והנוצרים־דמוקרטים), מפלגת המרכז־שמאל דמוקרטים 66, ומפלגה נוצרית קטנה יחסית וירוקה יחסית בשם האיחוד הנוצרי. משמאל הולכים ונחלשים ד66 לטובת מפלגת השמאל הירוק, מפלגה שמייצגת את הצדדים הקיצוניים של כל מה שאתם מכירים מהשמאל העולמי כיום, מאיבה לשוק החופשי (המפלגה למעשה הוקמה במקור כאיחוד של המפלגות הקומוניסטיות עם עוד מפלגת שמאל או שתיים), דרך קיצוניות ירוקה, ועד אנטי־ישראליות כולל תמיכה ב BDS. בינתיים מימין, הליברלים והנוצרים־דמוקרטים נראים יותר ויותר חיוורים ומאבדים עוד ועוד מצביעים לטובת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה. ראש הממשלה מארק רותה, בזמן שהוא עסוק בלהיות ראש ממשלה, העביר את תפקיד הפנים הציבוריות של המפלגה הליברלית לקלאס דייקהוף, אדם שנראה חביב אבל עושה רושם של פקיד אפרפר שלא נהנה משמץ מהכריזמה של רותה. הנוצרים־דמוקרטים בינתיים מונהגים על־ידי סיברנד בומה, אדם שנראה כמו הדוד החביב שייתן לכם מתנה ליום־ההולדת אבל לא ממש מעניין לשמוע אותו מדבר. המפלגה בדעיכה כבר שנים רבות, ולא נראה שזה עומד להשתנות. שתי המפלגות משדרות מסרים לא ברורים ולא משכנעים, ומקלות מאוד על בודה להציג אותן בתור משרתות של השמאל הירוק ("ימין חזק או שמאל ירקרק", אם תרצו).

אז מה ייצא מהבחירות? התרחיש המטריד ביותר והסביר ביותר הוא שמחוסר ברירה, הממשלה תמצא את עצמה בשיתוף פעולה הדוק יותר עם השמאל הירוק. כרגע נראה סביר מאוד שבלי זה, היא לא תוכל להמשיך לתפקד. המנהיג החדש של ד66, רוֹבּ יֶתֶּן הצעיר והמגניב, כבר מדבר על זה די בהתלהבות, עוד צעד בהליכה שמאלה של המפלגה שלו. בחירות מוקדמות הן אפשרות שעקרונית אי אפשר לפסול, אבל לאור מצבן בסקרים סביר להניח שמפלגות הקואליציה יעשו כל דבר אפשרי כדי למנוע את זה. באחד מהאתרים המזוהים עם הפורום למען הדמוקרטיה (וממה שאני רואה, רוב האתרים הימניים מזוהים עם הפורום – מפלגות הימין המסורתיות נעדרות כמעט לגמרי מהאינטליגנציה האינטרנטית) כבר מדברים על זה בתור סיוט הכרחי להתמודד איתו כמה שנים עד שהפורום יתחזק מספיק בשביל להקים ממשלת ימין בראשותו, יחד עם וילדרס, הנוצרים הקיצוניים, ומה שיישאר מהימין הממסדי. לא יודע עד כמה זה נשמע סביר.

ומה יהיה עם האקלים? בקרוב אצלנו. המדינות הדמוקרטיות בעולם מחוברות חזק זו לזו, ומה שמתחיל במקום אחד יגיע מהר לכל מקום אחר. כאמור אין לי עדיין דעה מגובשת על המחלוקות העיקריות בנושא האקלים, עד כמה סבירים תרחישי האימה בנושא ועד כמה סבירות דרכי הפעולה המוצעות למניעתם. אבל בדבר אחד אני בטוח – מי שטוען שהדיון הפוליטי בנושא הזה הוא דיון מדעי, משלה או את עצמו או את המאזינים. בדבר אחד אני מסכים עם תיירי בודה – התומכים בחקיקת אקלים ברובם המכריע לא מבינים שום דבר במדע מאחורי זה או במשמעות הכלכלית של מה שהם מציעים, ונראה לי שהוא צודק לחלוטין כשהוא מגדיר את זה כ"אבטיח" – ירוק מבחוץ ואדום מבפנים. וזה כנראה הכיוון שהולנד הולכת אליו.

בכל זאת מהפך בשבדיה: מתחילים לאהוב את ישראל

סיפרתי לא מזמן על תוצאות הבחירות בשבדיה, והמהפך שלא הגיע – אבל זה לא אומר שלא השתנה שם כלום. גם אם הממשלה נראית אותה הממשלה, הפרלמנט הפך ידידותי הרבה יותר לישראל, ומביע את זה אפילו בדיבורים על העברת השגרירות לירושלים. מאמר חדש שלי ב"מידה":

https://mida.org.il/2019/03/11/משנים-כיוון-הפרלמנט-השבדי-שוקל-את-העבר/

מדינות מתוקנות ומשרד החוץ

העלתי לפרויקט "איך בונים מדינה" שלי את פירוט הצעות תקציבי משרד החוץ של ישראל (כאן) והולנד (כאן) ב 2019 – הזדמנות לראות קצת איך עובד משרד חוץ.

כמו שאמרתי קודם, תקציב משרד החוץ ההולנדי גדול בהרבה מזה הישראלי; כשחוקרים אותו לעומק, עושה רושם שזה לא במקרה. לא רק האיחוד האירופי מעיק על התקציב ההולנדי, משרד החוץ ההולנדי נראה פעלתני יותר מזה הישראלי. שותפויות בינלאומיות, ארגונים בינלאומיים, ארגונים לאומיים (לפעמים הם גם שופכים קצת כסף על ארגונים מפוקפקים באזור שלנו, כידוע), ושאר הוצאות.

בעיה אחת בהשוואה היא ההבדל בשקיפות – במקור אומנם שיבחתי את השקיפות של תקציב המדינה הישראלי, אבל כשמתחילים לחפור עמוק יותר, תקציב משרד החוץ הישראלי לא מתקרב לרמת הפירוט של מקבילו ההולנדי. בהולנד אנחנו יכולים לראות בפירוט די נרחב לאן הולך הכסף – 7,200,000 אירו תרומה שנתית לנאט"ו, 7,317,000 אירו לועדה לאנרגיה אטומית וכו'. בישראל יש לנו איזשהו סעיף כללי של "פעילות דיפלומטית בחו"ל" וזהו. אז אפשר רק לנחש. תחת הסעיף הזה גם מופיעה רשימה של דברים שמתוקצבים ממנו, אבל בלי פירוט כמה הולך לכל אחד ובלי הסבר מה עושה כל אגף.

אז קשה לדבר על מה ישראל יכולה ללמוד כאן, כי חסר לנו מידע על משרד החוץ הישראלי. אבל אפשר לשאול באופן כללי, האם משרד החוץ ההולנדי הוא מופת של מדינה מתוקנת? מצד אחד אני כידוע חובב ממשלות רזות, ולא מחפש יותר מדי פעלתנות בינלאומית ברמת הממשלה. מצד שני, כל עוד עומדות בפני ישראל והעולם סכנות קיומיות (עד כמה שהולנד נראית שלווה, אני חושב שעדיין כל העולם צריך לקחת בחשבון שקיומו איננו מובן מאליו), ייתכן מאוד שיש מקום לפעלתנות בינלאומית על חשבון משלם המיסים, במטרה להתמודד עם הסכנות האלה.

ובשביל זה, חשוב שנכיר את כלי העבודה שיש בידינו. ממשלת הולנד, בהתאם לרוח השולטת במערב אירופה כיום, רואה כמטרתה דברים כמו קידום השלום וזכויות האדם ברחבי העולם. אפילו סעיף של "קידום ערכים הולנדיים" יש להם בתקציב. הם עושים את זה באמצעות השתתפות בשלל ארגונים בינלאומיים, מהאו"ם דרך נאט"ו והאיחוד האירופי, ומימון שלל ארגונים ארציים בהולנד ובמדינות אחרות. הם גם משקיעים תקציבים מיוחדים בעידוד ארגונים בינלאומיים להתמקם בהולנד. מה ישראל עושה במקביל? כאמור אין לנו דרך לדעת, אבל אפשר לשאול מה היינו רוצים שתעשה. האם אנחנו רוצים "קידום ערכים ישראליים"? אני די בספק אם נוכל להסכים על מהם "ערכים ישראליים". אבל נראה לי שכולם יסכימו שקידום שלום וזכויות אדם מזווית ישראלית (כלומר, כאלה שבאמת מקדמים שלום וזכויות אדם ולא עסוקים רק בניגוח ישראל) הוא אינטרס ישראלי. אפשר בהחלט להגיד גם שקידום היחסים הבינלאומיים של ישראל יכול להצדיק קצת הוצאות. דברים כמו המש"ב שכבר קיים אצלנו, גם אם לא ידוע לנו כמה משקיעים בו.

בישראל יש לפעמים אווירה של "עם לבדד ישכון", "העולם כולו נגדנו" וכו'. אבל יותר מכך, יש בישראל הרגשה של מדינה קטנה. ישראל לא מובילה תהליכים בינלאומיים, היא מצטרפת אליהם. אבל ככל שישראל גדלה ומתחזקת כלכלית ודמוגרפית, אפשר להתחיל לשקול שינוי תפיסה. יוזמות ההתחברות עם יוון וקפריסין בזמן האחרון הן דוגמה למה ישראל יכולה לעשות כמדינה מובילה ולא רק נגררת, והפוטנציאל עוד גדול. הנה גיא בכור לדוגמה מדבר על לאן זה יכול להוביל. ואיפה עוד אפשר ליזום דברים? לצערנו אנחנו נמצאים באזור גיאוגרפי שקשה למצוא בו ידידים, אבל העולם הוא גדול וגלובלי. אולי ישראל יכולה להתחיל לקדם את הידידות הטבעית שלה עם העולם ההינדי והבודהיסטי? אולי להתחיל ליזום בתחום המאבק בברית קרטלי הסמים והטרור האיסלאמי באמריקה הלטינית? אולי לקחת את המעורבות הישראלית באפריקה צעד אחד קדימה?

ומצד שני, ייתכן גם שלא שווה להשקיע בדברים האלה את כספי משלמי המיסים. אולי עדיף להשאיר את היחסים הבינלאומיים בתור משימה של כל אחד מאיתנו, מישראלים שמטיילים ועושים עסקים במדינות זרות ועד צייצנים ישראלים בשפות זרות, ואת משרד החוץ להשאיר רזה כמה שיותר?

כל אלה דברים שיכולים להיות בדיון הציבורי שלנו אם נרצה, ויכולים לשפר משמעותית את המצב הבינלאומי של מדינת ישראל. ובתור נקודת התחלה, אני מקווה שיום אחד נראה את תקציב משרד החוץ עם פירוט דומה לתקציב משרד החוץ ההולנדי. את הכסף הזה משלמים כל משלמי המיסים הישראליים, וכדאי שנדע איך משתמשים בו.