הערה קטנה על עושר

עידן ארץ פירסם אתמול רשומה על עושר, ואני מרגיש צורך להגיב, בתור מי שמינה את עצמו לסוכן הפרסום של אדם סמית באינטרנט העברי. אני מאוד מרוצה מההתעוררות הליברלית שמופיעה לאחרונה בישראל, ושהוא אחד המייצגים שלה; אבל למרות שעם הרוח הכללית של הרשומה שלו אני כמובן מסכים, לדעתי הוא מפספס בפרט די חשוב, וזה נראה לי כמו הזדמנות טובה לדבר שוב על משמעות העושר בעולם ומה הדרכים להשיג אותו ולחלק אותו. המסר העיקרי שלו הוא שכלכלה היא לא משחק סכום אפס, והדרך להביא יותר עושר לעניים היא לא לקחת עושר מהעשירים, אלא לייצר יותר עושר; זה כמובן נכון. הבעיה שלי היא עם התיאור שלו לאיך נוצר העושר הזה:

"כאשר אנשים מבצעים עסקה מרצון, כל אחד מהצדדים יוצא במצב *טוב יותר* מאשר זה שהוא היה בו קודם. עוד רגע יוצא פסח, וכשאזמין לראשונה פיצה ב-50 ש"ח, אני אקבל פיצה ששווה לי יותר מ-50 ש"ח, והפיצריה תקבל 50 ש"ח ששווים עבורם יותר מהעלות והעבודה של הכנת הפיצה. כלומר, בעסקה הזאת גם אני וגם הפיצריה יצאנו מורווחים. העושר שלנו גדל קצת.

[…] אנשים מבצעים עסקאות כאלו כל הזמן, וזה מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו ביחס לעבר וביחס למדינות פחות חופשיות […]"

מה הבעיה? זה נכון שמעסקה כלכלית חופשית שני הצדדים יוצאים מורווחים. אבל זה לא מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו. הסיבה לעושר האדיר הזה היא כמובן נושא המחקר של אדם סמית, ולב העניין הוא: יש לנו יותר עושר כי אנחנו עושים יותר עבודה יצרנית; עבודה שלוקחת חומרי גלם בעלי ערך מסוים, ויוצרת מהם מוצר חדש בעל ערך גבוה יותר מסכום חלקיו. התובנה הזאת חשובה כל־כך, שהיא מהווה כבר את המשפט הראשון בעושר האומות: "העבודה המתבצעת כל שנה בכל אומה היא המקור המספק לה את כל הצרכים והמותרות שהיא צורכת", ובפסקה הבאה: "ככל שאותה התוצרת, או מה שנקנה באמצעותה, גדלה או קטנה ביחס לאוכלוסייה הצורכת אותה, כך האומה תהיה עשירה יותר או פחות".

מה זה אומר לגבי הפיצה? אפשר להגיד שיש הגדלה מסוימת של העושר הכללי בעצם קיום המסחר, כלומר בזה שהפיצה עוברת למישהו שצריך אותה יותר, ובמקומה עובר הכסף למישהו שצריך אותו יותר. אבל ההגדלה הזאת זניחה. החשיבות האמיתית של העסקה הזאת היא שהיא מעודדת את הפיצריה לאפות יותר פיצות. אפיית פיצה זו עבודה שמייצרת עושר – פיצה היא מוצר ששווה יותר מהקמח, העגבניות והגבינה שמהם היא עשויה. ומצד שני, העסקה הזאת מעודדת את עידן ארץ לעשות יותר עבודה יצרנית (כמו כתיבת רשומות בפייסבוק) כדי שיהיה לו כסף לקנות עוד פיצות בעתיד.

וזו הדרך להגדיל את העושר של כולנו. כלכלה היא לא משחק סכום אפס, שבו יש כמות מוגדרת מראש של עושר וצריך רק לחלק אותו – את זה כתבתי גם אני בהערות לפרק הרביעי של עושר האומות. עושר מגיע מעבודה שהופכת דברים בעלי ערך נמוך לדברים אחרים בעלי ערך גבוה יותר. איך נקבע אותו הערך? עקרונית "ערך" הוא דבר סובייקטיבי, אבל יש דרך מצוינת להעריך אותו – על־ידי כמות העבודה שמוכן אדם אחר להשקיע תמורת הזכות לאותו הערך. איך זה מתבטא בפועל? בהחלפת כסף, האמצעי שנהוג בחברה שלנו לייצוג אותו הערך. ולכן, כשמדברים על פריון העבודה הנמוך במשק הישראלי, זה אמור להיות אחד מנושאי השיחה החשובים ביותר בישראל. יותר עבודה יצרנית, שזה אומר בעיקר עבודה יותר יצרנית (אין כנראה בישראל מחסור בעבודה, יש עבודה לא מספיק טובה), זה מה שיוצר עושר. והשוק החופשי, כפי שניתן לראות מאינספור דוגמאות לאורך ההיסטוריה, הוא הכלי המוצלח ביותר להשגת המטרה הזאת. זאת התורה הכלכלית כולה על רגל אחת, והשאר פירושה – אידך זיל גמור אצל אדם סמית וממשיכיו.

(למען הסר ספק – אני בטוח שעידן ארץ יודע את כל זה, אני רק חושב שהניסוח שלו יצא מבלבל ושווה הבהרה)

אדם סמית ורודנות העיר מול הכפר

העלתי את התרגום לחלק השני והאחרון של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק מעניין ורלוונטי במיוחד לימינו: איך מדיניות ממשלתית משפיעה על השוק החופשי, או בפרט: סקירת שלושה סוגי התערבות ממשלתית בעייתית מימי אדם סמית שמנעו מהשוק החופשי להביא לתוצאות הטובות ביותר לציבור. וממשיכיהן של כל שלוש הגישות האלה עדיין פעילים בימינו.

אחד הדברים המעניינים במיוחד בפרק הזה הוא נקודת המבט של סמית כאביר זכויות הכפריים מול העירוניים, משהו שלא הרבה מדברים עליו בפוליטיקה בימינו. קצת חבל שהדיון הציבורי הכלכלי נתפס תמיד כרצף בין שני קטבים, אחד לטובת הפועלים העניים ואחד לטובת בעלי העסקים העשירים. לדעתי, יהיה נכון יותר להצביע על שלושה קטבים: הפועלים, בעלי העסקים, והעצמאים. המהפיכה הגדולה של הסוציאליזם הייתה נתינת הכוח הפוליטי לפועלים, שעד אז לא היו מיוצגים, כי עצם קיומם של פועלים שכירים היה תופעה חדשה שהביאה המהפיכה התעשייתית; בימיו של אדם סמית התופעה הזאת הייתה עדיין חדשה יחסית, והדיון הפוליטי שהוא מציג הוא בין שני הקטבים האחרים: העצמאיים מול בעלי העסקים.

כך נוצר מצב שקורא מודרני יכול קצת להתבלבל מקריאת אדם סמית: לטובת מי הוא, בעצם? מצד אחד הוא אבי תיאוריית השוק החופשי, ומדבר ללא הרף נגד מעורבות ממשלתית; מצד שני הרטוריקה שלו לעתים קרובות נשמעת לא מאוד שונה מזו של סוציאליסטים מודרניים; האויבים הגדולים שלו הם בעלי עסקים גדולים, לא ממשלות. זה נגרם מאותו השינוי ביחסי הכוחות בכלכלה: בימיו של סמית היו עצמאים מול בעלי עסקים, כשהפועלים השכירים הם עדיין תופעה חדשה ולא מוכרת; בימינו, לעומת זאת, יש פועלים מול בעלי עסקים, כשעצמאיים הם זן נדיר ואולי בסכנת הכחדה. היעדרם של עצמאיים מהדיון הכלכלי המודרני גורם לרבים משמאל ומימין לחשוב בטעות שהשוק החופשי נמצא בצד של בעלי העסקים ונגד הפועלים השכירים, וזה רחוק מאוד מהמציאות: במציאות, עם שלושת קטביה, השוק החופשי הוא ידידם של העצמאיים, ואויב זכויות היתר של שתי הקבוצות האחרות.

הראשון מבין שלושת הנושאים הנידונים בחלק הזה הוא חוקי התאגידים בימיו של אדם סמית: המילה "תאגיד" הייתה אז מאוד שונה ממה שהיא היום, ותיארה סוג של איגודי עובדים בענף כלשהו במקום כלשהו; וזה מתכתב חזק עם מה שכתבתי בעבר על גילדות ואוניברסיטאות. אז כמו היום, מקצועות רבים נמצאים תחת "הגנה" של הממשלה או של איזשהו ארגון "מקצועי" ששומר על הצרכנים מפני הסכנה האיומה של עבודה לא מקצועית מספיק; ובפועל, פעילותם האמיתית של אותם האיגודים היא שמירה על האינטרסים של העוסקים הותיקים והחזקים, חסימת מתחרים פוטנציאליים, ושמירה על מחירים גבוהים. הוא מוסיף זווית מעניינת לעניין הזה כעניין של בני העיר מול בני הכפר: עסקים גדולים, תאגידים ומפעלי ייצור הם תופעות עירוניות, בעוד שהכפר בדרך־כלל מאוכלס בעצמאיים. הוא מציג את המעורבות הממשלתית בכלכלה כתחבולה של בני העיר להשיג לעצמם זכויות־יתר על חשבון בני הכפר, ומביא כמה ראיות משכנעות לטענה הזאת. בימינו, תהליך העיור המואץ הוא כנראה אחת הסיבות העיקריות להתמעטותם של העצמאיים; והסוציאליזם, שהפך להיות האידיאולוגיה המובילה להצדקת התערבות ממשלתית בכלכלה, גם נוטה להיות מזוהה חזק עם מרכזי הערים הגדולות ולזכות שם לתמיכה הגדולה ביותר (ישראל היא קצת מקרה מיוחד עם הסוציאליזם מתוצרת הקיבוץ, אבל בימינו גם בישראל הסוציאליזם ברובו מתרכז בבתי קפה בדרום תל־אביב ולא ברפת בקיבוץ).

זה מזכיר קצת התפתחויות בדיונים לגבי איכות הסביבה: יותר ויותר נשמעת בשנים האחרונות קריאה מפוליטיקאים שמרניים "לקחת בחזרה" את המושכות בדיוני הסביבה מהסוציאליסטים, עם השקפה שמוחה על דרישות "ירוקות" שמגיעות מאנשים שחיים רחוק מהטבע, במרכזי הערים הגדולות, ומתיימרים להכתיב הגנה על הטבע לאוכלוסייה כפרית שמחוברת לאותו הטבע הרבה יותר מהם. ראו לדוגמה כאן.

הנושא השני של החלק הזה הוא הזרמת כסף משלמי המיסים לניפוח מלאכותי של ענפים מעבר לביקוש האמיתי שלהם. זה מתחבר היטב לדיון שאני מנסה לפתח על תקציב התרבות (שקצת מתעכב, אני מקווה להמשיך אותו בקרוב), ולעוד דברים רבים אחרים: אני מקווה שככל שנחפור יותר בתקציב המדינה, כך נהיה מודעים יותר ויותר לכסף שמזרימה הממשלה לדברים שלא מעניינים אותנו, ונוכל להחליט באופן מושכל יותר עד כמה אנחנו באמת רוצים את זה.

הנושא השלישי הוא מה שאנחנו מכנים כיום "גמישות שוק העבודה", אבל בימי אדם סמית האתגרים שעמדו מולו היו שונים מאוד מהיום; מצד אחד, דברים כמו קשיים על פיטורי עובדים, חוקי רווחת עובדים ומניעת אפליה למיניהם, לא היו קיימים; מצד שני, הוא מספר על הגבלות קשות על תנועה חופשית, שמאוד מזכירים את מה שקורה כיום בין מדינות, ואז היה נכון אפילו בתוך כל מדינה – מעניין לראות איך המאבק המייגע שעובר כיום מי שרוצה לקבל אשרת עבודה או שהייה במדינה אחרת, היה פעם צריך לעבור אפילו מי שרוצה לעבור מכפר אחד לאחר. בין השאר, הסקירה של "חוקי העוני" היא שיעור מעניין במיוחד באיך חוק שבכל ניסוחו אפשר לראות רק כוונות טובות וסיוע לעניים, יכול בסופו של דבר להפוך לכלי דיכוי נגד אותם העניים.

אדם סמית ושכר המורים

העלתי את התרגום לחלק הראשון (מתוך שניים) של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

הפרק עוסק בגורמים לכך שהמשכורות והרווחים שונים בכל ענף; למה עורך־דין או כורה פחם מרוויחים הרבה, אבל חייט מרוויח מעט. הדוגמאות הספציפיות בחלק מהמקרים כבר לא רלוונטיות (מעניין לדוגמה לראות אותו מגדיר מוכר במכולת כמקצוע שדורש השכלה נרחבת), אבל העקרונות בהחלט כן. וזה מתחבר לדיון שנשמע לא מעט בימינו – הטענה שהשכר במקצועות מסוימים, שנחשבים "חשובים" או "אציליים" יותר, כמו הוראה או עבודה סוציאלית, צריך להיות גבוה יותר ממה שהוא. כשקוראים את אדם סמית, בולטת מאוד הנאיביות והבעייתיות שבדיון כזה – לא שאי אפשר לנהל דיון רציני על העלאת שכר במקצועות מסוימים, אלא שהדיון הזה צריך להתבסס על המציאות, ולא על איזושהי תפיסה אידיאליסטית.

הבעיה העיקרית של המקצועות האלה, להערכתי, היא שהם לא קשים כמו שרוב האנשים היו רוצים שהם יהיו. ישאל אותנו איזשהו פעיל למען העלאת שכר המורים "האם נראה לכם הגיוני להפקיד את ילדכם בידי מישהו שמרוויח <סכום נמוך כלשהו> שקלים? הילד שלכם לא שווה יותר?", והוא צודק לגמרי – אני לא מרוצה מהמצב הזה. הבעיה היא שמשם ימשיך אותו הפעיל לדרישה להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, ואדם סמית יתהפך בקברו. לא בגלל שזה הוגן או לא הוגן להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, אלא כי זה טיפול בסימפטום במקום בבעיה.

מה בעצם מפריע לנו בכך שהמורה מקבל שכר נמוך, ולא מפריע לנו כשאיזשהו פועל אקראי מקבל שכר דומה? אפשר להגיד שעצם הבחירה במקצוע ההוראה היא איזושהי פעולה אלטרואיסטית ושמגיעה לו מתנה מאיתנו על זה. הבעיה היא שזו לא רק הנחה מפוקפקת, אלא סתירה עצמית. אם נניח שכרגע רוב המורים בחרו במקצוע מתוך איזושהי שליחות, ולא בשביל התנאים הטובים של המקצוע, אז ברגע שנשפר את התנאים במקצוע אנחנו בעצם הורסים את המצב הזה; נעלה את המשכורת, המקצוע יהפוך אטרקטיבי עוד יותר לאנשים שלא רואים בו שליחות, ורק נקלקל את איכות ההוראה שלנו. אם זו הגישה שלנו, אז אין לנו ברירה אלא למצוא איזושהי דרך לבחון כליות ולב ולדעת מי מגיע למקצוע מתוך שליחות ומי לא.

אפשרות חלופית, בלי סתירה פנימית, היא שהתנאים הגרועים של המקצוע מושכים אליו אנשים שאין להם הרבה ברירות אחרות, כלומר פחות מוכשרים; ולכן עלינו להעלות את השכר כדי למשוך מועמדים איכותיים יותר למקצוע. זו התפיסה שמנחה את אותה גישת "אתם רוצים להפקיד את ילדכם" וכו'. אבל גם פה, לא צריך להתעמק יותר מדי בשביל לראות את המלכוד. אם נעלה את המשכורת באופן מלאכותי זה אולי יהפוך את המקצוע לאטרקטיבי יותר לאנשים משכילים יותר, אבל לא יהפוך אותו לפחות אטרקטיבי לאנשים הלא־משכילים; אותם אנשים שעכשיו אנחנו לא בטוחים ברצון להשאיר אצלם את ילדינו[1] ימשיכו ללכת לעבוד כמורים, ולא ברור אם בכלל הרווחנו משהו.

אז למה בעצם שכר המורים נמוך כל־כך, כשאנחנו רגילים שאנשים שעוסקים במקצועות "מכובדים" בדרך־כלל מרוויחים הרבה? פה עוזר לנו אדם סמית, גם אם הוא יחשוף בפנינו קצת אמת לא נוחה. אם נסתכל על הגורמים שמשפיעים על המשכורות, נגלה שהוראה היא פשוט עבודה "טובה" מדי. שכר המורים היה ללא ספק עולה לו היו במקצוע תנאים גרועים יותר, כי העלאת השכר הייתה הדרך היחידה שבה היה אפשר לשכנע אנשים לעבוד במקצוע כזה. זה הופך להיות אירוני במיוחד כשמגיעים לקריטריון הכבוד שמציין סמית – שמזכיר לנו שבעצם, אותה תחושת השליחות ואותו הכבוד שלנו למקצוע ההוראה הם בעצמם מקטינים את השכר; אם אנשים לא היו הולכים לעבוד בהוראה מתוך שליחות, היצע המורים היה פוחת יחסית לביקוש, ולא הייתה ברירה אלא להעלות את המשכורת. אולי דרך טובה להעלות את שכר המורים תהיה להתחיל לזלזל בהם.

אבל כמובן, מטרת כל הדברים האלה היא להבהיר ששכר המורים הוא רק סימפטום. המטרה היא שיפור איכות ההוראה, ואת זה לא נוכל להשיג בלי שנדע להגיד מהי בכלל "איכות הוראה". אם נדע להגיד מהו בדיוק מורה טוב, ואיך אפשר לפסול מורים לא טובים מכניסה למקצוע – השכר יעלה באופן טבעי, כי עם פחות מועמדים שיכולים להתקבל, היצע העבודה יורד ומחיר העבודה עולה. וזו הבעיה האמיתית של מקצועות כמו הוראה, עבודה סוציאלית, ושאר דברים דומים – לא רק שקשה להגדיר קריטריונים קשיחים לאיכות העבודה, אלא במקרים רבים נחשב מגונה לדבר על זה; כאילו עצם הרעיון שאדם אצילי כל־כך שהסכים לעבוד במקצוע כזה יכול להיות גרוע. אני לא רוצה לשפוט מוסרית את הגישה הזאת ולהגיד אם היא טובה או לא, אבל מה שבטוח – כל עוד זו הגישה, שכר המורים לא יוכל לעלות.

[1] הבהרה חשובה: יש הרבה מורים נהדרים במדינת ישראל. הטענות על איכות הוראה ירודה, בין אם נכונות או לא, לא מכוונות נגד אף אחד באופן אישי.

אדם סמית, הלוואות, ומטרת הקפיטליזם

העלתי את התרגום לפרק התשיעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן). נשארו עוד שני פרקים אחרונים לספר הראשון, אבל הם ארוכים באופן משמעותי מהפרקים האחרים (פרק 11 ארוך בערך כמו פרקים 1-9 ביחד), אז ייתכן שהם יעלו בכמה חלקים.

אחרי הפרק הקודם שהסביר מה קובע את גובה המשכורות במקומות שונים וענפים שונים, הפרק הזה מסביר מה קובע את הרווחים למשקיעים. זה נושא שאולי קשה יותר לאנשים להתחבר אליו כי רוב האנשים כיום הם שכירים ולא משקיעים, אבל זה נושא שכדאי להבין כי הוא עוזר להבין הרבה מאיך שמתנהלת כלכלה קפיטליסטית וכלכלה בכלל.

הנקודה החשובה שמלווה את הפרק הזה היא חשיבות ההלוואות בכלכלה הקפיטליסטית. אנחנו רגילים לחשוב על בעלי הון כאנשים עם הרבה כסף, שמשקיעים את הכסף הזה בעסקים שלהם. אבל האמת היא שאדם לא באמת חייב שיהיה לו כסף בארנק בשביל להיות בעל הון; דרך פעולה טבעית ובסיסית במודל הקפיטליסטי היא השקעת הון של אנשים אחרים; כלומר, לקיחת הלוואה ושימוש בכסף להשקעה שאמורה גם להחזיר את ההלוואה, גם לממן את הריבית (שתפצה את המלווה על הטרחה והסיכון שהוא לוקח על עצמו בכך שהוא מלווה לנו), וגם להשאיר רווח נאה אחרי זה. במקום עני, שבו לאף אחד אין הון להשקיע בעסק חדש, המחשבה הקפיטליסטית היא שאחד העניים ילווה כסף מאיזשהו גורם עשיר מבחוץ, ישתמש בכסף להקים עסק, יחזיר את ההלוואה והתוצאה בסוף היא שרמת השגשוג במקום עולה (כי יש עסק חדש שמייצר דברים, וככל שמייצרים יותר ככה השגשוג עולה).

וזה מביא אותנו לשיעורי הריבית. ריבית, באופן טבעי, מייצגת את הציפייה לרווח מהשקעות. ללווה לא כדאי לקחת הלוואה אם הוא לא חושב שההשקעה תניב מספיק רווח בשביל לשלם את הריבית ועדיין להרוויח; למלווה כדאי לבקש ריבית כמה שיותר גבוהה שעדיין יש סיכוי שהלווה ירצה לקחת. זה יוצר שיווי משקל טבעי, שהופך את שיעור הריבית לסוג של שבשבת שמספרת לנו מה הרווחים הנפוצים להשקעות במקום מסוים.

וכשאנחנו רואים את שיעורי הריבית האפסיים שקיימים כיום במדינות המפותחות, זה הרקע שמולו צריך להבין אותם. אדם סמית סוקר את שיעורי הריבית מהעבר ועד זמנו, ורואה שהם הולכים ויורדים; ככל שמדינה הופכת עשירה יותר, כך יש יותר תחרות לכל עסק, לכן פחות פוטנציאל לעסקים חדשים, לכן פחות סיכוי לרווח ולכן שיעורי ריבית נמוכים יותר. אותה המגמה קיימת גם בסקירת מקומות שונים: הוא סוקר מדינות שונות בעולם, ורואה שככל שהמדינה ענייה יותר כך שיעורי הריבית גבוהים יותר.

אז מה קורה בסוף? הריבית לא יכולה לרדת לנצח, בסופו של דבר היא מגיעה לאפס ומשם אין לאן להמשיך (פרט למקרים שוליים של ריבית שלילית קטנה). וזה אחד הלקחים המרתקים בעיני מלימוד על הקפיטליזם: הוא נראה פחות כמו תהליך קבוע לניהול הכלכלה, ויותר כמו תהליך עם מטרה, עם יעד סופי; בניגוד לטענות המרקסיסטיות שהקפיטליזם מתכנס למצב של פערים הולכים וגדלים עד למשבר בלתי נמנע, אדם סמית מציג התכנסות אחרת: שגשוג הולך ועולה, עד למצב שבו החברה הופכת עשירה כל־כך שאין יותר צורך בפעילות כלכלית משמעותית. הריבית אפסית כי אין טעם ללוות ולהקים עסק חדש, כי הכול כבר קיים. אין צרכים חדשים למלא. ואם יש, לכולם יש כבר מספיק הון בשביל למצוא דרך למלא אותו בלי הלוואה.

האם זה נשמע אוטופי? אני לא בטוח שזה רחוק כל־כך מהמציאות במדינות המפותחות; למעשה, זה הבסיס לאידיאולוגיה האנטי־צרכנית שצברה נוכחות משמעותית במדינות המפותחות בעידן המודרני – אנחנו קונים עוד ועוד דברים שאנחנו לא צריכים, אנחנו מוצפים בפרסומות שמנסות לשכנע אותנו לצרוך עוד, אנחנו מנותקים מהטבע, וכו'. כל אלה מוצגים בדרך־כלל כהתנגדות לקפיטליזם, אבל אולי בעצם אפשר להסתכל עליהם בצורה אחרת – אולי הקפיטליזם פשוט הצליח. המדינות המפותחות בעלות הריבית האפסית הן, ברוב המקרים, מדינות שפע – פרט למקרים נדירים מאוד, אנשים שם אינם רעבים ללחם, וכמעט כולם נהנים גם מטלפונים, מקררים, וחיבורים לאינטרנט – דברים שעד לפני לא הרבה שנים היו נראים כמו מותרות מעבר לכל דמיון. לכאורה, נראה כאילו הקפיטליזם "ניצח", ואפשר להתחיל לחשוב על השלב הבא – הדיבורים על הכנסה בסיסית אוניברסלית הם כרגע הרעיון העיקרי שעולה בהקשר הזה, למרות שכמו שאמרתי בעבר, יש בו סיכונים שחשוב לקחת בחשבון.

ובזמן שהמדינות המפותחות מנסות להבין מה משמעות הקפיטליזם בחברת שפע, המשימה החשובה האחרת היא להביא את אותו השפע לשאר העולם. מבט על שיעורי הריבית ברחבי העולם מציגים תמונה די ברורה – יש עדיין הרבה מדינות עם שיעורי ריבית משמעותיים, וכולן ללא יוצא מן הכלל הן מדינות שאנחנו מכירים כעניות וחלשות. איך הן יכולות להיחלץ מהעוני? לאדם סמית אין ספק – מדינה שהחוקים והמוסדות שלה מאפשרים ניצול מיטבי של הקפיטליזם, מגיעה לשגשוג המירבי שמאפשרים הנתונים הטבעיים שלה, ובסופו של דבר לריבית אפסית. מדינה עם חסמים מלאכותיים נגד מסחר, נגד חופש הפרט, נגד שוק חופשי – נשארת תקועה. הריבית גבוהה, הפוטנציאל העסקי גדול, אבל אין מי שיבוא וישקיע וינצל את הפוטנציאל הזה, כי גורמים אחרים מגבילים אותו.

אדם סמית, דמוגרפיה ומקיאבלי

העלתי את התרגום לפרק השמיני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק ארוך יחסית, ובמידה מסוימת פרובוקטיבי – הבסיס שלו הוא הרעיון שאנשים, מבחינת המודל הכלכלי של השוק החופשי, מתנהגים כסחורה לכל דבר ומצייתים לאותם כללי היצע וביקוש כמו כל סחורה אחרת. בהינתן ההנחה הזאת, הפרק עוסק בניתוח ההתנהגות של אותה ה“סחורה” והמנגנונים שבהם היא מתאימה את עצמה באופן טבעי לאותם הכללים.

למרות ההבהרות התכופות של סמית על כך שהוא חושב שהחברה נמצאת במצב טוב יותר כשהעניים חיים טוב יותר, אין לי ספק שהפרק הזה היה מעורר סלידה ברוב האנשים, אם הם היו טורחים לקרוא אותו. אני חושב ככה כי זה המצב עם מה שנראה לי כמו המקרה הדומה ביותר לכתיבה כזאת – ”הנסיך” מאת ניקולו מקיאבלי.

מקיאבלי הפך להיות מזוהה כל כך חזק עם רוע וציניות, שיש חוקרים שמנסים לטעון שהספר שלו הוא בכלל פרודיה, כי הם לא מסוגלים להעלות על דעתם שאדם שבאופן כללי נחשב טיפוס חיובי יכתוב ספר בלתי מוסרי כל כך. אבל האמת היא שאין שום דבר בלתי מוסרי ב"הנסיך” בדיוק כמו שאין שום דבר בלתי מוסרי אצל אדם סמית – הכתיבה שלהם לא יכולה להיות מוסרית או לא מוסרית, כי הם בכלל לא מנסים לדבר על מה נכון או לא נכון לעשות; הם בסך הכול מתארים את המצב הקיים. רק מי שמעדיף לעצום עיניים מול הדברים הקשים בעולם, לא לדבר עליהם ולא לחשוב עליהם, יכול לחשוב שמקיאבלי הוא לא מוסרי. הבעיה היא שאותם האנשים שעוצמים עיניים מול העולם, הם בדרך כלל יכולים לעשות יותר נזק מכל אדם אחר בעל כוונות טובות; כי מי שלא מבין את העולם, כולל החלקים הקשים שלו, בקלות ינוצל על ידי אנשים בעלי כוונות רעות ויפעל לטובתם ללא ידיעתו.

אז מה המסר הקשה של אדם סמית? המסר הוא שאנשים נולדים כשצריכים אותם בשביל לעבוד, וכשלא צריכים אותם, הטבע ימצא דרכים לצמצם את מספר האנשים, גם אם הדרכים האלה יהיו מאוד לא נעימות. הוא מדבר על הקשר בין שגשוג כלכלי בחברה ומספר הילדים הנולדים, ומבהיר נקודה שעלולה להישמע לא אינטואיטיבית לאנשים כיום – בחברה משגשגת נוטים להיוולד יותר ילדים. מה שחשוב להבין זה באיזה אופן ”משגשגת” – הכוונה היא לצמיחה כלכלית. מדינה עשירה שקופאת על שמריה לא צריכה יותר עובדים – לא צפויות להיווצר עבודות חדשות, אז לא צריך יותר מלהחליף את המספר הקיים. חברה ענייה וצומחת, לעומת זאת, צריכה יותר עובדים, ולכן נוטה לגידול אוכלוסייה רב יותר.

למה זה לא תואם את האינטואיציה שלנו? זו כבר שאלה חשובה. במקרים מסוימים אנשים נוטים לבלבל בין עושר לבין צמיחה – צמיחה כלכלית לעתים קרובות תהיה גבוהה יותר במדינות עניות, כי קל יותר לצמוח לרמה שהשכנים כבר נמצאים בה, מאשר לצמוח ולהגדיל את הפער משכנים עניים יותר. מצד שני, אין ספק שיש בעולם מדינות עם אוכלוסייה צומחת במהירות וכלכלה במשבר. האם יש בימינו מנגנונים שמונעים ויסות ”טבעי” כזה של האוכלוסייה? אם כן, מה ההשלכות של זה? האם כל אותם האנשים שנולדים לחברה ללא משאבים לפרנס אותם ימצאו את עצמם רעבים ללחם, אולי הורגים זה את זה במלחמות? האם רעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית יעלימו את הבעיה (כי אין יותר קשר בין עבודה וילודה) או יחריפו אותה (כי בלי מגבלות, אנשים יוכלו להתרבות באופן בלתי מוגבל, עד למצב שאפילו חברת השפע הטכנולוגית שמספקת את ההכנסה האוניברסלית לא תוכל לעמוד בזה)? כל אלה שאלות חשובות, ובלי דיון ”קר” ו“ציני” בשאלות כאלה, האנושות לא תוכל להיות מוכנה לאתגרים האלה.

אדם סמית ויוקר המחיה

העלתי את התרגום לפרק השביעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן). קצת באיחור בגלל שבועיים עמוסים במיוחד, אבל זה הגיע.

הפרק הזה, יותר מכל מה שראינו עד עכשיו, הוא המחשה לכמה בסיסי אדם סמית היה לכלכלה המודרנית. אם אי פעם עברתם קורס במיקרו־כלכלה, סביר להניח שמה שלמדתם זה בדיוק מה שכתוב בפרק הזה, רק בניסוחים פורמליים ומתמטיים יותר. סמית מסביר פה על מנגנון קביעת המחירים בשוק החופשי, ומסביר שלל גורמים שיכולים להעלות או להוריד את מחירי הסחורות. ופה הוא הופך להיות רלוונטי לנושא שמטריד כל־כך את ישראל בשנים האחרונות – יוקר המחייה. למה המילקי או הקוטג' בישראל כל־כך יקרים? את התשובה הקפיטליסטית תוכלו למצוא כאן.

וחשוב להדגיש שזו "התשובה הקפיטליסטית". בהמשך לדיון שהתחלתי בפרק הקודם והמשיך קצת בתגובות, יש לדעתי הבדל חשוב בין הדרך לתפקד היטב בכלכלה קפיטליסטית לעומת כלכלה סוציאליסטית, ואנשים לא תמיד בטוחים איפה הם נמצאים. בפרק הקודם הצגתי את זה מנקודת המבט של העובדים, ואמרתי שבשביל שכלכלה קפיטליסטית תתפקד היטב, כל עובד שכיר צריך, לפחות במידה מסוימת, להיות מוכן ומסוגל להפוך לעצמאי או בעל הון. ובפרק הזה מגיעה נקודת המבט של הצרכנים: עוד דרישה לכלכלה קפיטליסטית טובה, היא שכל צרכן יהיה מסוגל להפוך ליצרן. המודל המתמטי שאדם סמית מתאר במילים והמרצה שלכם לכלכלה יתאר בגרפים, בדרך כלל מציג את העניין הזה כמובן מאליו – אם יש בשוק הזדמנות, יבוא יצרן כלשהו וינצל אותה. בתיאוריה זה עובד נהדר; בפועל זה יכול לעבוד נהדר, אבל רק עם האנשים באמת יעשו את זה. רק אם בכל רגע נתון, מספר גדול של צרכנים רק מחכה להזדמנות להיכנס לשוק כיצרנים ולהרוויח מאותה ההזדמנות שבשוק. אם זה לא המצב, המודל כולו מתפרק.

וכאן מגיעה הבעיה בדיון על יוקר המחיה, בדיוק אותה הבעיה שציינתי בפרק הקודם לגבי זכויות עובדים. לו היינו חיים במערכת קפיטליסטית מושלמת, היה ברור מה עושים מול יוקר המחייה: מחפשים מי מרוויח הכי הרבה כסף במצב הנוכחי, מקימים עסק מתחרה, גובים מחיר קצת יותר נמוך, ומרוויחים קצת פחות. עוד ועוד אנשים היו עושים את זה, והמחירים היו יורדים. לו היינו חיים במערכת סוציאליסטית מושלמת, גם היה ברור מה לעשות: מורידים את המחיר (תיאורטית, במערכת סוציאליסטית מושלמת, המצב בכלל לא אמור לקרות כי המחיר אמור להיות הנמוך ביותר האפשרי, ממילא אין לאף אחד אינטרס להעלות אותו). הבעיה היא שאנחנו חיים בשילוב בין השניים, ואנשים לא יודעים מה לדרוש. רוב המתלוננים מחפשים פתרונות סוציאליסטיים (סוגים כאלה או אחרים של "להכריח" את המחיר לרדת), אבל לא מוכנים למערכת סוציאליסטית ממשית. וכמו שאמרתי בפרק הקודם, כל "פתרון" סוציאליסטי הופך את הכלכלה הקפיטליסטית לפחות טובה; בדיוק כמו שכל תנועה לכיוון הקפיטליזם היה הופך כלכלה סוציאליסטית לפחות טובה.

וזה המלכוד הבסיסי: פתרון סוציאליסטי להורדת המחירים יהיה הגברת הפיקוח על היצרנים. מנקודת המבט הסוציאליסטית זה מקדם אותנו לעבר האידיאל של פיקוח מוחלט על היצרנים, כלומר הלאמה. אבל זה מרחיק אותנו מהאידיאל הקפיטליסטי, כי כל פיקוח על יצרנים מקשה על יצרנים חדשים להיכנס לשוק. אם כל מה שצריך כדי למכור קוטג' בזול זה לדעת לייצר קוטג' טוב, אז יש תמריץ מצויין למי שמאס במחירים הגבוהים להתחיל לייצר בעצמו ולמכור יותר בזול. מצד שני, אם בשביל להתחיל למכור משהו צריך להתמודד עם עוד ועוד פיקוח, עוד ועוד דרישות וחוקים שנחקקים בשם "הורדת מחירים", "הגנת הצרכן" או "עזרה לעובדים", התוצאה היא שאף יצרן קטן לא יוכל להיכנס לשוק.

אז מה הפתרון? סביר להניח שלא נראה מערכת כלכלית מושלמת בתנאים הנוכחיים שלנו (כלומר, עד שמהפיכת רובוטיקה כזו או אחרת תהפוך את כל הדיון הכלכלי ללא־רלוונטי, בצורה כזו או אחרת). הקפיטליזם החלקי שלנו יישאר איתנו, ומי שרוצה להוריד מחירים – מומלץ שיכיר את הפרק הזה של אדם סמית. הפתרונות הסוציאליסטיים הם אינטואיטיביים מאוד, אבל למרבה הצער נוטים לעשות יותר נזק מתועלת (עוד נראה בהמשך איך בדיוק זה קורה). הפתרונות הקפיטליסטיים מורכבים יותר, אבל למי שיכיר את התיאוריה, נראה לי שהמצב יהיה לפחות קל יותר להבנה.

אדם סמית ובעלי ההון

העלתי את התרגום לפרק השישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה מתחילים לדבר על הון. סמית מגדיר את כל התשלומים בחברה כמורכבים משלושה חלקים: משכורות לעובדים, רווחים לבעלי ההון, ודמי שכירות לאדמה. והדבר הראשון שעולה בדעתי כשאני קורא את זה, זה שהפרק הזה במידה מסוימת מתחיל את הדיון בין הקפיטליזם והמרקסיזם.

מעולם לא נמשכתי במיוחד למרקסיזם, ואני לא מתמצא בזה יותר מדי, אז אני מזמין את כל הקוראים שמתמצאים בה לתקן אותי – כי אני עומד לכתוב כמה דברים על ההבנה שלי את התורה המרקסיסטית, והם לא יהיו מחמיאים במיוחד. באמת שהשתדלתי ללמוד את התורה הזאת, אבל היא עדיין נשמעת לי כל־כך לא הגיונית שאני בטוח שאני מפספס משהו.

בכל ניסיון שלי לקרוא את הטענות של מרקס אני נתקל בטענה על העוול הגדול בכך שפירות עבודתו של אדם לא שייכים לו במלואם, והוא נאלץ לחלוק אותם עם בעל הון (או "קפיטליסט חזירי") כלשהו. על כך יגיד אדם סמית: בוקר טוב אליהו. הרעיון של השקעת הון בעבודה תמורת חלק מהרווחים הוא כל־כך בסיסי בכלכלה האנושית כבר אלפי שנים, שסמית לא ממש משקיע בלהסביר אותו. הוא משקיע קצת יותר בדיבור על דמי שכירות על אדמה, ונשמע לי שהוא לא ממש אוהב את הרעיון – הוא מתאר את עיקרון הבעלות הפרטית על אדמה כמצב קיים, אבל לא בהכרח מצב רצוי. אבל השקעת הון היא כמובן סיפור אחר לגמרי.

בכל פעם שאני שומע על תלונות בסגנון מרקסיסטי נגד המערכת הכלכלית, אני מתרשם שיש לנו אכן בעיה במערכת הקפיטליסטית שלנו, אבל לא אותה הבעיה שעליה מתלונן המרקסיזם: הבעיה היא שיש לנו יותר מדי עובדים ומעט מדי בעלי הון. המרקסיזם, להבנתי, יכול להישמע הגיוני רק למי שעבד כל חייו כעובד שכיר; התשובה הקפיטליסטית לשאלה "למה העובד נאלץ לחלוק את תוצרי עבודתו עם בעל ההון", היא "כי אם לא, אז למה שהעובד לא ילך לייצר בעצמו?" – עבודה היא, בחברה דמוקרטית וליברלית, עסקה חופשית שנעשית מרצון חופשי. מי שלא מרוצה מתנאי העבודה במפעל שלו, יכול ללכת להקים עסק שמתחרה באותו המפעל. הבעיה היא שבחברה שבה אנשים כל־כך רחוקים מרעיון הקמת עסק עצמאי, שהרעיון בכלל לא עולה על דעתם, אז הם הופכים באמת להיות שבויים של בעלי ההון, והדרך היחידה שלהם לשפר את תנאי עבודתם היא לבקש, או לדרוש, או לעשות מהפכות.

מנקודת מבט קפיטליסטית, למיטב הבנתי, חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא או בעל הון, או שבוחר כרגע לא להיות בעל הון. זאת בניגוד לנקודת המבט הסוציאליסטית, שבה חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא עובד. אם כל אדם הוא בעל הון פוטנציאלי, אז "בעלי ההון" לא יכולים לעשוק אותנו כי "בעלי ההון" הם אנחנו – אם עסק מסוים מרוויח סכומים שנראים לנו לא הגיוניים, התגובה ההגיונית (בעולם הקפיטליסטי) היא לא לאסור על זה, או להגביל אותו, או לדרוש ממנו יותר מיסים; התגובה ההגיונית היא להקים עסק מתחרה, להרוויח קצת פחות, ולגבות מחירים נמוכים יותר.

וכאן טמונה הבעיה: אנחנו חיים בחברה מעורבת, בין שתי תפיסות עולם שדי סותרות זו את זו – בהרבה מאוד מקרים, תנועה טובה לכיוון האידיליה הסוציאליסטית היא פעולה שמרחיקה אותנו מהאידיליה הקפיטליסטית, ולהיפך. נוצר פה סוג של משחק סכום אפס, לא בין בעלי ההון והעובדים, אלא בין המחזיקים בשתי השקפות העולם: עובד שרואה בעצמו בעל הון פוטנציאלי, גם אם מעולם לא היה באמת בעל הון, האינטרס שלו יהיה חברה יותר ויותר קפיטליסטית: חברה כזאת תקל כמה שיותר על פתיחת עסק עצמאי, וכך העובד יהיה פחות ופחות תלוי במעסיק שלו; בכל רגע נתון הוא יודע שאם הוא לא מרוצה מהעבודה, הוא יפרוש ויקים עסק מתחרה; וכך תנאי העבודה שלו בהכרח משתפרים גם אם הוא נשאר שכיר כל חייו. הכיוון השני, בעל הון סוציאליסט, כאמור לא נשמע לי מאוד סביר[1], אבל עקרונית גם הוא אפשרי. אולי בעל ההון רואה בעצמו סוג של שליח ציבור, ומקווה שיום אחד המדינה תחליף אותו והוא יזכה לחיי פועל מאושרים.

במצב הזה, לדעתי, הדרך הטובה ביותר של הקפיטליסט לשכנע אחרים בצדקת הקפיטליזם, היא לשכנע אותם להפוך לעצמאיים. למי שרואה בעצמו שכיר לכל חייו, אין שום תועלת באדם סמית, בכלכלה חופשית, או ברווחי הון. כל מה שהוא צריך זה למצוא פטרון טוב.

[1] כמובן, אני מדבר על תרחיש של בעל הון שמקדם סוציאליזם מתוך אמונה ממשית, לא מישהו שמקדם חקיקה סוציאליסטית כדי לחבל במתחרים שלו (כאלה לא חסרים).

אדם סמית ועסקים בג'ונגל

העלתי את התרגום לפרק החמישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק ארוך ומסורבל יחסית לפרקים הקודמים שלטעמי היו כתובים טוב מאוד. אנחנו ממשיכים כאן את הנושא מהפרק הקודם – משמעות הכסף, כולל סקירה היסטורית של תולדות השימוש בכסף, ורעיון הערך הנובע מעבודה – כי, כמו שהפרק הזה עומד לקדוח לתוך הראש שלכם, לכסף אין ערך בפני עצמו. הכסף[1] הוא סחורה בדיוק כמו כל סחורה אחרת, שערכה יכול לעלות ולרדת בהתאם להיצע והביקוש.

כמו שאמרתי על הפרק הקודם, זה עניין שחשוב מאוד להבין לכל מי שרוצה לטעון שהוא מבין כלכלה. בפרק הזה אנחנו עושים את המעבר מהרעיון הכללי של "מתכות יקרות משמשות בתור אמצעי תשלום", למה שקורה בפועל – איך מתבצע התהליך ההדרגתי שבו ממצב של "אני אתן לך גוש כסף תמורת הסחורה הזאת" אנחנו מגיעים למצב שבו מדינה טובעת מטבעות שהופכים לאמצעי תשלום באופן כל־כך מובהק, שאפשר כבר לשכוח שהם בעצם מכילים מתכות שאמורות להיות יקרות בפני עצמן.

מה שבעיני מעניין בפרק הזה, זה שהוא נותן לנו הצצה אל שלב הביניים בין עולם ללא פיקוח לבין העולם המפוקח שלנו היום. אנחנו רגילים לכך שיש לנו שטרות, מטבעות, ומספרים בחשבון הבנק, אנחנו יכולים להשתמש בדברים האלה לשלם על דברים, ואנחנו לא בהכרח עוצרים וחושבים איך זה קרה. זה במיוחד לוקח אותי אחורה לעולם הפרימיטיבי שמתאר ג'ארד דאימונד, אותו עולם שפעם כל אבותינו היו בו – העולם שבו כל מפגש עם אדם זר הוא סיכון. אולי הזר רוצה לסחור, אולי הוא רוצה לתקשר, ואולי, בסבירות די גבוהה, הוא רוצה להרוג אותי. אנחנו לא בהכרח מדברים את אותה השפה, ולאף אחד מאיתנו אין בנק שאפשר להכניס אליו מטבעות או שטרות (וכמובן, בהתאם, לאף אחד מאיתנו אין מטבעות או שטרות). איך אפשר לסחור בנסיבות כאלה?

התיאור של אדם סמית מסביר לנו את המעבר הזה, כי הוא מתאר לנו את שלב הביניים שבו מטבעות קיימים כאמצעי תשלום, אבל העובדה שהם יקרים בגלל שהם עשויים ממתכות יקרות עדיין נמצאת חזק באוויר. הוא מספר לנו על העולם של תקופתו, שבו המטבעה האנגלית היא שירות נורמלי לציבור – אם שילמו לך בפאונדים ושילינגים, אתה שומר אותם; אם שילמו לך בגוש כסף או גוש זהב, אתה הולך למטבעה והם הופכים אותם למטבעות פאונד או שילינג. כילד תמיד עניין אותי כששמעתי על מסחר בעולם העתיק – איך סוחרים יכלו לעבור ממדינה למדינה ולעשות עסקים כשהמטבעות בכל מדינה שונים לגמרי, מי יודע איזה באיזה שער חליפין הגיוני להשתמש, ומי יודע אם ה"מדינה" שטבעה את המטבעות האלה לא תיעלם בעוד שנה באיזו מלחמה? התשובה היא, שבמשמעותם המקורית של מטבעות, מרגע שנטבע המטבע כבר לא היה משנה מה קורה למדינה שטבעה אותו – הצורה של המטבע היא בסך הכול עדות למתכת שהוא מכיל. אם השתכנענו שהמטבע מכיל כמות מסוימת של זהב או כסף או נחושת, אז מבחינתנו לא מעניין איזו ממשלה טבעה אותו ואיזה מלך זכה שפרצופו יעטר אותו. אנחנו רוצים לקחת את המטבע הביתה, להביא אותו למישהו שמסוגל לשקול ולהעריך מתכות (ובאותה התקופה סביר להניח שהיו הרבה כאלה), ולמכור אותו בתור גוש מתכת.

העניין הזה הוא מבוא מצוין לדיונים שהפכו בשנים האחרונות נפוצים ברשת הישראלית על כלכלה מבוססת חוב; לפני שנתחיל להבין איך עובד הכסף בימינו, חשוב שנבין מה היה בעבר. ואדם סמית מתנדב לספר לנו על זה.

[1] ואגב, עוד משהו שלומדים היטב מתרגום הפרק הזה – המשמעות הכפולה של המילה העברית "כסף" היא מאוד מציקה כשמדברים על כלכלה מהתקופה הזאת.

אדם סמית ותולדות הכסף

העלתי את התרגום לפרק הרביעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה סמית מדבר על תולדות השימוש בכסף (כולם יודעים למה השקל נקרא שקל?), ונותן מבוא לדיון על מה הוא בעצם הערך האמיתי של סחורה, דיון שילווה אותנו בפרקים הבאים.

זה בעיני אחד הנושאים החשובים ביותר שאדם צריך להבין כדי להבין את העולם בימינו. להרבה אנשים יש נטייה לבלבל בין כסף לבין ערך – בגלל שכסף מגיע מדברים בעלי ערך, ומאפשר לרכוש דברים בעלי ערך, מפתה לחשוב שהכסף עצמו הוא הערך. זה יכול בקלות להביא אותנו לראיית הכלכלה כמשחק סכום אפס – יש כמות מוגבלת של כסף בעולם, זה אומר שאם למישהו אחר יש הרבה, אז לי בהכרח יהיה פחות. אחד הציטוטים ההזויים ביותר ששמעתי בנושא כלכלה היה הקומיקאי / פוליטיקאי ראסל בראנד אומר "יש הרבה כסף שם בחוץ, הוא פשוט לא מחולק היטב". המחשבה הזאת שכסף הוא הכול בכלכלה, שבסף הכול צריך לחפש כסף ולהעביר אותו למקומות הנכונים, היא חוסר הבנה של משמעות הכסף. אין שום משמעות לשאלה אם יש הרבה כסף או מעט כסף במדינה – השאלה היא כמה ערך יש. זה מתחבר גם לדאגה מעניינים כמו הדפסת כסף, שלמי שמבלבל בין כסף לבין ערך נראה כמו שוד שערורייתי – למה למישהו אחר יש זכות "להדפיס" לעצמו ערך ולי אין?

סמית מספר לנו, דרך הסיפור על תולדות הכסף, על היחס בין כסף לבין ערך. כסף בעצמו הוא לא ערך – הוא ייצוג של ערך. קהילה ענייה צריכה ייצוג של ערך, קהילה עשירה צריכה ייצוג של ערך, ולכן בשתיהן ידפיסו כסף והכמות המספרית שכתובה עליו לא תשנה את העובדה שאחת מהן ענייה ואחת עשירה. כשמדינת ישראל החליפה 1,000 שקלים ישנים בשקל חדש אחד, היא לא הפכה להיות פי 1,000 יותר ענייה. אלה דברים שחשוב לזכור גם אם מאמינים בשוויון וחלוקת העושר וגם אם מאמינים בשוק חופשי ותחרותיות – "העושר" הוא לא הכסף. העושר מגיע מהרבה מאוד פעולות שונות של ייצור סחורה ונתינת שירותים, פעולות שאנשים מוכנים להשקיע עבודה בהן או בתוצרים שלהן, כי התוצרים שלהן שווים משהו. ובגלל זה בפרקים הקודמים סמית דיבר על הגברת פריון העבודה – אם המדינה תצליח לעבוד יותר ביעילות ולייצר יותר "ערך", זה לא אומר שהיא פתאום תקבל כסף מאיזשהו גורם שמימי – זה אומר שיהיה יותר ערך בכלכלת המדינה, וגם אם כמות הכסף לא תשתנה – הכסף יהיה שווה יותר.

אז איך כן מודדים עושר? סמית מתחיל בפרק הזה הסבר מאוד ארוך שיימשך גם בפרקים הבאים, של מה שידוע בעולם הכלכלה בתור "תאוריית הערך של העבודה" – הסבר של הערך כמה שנובע מהשקעת עבודה. זו לא בהכרח ההגדרה ה"נכונה" של מושג הערך – ההגדרה של "מהו ערך" היא שאלה פילוסופית ולא כלכלית, ואנשים יתווכחו עליה לנצח – אבל מה שבטוח זה, שמנקודת מבט רחבה של מדינות, כסף הוא לא ערך. ההצעה של סמית לראות בעבודה את מקור הערך היא הראשונה מבין כמה הצעות שניתנו בסוגייה הזאת, ואחרי שנבין אותה שווה להעיף מבט על האחרות.

אדם סמית ופיזור אוכלוסייה

העלתי את התרגום לפרק השלישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

עוד פרק קצר יחסית, שבו סמית מדבר על גיאוגרפיה – ההשפעה של גודל השוק הזמין לעסק מסוים או לחברה מסוימת, על השגשוג שלהם. משם הוא מגיע לנושא שלדעתי לא כל האנשים מבינים מספיק – הקשר בין מיקום של עיר או יישוב לבין השגשוג הכלכלי שלו.

העניין הזה חוזר לעתים קרובות בדיונים על פריפריה מול מרכז, או על ענייני תכנון פיזור אוכלוסייה – אנשים (כולל מנהיגים בכירים בכל מיני מדינות) מדברים על איך צריך לפזר את האוכלוסייה טוב יותר כדי "להקל על העומס" באזורים הצפופים או "לחזק" את האזורים הדלילים. השיטות לפיזור הזה בדרך כלל מגיעות בצורה של תכנון מלמעלה באופן די נאיבי, בלי לטרוח יותר מדי להבין את הסיבות לכך שהאוכלוסייה מצטופפת במקומות מסוימים (בדיונים כאלה אני אוהב להפנות אנשים ליואב לרמן שכתב על זה היטב). אדם סמית עוזר לנו להבין את זה יותר לעומק. איך נוצר פיזור אוכלוסייה?

הגישה הנאיבית תהיה להסתכל על המפה ולתקוע נעצים. כשתוקעים נעצים במפה (ובדרך כלל מדובר על מפה שטוחה, אנשים לא רגילים לחשוב בתלת־מימד), נראה שהאפשרות ההגיונית ביותר תהיה להציב ערים במקומות אחידים ורחוקים אלה מאלה – משהו בצפון, משהו בדרום, מזרח, מערב, אולי במרכז, את האוכלוסייה לפזר ביניהן ולסלול רכבת שתחבר את הכול. ככה נמנעים מצפיפות, ודואגים שכל נקודה במדינה תהיה קרובה למרכז עירוני כלשהו.

הבעיה היא, שכמו שאומר אדם סמית, יש חשיבות עצומה למיקום של עיר מבחינת הפוטנציאל שלה לשגשוג כלכלי. קירבה לים, לנהר, או לצומת תחבורה חשוב אחר הוא המפתח (בטח בזמנו של סמית, היום יש כמה אפשרויות חלופיות) להשגת שוק גדול לסחורות, עם השוק מגיעה היכולת לחלוקת עבודה ואיתה השגשוג. השגשוג הזה הוא התנאי ההכרחי לגדילה דמוגרפית של העיר – אנשים לא יעברו לגור, ועד כמה שאפשר גם לא יישארו לגור, בעיר שאין בה דרך להתפרנס. מי שרוצה שאנשים יעברו מתל־אביב לדימונה יהיה חייב להתמודד עם הסוגייה הזאת – אפשר לנסות להתערב באופן מלאכותי ולהעביר הון בהחלטת ממשלה מעיר אחת לאחרת. אפשר גם לנסות לחפש דרכים יצירתיות ליצור שגשוג בערים שלא נהנות מהתנאים הטבעיים לכך – החשיבות הבינלאומית של ירושלים, לדוגמה, מספקת לה הרבה מאוד שגשוג שסתם עיר במיקום שלה כנראה לא הייתה משיגה. אבל הצעד הראשון צריך להיות ההבנה שצריך סיבה לשגשוג. עיר לא תגדל סתם כי הערים האחרות צפופות מדי.

חוץ מזה, הפרק הזה נותן טעימה מענייינת מאוד מההיסטוריה הכלכלית של העולם. במידה מסוימת סמית אפילו מקדים קצת את ג'ארד דימונד, שבימינו הפך להיות מזוהה מאוד עם חקר ההשפעה של גיאוגרפיה על שגשוג כלכלי של תרבויות שונות – סמית מסביר לנו איך אגמים ונהרות הפכו מקומות מסוימים לעשירים ואחרים לעניים, ודימונד לקח את זה רחוק יותר ודיבר על גורמים גיאוגרפיים אחרים כמו מגוון ביולוגי ואופי בעלי‏־החיים בכל מקום. אם עוד לא קראתם את רובים, חיידקים ופלדה, אני ממליץ בחום לקרוא.