אחרי הפסקה ארוכה, העלתי את התרגום לחלק הראשון של הפרק האחד־עשר של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).
הפרק עוסק בדמי שכירות על אדמה, והחלק הראשון עוסק באדמות חקלאיות. התיזה העיקרית של הפרק היא שמחיר החיטה, או באופן כללי המזון הבסיסי המועדף על האוכלוסייה (כיום אנחנו אוכלים מגוון יותר אז זה הופך להיות קצת מעורפל), הוא שקובע מה יהיו דמי השכירות שיוכלו לגבות בעלי אדמות מהחקלאים שמעבדים את האדמה (בהנחה שמדובר בשני אנשים שונים, לעתים קרובות בעל האדמה הוא החקלאי), גם אם הם מגדלים גידול אחר. אין לי הרבה מה להגיד על זה, כי הפרק הזה הוא המחשה טובה לידענות והחריצות של אדם סמית, שמבסס את טיעוניו על ידע נרחב מאוד על מחירים, שיטות גידול, עלויות ורווחי חוות חקלאיות ואפילו על מי יותר יפה, האנגלים, הסקוטים או האירים (טוב, בסוגייה האחרונה אני לא בטוח אם אני סומך עליו). אני חושד שכיום התיזה המרכזית הזאת לא בדיוק עובדת באופן ישיר, כנראה תצטרך קצת עדכון גם בגלל המגוון הרב יותר בתזונה שלנו וגם בגלל הקלות ההולכת וגוברת של שינוע סחורה למרחקים. אבל קשה לי לדעת כי אין לי ידע נרחב על שוק המזון כיום כמו שלסמית היה על השוק בזמנו.
אבל גם בלי קשר לתיזה המרכזית של הפרק, אפשר עדיין ללמוד הרבה מהניתוח שלו על שוק המזון. קודם כל, על רקע הדיונים שהיו לאחרונה בישראל על התמיכה הממשלתית בחקלאות על רקע חוק ההסדרים וכו', מעניין לראות כמה דברים לא השתנו. תומכי שוק חופשי אוהבים לגנות את מדיניות התכנון המרכזי של שוק הביצים וכו' בישראל כ"סובייטית", אבל סמית מספר לנו שחקלאים שמקבלים זכויות־יתר מונופוליסטיות מהממשלה זו תופעה שהייתה קיימת ונפוצה בזמנו, הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו את הקומוניזם הסובייטי. הוא מספר לנו על מגדלי הטבק בוירג'יניה ומרילנד (אז עדיין מושבות בריטיות) שדאגו להעביר חוקים בפרלמנטים המקומיים שיקצו מכסות גידול טבק לחקלאים, ובמקרים מסוימים אם היבול עולה על המכסה אפילו שורפים את העודף; וכל זה כדי למנוע אפשרות שהמחירים חס וחלילה יירדו. דברים דומים הוא מספר על בעלי הכרמים בצרפת ועל סוחרי התבלינים ההולנדיים. מאתיים וחמישים שנים עברו מאז, והנה שוק הביצים הישראלי (ורבים אחרים) עדיין עובד באותה השיטה. לדיון הזה עוד נחזור כנראה בגדול בספר הרביעי של עושר האומות, המוקדש כולו למדיניות ממשלתית והשפעתה על הכלכלה.
יותר מכל, קריאת הפרק הזה מעלה את שאלת הבעלות על הקרקע. זו שאלה מאוד לא פשוטה, ובעיני אחד האתגרים הגדולים של כל תומך שוק חופשי. אני כנראה במידה מסוימת קצת חריג במנעד הדעות הכלכליות הנפוצות כיום – אני תומך שוק חופשי קיצוני בכל תחום שבו אין מונופול טבעי, כולל תחומים שנויים במחלוקת כמו חינוך ובריאות; אבל בתחומים שכן נוטים למונופולים טבעיים, כמו תשתיות תחבורה, אנרגיה או תקשורת, אני בכלל לא פוסל מודלים לכאורה "סוציאליסטיים" כמו הלאמה מוחלטת. זו אחת הסיבות שמכל ההוגים הקפיטליסטיים, אדם סמית הוא החביב עליי – הוא מסרב להסתפק במודל התיאורטי ולהניח שהוא מתאים לכל מקום, וחוקר לפרטי פרטים כל תחום בנפרד. ובתחום הקרקעות, הוא לגמרי מבין שמדובר על תחום שונה ובעייתי. הוא מסביר שדמי שכירות מקרקע מתנהלים לפי חוקים שונים מאוד מרווחי הון, ולדעתי גם אם הוא לא אומר את זה במפורש, אני חושד שהוא גם לא לגמרי משוכנע עד כמה צודק המודל שלפיו הקרקע, משאב מוגבל מטבעו, נמצאת בבעלות אדם מסוים שמרוויח ממנה כסף בלי לעשות כלום. אבל סמית מתעניין (לפחות בעושר האומות) בידע ולא בהטפת מוסר, אז הוא לא מתעמק בשאלה הזאת.
מה הפתרון, אגב, אני לא יודע כרגע. בטח לא "חלוקה מחדש של האדמות" כמו שראינו בכל מיני משטרים סוציאליסטיים ובדרך־כלל הובילו לאסונות נוראיים. הלל גרשוני התראיין לא מזמן לפודקאסט "על המשמעות" ותיאר את המודל היהודי לעניין בעלות על הקרקע – הבעלות על הקרקע מחולקת באופן קבוע בין משפחות העם, אלה יכולות לסחור בהן זמנית אבל בכל יובל הן חוזרות לבעליהן המקוריים. מודל מעניין, אבל בבירור לא רלוונטי למדינה מודרנית בעלת מיליוני אזרחים ומדיניות הגירה.
