אדם סמית ועסקים בג'ונגל

העלתי את התרגום לפרק החמישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק ארוך ומסורבל יחסית לפרקים הקודמים שלטעמי היו כתובים טוב מאוד. אנחנו ממשיכים כאן את הנושא מהפרק הקודם – משמעות הכסף, כולל סקירה היסטורית של תולדות השימוש בכסף, ורעיון הערך הנובע מעבודה – כי, כמו שהפרק הזה עומד לקדוח לתוך הראש שלכם, לכסף אין ערך בפני עצמו. הכסף[1] הוא סחורה בדיוק כמו כל סחורה אחרת, שערכה יכול לעלות ולרדת בהתאם להיצע והביקוש.

כמו שאמרתי על הפרק הקודם, זה עניין שחשוב מאוד להבין לכל מי שרוצה לטעון שהוא מבין כלכלה. בפרק הזה אנחנו עושים את המעבר מהרעיון הכללי של "מתכות יקרות משמשות בתור אמצעי תשלום", למה שקורה בפועל – איך מתבצע התהליך ההדרגתי שבו ממצב של "אני אתן לך גוש כסף תמורת הסחורה הזאת" אנחנו מגיעים למצב שבו מדינה טובעת מטבעות שהופכים לאמצעי תשלום באופן כל־כך מובהק, שאפשר כבר לשכוח שהם בעצם מכילים מתכות שאמורות להיות יקרות בפני עצמן.

מה שבעיני מעניין בפרק הזה, זה שהוא נותן לנו הצצה אל שלב הביניים בין עולם ללא פיקוח לבין העולם המפוקח שלנו היום. אנחנו רגילים לכך שיש לנו שטרות, מטבעות, ומספרים בחשבון הבנק, אנחנו יכולים להשתמש בדברים האלה לשלם על דברים, ואנחנו לא בהכרח עוצרים וחושבים איך זה קרה. זה במיוחד לוקח אותי אחורה לעולם הפרימיטיבי שמתאר ג'ארד דאימונד, אותו עולם שפעם כל אבותינו היו בו – העולם שבו כל מפגש עם אדם זר הוא סיכון. אולי הזר רוצה לסחור, אולי הוא רוצה לתקשר, ואולי, בסבירות די גבוהה, הוא רוצה להרוג אותי. אנחנו לא בהכרח מדברים את אותה השפה, ולאף אחד מאיתנו אין בנק שאפשר להכניס אליו מטבעות או שטרות (וכמובן, בהתאם, לאף אחד מאיתנו אין מטבעות או שטרות). איך אפשר לסחור בנסיבות כאלה?

התיאור של אדם סמית מסביר לנו את המעבר הזה, כי הוא מתאר לנו את שלב הביניים שבו מטבעות קיימים כאמצעי תשלום, אבל העובדה שהם יקרים בגלל שהם עשויים ממתכות יקרות עדיין נמצאת חזק באוויר. הוא מספר לנו על העולם של תקופתו, שבו המטבעה האנגלית היא שירות נורמלי לציבור – אם שילמו לך בפאונדים ושילינגים, אתה שומר אותם; אם שילמו לך בגוש כסף או גוש זהב, אתה הולך למטבעה והם הופכים אותם למטבעות פאונד או שילינג. כילד תמיד עניין אותי כששמעתי על מסחר בעולם העתיק – איך סוחרים יכלו לעבור ממדינה למדינה ולעשות עסקים כשהמטבעות בכל מדינה שונים לגמרי, מי יודע איזה באיזה שער חליפין הגיוני להשתמש, ומי יודע אם ה"מדינה" שטבעה את המטבעות האלה לא תיעלם בעוד שנה באיזו מלחמה? התשובה היא, שבמשמעותם המקורית של מטבעות, מרגע שנטבע המטבע כבר לא היה משנה מה קורה למדינה שטבעה אותו – הצורה של המטבע היא בסך הכול עדות למתכת שהוא מכיל. אם השתכנענו שהמטבע מכיל כמות מסוימת של זהב או כסף או נחושת, אז מבחינתנו לא מעניין איזו ממשלה טבעה אותו ואיזה מלך זכה שפרצופו יעטר אותו. אנחנו רוצים לקחת את המטבע הביתה, להביא אותו למישהו שמסוגל לשקול ולהעריך מתכות (ובאותה התקופה סביר להניח שהיו הרבה כאלה), ולמכור אותו בתור גוש מתכת.

העניין הזה הוא מבוא מצוין לדיונים שהפכו בשנים האחרונות נפוצים ברשת הישראלית על כלכלה מבוססת חוב; לפני שנתחיל להבין איך עובד הכסף בימינו, חשוב שנבין מה היה בעבר. ואדם סמית מתנדב לספר לנו על זה.

[1] ואגב, עוד משהו שלומדים היטב מתרגום הפרק הזה – המשמעות הכפולה של המילה העברית "כסף" היא מאוד מציקה כשמדברים על כלכלה מהתקופה הזאת.

מודעות פרסומת

אדם סמית ותולדות הכסף

העלתי את התרגום לפרק הרביעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה סמית מדבר על תולדות השימוש בכסף (כולם יודעים למה השקל נקרא שקל?), ונותן מבוא לדיון על מה הוא בעצם הערך האמיתי של סחורה, דיון שילווה אותנו בפרקים הבאים.

זה בעיני אחד הנושאים החשובים ביותר שאדם צריך להבין כדי להבין את העולם בימינו. להרבה אנשים יש נטייה לבלבל בין כסף לבין ערך – בגלל שכסף מגיע מדברים בעלי ערך, ומאפשר לרכוש דברים בעלי ערך, מפתה לחשוב שהכסף עצמו הוא הערך. זה יכול בקלות להביא אותנו לראיית הכלכלה כמשחק סכום אפס – יש כמות מוגבלת של כסף בעולם, זה אומר שאם למישהו אחר יש הרבה, אז לי בהכרח יהיה פחות. אחד הציטוטים ההזויים ביותר ששמעתי בנושא כלכלה היה הקומיקאי / פוליטיקאי ראסל בראנד אומר "יש הרבה כסף שם בחוץ, הוא פשוט לא מחולק היטב". המחשבה הזאת שכסף הוא הכול בכלכלה, שבסף הכול צריך לחפש כסף ולהעביר אותו למקומות הנכונים, היא חוסר הבנה של משמעות הכסף. אין שום משמעות לשאלה אם יש הרבה כסף או מעט כסף במדינה – השאלה היא כמה ערך יש. זה מתחבר גם לדאגה מעניינים כמו הדפסת כסף, שלמי שמבלבל בין כסף לבין ערך נראה כמו שוד שערורייתי – למה למישהו אחר יש זכות "להדפיס" לעצמו ערך ולי אין?

סמית מספר לנו, דרך הסיפור על תולדות הכסף, על היחס בין כסף לבין ערך. כסף בעצמו הוא לא ערך – הוא ייצוג של ערך. קהילה ענייה צריכה ייצוג של ערך, קהילה עשירה צריכה ייצוג של ערך, ולכן בשתיהן ידפיסו כסף והכמות המספרית שכתובה עליו לא תשנה את העובדה שאחת מהן ענייה ואחת עשירה. כשמדינת ישראל החליפה 1,000 שקלים ישנים בשקל חדש אחד, היא לא הפכה להיות פי 1,000 יותר ענייה. אלה דברים שחשוב לזכור גם אם מאמינים בשוויון וחלוקת העושר וגם אם מאמינים בשוק חופשי ותחרותיות – "העושר" הוא לא הכסף. העושר מגיע מהרבה מאוד פעולות שונות של ייצור סחורה ונתינת שירותים, פעולות שאנשים מוכנים להשקיע עבודה בהן או בתוצרים שלהן, כי התוצרים שלהן שווים משהו. ובגלל זה בפרקים הקודמים סמית דיבר על הגברת פריון העבודה – אם המדינה תצליח לעבוד יותר ביעילות ולייצר יותר "ערך", זה לא אומר שהיא פתאום תקבל כסף מאיזשהו גורם שמימי – זה אומר שיהיה יותר ערך בכלכלת המדינה, וגם אם כמות הכסף לא תשתנה – הכסף יהיה שווה יותר.

אז איך כן מודדים עושר? סמית מתחיל בפרק הזה הסבר מאוד ארוך שיימשך גם בפרקים הבאים, של מה שידוע בעולם הכלכלה בתור "תאוריית הערך של העבודה" – הסבר של הערך כמה שנובע מהשקעת עבודה. זו לא בהכרח ההגדרה ה"נכונה" של מושג הערך – ההגדרה של "מהו ערך" היא שאלה פילוסופית ולא כלכלית, ואנשים יתווכחו עליה לנצח – אבל מה שבטוח זה, שמנקודת מבט רחבה של מדינות, כסף הוא לא ערך. ההצעה של סמית לראות בעבודה את מקור הערך היא הראשונה מבין כמה הצעות שניתנו בסוגייה הזאת, ואחרי שנבין אותה שווה להעיף מבט על האחרות.

אדם סמית ופיזור אוכלוסייה

העלתי את התרגום לפרק השלישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

עוד פרק קצר יחסית, שבו סמית מדבר על גיאוגרפיה – ההשפעה של גודל השוק הזמין לעסק מסוים או לחברה מסוימת, על השגשוג שלהם. משם הוא מגיע לנושא שלדעתי לא כל האנשים מבינים מספיק – הקשר בין מיקום של עיר או יישוב לבין השגשוג הכלכלי שלו.

העניין הזה חוזר לעתים קרובות בדיונים על פריפריה מול מרכז, או על ענייני תכנון פיזור אוכלוסייה – אנשים (כולל מנהיגים בכירים בכל מיני מדינות) מדברים על איך צריך לפזר את האוכלוסייה טוב יותר כדי "להקל על העומס" באזורים הצפופים או "לחזק" את האזורים הדלילים. השיטות לפיזור הזה בדרך כלל מגיעות בצורה של תכנון מלמעלה באופן די נאיבי, בלי לטרוח יותר מדי להבין את הסיבות לכך שהאוכלוסייה מצטופפת במקומות מסוימים (בדיונים כאלה אני אוהב להפנות אנשים ליואב לרמן שכתב על זה היטב). אדם סמית עוזר לנו להבין את זה יותר לעומק. איך נוצר פיזור אוכלוסייה?

הגישה הנאיבית תהיה להסתכל על המפה ולתקוע נעצים. כשתוקעים נעצים במפה (ובדרך כלל מדובר על מפה שטוחה, אנשים לא רגילים לחשוב בתלת־מימד), נראה שהאפשרות ההגיונית ביותר תהיה להציב ערים במקומות אחידים ורחוקים אלה מאלה – משהו בצפון, משהו בדרום, מזרח, מערב, אולי במרכז, את האוכלוסייה לפזר ביניהן ולסלול רכבת שתחבר את הכול. ככה נמנעים מצפיפות, ודואגים שכל נקודה במדינה תהיה קרובה למרכז עירוני כלשהו.

הבעיה היא, שכמו שאומר אדם סמית, יש חשיבות עצומה למיקום של עיר מבחינת הפוטנציאל שלה לשגשוג כלכלי. קירבה לים, לנהר, או לצומת תחבורה חשוב אחר הוא המפתח (בטח בזמנו של סמית, היום יש כמה אפשרויות חלופיות) להשגת שוק גדול לסחורות, עם השוק מגיעה היכולת לחלוקת עבודה ואיתה השגשוג. השגשוג הזה הוא התנאי ההכרחי לגדילה דמוגרפית של העיר – אנשים לא יעברו לגור, ועד כמה שאפשר גם לא יישארו לגור, בעיר שאין בה דרך להתפרנס. מי שרוצה שאנשים יעברו מתל־אביב לדימונה יהיה חייב להתמודד עם הסוגייה הזאת – אפשר לנסות להתערב באופן מלאכותי ולהעביר הון בהחלטת ממשלה מעיר אחת לאחרת. אפשר גם לנסות לחפש דרכים יצירתיות ליצור שגשוג בערים שלא נהנות מהתנאים הטבעיים לכך – החשיבות הבינלאומית של ירושלים, לדוגמה, מספקת לה הרבה מאוד שגשוג שסתם עיר במיקום שלה כנראה לא הייתה משיגה. אבל הצעד הראשון צריך להיות ההבנה שצריך סיבה לשגשוג. עיר לא תגדל סתם כי הערים האחרות צפופות מדי.

חוץ מזה, הפרק הזה נותן טעימה מענייינת מאוד מההיסטוריה הכלכלית של העולם. במידה מסוימת סמית אפילו מקדים קצת את ג'ארד דימונד, שבימינו הפך להיות מזוהה מאוד עם חקר ההשפעה של גיאוגרפיה על שגשוג כלכלי של תרבויות שונות – סמית מסביר לנו איך אגמים ונהרות הפכו מקומות מסוימים לעשירים ואחרים לעניים, ודימונד לקח את זה רחוק יותר ודיבר על גורמים גיאוגרפיים אחרים כמו מגוון ביולוגי ואופי בעלי‏־החיים בכל מקום. אם עוד לא קראתם את רובים, חיידקים ופלדה, אני ממליץ בחום לקרוא.

אדם סמית והאנוכיות של השוק החופשי

העלתי את התרגום לפרק השני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא קראתם גם את הראשון, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה, הקצר יחסית, סמית מתחיל לדבר על מסחר, ומדגיש עד כמה הרעיון הזה, שאדם אחד נותן משהו לאדם אחר תמורת משהו אחר, הוא מצד אחד לא מובן מאליו ולא קיים אצל אף בעל חיים פרט לאדם, ומצד שני עד כמה הוא חלק בסיסי מהתנהלות החברה האנושית. פה מגיע מה שלדעתי הוא הציטוט המפורסם ביותר של סמית: "את ארוחת הערב שלנו אנחנו מצפים לקבל לא מרצונו הטוב של הקצב, הטבח או האופה, אלא מדאגתם לצרכיהם שלהם". את כל זה הוא מחבר לעיקרון חלוקת העבודה מהפרק הראשון, ומסביר שמסחר מוביל לחלוקת עבודה, וחלוקת עבודה מובילה לשגשוג.

הדיבורים על מסחר מתחילים להביא אותנו לחשיבות האנוכיות בתורת השוק החופשי – המסחר מבוסס לא על טובות אלא על אינטרסים. זה יוצר את מה שנראה לי כמו הסתירה הגדולה במחשבה הכלכלית של רוב האנשים – מצד אחד מאוד לא אופנתי לדבר על שוק חופשי, מצד שני מאוד אופנתי לנהוג לפי כללי השוק החופשי. על הנייר, אנשים רוצים בדרך־כלל לדבר על "סולידריות", על "חברתיות", ודברים בסגנון; מעט מאוד אנשים יגדירו את הדיבורים בסגנון סמית על "אנחנו פונים לא לרגש האנושיות שלהם, אלא לאנוכיות שלהם" כרעיונות מושכים או מעוררי השראה במיוחד. אבל כשמגיע הזמן לפעולה ממשית, ה"סולידריות" הזאת בדרך כלל נעלמת. אנשים אוהבים לדבר על סולידריות כי הם בדרך כלל חושבים על עצמם בתור הצד המקבל, או לפחות צד שלישי – "המדינה" צריכה לתמוך בעניים, "המדינה" צריכה לספק שירותים טובים לכולם, וכו'. לא אני צריך לתמוך. כשמגיע הזמן להפגין את הסולידריות הזאת עם הארנק, ובאמת לתרום לאחרים, ישירות או דרך המדינה – המצב נראה קצת שונה.

אדם סמית מציע לנו אפשרות אחרת – במקום לנהוג באנוכיות ולהצטער על זה, אפשר להיות מעשיים ולהבין שבתמונה הכוללת, אין שום אפשרות (לפחות ממה שראינו עד עכשיו) לקיים שגשוג ללא ה"אנוכיות" שבמסחר, אז אין סיבה להצטער על זה; במקום להצטער, אפשר לחשוב על איך מקדמים את השגשוג הזה לכל שכבות החברה. אם מסחר "אנוכי" תורם גם לנו וגם לזולת, אז במקום להצטער עליו, עדיף לברך עליו ולחפש דרכים להרחיב אותו יותר ויותר.

האם אדם סמית עדיין רלוונטי?

לא פשוט לנהל דיון כלכלי רציני. כלכלה היא עניין מסובך, ובבתי הספר לא מנסים אפילו ללמד אותנו עליה, ובהתאם – כשבתקשורת מנסים לדבר על כלכלה, מה שיוצא זה בעיקר צרכנות; איפה המחירים גבוהים ואיפה לא, מה אנחנו יכולים לקבל מחברה כזאת או אחרת. אבל לכלכלה יש פוטנציאל הרבה יותר גדול מזה – גם המדינה, וגם כל אדם שרוצה להשיג יותר שגשוג מסתם משכורת חודשית, צריכים לקבוע מדיניות כלכלית. אז איך נעשה את זה?

אחד הדברים היפים בחקר הכלכלה, הוא שיש לו נקודת התחלה כמעט מובהקת – "עושר האומות" של אדם סמית[1]. הספר הזה נחשב בדרך־כלל בתור ספר הכלכלה הרציני הראשון בהיסטוריה, ופחות או יותר כל הספרים שבאו אחריו התייחסו אליו כנקודת פתיחה ובסיס. מכיוון שהספר גם זמין בחינם באינטרנט (הוא ישן מספיק בכדי שלא יהיו עליו זכויות יוצרים), קריאה שלו יכולה להיות נקודת הכניסה של כל אחד לדיון כלכלי עמוק יותר.

ולכן, אני מתחיל פרויקט קטן – תרגום הספר לעברית. התרגום יקרה בהדרגה ויהיה זמין באתר הזה, תחת רשיון CC-BY, כך שכולם יוכלו ליהנות ממנו. הקצב המתוכנן יהיה בערך פעם בשבועיים העלאת פרק אחד (הקצב עשוי להשתנות בהתאם לביקוש – אם אראה שאנשים מתעניינים במיוחד או מתעלמים במיוחד, זה עשוי להשפיע), כולל קצת פרשנות מצדי.

לפני שמתחילים, אפשר לשאול האם הוא בכלל עדיין רלוונטי? זו שאלה לא פשוטה. מצד אחד, סמית כתב את ספרו בתקופה שבה הכלכלה הייתה מאוד שונה מאיך שהיא היום – ימי המהפכה התעשייתית, כשהעולם עדיין היה עולם של מחסור, והדבר החשוב ביותר היה ייצור – מי שיכול לייצר יותר, לייצר מהר, לייצר בזול, יצליח תמיד להרוויח יותר. היום אנחנו, לפחות בעולם המפותח, חיים בחברות שפע שבהן פחות קל להרוויח על־ידי ייצור יעיל יותר וצריך לחפש שגשוג בדרכים אחרות. מצד שני, עולם המחסור עדיין קיים בחלקים נרחבים מהעולם, ולא פחות חשוב מזה – המערכת הכלכלית שלנו עדיין בנויה במידה רבה על היסודות האלה.

וחוץ מזה, זה פשוט ספר קלאסי ומעניין. מאז שגיליתי את פרויקט גוטנברג ניסיתי לקרוא הרבה ספרים קלאסיים, והרבה מהם, מה לעשות, לא ממש מעניינים. אדם סמית כותב היטב, כותב לעניין, וכותב ברור (גם אם נוטה לפעמים למשפטים ארוכים מדי). אני מקווה שתיהנו יחד איתי.

אנחנו מתחילים היום עם המבוא, והפרק הראשון מהספר הראשון (עושר האומות מחולק לחמישה ספרים, כל אחד מהם מחולק לכמה פרקים). המבוא מדבר על המטרה העיקרית של המחקר שלו – הבנה מה הופך מדינות מסוימות למשגשגות לעומת מדינות אחרות שנשארות עניות. ההבדל לדעתו היא בפריון העבודה של כל עובד, שבאותן המדינות הוא גבוה בהרבה, ורוב המחקר עוסק בהסברים ובסיבות לכך.

בפרק הראשון סמית מדבר על עיקרון חלוקת העבודה – הרעיון שהדרך להגביר את הפריון היא על־ידי חלוקת כל מלאכה להרבה מלאכות קטנות ופשוטות, שאת כל אחת מהן יכול לבצע אדם אחר (או מכונה). הרעיון מזוהה מאוד עם פס הייצור ועם הנרי פורד, אבל הוא כמובן עתיק הרבה יותר ואדם סמית מתאר אותו בפירוט. אני לא בטוח עד כמה שנויה במחלוקת כיום התועלת שהוא מייחס לחלוקת העבודה, אבל יכול להיות שמה ששנוי במחלוקת היום הוא החשיבות שלה, ושל הגדלת הפריון בכלל – אנשים שפחות מרגישים את המחסור אולי ירגישו, כשיקראו את אידיאל חלוקת העבודה של סמית, שזה לא שווה את זה – אולי "לא אנושי" שאנשים יקדישו את חייהם לפעולה אחת מונוטונית כמו חיתוך איזשהו תיל מתכת אלפי פעמים ביום. אבל המספרים שמביא סמית בפרק הזה מדגישים את החשיבות של הצעד הזה בהבאתנו לעולם השפע שאנחנו חיים בו כיום – יכול להיות שהיום אנחנו יכולים לפקפק בתועלת של העסקת אדם בעבודה מונוטונית ומייגעת כל־כך, אבל כדאי שנזכור שהעובדה שפעם אנשים עשו את זה, היא שנותנת לנו את הפריבילגיה בכלל לדבר על הדברים האלה עם מכשירי התקשורת המשוכללים שלנו, בזמן שאנחנו לא צריכים לדאוג ממחסור באוכל, או בבגדים, או בצרכים בסיסיים אחרים שפעם היו הרבה פחות מובנים מאליהם מאשר היום.

ראו כאן את התרגום. באופן כללי, הוספתי לשונית "תרגומים" לתפריט העליון של הבלוג, כרגע רק לאדם סמית, אבל מי יודע אם בעתיד יהיו דברים נוספים.

[1] במקור: "מחקר אודות האופי והגורמים לעושר באומות העולם"