לא מזמן הודיעו בגוגל על תוספת חדשה לתוכנת הריגולדפדפן שלהם, שמיועדת להגן על המשתמשים מפני אתרים מזויפים. צילום מסך אחד שם תפס את עיניהם של כמה מהקוראים – אחד הקריטריונים שעוזרים להחליט אם אתר חשוד כ"מזויף" הוא: "האתר איננו בין 5000 האתרים המובילים". זוכרים שדיברתי על זה שהאינטרנט יכול בקלות להיעלם לנו יום אחד? זו דוגמה לצעד שהולך בכיוון הזה. נכון, זה רק קריטריון אחד מרבים, הם לא עומדים לחסום אתרים קטנים, אבל… כמו הצפרדע המפורסמת במחבת, הדרך לשם מורכבת מצעדים קטנים מאוד. כמו לדוגמה הרצון של אותה גוגל להעלים את פס הכתובת מהדפדפן – הרי למה להטריח אתכם בכתיבת כתובת אינטרנט, דוד גוגל כבר יודע לאילו אתרים אתם רוצים ללכת. פשוט שאלו אותו והוא יפנה אתכם.
(תקציר הטענה שלי למי שלא קרא או לא זוכר את המאמר הקודם: חברות האינטרנט הגדולות, יחד עם שלל אינטרסים ממשלתיים שמשתפים איתם פעולה, הולכות לאט לאט בכיוון של התכנסות האינטרנט לקומץ אתרים מעטים, מה שיאפשר להם יום אחד לחסום חוקית את האפשרות של אדם פרטי להקים אתר אינטרנט עצמאי. אתר אינטרנט כלומר לא דף בפייסבוק או בלוג בוורדפרס, אלא אתר ממש)
אני לא חושב בהכרח שהמהלכים האלה הם חלק מאסטרטגיה ממשית לחיסול האינטרנט הפרטי (אם כי זה לא בלתי אפשרי). אני די בטוח שהם מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, והם באמת מאמינים שהם עוזרים לעולם בכך שהם מגנים על אנשים מפני אתרים מזויפים (ובמידה מסוימת, הם אולי אפילו צודקים) עם השיטות האלה. אבל גם אם זה לא נעשה בזדון, זה נעשה מתוך תפיסת עולם. תפיסת עולם פטרונית ומתנשאת, שלפיה ענקי האינטרנט ופקחי הממשלה יודעים יותר טוב מהאזרח הפשוט והטיפש איזה תוכן ראוי לקריאה ואיזה לא, וחייבים להגן עליו מפני פייק ניוז, או מפני דברי שנאה, או מפני חוסר נימוס.
המלחמה של חברות האינטרנט נגד מילים לא ראויות מתנהלת כבר זמן רב ובעצימות הולכת וגדלה. כמי שדי מתעניין בתנועות ימין במדינות המערב (גם אם לא בהכרח מסכים איתן), אני כבר כל־כך רגיל לשמוע על אנשים שמגורשים מהפלטפורמות האינטרנטיות שזה כבר לא חדשות בשבילי. בהתחלה זה היה אנשים ששמעתי עליהם (ולעתים קרובות אכן טיפוסים מפוקפקים), ומהר מאוד זה הפך להיות האנשים שאני מקשיב להם בעצמי. חשבונות טוויטר שנסגרו, חשבונות יוטיוב שנפסלו מהזכות לתשלום, קיבלו סנקציות מכל מיני סוגים אחרים, או פשוט גורשו לתמיד. על פייסבוק אני בכלל לא מדבר, ממילא אני כבר שנים לא נכנס לאתר המיותר הזה.
אבל כל אלה הדברים שבכותרות. אותי פחות מעניין מה קורה עם אתרי הענק; אותי מעניין למה אנחנו בכלל צריכים את האתרים האלה. וזה מחזיר אותנו לתחילת דרכה של גוגל.
כשהאינטרנט רק התחיל, לא היה דבר כזה מנוע חיפוש. לאתרים הייתה כתובת, ובשביל להגיע לאתר היה צריך להכיר את הכתובת שלו – די בדומה לעולם האמיתי. בשביל להכיר אנשים חדשים אנחנו לא הולכים למנוע חיפוש, אנחנו צריכים קודם להיתקל בהם באיזושהי צורה ורק אז תהיה לנו גישה אליהם. הפתרון הראשון לזה היה סוג של דפי זהב אינטרנטי, שסיפקה בעיקר חברת יאהו (אני בטוח שהיו עוד, אבל זה מה שאני הכרתי בילדותי) – רשימת אתרים שקיבצו בקפדנות אנשי החברה, מחולקים לקטגוריות. האינטרנט היה אז כל־כך קטן שהיה אפשר פשוט להסתכל על רשימה של כל האתרים שעוסקים בנושא מסוים, רובם אתרים קיקיוניים שנוצרו על־ידי איזשהו נער בזמנו הפנוי, ולהיכנס אליהם אחד־אחד כדי למצוא משהו טוב.
כשמנוע החיפוש של גוגל הגיע, זו הייתה מהפיכה – אם אפשר לחפש לפי טקסט חופשי, אז פתאום כל האינטרנט נגיש לנו. לא צריך יותר לסמוך על העורכים של יאהו, אפשר פשוט למצוא כל דבר. ככה לפחות זה נראה. אבל כיום, במבט לאחור, נראה לי שאפשר להגיד די בביטחון שעשינו סיבוב של 360 מעלות וחזרנו לנקודת ההתחלה. אם האינטרנט הוא בסך הכול 5000 האתרים הנפוצים ביותר, אז מי צריך בכלל מנוע חיפוש? אפשר לשים את כולם ברשימה כמו פעם ביאהו, וללכת כל פעם לאתר המסוים שאנחנו צריכים. חיפוש טקסט חופשי בתוך האתר עדיין יהיה שימושי, אבל להכיר אתרים חדשים? זה לא יעבוד.
נשמע מוגזם? חפשו משהו בגוגל. כל דבר שהוא. כמה תצטרכו לדפדף בשביל להגיע לאתר שאיננו מטעם איזושהי חברת ענק, או לפחות חברה בינונית? ושוב אני מזכיר מה זה "אתר" – הבלוג שלי לדוגמה, שיבדל לחיים ארוכים, איננו אתר עצמאי. הוא חוסה בצילה של חברת הענק (החביבה עליי, בניגוד לרוב חברות האינטרנט) וורדפרס.קום. בשביל להגיע לאתר עצמאי באמת תצטרכו לעבוד קשה מאוד. ובעברית זה עוד קל יותר כי יש פחות אינטרס לפיתוח תעשיית תוכן זבל, אבל באנגלית? אינספור אתרי אינטרנט מתמחים בהצעת המוני דפים שגוגל יאהב. יש אנשים שמתפרנסים מלכתוב מאמרי אשפה תמורת גרושים – עיסקה מוצלחת בשבילם וגם בשביל החברות המעסיקות אותם. וגם את הגרושים האלה אפשר לחסוך עם תוכן שנכתב על־ידי רובוטים. העיקר להשתלט על כמה שיותר מילות חיפוש.
האם זה אומר שאנחנו חיים בדיסטופיה נוראה? האם חברות הענק שולטות על החיים שלנו?
דווקא לא. מנוע החיפוש של גוגל היה איתנו כל־כך הרבה זמן שלמדנו לקבל אותו כמובן מאליו, אבל כיום הוא מוצר מיותר לחלוטין (לפחות בתור חיפוש כללי באינטרנט. רוב האתרים שמציעים חיפוש פנימי בתוך האתר עושים את זה באמצעות גוגל, וזה עדיין מוצר שימושי). ודווקא העובדה הזאת הופכת את המצב להרבה פחות גרוע. הרבה אנשי ימין שמתלוננים לאחרונה על גירושם מיוטיוב או מטוויטר וכו', מדברים על הפגיעה בחופש הביטוי, אומרים שהרשתות החברתיות הן "כיכר העיר החדשה" וחסימת אדם מהן זו פגיעה קשה בזכויותיו. אבל את זה יכול להגיד אדם כמו ג'ו רוגן, שכל ציוץ שלו מגיע למי־יודע־כמה מיליוני אנשים, וכמעט כל יום הוא מנהל שיחה עם אדם אחר במצב דומה. אבל לאדם הממוצע, מה זה בעצם משנה? נכון לכתיבת שורות אלה, יש לי 36 עוקבים בטוויטר, ואת הבלוג שלי אני אשמח מאוד אם אדע שקוראים בקביעות 100 אנשים. לאדם הממוצע שאיננו ג'ו רוגן ואיננו ג'ורדן פיטרסון, בכלל לא ברור ששימוש בטוויטר או ביוטיוב נותן חשיפה טובה יותר מאשר, נניח, השתתפות באיזה חוג והיכרות שם עם אנשים חדשים. בטוויטר אפשר תיאורטית להגיע למיליוני אנשים, אבל זה לא אומר שזה יקרה במציאות. גוגל יכול תיאורטית להביא אנשים לבלוג שלי, אבל בפועל אם לא היה בעולם לא גוגל ולא אף מנוע חיפוש, הבלוג הזה היה בערך באותו המצב. המקור כמעט היחיד לקוראים בבלוג הזה הוא מאמרים שאני מפרסם במקומות אחרים, ואנשים ששמים קישורים לבלוג שלי במקומות אחרים (תודה לכם!).
המסקנה – לא צריך לעשות עניין גדול מדי מחברות הענק האלה. ההשפעה שלהן על חיינו הרבה יותר קטנה ממה שנדמה. אבל בדבר אחד הן כן יכולות להשפיע – ככל שאנשים מתפתים לתפיסה הזאת של "חברות הענק שולטות על האינטרנט, וחייבים לפקח עליהן" – הם משחקים ישר לידיים שלהן. כי כל פיקוח שיוטל על האינטרנט מטעם המחוקק, כמו כל פיקוח באופן כללי, ישחק לטובת הגדולים ונגד תחרות. ומי שרוצה אינטרנט חופשי יותר, פרטי יותר, מגוון יותר? תפסיקו להשתמש בגוגל, בנו לכם רשימת אתרים כמו יאהו של שנות התשעים, וחלקו אותה עם הרשימות של אנשים אחרים. ככה אולי אפילו תגלו אתרים חדשים; דרך גוגל זה לא יקרה.
דברים מעניינים שקראתי 