מיאהו לגוגל ובחזרה

לא מזמן הודיעו בגוגל על תוספת חדשה לתוכנת הריגולדפדפן שלהם, שמיועדת להגן על המשתמשים מפני אתרים מזויפים. צילום מסך אחד שם תפס את עיניהם של כמה מהקוראים – אחד הקריטריונים שעוזרים להחליט אם אתר חשוד כ"מזויף" הוא: "האתר איננו בין 5000 האתרים המובילים". זוכרים שדיברתי על זה שהאינטרנט יכול בקלות להיעלם לנו יום אחד? זו דוגמה לצעד שהולך בכיוון הזה. נכון, זה רק קריטריון אחד מרבים, הם לא עומדים לחסום אתרים קטנים, אבל… כמו הצפרדע המפורסמת במחבת, הדרך לשם מורכבת מצעדים קטנים מאוד. כמו לדוגמה הרצון של אותה גוגל להעלים את פס הכתובת מהדפדפן – הרי למה להטריח אתכם בכתיבת כתובת אינטרנט, דוד גוגל כבר יודע לאילו אתרים אתם רוצים ללכת. פשוט שאלו אותו והוא יפנה אתכם.

(תקציר הטענה שלי למי שלא קרא או לא זוכר את המאמר הקודם: חברות האינטרנט הגדולות, יחד עם שלל אינטרסים ממשלתיים שמשתפים איתם פעולה, הולכות לאט לאט בכיוון של התכנסות האינטרנט לקומץ אתרים מעטים, מה שיאפשר להם יום אחד לחסום חוקית את האפשרות של אדם פרטי להקים אתר אינטרנט עצמאי. אתר אינטרנט כלומר לא דף בפייסבוק או בלוג בוורדפרס, אלא אתר ממש)

אני לא חושב בהכרח שהמהלכים האלה הם חלק מאסטרטגיה ממשית לחיסול האינטרנט הפרטי (אם כי זה לא בלתי אפשרי). אני די בטוח שהם מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, והם באמת מאמינים שהם עוזרים לעולם בכך שהם מגנים על אנשים מפני אתרים מזויפים (ובמידה מסוימת, הם אולי אפילו צודקים) עם השיטות האלה. אבל גם אם זה לא נעשה בזדון, זה נעשה מתוך תפיסת עולם. תפיסת עולם פטרונית ומתנשאת, שלפיה ענקי האינטרנט ופקחי הממשלה יודעים יותר טוב מהאזרח הפשוט והטיפש איזה תוכן ראוי לקריאה ואיזה לא, וחייבים להגן עליו מפני פייק ניוז, או מפני דברי שנאה, או מפני חוסר נימוס.

המלחמה של חברות האינטרנט נגד מילים לא ראויות מתנהלת כבר זמן רב ובעצימות הולכת וגדלה. כמי שדי מתעניין בתנועות ימין במדינות המערב (גם אם לא בהכרח מסכים איתן), אני כבר כל־כך רגיל לשמוע על אנשים שמגורשים מהפלטפורמות האינטרנטיות שזה כבר לא חדשות בשבילי. בהתחלה זה היה אנשים ששמעתי עליהם (ולעתים קרובות אכן טיפוסים מפוקפקים), ומהר מאוד זה הפך להיות האנשים שאני מקשיב להם בעצמי. חשבונות טוויטר שנסגרו, חשבונות יוטיוב שנפסלו מהזכות לתשלום, קיבלו סנקציות מכל מיני סוגים אחרים, או פשוט גורשו לתמיד. על פייסבוק אני בכלל לא מדבר, ממילא אני כבר שנים לא נכנס לאתר המיותר הזה.

אבל כל אלה הדברים שבכותרות. אותי פחות מעניין מה קורה עם אתרי הענק; אותי מעניין למה אנחנו בכלל צריכים את האתרים האלה. וזה מחזיר אותנו לתחילת דרכה של גוגל.

כשהאינטרנט רק התחיל, לא היה דבר כזה מנוע חיפוש. לאתרים הייתה כתובת, ובשביל להגיע לאתר היה צריך להכיר את הכתובת שלו – די בדומה לעולם האמיתי. בשביל להכיר אנשים חדשים אנחנו לא הולכים למנוע חיפוש, אנחנו צריכים קודם להיתקל בהם באיזושהי צורה ורק אז תהיה לנו גישה אליהם. הפתרון הראשון לזה היה סוג של דפי זהב אינטרנטי, שסיפקה בעיקר חברת יאהו (אני בטוח שהיו עוד, אבל זה מה שאני הכרתי בילדותי) – רשימת אתרים שקיבצו בקפדנות אנשי החברה, מחולקים לקטגוריות. האינטרנט היה אז כל־כך קטן שהיה אפשר פשוט להסתכל על רשימה של כל האתרים שעוסקים בנושא מסוים, רובם אתרים קיקיוניים שנוצרו על־ידי איזשהו נער בזמנו הפנוי, ולהיכנס אליהם אחד־אחד כדי למצוא משהו טוב.

כשמנוע החיפוש של גוגל הגיע, זו הייתה מהפיכה – אם אפשר לחפש לפי טקסט חופשי, אז פתאום כל האינטרנט נגיש לנו. לא צריך יותר לסמוך על העורכים של יאהו, אפשר פשוט למצוא כל דבר. ככה לפחות זה נראה. אבל כיום, במבט לאחור, נראה לי שאפשר להגיד די בביטחון שעשינו סיבוב של 360 מעלות וחזרנו לנקודת ההתחלה. אם האינטרנט הוא בסך הכול 5000 האתרים הנפוצים ביותר, אז מי צריך בכלל מנוע חיפוש? אפשר לשים את כולם ברשימה כמו פעם ביאהו, וללכת כל פעם לאתר המסוים שאנחנו צריכים. חיפוש טקסט חופשי בתוך האתר עדיין יהיה שימושי, אבל להכיר אתרים חדשים? זה לא יעבוד.

נשמע מוגזם? חפשו משהו בגוגל. כל דבר שהוא. כמה תצטרכו לדפדף בשביל להגיע לאתר שאיננו מטעם איזושהי חברת ענק, או לפחות חברה בינונית? ושוב אני מזכיר מה זה "אתר" – הבלוג שלי לדוגמה, שיבדל לחיים ארוכים, איננו אתר עצמאי. הוא חוסה בצילה של חברת הענק (החביבה עליי, בניגוד לרוב חברות האינטרנט) וורדפרס.קום. בשביל להגיע לאתר עצמאי באמת תצטרכו לעבוד קשה מאוד. ובעברית זה עוד קל יותר כי יש פחות אינטרס לפיתוח תעשיית תוכן זבל, אבל באנגלית? אינספור אתרי אינטרנט מתמחים בהצעת המוני דפים שגוגל יאהב. יש אנשים שמתפרנסים מלכתוב מאמרי אשפה תמורת גרושים – עיסקה מוצלחת בשבילם וגם בשביל החברות המעסיקות אותם. וגם את הגרושים האלה אפשר לחסוך עם תוכן שנכתב על־ידי רובוטים. העיקר להשתלט על כמה שיותר מילות חיפוש.

האם זה אומר שאנחנו חיים בדיסטופיה נוראה? האם חברות הענק שולטות על החיים שלנו?

דווקא לא. מנוע החיפוש של גוגל היה איתנו כל־כך הרבה זמן שלמדנו לקבל אותו כמובן מאליו, אבל כיום הוא מוצר מיותר לחלוטין (לפחות בתור חיפוש כללי באינטרנט. רוב האתרים שמציעים חיפוש פנימי בתוך האתר עושים את זה באמצעות גוגל, וזה עדיין מוצר שימושי). ודווקא העובדה הזאת הופכת את המצב להרבה פחות גרוע. הרבה אנשי ימין שמתלוננים לאחרונה על גירושם מיוטיוב או מטוויטר וכו', מדברים על הפגיעה בחופש הביטוי, אומרים שהרשתות החברתיות הן "כיכר העיר החדשה" וחסימת אדם מהן זו פגיעה קשה בזכויותיו. אבל את זה יכול להגיד אדם כמו ג'ו רוגן, שכל ציוץ שלו מגיע למי־יודע־כמה מיליוני אנשים, וכמעט כל יום הוא מנהל שיחה עם אדם אחר במצב דומה. אבל לאדם הממוצע, מה זה בעצם משנה? נכון לכתיבת שורות אלה, יש לי 36 עוקבים בטוויטר, ואת הבלוג שלי אני אשמח מאוד אם אדע שקוראים בקביעות 100 אנשים. לאדם הממוצע שאיננו ג'ו רוגן ואיננו ג'ורדן פיטרסון, בכלל לא ברור ששימוש בטוויטר או ביוטיוב נותן חשיפה טובה יותר מאשר, נניח, השתתפות באיזה חוג והיכרות שם עם אנשים חדשים. בטוויטר אפשר תיאורטית להגיע למיליוני אנשים, אבל זה לא אומר שזה יקרה במציאות. גוגל יכול תיאורטית להביא אנשים לבלוג שלי, אבל בפועל אם לא היה בעולם לא גוגל ולא אף מנוע חיפוש, הבלוג הזה היה בערך באותו המצב. המקור כמעט היחיד לקוראים בבלוג הזה הוא מאמרים שאני מפרסם במקומות אחרים, ואנשים ששמים קישורים לבלוג שלי במקומות אחרים (תודה לכם!).

המסקנה – לא צריך לעשות עניין גדול מדי מחברות הענק האלה. ההשפעה שלהן על חיינו הרבה יותר קטנה ממה שנדמה. אבל בדבר אחד הן כן יכולות להשפיע – ככל שאנשים מתפתים לתפיסה הזאת של "חברות הענק שולטות על האינטרנט, וחייבים לפקח עליהן" – הם משחקים ישר לידיים שלהן. כי כל פיקוח שיוטל על האינטרנט מטעם המחוקק, כמו כל פיקוח באופן כללי, ישחק לטובת הגדולים ונגד תחרות. ומי שרוצה אינטרנט חופשי יותר, פרטי יותר, מגוון יותר? תפסיקו להשתמש בגוגל, בנו לכם רשימת אתרים כמו יאהו של שנות התשעים, וחלקו אותה עם הרשימות של אנשים אחרים. ככה אולי אפילו תגלו אתרים חדשים; דרך גוגל זה לא יקרה.

מודעות פרסומת

עלייתה ונפילתה של המרשתת

לפני חודשיים בערך עלה לכותרות (לפחות הכותרות שאנשים כמוני קוראים) אדם יקר בשם טִים בֶּרְנֶרְס־לִי, שבדרך כלל מיוחסת לו המצאת הווב[1], עם מכתב פתוח שהוא כתב לציבור לפירוט דאגות שלו לעתיד האינטרנט.

ומה מטריד אותו? שלושה דברים: אנחנו מאבדים שליטה על המידע הפרטי שלנו, אנחנו נחשפים יותר מדי בקלות למידע כוזב, וגופים פוליטיים מקבלים כלים שיאפשרו להם להשפיע עלינו בדרכים מפוקפקות יותר. ומה מטריד אותי? לא רק שאני לא חולק יתו את אותן הדאגות, אלא שהעובדה שאלה הדברים שמטרידים את מי שנמצא בדרגים הגבוהים של גופים בעלי השפעה על האינטרנט, מחזקת את הדאגה שלי שהאינטרנט עומד להיות חסר אונים מול סכנות גדולות בהרבה מאלה.

אחרי כמעט שלושים שנים עם רשת האינטרנט, קל לקחת אותה כמובנת מאליה. אני בטוח שלא מעט מכם כבר נולדו בעולם עם אינטרנט, וגם המבוגרים יותר כבר כנראה רגילים אליה כל־כך שקשה לדמיין את העתיד בלעדיה. אבל חשוב לזכור – האינטרנט היא לא טכנולוגיה, או רעיון, או מחקר, דברים שמרגע שהופיעו בעולם לא יכולים להיעלם (למרות שגם זה לא מוחלט – כבר הזכרתי בעבר איך ימי הביניים העלימו הרבה מאוד רעיונות טכנולוגיים וחברתיים, לדוגמה); האינטרנט היא תשתית פיזית, שמורכבת מהמוני כבלים ונתבים שנמצאים בשליטת גופים שונים, ומנוהלת דרך שרתי DNS שבעצמם נשלטים על־ידי גופים כאלה ואחרים. די מעט אנשים צריכים לקבל החלטות רעות כדי שהאינטרנט, אם לא ילך לאיבוד, יהפוך למשהו שונה מאוד ממה שהוא היום.

למה אני חושב שהאינטרנט בסכנה? קודם כל, הוא עדיין צעיר, וכל מבנה או ארגון שעוד לא חגג 50, בקנה מידה היסטורי הוא עדיין ניסוי. העובדה שהוא עובר עדיין שינויים מרחיקי לכת באופי, בניהול, ובמשתמשים שלו רק מחזקת את הדאגה הזאת. גם אם לא היו לנו תרחישים ספציפיים לדמיין שבהם האינטרנט הולך לאיבוד, היינו צריכים לקחת בחשבון שזה עלול לקרות בדרך לא צפויה.

אבל גם לא קשה לדמיין דרכים שבהן זה יקרה. הרבה זמן עבר מאז שהאינטרנט היה דרך לחנוני מחשבים מרחבי העולם להתכתב בנושאי מדע, או תכנות, או מסע בן כוכבים. האינטרנט גדל להיות מפלצת ענקית, והכי חשוב – להיות מלא בהמון כסף. ועם כל הכסף הזה, כל אחת מהחברות ששולטות בחלק מהתשתית הזאת מחפשת ללא הפסקה דרכים לוודא שהם יוכלו להרוויח כסף באינטרנט ואתם לא. עם הגידול במספר המשתמשים, ועם יותר ויותר אנשים שצורכים מידע לעומת מספר האנשים שמיצרים מידע באינטרנט, גדלה המוטיבציה של אנשים שרוצים להגן עלינו מעצמנו – שחס וחלילה לא נקרא משהו מסוכן או לא מנומס. השילוב בין המגמות האלה יוצר מצב מסוכן מאוד: דמיינו שחלק מאותם הגופים ששולטים בחלק משמעותי מהתשתית – ספקי אינטרנט, ספקי תוכן, ממשלות וכו' – מחליטים לנצל את השליטה שלהן כדי ליצור מונופול או קרטל. מה יותר פשוט מלזעוק שהילדים שלנו חשופים לדברים נוראים באינטרנט, ולכן צריך להוסיף פיקוח? להחליט שמהיום, בשביל להקים אתר אינטרנט צריך רישיון מיוחד מהממשלה? כבר ראינו לא מעט חקיקה שמתערבת באינטרנט: הדוגמה הבולטת ביותר היא חוק העוגיות ההזוי של האיחוד האירופי. ומרגע שצריך רישיון, אנחנו יודעים איך זה ממשיך: עוד ועוד חוקים מופיעים "להגנת המשתמשים", שלמעשה ינוסחו על־ידי החברות שרוצות להקשות כמה שיותר על מתחרים, ולאנשים כמוני כבר לא יהיה סיכוי לכתוב באינטרנט. האם זה תרחיש סביר? להערכתי, לא רק שזה סביר, אלא מבחינתי זו תהיה הפתעה עצומה אם זה לא יקרה בשלושים השנים הקרובות.

ובגלל זה מטריד אותי כל־כך המכתב של טים ברנרס־לי. הדברים שהוא מתלונן עליהם הם בדיוק אותם ענייני "הצילו אותנו מעצמנו" שלדעתי מכינים את הקרקע לחיסול האינטרנט (לא מכוונות רעות כמובן – הוא נשמע לי כמו אדם טוב ואחראי. הויכוח הוא על אסטרטגיה). אנשים משתפים יותר מדי מידע באינטרנט? אנשים קוראים דברים שקריים? אנשים מתפתים לפרסומות פוליטיות מפוקפקות? אלה שלוש דוגמאות לדברים שאנשים עושים מרצונם החופשי. אני מאוד בעד חינוך אנשים לשימוש אחראי באינטרנט, ובכל מקור מידע אחר; אבל מעט מאוד אנשים מציעים לפתור את הבעיות האלה על־ידי אחריות. וברנרס־לי, למרבה האכזבה, לא שונה מהרוב. הכיוונים שהוא מציע לפתרון הבעיות מבוססים על פניה לגבירים (גוגל, פייסבוק) שיפתרו לנו את הבעיה – והוא מקשר לידיעה על אמצעים של פייסבוק להגיד לנו מה אמיתי ומה לא כדוגמה לפתרונות כאלה. אם אנחנו עומדים לסמוך על פייסבוק לספר לנו מה זה חדשות אמיתיות ומה לא, קשה לי להאמין שאנחנו רחוקים מהיום שבו מי שלא מוכן להגיד לנו את זה, לא מקבל רישיון – הרי אם פייסבוק פתרו לנו את הבעיה, מה נעשה עם בעיות שקורות מחוץ לפייסבוק? האפשרות ההגיונית היחידה היא להכריח את שאר המקומות להתנהג כמו פייסבוק. ואם זה לא נשמע לכם הגיוני – לפייסבוק, גוגל ואמזון יש מיליארדים להשקיע בלוביסטים שידאגו שלמחוקקים שלכם זה כן יישמע הגיוני.

המסקנה מכל זה – צריך ליהנות מהאינטרנט כל עוד הוא איתנו. ובמידה מסוימת אני מבין אנשים כמו טים ברנרס־לי – האינטרנט כבר הפך להיות גדול מדי מכדי להתנהל כמו קומונה אידיאליסטית של חנוני מחשבים. הסביבה שבה אנחנו ניגשים לחשבון הבנק שלנו ומשלמים מיסים לממשלות שלנו צריכה לעמוד בסטנדרטים קשיחים יותר מדיון על מה הדרך הטובה ביותר למיין מספרים. ולכן, הייתי שוקל ברצינות שינוי אסטרטגיה לאנשים שדואגים לחופש באינטרנט – אולי עדיף לוותר על המאבק על האינטרנט עצמו, לקבל את הרעיון שהוא עומד להיות מוגבל ומפוקח, ובמקום לנסות לשנות אותו – אולי עדיף להתרכז ביצירת איזו פינה מוגנת בתוכו או לצידו, איזשהו "מיני־אינטרנט" שלא יכיל את כל העוצמה של האינטרנט הנוכחי, אבל יהיה חופשי – אינטרנט זול שכנראה לא יהיה חזק מספיק בשביל להכיל סרטוני וידאו ולא יהיה מאובטח מספיק בשביל להעביר כסף, ולכן הוא יהיה משעמם וטרחני ואף אחד לא ירצה להשתמש בו חוץ מחנוני מחשבים שרוצים לדבר על מדע אחד עם השני (ואנשים שרוצים לדבר על דברים אחרים – אולי אפילו אנשים שרוצים לקרוא הגיגים פוליטיים של איזה בלוגר כזה או אחר); במילים אחרות, גירסה מודרנית לאינטרנט של שנות התשעים.

נראה לי שאפשר לעשות השוואה לא רעה עם הרדיו – אני לא מכיר איזשהו הבדל משמעותי בטכנולוגית הרדיו לעומת האינטרנט שבגללה לרדיו אנחנו צריכים רק להקשיב ובאינטרנט אנחנו גם כותבים. כשהטכנולוגיה הייתה בראשיתה, כל חנון רדיו היה יכול לשדר מה שבא לו, עם או בלי מאזינים. בסופו של דבר זה הפך להיות גדול מדי מכדי להתנהל באופן כזה, עבר להיות תחת פיקוח, ובמסגרת הפיקוח הזה הוקצו כמה תדרים לאותם החנונים שיוכלו להמשיך להשתעשע ולתקשר אחד עם השני בזמן ששאר העולם מאזין לפייסבוק גלגל"צ – זה נקרא רדיו חובבים, ומעולם לא ניסיתי את זה אבל זה נשמע חביב. לדעתי זה יכול להיות תרחיש לא בלתי־סביר לכיוון העתידי של האינטרנט, וזה יהיה במידה מסוימת מצער, אבל צריך להכיר במציאות, ולקבל את מה שנותנים לנו.

[1] וידוי: עד כתיבת שורות אלה הייתי בטוח ש"מרשתת" הומצאה כתרגום לביטוי האנגלי World Wide Web (WWW), ועמדתי להתחיל את המאמר בתזכורת למי שלא מכיר, מה ההבדל בין זה לבין האינטרנט. בדיקה מראה שלמעשה "מרשתת" מבחינת האקדמיה היא האינטרנט, ואין לי שום מושג איך לקרוא למה שהמציא טים ברנרס־לי. אקדמיה, פישלתם.