שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.

מודעות פרסומת

מסיבה עצובה במסטריכט: האיחוד האירופי בוחר נשיא

חוץ מהבחירות לפרלמנט האירופי שכנראה עוד נדבר עליהן, האיחוד יצטרך בקרוב לבחור גם נשיא (או בשמו הרשמי "ראש מועצה"). הקשבתי לעימות בחירות שהיה לא מזמן בין חמישה מהמועמדים וזכה לכינוי "עימות מסטריכט", ואפילו בתור מישהו שממילא לא אופטימי במיוחד לגבי האיחוד האירופי, זה היה מטריד בעיני. הנה כמה תובנות.

כבר התחלת האירוע סיפקה רגע מטריד שסימן את ההרגשה להמשך הערב. המנחה הציג את המשתתפים בדיון, וציין ששניים מהמועמדים לא יכלו להגיע – אוֹרִיוֹל ז'וּנְקֵיירַס ממפלגת אירופה החופשית נאלץ להיעדר כי הוא נמצא במעצר לקראת תחילת המשפט שלו בספרד. במקום להיחרד מהעובדה שמנהיג פוליטי עומד למשפט במדינה אירופית על פעולה פוליטית מובהקת (ז'ונקיירס הוא ממנהיגי תנועת העצמאות הקטלונית, ועומד למשפט בספרד על חלקו בארגון משאל העם והכרזת העצמאות בקטלוניה לפני שנתיים), המנחה אמר את זה עם חיוך אופייני למנחי תוכניות בידור, וזכה לצחוק נלהב מהקהל. הכול בסדר באירופה, וגם מנפרד ובר מהמפלגה העממית האירופית נאלץ להיעדר כי הוא עסוק.

חמשת המועמדים שנותרו התחלקו לארבעה גוונים של שמאל אירופי מודרני, ומולם נציג ימין מתון ומנומס אחד בדמות יָאן זַהְרָדִּיל הצ'כי שהתקשה להציב אלטרנטיבה ממשית להסכמות הרחבות שבין יריביו. העימות עצמו הוקדש לצעירי אירופה, והקדיש תשומת לב מיוחדת לגיבורה החדשה של השמאל האירופי – הילדה השבדית בת השש־עשרה גרטה תונברג, שזוכה לחיבוק חם מהממסד על פעילות המחאה שלה נגד שינוי האקלים. ארבעת המועמדים השמאליים כמובן הביעו תמיכה נלהבת בילדה, ואף אחד לא נראה מוטרד במיוחד מהשימוש הציני שנעשה בילדה שאובחנה כסובלת ממספר בעיות פסיכולוגיות משמעותיות, מהפרעה טורדנית־כפייתית ועד לאילמות סלקטיבית.

הרושם הבולט ביותר מהעימות היה חוסר העניין המוחלט של המועמדים בשוק חופשי. אין פלא גדול כשמדובר על נציגת מפלגת השמאל האירופי ויולטה תומיץ', שבמפלגתה מאוגדות מספר מפלגות קומוניסטיות מרחבי אירופה, והיא קראה בין השאר "לשנות את השיטה" כי אי אפשר להתמודד עם שינויי האקלים מתוך "הקפיטליזם הנאו־ליברלי". גם מנציגי הירוקים והסוציאליסטיים קשה להיות מופתעים; נציג הירוקים באס אייקהאוט הכריז בנאום הפתיחה שלו ש"פעולה בנושא האקלים חייבת לבוא ביחד עם צדק חברתי", סיסמה שמתארת היטב את הכיוון שהולכת אליו הפוליטיקה במערב־אירופה כיום. המילה החמה בדיון הייתה "רגולציה", ואייקהאוט הצהיר לדוגמה "[חברות האינטרנט] חייבות להיות תחת רגולציה. אנחנו רוצים לוודא שהחברות האלה מספקות שירותים לאזרחים, במקום מה שהן עושות עכשיו, מפיקות רווחים ממידע". מכיוון שהוא לא ציין מאיפה הוא כן מצפה שאותן החברות יפיקו רווחים, אפשר לתהות אם הוא שואף לאינטרנט ללא מטרות רווח שמנוהל על־ידי ממשלת אירופה. אבל אפילו נציג הליברלים לכאורה, גי ורהופשטט, הצטרף למקהלה ודיבר על הצורך בעוד רגולציות ובאירופה "חברתית" יותר.

הכלכלה ממילא לא נמצאת בראש מעייניו של גי ורהופשטט, אחד מהמפורסמים והבולטים שבמנהיגי האיחוד האירופי; הוא ידוע בעיקר באובססיה שלו להרחבת סמכויות האיחוד והעלמת המדינות החברות בו עד להגשמת חזון "ארצות הברית של אירופה". גם בעימות הזה הוא לא איכזב וקרא להקמת צבא אירופי במקום ה"בזבוז" שבתחזוקת 27 צבאות שונים. העולם של היום, הוא סיפר, הוא עולם של אימפריות ולא של מדינות רגילות כמו לפני עשרים שנה ואירופה צריכה למצוא שם את מקומה. זו לא הפעם הראשונה שורהופשטט רומז לרצון שלו לראות באיחוד האירופי "אימפריה", וכנראה לא האחרונה.

כמו בכל דיון פוליטי אירופי בשנים האחרונות, הנושא המרכזי היה שינוי האקלים. לארבעת המועמדים השמאליים היה ברור מה משמעותם של שינויי אקלים – הזדמנות לכרסם עוד בכלכלה החופשית ולהרחיב את הסמכויות הממשלתיות האירופיות. תומיץ' רואה בעיני רוחה "גרין ניו דיל" שתספק לאזרחים עבודות (ממשלתיות, סביר להניח) במקום אלה שייעלמו בעקבות המדיניות שהיא רוצה בה. נציג הירוקים באס אייקהאוט מבטיח "כלכלה חדשה", עם עבודות חדשות שיגיעו בזכות תקנים מחמירים ורגולציה קשוחה וריכוזית על כל ענף במשק. וגי ורהופשטט רוצה שמיסוי על דלקי מאובנים יהפוך לאחד ממקורות ההכנסה העצמאיים המשמעותיים של האיחוד האירופי.

מי שלא זכה לתמיכה גדולה בעימות הזה הוא חופש הביטוי. דיבורים על רגולציה על האינטרנט, על סכנות ה"פייק ניוז" ועל התערבות רוסית בבחירות היו כצפוי חלק משמעותי מהדיון. למרבה האבסורד מצא את עצמו דווקא נציג הירוקים מנסה להרגיע קצת את התאווה לצנזורה של עמיתיו, כולל של ה"ליברל" ורהופשטט שהסביר למה "האלגוריתמים האלה [של פייסבוק] חייבים להיות תחת רגולציה".

על יחסי חוץ לא שאלו בעימות הזה, אבל אין הרבה מקום לספקות. במדינת המקור שלו, הולנד, באס אייקהאוט הוא איש מפלגת השמאל הירוק, מפלגה עם שורשים קומוניסטיים שהכריזה על תמיכה רשמית ב BDS כחלק מהמדיניות שלה; ויולטה תומיץ' מגיעה ממפלגת "השמאל" בסלובניה, שבאתר האינטרנט שלה אפשר למצוא את כל האנטי־ישראליות שהתרגלנו לראות ממפלגות שמאל קיצוני באירופה; ורהופשטט ותימרמנס שניהם נטועים עמוק בתוך הממסד האירופי הנוכחי, וכל לאומיות או דת היא מבחינתם אויב. בנאום הפתיחה שלו קרא תימרמנס "לא להשאיר שום מקום ללאומנים", והפציר באירופה מאוחדת שתעמוד מול "טראמפ והטיפשות שלו". ורהופשטט מנהל כבר שנים מאבק נגד הממשלות הלאומניות של פולין והונגריה, ולא פספס הזדמנויות לנגח אותן גם בעימות הזה. לשניהם לא צפויה להיות התנגדות מיוחדת לישראל, אבל הזרמים הפוליטיים האנטי־לאומיים שהם מייצגים לא יוכלו לאורך זמן לקיים יחסים טובים עם מדינת הלאום היהודית.

הקונצנזוס האירופי בכל הנושאים האלה בלט עד כל־כך שכבר מארגני העימות, עוד לפני ששמענו מילה אחת מהמועמדים, דאגו לסמן את גבולות הגזרה; המועמדים נשאלו שאלות כמו "איך תגנו על אזרחי אירופה ממידע כוזב", "איך תרסנו את ענקיות הטכנולוגיה", "הרימו יד אם אתם תומכים בשביתת התלמידים [של גרטה תונברג] למלחמה בשינוי האקלים". מי שישמע את ההקדמות והשאלות של מארגני האירוע יכול בקלות לחשוב שאנחנו חיים בדיסטופיה שכורעת תחת איזשהו מגף קפיטליסטי חזירי, ולא בעידן שפע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית.

ואיפה החלופה לחגיגה הסוציאליסטית המגיעה לאירופה? יאן זהרדיל הוא פוליטיקאי אדיב והגון; הוא יודע לדבר בשבח השוק החופשי, חופש הביטוי, והנאורות המערבית; והוא גם ידיד יקר של ישראל. אבל בעימות הזה הוא נשמע חיוור ומהוסס. אף כתב הגנה על חופש הפרט לא נשמע ממנו, לכל היותר כמה ויכוחים על פרטים שוליים. את עיקר המרץ הוא השקיע בהגנה על ריבונות מדינות אירופה מול מאמצי האינטגרציה שמובילים ורהופשטט ודומיו, אבל גם בזה הוא לא נשמע לא נחוש ולא משכנע. המפלגה שהוא מייצג, מפלגת השמרנים והרפורמיסטים, היא על הנייר המפלגה הימנית ביותר מהשבע שהוזמנו לדיון; גם מנפרד ובר, לו היה מגיע, היה אולי מוסיף עוד נוכחות מימין למרכז, אבל הוא ומפלגתו עדיין מייצגים עמדה מרכזית וממלכתית עוד יותר מזו של זהרדיל. אין בבחירות האלה אף קול שידבר נגד הסחף הסוציאליסטי הקיצוני שמנהיגי אירופה פונים אליהם.

אז האם זה הכיוון שהולכת בו אירופה? לא בהכרח. כוחם של חמשת המועמדים האלה מגיע מהפרלמנט האירופי הנוכחי, שנבחר לפני חמש שנים; ב 23 במאי ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי החדש, ועל־פי הסקרים עשויים להיות שינויים משמעותיים. מפלגות שמתנגדות לקונצנזוס האירופי הזה, מפלגות לאומיות ושמרניות יותר, צפויות לזכות להישגים משמעותיים. קשה לנהל סקרים אמינים על מערכת בחירות מורכבת כל־כך, אבל ההערכות הן שבסבירות גבוהה מאוד עומדות מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת, מפלגת הליגה באיטליה, ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה להגדיל משמעותית את כוחן בפרלמנט האירופי, וביחד עם שותפותיהן הרבות מרחבי היבשת ייצרו גוש אירוסקפטי חזק הרבה יותר משהוא היום. השלטון יישאר כנראה בידי האירוקרטים לבינתיים, אבל הכוחות המתנגדים לקונצנזוס האירופי צפויים להפוך ממיעוט קטן ושולי לאופוזיציה מרכזית וחזקה. השוק החופשי, למרבה הצער, גם אצלם לא תמיד נמצא גבוה בסדר העדיפויות; אבל חופש הביטוי, חיזוק הדמוקרטיה הייצוגית על חשבון שלטון הפקידים של האיחוד, מדיניות הגירה שפויה וכמובן יחסים טובים עם ישראל – כל אלה צפויים לקבל חיזוק משמעותי אם תוצאות הבחירות ייראו כמו שהסקרים הנוכחיים צופים.

מיאנמר והרלוונטיות הדועכת של המערב

תשעה חודשים עברו מאז שכתבתי פה על הפיכתה של מיאנמר לקורבן החדש של השמאל העולמי, ובשבועות האחרונים ראינו עליית מדרגה כבדה בעניין. עיתונים מערביים מלאים בכותרותעל "רצח עם" ועל פשעים מחרידים של הממשלה, ומספרים לנו על מאות אלפי פליטים שבורחים לבנגלדש. דבר אחד קשה למצוא באותה התקשורת – איזשהו פתחון פה לגורמים מיאנמריים ובודהיסטים. עד כמה שהתקשורת המערבית אוהבת לדבר על "שתיקתה של אונג סן סו־צ'י", לא קשה למצוא את הגירסה של המיאנמריים לאירועים, ולא נראה שהרבה עיתונאים טורחים לעשות את זה. התקשורת דוברת האנגלית במיאנמר ובהודו (לדוגמה כאן) בדרך כלל נוטה לאופוזיציה נגד הממשלות ולהזדהות עם הגישה המערבית, אז כשהם מביאים את הגירסה המיאנמרית, קשה לחשוד בהם שהם שופרי השלטון. אפשר גם להשיג רקע מדו"ח של קבוצת המשברים הבינלאומית בנושא מלפני שנה, ארגון שמאוד קשה לחשוד בו בחיבה ללאומנות בודהיסטית.

אז בואו נראה כמה עובדות: קודם כל, מה שעיתונים מערביים לא מכחישים אבל גם לא מקפידים לדווח עליו, הוא שהסכסוך בין ממשלת מיאנמר לבין האוכלוסייה המוסלמית שיושבת בדרום־מערבה לא התחיל כאיזושהי גחמה של הממשלה, אלא מדובר בסכסוך שהסלים לאחרונה עם ארגון חמוש ואלים שמונהג על־ידי איסלאמיסטיים שהתחנכו בסעודיה ופקיסתאן. התקפות של אותו הארגון על כוחות הביטחון המיאנמריים ועל אזרחים בודהיסטים הן חלק בלתי נפרד מהסכסוך. מקורות מיאנמריים מדברים גם על עשרות אלפי פליטים בודהיסטים והינדים; אומנם הרבה פחות ממספרי הפליטים המוסלמים, אבל עדיין לא ממש התמונה החד־צדדית של "טיהור אתני" שמספרים לנו עליה. מקורות מערביים גם מערבבים בין שני דברים, ומעבר לגינויי אלימות כלפי המוסלמים, הם גם מתערבים בפוליטיקה הפנימית של המדינה עם דרישות להכרה באותם המוסלמים כאזרחי מיאנמר; הממשלה, מצידה, רואה בה מהגרים בלתי־חוקיים מבנגלדש.

האם ממשלת מיאנמר צודקת? אני לא יודע. האם מתבצעים פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם נגד המוסלמים? כמעט בטוח שכן. מיאנמר היא עדיין מדינת עולם שלישי ענייה ומלאה סכסוכים אלימים. אבל כמו שאמרתי במאמר הקודם, יש הרבה היתממות וצביעות בבחירה את מי להאשים בהפרות זכויות אדם ואת מי לא. ממשלות מלזיה ותורכיה מתייצבות בין ראשי המגנים את ממשלת מיאנמר, וזוכים לכותרות במערב; האם אותם כלי התקשורת המערביים משקיעים את אותה האנרגיה בדיווחים על ההפצצות התורכיות בערי הכורדים בתוך ומחוץ לתורכיה, או על דיכוי המיעוטים הלא־מוסלמים במלזיה? לא שאין ביניהם כאלה שמדברים על הנושאים האלה וכל הכבוד להם על זה, אבל ההיטפלות הנוכחית למיאנמר היא מעבר לכל פרופורציה. קשה שלא לתהות אם הפשע של מיאנמר, כמו זה של קורבנות אחרים של אותה התקשורת: פולין בהנהגת מפלגת החוק והצדק, הודו בהנהגת מפלגת העם ההודי, וכמובן ישראל, הוא שהמדינות האלה מתעקשות לשמור על המורשת והדת הלאומית שלהם, ולא להתיישר עם הקו הפוסט־לאומי שמוכתב מברלין. לא משנה אם מדובר במדינה יהודית, נוצרית, הינדית או בודהיסטית (נראה שמדינות מוסלמיות מקבלות פטור משום מה), כל מי שמאמין עדיין בלאומיות כלשהי זוכה אוטומטית לגינוי.

בכל מקרה, עד פה אני קצת ממחזר דברים שאמרתי בעבר. מה שהייתי רוצה להוסיף הפעם זו הערה על אחד המוטיבים החוזרים באותם הדיווחים, "מדוע שותקת אונג סן סו־צ'י". בתקשורת מציגים אותה שוב ושוב כמי שמעלה באמון הרב שנתנו לה במערב, מתחרטים על פרס הנובל ופרסים אחרים שניתנו לה, ותוהים האם היא מונעת משיקולים פוליטיים ציניים, או שהיא פשוט חסרת אונים מול כוחם של מנהיגי הצבא שעדיין מחזיקים ברוב הכוח במדינה. ואני תוהה אם אין אולי הסבר אחר לאותה השתיקה.

אולי האמת היא שפשוט לא מעניין אותה לדבר עם התקשורת המערבית – אולי האמת היא שהתקשורת המערבית פשוט לא רלוונטית. אונג סן סו־צ'י יודעת ממי היא צריכה תמיכה: היא צריכה אותה מסין ומהודו, שתי המעצמות שבאזור שלה. הדיפלומטים הצרפתים והגרמנים יכולים להתלונן עד מחר; במבט ממיאנמר, הם מייצגים שתי מדינות רחוקות וחלשות, וקומץ לווינים מסביבם. בינתיים, נרנדרה מודי בא לבקר במיאנמר ומביע סולידריות, ומשרד החוץ הסיני מביע תמיכה וקורא לעולם לעמוד לצד ממשלת מיאנמר במאמציה להשכין שלום. במצב כזה, מה הפלא שסו‏־צ'י שותקת? זו אותה הסיבה שבגללה החונטה השולטת בתאילנד מתעלמת מאינסוף הגינויים מהמערב, ונשיא הפיליפינים צוחק כל הדרך אל הקלפי. כשהארזים עומדים לצדך, לא תשקיע הרבה מאמצים בגיוס אזובי הקיר.

הקרב הבא על אירופה

מאמר חדש שלי התפרסם באתר הינשוף, על הבחירות הקרובות בהולנד ומשמעותן לסיכויי ההתפרקות או ההישרדות של האיחוד האירופי בשנים הקרובות:

https://dannyorbach.com/2016/12/13/הקרב-הבא-על-אירופה-טור-אורח-מאת-שי-שפיר/ 

על משבר ההגירה ונפילת האימפריה הרומית

מחשבות בעקבות הקורס בהיסטוריה של ימי הביניים המוקדמים מאוניברסיטת ייל (זמין לצפייה בחינם באתר הרשמי או ביוטיוב, מומלץ בחום לחובבי היסטוריה).

בשנים האחרונות הופך להיות מאוד אופנתי להתנגד לביטוי "ימי הביניים". אולי כחלק ממאיסה כללית במה שמכונה לפעמים "תרבות המערב" – ימי הביניים הם תקופה שחובבי תרבות המערב מתביישים בה, בין שתי תקופות שהם גאים בה – האימפריה הרומית לפניה, והרנסנס אחריה. ולכן באים האינטלקטואלים המודרניים והפוסט־מודרניים, שמבחינתם הנ"ל הם חבורת גברים לבנים שמעודדים אימפריאליזם ודיכוי של כל מי שאינו ממוצא אירופאי, ושואלים למה לקרוא להם "ימי הביניים"? זו תקופה בפני עצמה, לא חור בין שתי תקופות טובות יותר. בעצם היו הרבה אנשים חכמים בתקופה הזאת, ובעצם חיו שם לא רע, ובעצם האימפריה הרומית הייתה מלאה בעבדים והרנסנס היה מלא במלחמות.

לי אישית יש סימפתיה לשני הצדדים. אין ספק שאותה "תרבות המערב" הביאה, חוץ מתרומה מכרעת לדמוקרטיה, נאורות ומדע, גם הרבה גזענות, דיכוי ואלימות לעולם. הביקורת על המערב היא חשובה, וכמו כל תנועת מטוטלת, טבעי מאוד שהיא תלך במקרים מסוימים רחוק מדי. אבל אם ננסה לבחון את העניין לגופו, במקרה הזה אין לי ספק באיזה צד אני. עיון רציני בהיסטוריה של אירופה (הבהרה – אני לא היסטוריון עם תעודות, רק בחור שאוהב ללמוד היסטוריה בזמנו הפנוי) מראה איזו שקיעה עצומה מילאה את אירופה אחרי נפילת האימפריה הרומית. ימי הביניים מבחינתי ראויים במאה אחוז לשם שהם קיבלו.

ויותר מזה – לטעמי הנקודה הזאת לא מוכרת מספיק אצל רוב האנשים. להרבה אנשים יש תמונה של היסטוריה מתקדמת באופן קבוע – העבר היה פרימיטיבי יותר מההווה, וככל שהולכים יותר רחוק ככה הופכים יותר פרימיטיביים (זו לפחות הגישה בקרב חילונים. תפיסות דתיות קצת מסבכות את העניין). בשבילי זו הייתה די תדהמה לגלות שלא רק שזה לא המצב, אלא גם שאין איזושהי חוקיות נקייה אחרת שאפשר להצביע עליה – אלא, ההיסטוריה מתקדמת באופן הזה ברוב הזמן, אבל במקרה אחד חזק (ועוד כמה חלשים יותר), היא פשוט הלכה אחורה באופן פתאומי. אז חזרה להתקדם לאט לאט, עד שחזרה בגדול לימי קדם ואז עקפה אותם והתקדמה עוד יותר.

אני בטוח שהרבה קוראים יתנגדו לתיאור הזה של "התקדמות", אז כדאי שאגדיר אותו באופן מדויק יותר: באירופה (ליתר דיוק, החלקים מאירופה תחת שלטון רומא) וסביב הים התיכון שלפני כאלפיים שנים היה שלטון חוק פחות או יותר אחיד – היו חוקים כתובים ואנשים חיו לפיהם. ידיעת קרוא וכתוב לא התקרבה לרמות של היום, אבל הייתה שלב מקובל בחינוך של אדם משכיל. מדע, הנדסה, מתימטיקה ופילוסופיה נחשבו עיסוקים חשובים והתקדמו באופן קבוע. השלטונות אומנם לא היו הוגנים ובטח לא דמוקרטיים, אבל לפחות למראית עין הם ראו בעצמם נציגי האזרחים שמטרתם לנהל ולשפר את חייהם. בכל המובנים האלה, אירופה ואיזור הים התיכון שלפני כאלף שנים היו גרועים יותר. השלטון היה נתון בידי משפחות פשע אלימות שראו במדינה רכוש אישי שלהם שצריך לבזוז ביעילות המירבית, או במקרה הטוב זכות אלוהית שניתנה להם ועליהם לנהל אותה כפי שנראה להם (ולא, חלילה, לאזרחים) נכון. קרוא וכתוב היה עניין פרטי של אנשי הכנסייה, שהשתמשו בו בעיקר כדי להתפלפל בענייני תיאולוגיה, שבהמשך גם שימשו למלכיהם כתירוצים להילחם אלה באלה. המדע, ההנדסה, המתימטיקה והפילוסופיה לא רק שלא התקדמו, אלא ברובם נשכחו. אחד הדברים המדהימים ביותר מבחינתי הוא לראות כמה חלקים מההנדסה והאדריכלות הרומית נשמרו בימי הביניים כשרידים מהעבר, אבל אף אחד לא ידע איך לבנות אותם מחדש. כשהם נשברו, הם נשארו שבורים.

אני בטוח שכמו היהודים שרואים את עצמם כל דור ודור כאילו יצאו ממצרים, חובבי תרבות המערב רואים בכל דור את הסימנים לכך שהנה שוב, קורסת להם האימפריה. תרבות המערב נמצאת באיזושהי מלחמה קיומית, והפעם זה ייגמר באסון. כיום האופנה היא, באירופה וגם בישראל, לראות בגלי ההגירה לאירופה את האיום על תרבות המערב. האם יש בזה משהו? האם אירופה הולכת לקראת שקיעה?

נקודה ראשונה ומעניינת שלמדתי מהקורס הנ"ל – הברברים[1] ברובם לא פלשו לאימפריה הרומית כדי להרוס אותה. חוץ ממקרים קיצוניים כמו ההונים, שהיו באמת קבוצת נוודים אלימים בלי שום עניין מעבר לביזה, רוב השבטים הברברים פיתחו יחסי שכנות כאלה ואחרים עם האימפריה, ובמקרים רבים עבדו בשבילה כחיילים שכירים. אלא שהקירבה לאימפריה לא גרמה להם לאמץ את התרבות שלה. ארצות הברברים נשארו נחשלות, ותושביהם חיפשו תמיד הזדמנויות להיכנס לתחומי האימפריה. גלי הגירה, אפשר להגיד. גם אחרי שהיגרו, בעיקר על־ידי שירות צבאי שהיקנה להם זכויות אזרח, הם לא בהכרח הפכו לאזרחים למופת בסגנון רומי (חלק מהם בטח כן, אבל לא רובם). בסופו של דבר האימפריה התחילה לשקוע באופן הדרגתי. הצבא, עם או בלי קשר לכך שהוא היה מורכב יותר ויותר ממהגרים ברבריים, הפך להיות פחות ופחות צפוי וממושמע ולעתים קרובות מדי התחיל במלחמות פנימיות או בביזה. בסופו של דבר התחילו הפיכות צבאיות תכופות ומנהיגי צבא (ממוצא ברברי) התחילו למנות את עצמם לקיסרים. האימפריה התפוררה יותר ויותר עד שבסופו של דבר אחת מקבוצות הברברים האלה, שרשמית רצתה פשוט להגר לרומא, לא לכבוש אותה, נכנסה לעיר בכוח, הרסה ובזזה אותה. מזה האימפריה כבר לא התאוששה. רוב עיסוקו של הקורס הוא בתיאור שלושת הגופים שהחליפו את האימפריה – המדינות הברבריות, ובעיקר ממלכת הפרנקים (מה שיהפוך בסופו של דבר לצרפת וגרמניה), האימפריה הביזנטית (שבעיני עצמה הייתה עדיין האימפריה הרומית, אבל בפועל הייתה גירסה חיוורת ומתדרדרת שלה), והכֿליפות הערבית.

אז השאלה שעומדת בפנינו היא: האם זה יכול לקרות שוב, כתוצאה ממשבר ההגירה המודרני?

התשובה לטעמי היא ללא ספק "לא", אבל לא ברמה כזאת שהשאלה לא ראויה להישאל. כי גם אם תרבות המערב לא עומדת לקרוס, בכלל לא בלתי אפשרי שחלקים ממנה כן יכולים לקרוס. למה הכוונה? קודם כל, חשוב לשים לב לגבולות ההגירה. בניגוד למה שנהוג לומר, ההגירה היא לא ל"אירופה" – ההגירה היא למדינות מסוימות במערב אירופה. גם אם המהגרים יתגלו בסופו של דבר כקללה שתחריב את המדינות שאליהם הם מגיעים, מדובר בעיקר בצרפת, אנגליה, המדינות הנורדיות (גרמניה, הולנד, אוסטריה וסקנדינביה), איטליה ויוון. מזרח אירופה מהרגע הראשון לא הייתה מעוניינת לקבל מהגרים ואכן לא קיבלה. במקומות מסוימים שם הם כבר מתכוננים לכך להם יהפכו להיות אירופה העתידית, אחרי שהמערב יוצף על־ידי האיסלאם – זו תפיסה ששומעים לא מעט מממשלות הונגריה ופולין.

חוץ מזה, חשוב לשים לב שבעוד שהאימפריה הרומית הייתה, מבחינת השכלה ומדע, פחות או יותר התרבות הרצינית היחידה באזור (היו עוד תרבויות גדולות בעולם, בעיקר בסין והודו, אבל הן לא היו בקשר משמעותי עם רומא ולא קראו את הספרים שלה), היום גם קריסה של אירופה לא תעלים מהעולם את התרבות וההישגים שלה, ששמורים בספרים וברשתות מחשבים אצל מדינות מתקדמות אחרות בעולם.

ודבר אחרון – האימפריה הרומית הייתה מדינה אחת. היא קבעה מדיניות הגירה, והיא בסופו של דבר קרסה, עם או בלי קשר למדיניות ההגירה הזאת. אירופה של היום מחולקת למדינות רבות. אם ההגירה עומדת לגרום להן לקרוס, מן הסתם מדינה כלשהי תהיה הראשונה שבה זה יקרה (צרפת נראית כמו מועמדת טובה, אולי שבדיה). אם יקרה אסון כזה במדינה אחת, מן הסתם האחרות תהיינה הרבה יותר זהירות בעתיד.

במילים אחרות – גם אם נחשוב שההגירה עומדת לגרום לקריסה מוחלטת של מדינות היעד שלה, ואני לא חושב שזה יקרה בסבירות גבוהה, קריסת האימפריה הרומית זה לא יהיה. קריסת האימפריה הרומית תישאר מקרה ייחודי בהיסטוריה המערבית, וגם אם יקרה משהו דרמטי בעשורים הקרובים כמו קריסת הרפובליקה הצרפתית, לימי ביניים חדשים זה לא יביא אותנו. אז בואו נמשיך לעקוב בזהירות אחרי התהליך, ולקחת בחשבון שאולי בכל זאת האליטות האירופאיות דווקא צודקות – אולי הניסוי הזה עוד יצליח. נחכה ונראה.

[1] הבהרה: המילה "ברברי" פירושה, בהקשר הזה, "לא יווני או רומי". תחליטו אתם אם צריך להיות מטען שלילי למילה הזאת.