כספי הסמים של חיזבאללה והמאבק על נפשה של ארגנטינה

החדשות מסוריה מספרות על ניצחון לציר האיראני במלחמה בסוריה; אבל בזמן שבחיזבאללה אולי נרגעים קצת עם החדשות בחזית הסורית, דברים מעניינים מאוד קורים בצד השני של העולם, דברים עם פוטנציאל להשלכות חשובות מאוד על האזור שלנו. בישראל לא נראה לי שמדברים על זה הרבה, אבל אויביה הגדולים ביותר של ישראל מככבים כיום באחת הפרשות הדרמטיות והמשמעותיות ביותר בדרום אמריקה, ויכול להיות שאם הצדק ינצח שם, זו תהיה מכה עצומה לחיזבאללה ולאיראן.

ההתפתחות האחרונה היא החלטה של ממשלת ארגנטינה להקפיא את נכסיה של חמולת ברכאת, חמולה ממוצא לבנוני שמבוססת באזור הגבול המשולש בין ארגנטינה, ברזיל ופרגואי – אזור שנחשב מוקד של הברחות סמים ופעולות פשע אחרות. אבל כל העיתונאים הארגנטינאים שמדברים על הנושא הזה מבהירים שלא מדובר באיזושהי משפחת פשע שגרתית שמנסה להרוויח כסף בשביל הכיף – מדובר על מקור הכנסה משמעותי של החיזבאללה.

ובארגנטינה, זה לא דבר של מה בכך. לארגנטינאים יש חשבון פתוח עם החיזבאללה, שבשנים האחרונות הולך ומתחדד. בשנת 1994 אירע פיגוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה – 85 הרוגים ומאות פצועים בהתקפה על בניין הקהילה היהודית במדינה. יותר מעשרים שנים עברו מאז, ואשמים עדיין אין; אבל אין לארגנטינאים הרבה ספקות שהפיגוע תוכנן על־ידי משמרות המהפיכה באיראן ובוצע על־ידי חיזבאללה. כמה שנים אחרי הפיגוע הוציא שופט ארגנטינאי צווי מעצר למספר בכירים איראניים ולבנונים, כולל עימאד מורֿניה והאשמי רפסנג'אני, אבל כמובן לא יצא מזה הרבה. מאז, חקירת האירוע מתאפיינת בביצועים גרועים באופן חשוד, והרבה מעריכים שזה לא צירוף מקרים.

וכשאני אומר "לא צירוף מקרים", מדובר בלשון המעטה. לא רק בכירים ממשטרת בואנוס איירס נחקרו בפרשה, אצבעות הופנו עד לנשיא ארגנטינה דאז קרלוס מנם, שהואשם בקבלת שוחד איראני למסמוס החקירה. אחרי מנם הגיע נסתור קירשנר שלכאורה קרא לקדם את החקירה ובזמנו הוצאו צווי המעצר לאיראנים; אבל השיא הגיע אחרי שקירשנר הוחלף באשתו, כריסטינה פרננדס דה־קירשנר. ב 2013 חתמה ממשלת כריסטינה קירשנר על הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת איראן ל"חקירה משותפת" של הפרשה, וכנראה פעלה במרץ להעלמת החקירה – כולל באמצעים שמתאימים יותר לסרט הוליוודי מאשר למדינה דמוקרטית.

הדמות הבולטת ביותר במאבק לחשיפת הפרשה הוא אלברטו ניסמן, מי שהיה עד לאחרונה התובע החוקר הראשי של הפרשה. ב 2013 הוא פרסם מסמך ענק שמפרט רשת טרור ענפה שהקימו לטענתו האיראנים בכל רחבי דרום אמריקה; ושנתיים מאוחר יותר הוא הגיש תלונה מפורטת נגד כריסטינה קירשנר ואוסף ממקורביה (כולל שר החוץ היהודי הקטור תימרמן) על סיוע לאיראנים להעלים את הפרשה בתמורה לנפט איראני. מיד לאחר מכן, גופתו של ניסמן התגלתה, והרצח לא פוענח עד היום. אבל בינתיים ניסמן הפך לסוג של קדוש מעונה, ועיתונאים וחוקרים אחרים לא מוותרים על הניסיון לגלות מה בדיוק קרה, ולסגור חשבונות עם איראן וחיזבאללה על הפיגוע ועם כריסטינה קירשנר על רצח ניסמן.

בחזרה להווה. מוקד הכוח של חמולת ברכאת במשולש הגבולות היה נושא משמעותי באזהרות של אלברטו ניסמן. אוסף מאמרים בעיתונות הארגנטינאית מבהירים עד כמה עמוק הולך הסיפור הזה, עם כספים, סמים ונשק שעוברים בין שלוש המדינות, כולל הציוד ששימש בפיגוע בבניין הקהילה היהודית. אם להאמין לעיתונאים הארגנטינאים, בני החמולה מקושרים עם כמה מקרטלי הסמים הרצחניים ביותר ביבשת, ועם גורמים בכירים בכל מיני ממשלות. כידוע אני לא מומחה לדרום אמריקה ואין לי זמן לעקוב אחרי כל דבר שקורה שם; אבל אם החקירה הזאת תימשך ותצליח, זה יכול להיות ניצחון אסטרטגי. וגם לכריסטינה קירשנר נראה שהשעון מתקתק – ההאשמה נגדה בבגידה כרגע מוקפאת בגלל חסינות שהיא נהנית ממנה בהיותה סנאטורית, אבל מי יודע כמה זמן זה עוד יימשך.

כשנבחר לפני שנה וחצי מַאוּרִיסְיוֹ מַּכְּרִי לנשיאות ארגנטינה במהפך פוליטי שהעיף סוף־סוף את הקירשנרים מהשלטון, בישראל שמחו – מכרי היה ידוע כידידותי לישראל. אבל ככל שמתקדמת החקירה הזאת, אולי עוד נגלה שהשמחה הייתה מתונה מדי – יכול להיות שלא סתם קיבלנו שיפור קטן ליחסים עם מדינה מדרג בינוני בעולם; אולי קיבלנו מתנה ענקית שתוכל להשפיע משמעותית על המאבק בטרור החיזבאללה. תחת ממשל מכרי נראה שיש סיכוי שסוף סוף החקירה תוכל להתקדם בלי מכשולים ממשלתיים. ואת זה כדאי גם לקחת בחשבון לקראת הבחירות הקרבות בברזיל (אשתדל עוד לכתוב עליהן), ומי יודע באילו עוד ממשלות המאבק הזה נוגע. אם כמה מהארגונים הרצחניים ביותר באסיה משתפים פעולה עם כמה מהארגונים הרצחניים ביותר באמריקה, אנחנו באמת נמצאים במלחמה כלל־עולמית.

ונקודה אחרונה – נקווה שכשיתבהרו כמה מהדברים האלה, עוד נקבל גם כמה תשובות על מה בדיוק הייתה, אם בכלל, המעורבות של ממשל ברק אובמה בחסימת החקירה בנושא הזה בארצות־הברית. אם עליו אי אפשר לסמוך שיילחם ברוצחים, נקווה שאחרים יביאו את הישועה.