ברזיל: בדרך למהפיכה אמונית?

נראה לי שהרבה ישראלים נתקלו לאחרונה בסרטון החביב שבו חבר פרלמנט ברזילאי נוזף בהתאחדות הכדורגל הארגנטינאית על ההחלטה האווילית שלהם בביטול משחק הידידות עם ישראל. אבל מעבר להרמת האגו הקטנה, מסתתר פה סיפור גדול בהרבה – פרט להיותו חבר פרלמנט ברזילאי ואוהב ישראל ענק, אדוארדו בולסונרו צריך לעניין אותנו מאוד מסיבה נוספת – אביו, זָ'אִיר מֶסִיאַס בּוֹלְסוֹנָרוּ[1], עשוי בהחלט להפוך להיות הנשיא הבא של ברזיל, במה שעשוי להיות מהפך פוליטי ענק ועליית הנצרות האוונגליסטית לשלטון באחת המדינות הגדולות והחשובות ביותר בעולם. אז למרות שבדרך־כלל אני לא עוסק בענייני אמריקה (אז קחו בעירבון מוגבל את השליטה שלי בחומר), זה דרמטי מדי מכדי לפספס.

במידה מסוימת הסיפור מוכר ומתחבר לדברים שקורים בכל רחבי העולם המפותח (ואפילו קצת בעולם הלא מפותח) – עם פשיטת הרגל (בכל מיני מובנים) של התקשורת הממסדית ועליית הרשתות החברתיות, צומחים בעוד ועוד מדינות פוליטיקאים שמציגים את עצמם כאנטי־ממסדיים, ששונאים את התקשורת הממסדית והיא שונאת אותם, אבל זוכים לאהדה עממית רצינית, בדרך־כלל בשילוב של המעמדות הנמוכים, גורמים שמרניים מסוימים, וחלקים מהאליטה הימנית הליברלית. בולסונרו מסמן וי על כל הסעיפים האלה, עם נוכחות משמעותית בטוויטר, פייסבוק ויוטיוב, הערות כמעט יומיומיות על התקשורת השקרנית שמפלה נגדו (ובהתאם, הערות יומיומיות של אותה התקשורת על "הסכנה הפשיסטית" שהוא מייצג), ועם קהל תומכים שכולל הרבה מאוד נוצרים אוונגליסטיים אבל (נראה ש)גם הרבה מאוד חילונים, בעיקר בערים הגדולות, שמחפשים פתרון לבעיות הקשות ביותר של ברזיל – השחיתות והפשע.

ועדיין, ברזיל היא מדינה שונה מאוד מארצות הברית וממדינות אירופה שבהן אנחנו מכירים את התופעה הזאת. קודם כל, כנראה הסיפור המוביל פה הוא הדת. הנצרות האוונגליסטית היא דת הולכת ופורחת בברזיל, עם הערכות שכרגע עומדות על קצת יותר מעשרים אחוזים מהאוכלוסייה (ובניגוד לקתוליות שלעתים קרובות מהווה דת "על הנייר", מהתרשמותי לפחות נראה שהאוונגליסטים נוטים להיות הרבה יותר דתיים), ועם הרבה מאוד כסף מאחוריה. ז'איר בולסונרו הוא באופן מובהק "המועמד האוונגליסטי" והוא היה כזה כבר כמה עשורים – ואין ספק שכל הממסד האוונגליסטי עומד להתייצב מאחורי הקמפיין שלו. זה עלול להיות סימן רע לחופש הפרט בברזיל – התבטאויות שלו בנושאי הפלות או זכויות להט"בים נוטות להיות עוינות במיוחד. מצד שני, כן נראה שהוא מנסה במידה מסוימת למצב את עצמו כמועמד מודרני יותר, ומנסה גם להציג את עצמו כנשיא טוב ללהט"בים (וגם בברזיל אפשר להתחיל לראות ניצוצות של פוליטיקה להט"בית ימנית, עם פעילים שיוצאים נגד חלקים מסוימים מהתרבות ה"גאה" ועדיין דורשים שיוויון זכויות).

אבל דת היא ממש לא הסיפור היחיד כאן. כמו בכל אמריקה הלטינית, פשע ואלימות הן הבעיות הגדולות של המדינה, והתסכול מעשרות או מאות שנים של חיים בצילם מוביל אנשים לחפש פתרונות קיצוניים. במקרה של בולסונרו, מדובר על "פתרון" שאולי מוכר לכם מארצות־הברית – נשק לכולם. הזכות לנשיאת נשק היא אחד הנושאים הבולטים ברטוריקת הבחירות של בולסונרו, ואין ספק שיש לזה קהל. אחד התומכים המעניינים לאחרונה היה גּוּסְתָּבֹו לִימָה (אם השם לא מוכר לכם, אולי זה יהיה מוכר לכם) – אחד הידוענים המפורסמים של ברזיל, שפרסם סרטון שלו מתאמן עם נשק כבד במיוחד והוסיף טקסט על הזכות לנשיאת נשק, ל"הגנת משפחותינו ובתינו", וסיים עם תגית #בולסונרו2018. המוני הצעירים והצעירות שממלאים אצטדיונים כדי לשמוע אותו הם כנראה לא דתיים במיוחד, אבל זו האוכלוסייה האחרת שבולסונרו פונה אליה – עירוניים ממעמד לא גבוה, אבל מספיק גבוה כדי לשנוא ולפחוד מאותם העבריינים מהפאבלות שאתם מכירים מכל סרט שאי פעם ראיתם על ריו דה ז'ניירו. בולסונרו מציע להם מסר חדש – פחות נסיונות לפתור בעיות בחינוך והידברות, שנשמעים טוב אבל בינתיים לא מצליחים במיוחד, ויותר נשק. בכך הוא אולי דומה למקבילו הלא־אירופי האחר חוץ מטראמפ – רודריגו דותרתה נשיא הפיליפינים, שגם הוא התפרסם בחיבתו לפתור בעיות באמצעות נשק. האם יש גם קשר לצבע העור של אותם הצעירים, שנוטה להיות לבן משמעותית מזה של תושבי הפאבלות? שונאי בולסונרו אוהבים להגיד שכן, בולסונרו עצמו נהנה מדי פעם להדגיש תמיכה שהוא מקבל מאזרחים או ארגונים אפרו־ברזילאים.

החלק האחרון של הפאזל הוא העוינות בין ימין ושמאל. הפוליטיקה הברזילאית מבולגנת הרבה יותר מזו האמריקאית, אבל בתחום הזה יש הרבה דמיון – המועמד האנטי־ממסדי לא מצא חן בעיני כל הימין, אבל הוא מתאמץ למצוא כמה גורמי ימין מסורתי שילוו אותו ויוסיפו לו קצת תמיכה אליטיסטית יותר. כמה פרשנים ששמעתי כבר הצביעו על כך שהכלכלה הפופוליסטית שבולסונרו פעם קידם (כסוג של ש"ס אוונגליסטי) התחלפה פתאום בתמיכה קיצונית בשוק חופשי, קצת בחסות הכלכלן פָּאוּלוֹ גֶּדֶּס שהפך להיות יועצו הכלכלי. בולסונרו עצמו העיד שהוא לא ממש מתמצא בכלכלה, מה שאומר שהוא כנראה שמח להשאיר לגדס את הכלכלה כדי לקרוץ לעשירי ברזיל ששמחים לכמה שיותר הפרטות אחרי שנים רבות של שלטון השמאל, בזמן שבולסונרו עצמו קורץ לעניים עם העמדות החברתיות השמרניות שלו. גם על ביזור השלטון והוספת זכויות למדינות במקום לפדרציה הוא מדבר, באופן שמזכיר מאוד את הימין האמריקאי.

עוד נקודה שחשובה לגבי ברזיל, היא שתמיכה בימין היא לא דבר פשוט – המדינה עוד זוכרת היטב את הדיקטטורה הצבאית ששלטה שם עד לפני שלושים שנים ועדיין מזוהה במידה מסוימת עם הימין הברזילאי. במקום להכחיש את זה, בולסונרו (בעצמו איש צבא) דיבר לא פעם בחיוב על תקופת הדיקטטורה – אחד הדברים שמחרידים את מבקריו יותר מכל התבטאות אחרת. האם זה יעלה לו ביוקר מבחינה אלקטורלית? בינתיים נראה שלא בהכרח.

נחכה בסבלנות לבחירות בספטמבר ונראה מה יהיה. בינתיים, הרושם העיקרי שלי – אמריקה הלטינית היא עדיין איזור חולה, המחלה היא הפשע והאלימות, ופתרון עדיין אין. אולי לא מפתיע שהם מחפשים כל פעם מהפכה מסוג אחר כדי לרפא את המחלה, אבל אני לא אופטימי לגבי סיכויי ההצלחה שלהם. דבר אחד בטוח – ככל שהם יפנו יותר לנצרות אוונגליסטית בתור פתרון (וגם בבחירות האחרונות בקוסטה ריקה הייתה הצלחה מפתיעה למועמד האוונגליסטי, אם כי בסופו של דבר הוא לא נבחר, ותופעות דומות נראות במדינות נוספות), היחסים עם ישראל ישתפרו לרמות שעוד ידהימו אותנו. מכל מה שראיתי עד עכשיו, נראה שהאוונגליסטים הברזילאים אוהבים את ישראל ואת היהודים עוד יותר ממקביליהם האמריקאים, וזה הישג לא פשוט. אני לא יודע אם בולסונרו על כסא הנשיא יהיה טוב לברזיל, אבל ליחסי ברזיל־ישראל זו תהיה מתנה עצומה.

[1] לא סתם אני כותב את השם המלא – שמו האמצעי הוא "משיח". הסיקו מסקנות בעצמכם.