חשיפה מרעישה – שיטת הבחירות בישראל די נורמלית

מאמר חדש שלי באתר "שקוף":

https://shkifut.info/2019/05/electiontype/

מצטרף לשאיפה ותיקה שלי להילחם בתפיסה הנפוצה כאילו מערכת פוליטית עם שתי מפלגות גדולות זה איזה מין מצב "נורמלי" או "טבעי" שצריך לשאוף אליו.

הערה קטנטנה: אני ציינתי במאמר שמספר חברי הכנסת נמוך יחסית למקבילינו בעולם, אבל "כדאי להגדיל את מספר חברי הכנסת" זו תוספת של מערכת "שקוף". לי אין כרגע דעה מגובשת בנושא.

בחירות בתאילנד, בין א־סיסי וארדואן

הייתי רוצה לספק לכם מדריך מקיף לבחירות שיהיו מחר בתאילנד, אבל זו מדינה לא פשוטה, עם שפה לא פשוטה, והמידע באנגלית לא מספק בלשון המעטה. אז קחו בעירבון מוגבל כל מה שיש לי להגיד בנושא. אבל לפחות אני יכול להגיד לכם למה ואיך לפקפק במה שיכתבו על זה ללא ספק בתקשורת דוברת העברית והאנגלית (לפחות המעטים שיטרחו).

בדבר אחד אין ספק – תאילנד הולכת לבחירות האלה כשהיא נשלטת על־ידי חונטה צבאית. התקשורת תמהר להדגיש, ועקרונית בצדק, שחונטה צבאית זה דבר רע ודמוקרטיה זה דבר טוב. בכך הם צודקים לגמרי. אבל שווה להתעמק קצת ולבדוק מה בדיוק הסיפור של החונטה הצבאית הזאת, ועד כמה רציניות הבחירות הדמוקרטיות שהיא עכשיו מאפשרת.

למי שלא עקב – החונטה עלתה לשלטון בהפיכה צבאית לפני חמש שנים. ההפיכה הפילה את הממשלה הנבחרת של יִנְגלוּק צִ'ינָאוָאתְּרה[1], ממשיכתו של אחיה תַּכְּסִין, בהמשך למאבק אינסופי שמתנהל בין תכסין ותומכיו מצד אחד, לבין גורמים משמעותיים בממסד (בעיקר בבית המלוכה ובצבא) מצד שני. מאז יש משחק חתול ועכבר קבוע בין שני הצדדים, כשתומכי תכסין מקימים עוד ועוד מפלגות והממסד משתדל לפסול אותן או את המועמדים המרכזיים בהן. מצד שני, דיכוי אלים לא ראינו יותר מדי. אין ספק שהיו מעצרים פוליטיים, ותכסין ויינגלוק עצמם עדיין בגלות, אבל עדיין – מפלגת פּוּאָה תָּאי (למען התאים), הגלגול הנוכחי של התנועה התכסינית, עדיין עומדת להתמודד בבחירות מחר, ואיתה עוד כמה מפלגות שמבקרות די במפורש את החונטה.

העניין מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין מי נגד מי ברמה האישית. בימי ההפיכה הצבאית דיברו על "החולצות האדומות", תומכי תכסין, ו"החולצות הצהובות" מתנגדיו. מהתקשורת זה נראה די פשוט, שתכסין הוא מנהיג עממי (פופוליסט, אם תרצו) שנהנה מתמיכת ההמונים ובעיקר העניים, והחולצות הצהובות הם אוסף של אליטות עם קשרים בצבא ובבית המלוכה, שרוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולהמשיך לעשוק את העם. יכול להיות שזה נכון. אבל כשאני מנסה להתעמק, זה הופך להיות מסובך יותר. חלק ממנהיגי החולצות הצהובות היו לכל האורך אויבי החונטה, ואת החולצות הצהובות הם לבשו כי הם גם אויבי תכסין לא פחות. מצד שני, כמה ממנהיגי החולצות האדומות כיום מתמודדים במפלגה שלכל הדעות מייצגת את החונטה. גם תכסין עצמו, כשמסתכלים על ההיסטוריה שלו, לא לגמרי ברור מה הוא מייצג. לא מדובר ממש באיזשהו מנהיג עממי; הוא היה ראש הממשלה לתקופה ארוכה לפני שהתחיל להסתכסך עם הממסד, ובכלל לא ברור אם האשמות השחיתות של החונטה נגדו לא מוצדקות.

המפלגות העיקריות בבחירות מחר יהיו: פואה תאי כאמור, מפלגת החולצות האדומות תומכי תכסין; פָּלַנְג פְּרָצַ'רַתּ, המפלגה שמייצגת (לא רשמית, אבל לכולם זה ברור) את החונטה; המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הימנית המסורתית של תאילנד שקצת יותר מיודדת עם החונטה אבל עדיין היא מפלגה דמוקרטית; ומפלגת העתיד החדש, מפלגה חדשה שהקים איש עסקים צעיר ומצליח ומשדרת התנגדות לחונטה בסגנון מערבי יותר ואולי מושחת פחות. הנה תשדיר בחירות של העתיד החדש שלא תבינו ממנו מילה, אבל אולי יכניס אתכם קצת לאווירת הבחירות:

אז מה מצב הדמוקרטיה בתאילנד כרגע? נראה די מעורפל. הבחירות מחר בבירור לא יהיו בחירות חופשיות באותו האופן שהבחירות בישראל חופשיות. השלטונות כל הזמן מאיימים ולפעמים מבצעים מעצרים והטרדות נגד מנהיגי אופוזיציה. השיטה הונדסה כך שכמעט בלתי אפשרי שתוקם ממשלה לגמרי אנטי־חונטה: קצת כמו החונטה הבורמזית השכנה, הם שיריינו לעצמם חלק מהפרלמנט כך שרק רוב מוחלט ועצום יכול להתגבר עליהם, וגם אזורי הבחירה שורטטו באופן שיעזור להם. מצד שני, בבירור לא מדובר בבחירות לא־חופשיות כמו ברוב הדיקטטורות בעולם – מפלגות אופוזיציה מתמודדות ועל־פי הסקרים צפויות לתוצאות טובות. עושה רושם שהחונטה כן מעוניינת בדמוקרטיה, כל עוד היא לא תעבור קווים אדומים כלשהם.

זה אולי נשמע רע (לפחות אני מקווה שזה נשמע רע. בזמן האחרון מדברים פה על "שומרי סף" כל־כך הרבה שאני לא בטוח עד כמה אנשים עדיין מעריכים דמוקרטיה), אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות. האם יכולה להתקיים בתאילנד כבר היום דמוקרטיה חופשית באמת? אולי. אבל צריך לזכור שדמוקרטיה במדינה שאיננה מפותחת כלכלית היא מצב נדיר מאוד, וצריך להיות זהירים בדרישות כאלה. וזה מביא אותנו למזרח התיכון.

כשאני מחפש מדינות אחרות להשוות אליהן את הדמוקרטיה התאילנדית, הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא תורכיה שלפני ארדואן. מדינה דמוקרטית בגדול, אבל מצולקת מאינספור הפיכות צבאיות. הממסד הצבאי רואה בעצמו מגן הרפובליקה, מגן הערכים הבסיסיים של המדינה, גם אם רוב העם לא מסכים איתם. הצבא ראה בעצמו ובהפיכות הצבאיות שלו חומת מגן נגד מה שיכול להרוס את המדינה בחסות הדמוקרטיה – האיסלאמיסטים. בתאילנד להערכתי המצב דומה, רק שבמקום רפובליקה חילונית כמאליסטית זו ממלכה שמרנית בודהיסטית, ובמקום האיסלאמיזם, האיום שהם דואגים ממנו הוא כנראה הסוציאליזם.

כדאי לזכור שתאילנד היא במידה מסוימת אי בודד בסביבה עוינת – במהלך המאה העשרים נפלו עוד ועוד שכנות שלה תחת המגף הקומוניסטי. קודם סין, אחריה וייטנאם ואיתה שתי שכנותיה הקרובות של תאילנד: לאוס וקמבודיה. היום כשרוב האנשים במערב זוכרים את מלחמת וייטנאם בתור איזו גחמה אלימה של ארצות־הברית, קל לשכוח את המוני הוייטנאמים, הקמבודים, הלאוסים וגם התאים שלחמו נגד הקומוניזם בניסיון להציל את ארצותיהם הקורסות; התאים הם היחידים שהצליחו. ואגב, מהתרשמותי הם עד היום גאים בהשתתפותם באותה המלחמה, בניגוד לאמריקאים. בהמשך גם בורמה נפלה לידי דיקטטורה סוציאליסטית, אם כי מסוג שונה ומוזר ודי מנותק מהסוציאליזם העולמי. בשכונה הזאת, יהיה קצת תמים להגיד שחונטה צבאית שמגבילה את הדמוקרטיה היא בהכרח הבעיה, ואם רק יהיו בחירות חופשיות אז תאילנד תהיה מדינה מתוקנת ושמחה.

אז איפה עובר הגבול? האם חונטה זה טוב או רע? אני מוכן לקבל את קיומו של משטר סמכותני כרע הכרחי, כל עוד הוא עונה על תנאי אחד – הוא מקדם את המדינה לכיוון הדמוקרטיה. הדוגמאות החיוביות המוצלחות ביותר הן טיואן ודרום־קוריאה: המשטרים הסמכותניים שעלו בהן אחרי מלחמות האזרחים שפיצלו את שתי המדינות לא היו דמוקרטיים בשום מובן; אבל בדיעבד אפשר להגיד בבירור שהם הניחו את הבסיס לדמוקרטיה שבסופו של דבר הפילה אותם. הם לא היו צדיקים; הם דיכאו את אותן התנועות הדמוקרטיות ואין שום דרך להצדיק את זה. אבל ברוב שנותיהם הם סיפקו למדינות שלהם את הפיתוח הכלכלי ובניית המוסדות שבלעדיהם אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה. מצד שני, לא חסרים משטרים סמכותניים שמתיימרים לשמור על המדינה מפני איזשהו רוע, אבל גם לא מציעים שום פיתוח לטווח ארוך; שום סיבה להאמין שיום אחד כבר לא יהיה צורך במשטר הסמכותני כדי לשמור על השלום במדינה. כשהם אומרים שהם שומרים על המדינה מהאלימות, הם אולי צודקים: ראינו את זה באביב הערבי. כשאותם הדיקטטורים נופלים, יכולות להיות תוצאות הרסניות. אבל אם הם לא עוזרים לפתור את הבעיה, הם רק דוחים את הפיצוץ הבלתי־נמנע.

אם החונטה בתאילנד היא מהסוג הראשון או השני, אני לא יודע עדיין. נראה מה יהיו תוצאות הבחירות ומה יקרה אחריהן. הסקרים נראים אקראיים לגמרי, כל אחד עם מספרים שונים לחלוטין מהאחרים, אז קצת קשה לצפות מה יקרה. ההערכה היא שמפלגת פואה תאי תזכה ברוב משמעותי מסך כל הקולות, אבל תחת השיטה שהונדסה במיוחד בשביל לחסום אותם, סביר להניח שתוקם ממשלה בראשות מנהיג החונטה פְּרָאיוּתּ, אולי בשיתוף המפלגה הדמוקרטית. נקווה שבטווח הארוך הדברים ישתפרו, ובכל מקרה – אל תתפתו לקבל ניתוחים פשוטים שיציעו לכם בתקשורת. מי שמציג את הפוליטיקה התאילנדית כמשהו פשוט – כנראה לא התעמק בפוליטיקה התאילנדית.

[1] או צ'ינאואת – עם שמות זרים יש התלבטות קבועה אם לכתוב בעברית כמו שכותבים בשפת המקור, או כמו שמבטאים. ובשפה התאית ההבדלים גדולים במיוחד – יש שם הרבה אותיות שנכתבות מסיבות היסטוריות אבל לא באמת מבוטאות. אז הכתיבה היא צ'ינאואטרה וההגייה היא משהו כמו צ'ינאואט.

מדריך מתוח לבחירות בפקיסתאן

זוכרים את הדרמה הפקיסתאנית שהצצנו אליה לפני כמה חודשים? הנה היא מגיעה לשיא. בשבוע הבא הבחירות, ועומד להיות מעניין.

לכאורה, התסריט היה מוכן מראש. נָוָאז שָׁרִיף הודח מראשות הממשלה בעקבות האשמות מפוקפקות בשחיתות (לא שהוא לא מושחת, אבל כנראה לא יותר מכל פוליטיקאי פקיסתאני אחר). בזמן שהוא בלונדון, מבקר את אשתו החולה, גוזר עליו בית המשפט תשע שנות מאסר. שריף רק צריך לצעוק קצת על רדיפה פוליטית, לשחרר כמה הצהרות דרמטיות, ולהישאר בגלות בלונדון בזמן שעִמְרָאן חָ'אן ומפלגתו זוכים בשלטון בתמיכת הצבא. אותו התסריט שראינו לדוגמה בתאילנד, שם השלטון הצבאי  שמח לאפשר למנהיגים הדמוקרטים המודחים לצאת לגלות נוחה במקום להישאר ולהפוך וקדושים מעונים.

אלא שנוואז החליט להפתיע, וכך גם כל סביבתו. לפני שבוע עלו נוואז ובתו מַרְיַם (אחת מהבכירות במפלגה – כזכור, פוליטיקה בדרום אסיה זה עניין משפחתי, עוד יותר מברוב העולם) על מטוס בדרכם חזרה לפקיסתאן, נכנסו לכלא בראש מורם, וסימנו לתומכיהם שלא מוותרים. מפלגת הליגה־המוסלמית־פלג־נוואז, כרגע בהנהגת שַׁהְבָּאז שריף (האח של), הולכת להתמודדות הזאת בכל הכוח. וכך הגענו למצב האבסורדי שמפלגת "הליגה המוסלמית" הממסדית, ששלטה שנים רבות באחת המדינות האיומות והאיסלאמיסטיות ביותר בעולם, מתוארת עכשיו במקומות רבים בתור התקווה הגדולה של העולם החופשי נגד האיסלאמיסטים, ונציגם הנוכחי – שחקן הקריקט החילוני עמראן ח'אן. לסרט הוליוודי זה היה מוזר מדי, אולי בבוליווד אפשר לדמיין תרחיש כזה.

אז בואו נתכונן לבחירות. בבחירות הכלליות עומדים לבחירה כל 342 המושבים בפרלמנט, והתחרות העיקרית היא בין שלוש המפלגות הגדולות – הליגה המוסלמית של נוואז, תנועת הצדק של ח'אן, ומפלגת העם הפקיסתאנית בהנהגת בִּילָּאוַל בּוּתּוֹ־זַרְדָּארִי (בנם של בנאזיר בותו האהובה ואסיף עלי זרדארי השנוא). כרגע, על פי הסקרים, נראה שמפלגת העם ממשיכה לדעוך בתור מפלגה לאומית, ונשארת בתור מפלגת שלטון סינדית. שליטת המפלגה על מחוז סינד נראית איתנה כתמיד, אבל ברמה הלאומית נראה שאין להם סיכוי, ונראה שבילאול מקבל את זה ומנסה לשמור על ממלכתיות, כנראה מתוך כוונה להיכנס לכל קואליציה שתסכים לקבל אותו (מה שסביר יותר עם הליגה מאשר עם תנועת הצדק – ח'אן בינתיים מדבר על "לשלוח את שהבאז וזרדארי (האב) לכלא").

וזה משאיר לנו את הליגה המוסלמית מול תנועת הצדק. על־פי ההערכות, הליגה ממשיכה לשלוט היטב ברוב מחוז פנג'ב, המחוז העיקרי של המדינה. אבל תנועת הצדק הולכת ומתחזקת. עם הרבה תמיכה מצעירים, עירוניים וחילונים, היא מסתמנת בתור המפלגה הכי "לאומית" מהשלוש – אומנם עם הרבה תמיכה בקרב הפשתונים (כמו עמראן ח'אן עצמו), אבל גם הרבה תמיכה שמפוזרת בכל מקום אחר. פרט לאלה, כמה מפלגות איסלאמיסטיות ומפלגות מיעוטים כאלה ואחרות ינסו להשיג כמה מושבים, וגם הרבה עצמאיים. תוצאות הבחירות הקודמות: 166 מנדטים לליגה, 42 למפלגת העם, 35 לתנועת הצדק, 24 למפלגה הלאומית המאוחדת (מפלגה סינדית, עוד נחזור אליה), 15 לגדולה מבין המפלגות האיסלאמיסטיות והשאר למפלגות קטנות ולעצמאיים.

כמובן, בחירות חופשיות זה לא ממש עומד להיות. פרשנים שונים חלוקים בשאלה עד כמה חזקה ובוטה הייתה ותהיה התערבות הצבא בבחירות, אבל אין מחלוקת על זה שהוא פועל במרץ לקידום תנועת הצדק והאיסלאמיסטים ולרמיסת הליגה המוסלמית והמפלגה הלאומית המאוחדת. הנ"ל, אגב, היא מפלגה סינדית שנשענה על קולות המוהאג'ירים (צאצאי המוסלמים ההודיים שעברו לפקיסתאן עם חלוקת הודו), ומנהיגהּ אלתאף חוסיין הסתכסך לאחרונה עם הצבא והתחיל לדבר על כמה איומה פקיסתאן וחבל שבכלל לא נשארנו בהודו המאוחדת. הצבא לא אהב את זה וכרגע, אחרי מסע דיכוי רחב היקף, אותו חוסיין הגולה בלונדון קורא לתומכיו להחרים את הבחירות. נראה שהצבא לא מתכוון לוותר – מעצרים, שליטה בתקשורת, הקמת "מפלגות בובה", אלימות, אפילו בפיגוע הענק בעצרת הבחירות בבלוצ'יסתאן יש מי שרואה מעורבות שלהם. לא כולם בטוחים אם הם בכלל "ירשו" למישהו אחר לנצח. מצד שני, גם על מלזיה אמרו דברים דומים.

אחד הדברים המעניינים לעקוב אחריהם הוא גם התפלגות הקולות במחוזות השונים. אחד האתגרים של פקיסתאן היא לשמור על זכות הקיום שלה בכלל כמדינה, ולא כאוסף של מדינות שונות ששונאות זו את זו. אם הם לא יצליחו לשנות את המצב שבו פנג'ב היא מדינת הליגה המוסלמית, סינד היא מדינת מפלגת העם, בלוצ'יסתאן היא אזור מלחמה והשאר הוא אוסף מפלגות חילוניות ואיסלאמיסטיות, הם ימשיכו לחיות בסכנה שהחלום של הימין ההודי על פירוק פקיסתאן לחלקים עוד יוכל להתגשם. ארבעת המחוזות של המדינה, פנג'ב, סינד, ח'ייבר־פח'תונח'אוה ובלוצ'יסתאן יבחרו גם את נציגיהם לפרלמנט הלאומי וגם את הפרלמנטים המחוזיים, ויהיה מעניין לראות את ההתפלגות בכל מחוז בנפרד.

הבחירות ב 25 ביולי, עקבו כאן אם יהיו עדכונים גדולים או בטוויטר לעדכונים קטנים.

המדריך הדרמטי לבחירות במלזיה

הרבה זמן לא דיברנו על בחירות. מלזיה הולכת לבחירות בעוד יומיים, וגם אם לא מדובר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות במיוחד, הן עומדות להיות מעניינות. בשנים האחרונות התחוללה שם דרמה ענקית שבישראל, עד כמה שידוע לי, לחלוטין לא דיברו עליה.

קודם כל, כמה מילים על למה זה מעניין. מבחינתי (ואולי אני מוטה בגלל החיבה שלי לטיולים בעולם), אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל בתקופה הזאת הוא השלמת ביסוס הלגיטימציה הבינלאומית שלה על־ידי העלמת ה"חורים השחורים" שיש לה בעולם – כל אותן המדינות שעדיין מסרבות לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה הדרגתית ויציבה במעמד הבינלאומי של ישראל ובכלכלתה, ומצד שני דעיכה במעמד כמה מהאידיאולוגיות הבינלאומיות שבשמן התחיל החרם של המדינות האלה נגד ישראל. זה אומר שככל שעובר הזמן, משתפרים הסיכויים להישגים בזירה הזאת, וחשוב שלא נשב בצד ונקבל את המצב הנוכחי כמובן מאליו. מלזיה היא אחת המדינות הגדולות והחשובות מבין החורים השחורים האלה, ואומנם אין ספק שממשלה ידידותית לישראל לא תצא מהבחירות האלה, אבל חשוב שנהיה ערניים לתהליכי עומק שקורים שם כדי שנדע לזהות ולעודד ממשלות עתידיות שכן יוכלו לשקול את זה.

נתחיל בתיאור קטן של מלזיה, מדינה שלא מדברים עליה הרבה בישראל. המדינה היא פדרציה קצת מסובכת, שמורכבת מתשע ממלכות/סולטאנויות בחצי האי המלאי (ג'וֹהוֹר, קֵדָח, כֶּלַנתַּן, נֱגֶּרִי סֱּמְבִּילָן, פָּהָאנְגּ, פֱּרָאק, פֱּרְלִיס, סֱלַנְגּוֹר, תֱּרֱנְגַּנוּ), שתי מדינות שאינן ממלכות בחצי האי (מַלָאכָּה ופֱּנָאנְגּ), שתי מדינות קצת נפרדות בצפון האי בורנאו (סַבָּאח וסָרָוָאק), ושלוש ערים פדרליות (קוּאָלָה לוּמְפּוּר, לַבּוּאַן, פּוּתְּרָגַ'יַה). עקרונית יש למלזיה מלך, שנבחר בהצבעת רוב על־ידי תשעת המלכים/סולטאנים של המדינות, אבל המשטר הוא פרלמנטרי והכוח יושב אצל ראש הממשלה שנבחר בבחירות רובניות בסגנון בריטי, כלומר המדינה מחולקת למחוזות בחירה, ומכל מחוז נבחר חבר פרלמנט אחד ברוב פשוט של המצביעים (בניגוד לשיטת הייצוג היחסי כמו בישראל, שבה כל המדינה היא מחוז בחירה אחד וההצבעה היא למפלגות).

עד כאן על הנייר. בפועל, המדינה היא לא דמוקרטית במיוחד, ונשלטה מאז הקמתה על־ידי אותו הזרם הפוליטי, שגלגולו הנוכחי הוא קואליציית החזית הלאומית, ובמרכזה מפלגת הארגון הלאומי המלאי המאוחד, בקיצור UMNO. המשטר בצורתו הנוכחית התבסס בתקופת שלטונו של מָהָאתִּיר מוּחַמַּד, ראש הממשלה החזק של מלזיה בשנים 1981 – 2003. הוא מזוהה בתור מי שהביא את המדינה למצבה הנוכחי – שילוב של פיתוח כלכלי לא רע ביחד עם שחיתות שלטונית, רדיפת האופוזיציה ואיזון עדין בין דיכוי המיעוט הסיני וההודי לטובת הרוב המלאי־מוסלמי, לבין טיפוח אותו המיעוט הסיני וההודי שבלעדיו לא היה פיתוח כלכלי. ממשיכו הנוכחי של מוחמד הוא נַגִ'יבּ רַזַק, שקיבל לידיו את השלטון ב 2009 ולא נראה שמתכונן לוותר עליו בקלות.

לכאורה אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד דיקטטורת עולם שלישי שלא תתקדם לשום מקום, אבל במלזיה יש גם אופוזיציה, אומנם נרדפת אבל לא זניחה. בעשור האחרון הם הולכים וצוברים הישגים, כולל הישגים פוליטיים, למרות דיכוי ממשלתי ברור ותחרות לא הוגנת. הגיבור הבולט ביותר של האופוזיציה הוא אַנוּאָר אִבְּרָאהִים – סגנו לשעבר של מהאתיר מוחמד ש"נפסל" יום אחד בגלל שהעז להיות עצמאי מדי. ב 1999 הוא נשלח לכלא בעקבות האשמות שחיתות שלרוב האנשים די ברור שהיו מופרכות, ובאשמת "מעשה סדום" מופרכת עוד יותר (כן, במלזיה הולכים על זה לכלא להרבה שנים). המעבר שלו למעמד קדוש מעונה עבור האופוזיציה חיזקה אותה מאוד, והתגבשה סביבו מפלגה חדשה שכיום נקראת מפלגת צדק העם (בקיצור PKR). אלה חברו למפלגת האופוזיציה הליברלית יותר שמזוהה עם המיעוט הסיני, מפלגת הפעולה הדמוקרטית (DAP), למפלגת האופוזיציה האיסלאמית PAS, ולעוד כמה מפלגות קטנות והקימו גוש אופוזיציה שזכה ללא מעט הישגים. כעבור כמה שנים אנואר השתחרר מהכלא, והוביל את הגוש להישג הגדול ביותר שלהם בבחירות הקודמות, ב 2013 – יותר מחמישים אחוזים מהקולות, אבל עם שיטת הבחירות הרובנית המעוותת (זוכרים שגם בבחירות בבריטניה ראינו תופעות כמו מיליוני קולות שסיפקו חבר פרלמנט אחד למפלגת העצמאות הבריטית, ושבריר מזה שסיפק עשרות חברי פרלמנט למפלגה הלאומית הסקוטית?), זה לא הספיק להם כדי להקים ממשלה. לקראת הבחירות הנוכחיות החזירה הממשלה את אנואר לכלא (תוך מיחזור אשמת מעשה הסדום), והמפלגה מתכוננת שוב להתמודד בראשות אשתו, וָאן עָזִיזָה.

אבל הסיפור עוד מסתבך – בסוף 2016 נפלה הפצצה. הגוש האופוזיציוני של PKR, DAP ו PAS, שכונה "ברית העם", התפרק אחרי שההתעקשות של האיסלאמיסטים על החלת חוקי שריעה לא הסתדרה עם הליברלים מהמפלגות האחרות. PKR ו DAP הקימו גוש חדש, עם שותף חדש ומפתיע – מפלגה חדשה שהתפצלה מתוך UMNO וקיבלה את השם "מפלגה מאוחדת לילידי מלזיה", או בקיצור "המאוחדת" (Bersatu). למה זו פצצה? כי בראש הפיצול הזה עומד צעיר בן 93, לא אחר מאשר מהאתיר מוחמד בכבודו ובעצמו, שקיבל אליו את הנהגת הגוש החדש, שבינתיים זכה לשם "ברית התקווה", ומבטיח שהגיע זמנו לחזור להנהגת המדינה, לצד תומכיו של האיש שאותו השליך לכלא עשרים שנה קודם לכן. אם זה היה סרט הוליוודי, היינו  אומרים שזה לחלוטין לא אמין.

מה יקרה עכשיו? נחכה ונראה. הממשלה העבירה חוק בחירות חדש שמעוות את מחוזות הבחירה עוד יותר לטובת הממשלה (מה שנקרא באנגלית Gerrymandering, וצריך מילה טובה בעברית שתתאר את זה), ולכאורה אפשר לצפות לעוד בחירות מושחתות שישאירו את המצב על כנו. מצד שני, האם מהאתיר מוחמד נכנס לזירה בגיל 93 כדי להפסיד? לא מדובר באיש אופוזיציה תמים שיקריב את עצמו מול ממשלה דורסנית. אם הוא נכנס למרוץ, ייתכן מאוד שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. האם האדם שלדעת רבים קלקל את הדמוקרטיה המלזית עומד לבוא ברגע האחרון ולהציל אותה (כולל, כפי שמקווים כמה חולמים, להעניק חנינה לאנואר ולתת לו את השלטון)? ואולי הוא פשוט בא כדי להעביר את השחיתות מצד אחד לשני, וליצור שלטון רקוב חדש עם שמות אחרים?

ודבר אחרון שאני חייב לכם – איפה עומדת ישראל בסוגייה הזאת? זה עניין קצת מסובך. המעמד של ישראל במלזיה, יותר מכל דבר אחר, הוא פשוט מוזר. מנהיגיה נשמעים מדי פעם בהצהרות אנטישמיות פרועות, מדי פעם בדיבורים מתונים ורגועים, ובדרך־כלל פשוט בהתעלמות כללית. מהאתיר מוחמד נודע בזמנו בתור אחד מהמנהיגים האנטישמיים והאנטי־ישראליים ביותר בעולם המוסלמי, נג'יב רזק לא מפספס הזדמנויות ל"סולידריות עם הפלסטינים" ושאר עמדות פאן־איסלאמיות שעוזרות לו להסיט תשומת לב מפרשיות שחיתות ולזכות בנקודות מול האופוזיציה האיסלאמית, ואפילו אנואר אבראהים שלכאורה לוהק בתפקיד "המתון" התבטא בעבר בעניין ה"קנונייה הישראלית־מלזית" שעומדת מאחורי ההאשמות נגדו. מצד שני, אנואר גם ספג ביקורת על דבריו בעבר לגבי זכותה של ישראל לביטחון במסגרת פתרון שתי מדינות, ורזק הואשם הרבה שבניגוד לדיבורים החריפים שלו, הוא מקיים יחסי מסחר ודיפלומטיה מתחת לשולחן עם ישראל. להערכתי, ותומכים בזה כל המפגשים שהיו לי בעבר עם מלזים – השנאה לישראל לא בוערת בעצמות המלזים בעוצמה רבה כמו בכמה ממדינות החורים השחורים האחרות, והרטוריקה המוגזמת מעידה יותר על התרבות הפוליטית במדינה מאשר על שנאה ממשית. אני לא בטוח אפילו במי אנחנו אמורים לתמוך בבחירות האלה, אבל דבר אחד אני יכול להגיד – כדאי לקוות שהדמוקרטיה תתחזק כמה שיותר במדינה. ככל שהתרבות הפוליטית תהפוך מפותחת ומתוחכמת יותר, ככה סיסמאות נגד ישראל יהפכו פחות מרשימות, והעם יצפה להישגים ממשיים. נאחל הצלחה למלזיה.

נחזור בעוד כמה ימים עם התוצאות – כמה הצליחה כל מפלגה, ברמה הלאומית וברמת כל מדינה, איזו ממשלה עומדת לקום ומה התגובות ברחוב.

תוצאות הבחירות באיטליה: ניצחון לעצבניים

זה אומנם היה בהתאם לציפיות, אבל לקיצוניות ביותר מבין הציפיות: המנצחים הגדולים של הבחירות באיטליה הם תנועת חמשת הכוכבים והליגה (לשעבר הליגה הצפונית). חמשת הכוכבים עם כמעט 33 אחוזים מהקולות, הימין עם 37% ומתוכם הליגה הופכת להיות מפלגת הימין הגדולה ביותר עם יותר מ 17% לעומת 14% לפורצה איטליה של ברלוסקוני (שאר ה4.5% לשותפה הזוטרה בקואליציית הימין, "אחיי איטליה"). כישלון מוחלט לשמאל עם פחות מ 19% למפלגה הדמוקרטית (מפלגת השלטון היוצאת), ועם כל שותפותיה שלא עוברות את אחוז החסימה.

מה כל זה אומר? קודם כל, שיש סיכוי טוב שאיטליה עומדת להיכנס לתקופה של בלגאן פוליטי וחוסר יכולת להקים ממשלה, כמו שראינו לאחרונה בגרמניה וספרד. בכלל לא ברור מי ימצמץ ראשון ויסכים לשתף פעולה עם היריבים; אף אחד משלושת המחנות לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף שניים מהם לא נראים מעוניינים להקים ממשלה ביחד. כרגע רוב ההימורים הם על ממשלת ימין עם תמיכה מהשמאל, אבל הכול עוד פתוח, והרעיון של ממשלה בשיתוף חמשת הכוכבים עדיין בתמונה.

דבר שני – זה אומר שחובבי האיחוד האירופי עומדים לישון רע מאוד בזמן הקרוב. חמשת הכוכבים והליגה הם שניהם זרמים פוליטיים מאוד עוינים לאידיאלים של האיחוד האירופי – הליגה, אחרי ששמה בצד (לפחות בינתיים) את הזהות המקורית שלה כמפלגה בדלנית של צפון איטליה, היא כיום מפלגת אנטי־הגירה שגרתית בסגנון שמוכר לנו ממפלגת החירות בהולנד או החזית הלאומית בצרפת. חמשת הכוכבים היא תנועה קצת יותר מקורית וייחודית לאיטליה, ומשלבת קצת פופוליזם כלכלי, מסר אנטי־הגירה מתון, והרבה אנטי־ממסדיות וקריאה מעורפלת ל"דמוקרטיה ישירה". למיטב ידיעתי אף אחד מהשניים לא תומך במפורש ביציאה מהאיחוד האירופי, אבל שניהם כנראה יתקעו הרבה מקלות בגלגלים של כל יוזמות האינטגרציה האירופאית החביבות כל־כך על הנהגת האיחוד, שהופך יותר ויותר להיות "איחוד גרמניה וצרפת, עם כמה תוספות".

דבר שלישי – הבחירות הראו עד כמה השבר בין צפון ודרום עדיין חי וקיים באיטליה. ברשומה הקודמת סיפרתי לכם שכל האיטלקים שאני מכיר מצביעים לחמשת הכוכבים; מסתבר שזה לא עניין מעמדי או תרבותי, זה פשוט נובע מכך שאני ממוקם בדרום איטליה. העיפו מבט על מפה שמציגה איפה הצביעו לכל מפלגה – כחול לימין, צהוב לחמשת הכוכבים, והכתמים האדומים המעטים לשמאל – הייתי אומר שאיחוד איטליה מעולם לא נראה רחוק יותר, ואני לא אופטימי לגבי עתיד המדינה (לא שלפני הבחירות הייתי אופטימי).

לעדכונים בזמן אמת על הימים האחרי ועל מאמצי הרכבת הממשלה, עקבו אחרי בטוויטר.