שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.

מודעות פרסומת

המדינה שלא רצתה להיות מדינה

בשנת 1971 כתב מייקל מורקוק את "טרילוגיית החרבות" שלו (די דכאונית ואלימה, לא מומלץ לעדיני הנפש), שמתרחשת (עד כמה שאני זוכר – עבר הרבה זמן מאז שקראתי) באיזשהו עולם רחוק ועתידי; היצורים התבוניים ששולטים בו הם שתי קבוצות של דמויי־אדם שהגיעו לפסגת התרבות וההשכלה, שורר ביניהם שלום תמידי, הם ריפאו את כל המחלות והם חיים מאות שנים, אותן הם מנצלים כדי לעסוק באומנות ולחיות בהרמוניה, עם אוכלוסייה הולכת ומתדלדלת מחוסר עניין בהתרבות. יום אחד, נודדים אליהם אוסף שבטים של בני־אדם פרימיטיביים ואלימים, ואותם היצורים העילאיים נכחדים כמעט מייד – הם נדהמים מהאלימות חסרת הטעם של אותם הפראיים, הם לחלוטין לא מוכנים ולא יודעים איך להתמודד עם זה.

אני לא יודע מה בדיוק היה הנמשל של מורקוק ב 1971 (אם בכלל היה – מה שתיארתי זה סוג של הקדמה קצרה לאוסף סיפורים מוזרים, זה לא החלק העיקרי של הספר), אבל כשמסתכלים על מערב אירופה כיום, לדוגמה בקריאת עיתונים בלגיים מאז המהומות בסוף השבוע האחרון, קשה שלא להרגיש שהמציאות עקפה אותו בגדול. עד כמה שהתרגלנו כבר למהומות אלימות כאלה בשכונות המהגרים באירופה, עדיין אפשר אולי להגיד שיש פה משהו קצת שונה – בדרך־כלל אנחנו שומעים או על פיגועי טרור, או על סכסוכים עם המשטרה, או על מלחמות כנופיות. את כל אלה אפשר איכשהו להכניס תחת קטגוריות "מלחמה" או "פשע" שאנחנו כבר מכירים. אבל אנשים ששורפים מכוניות ובוזזים חנויות במסגרת הפגנות שמחה? זה כבר מעבר למשהו מפחיד, או משהו מאיים. זה פשוט בלתי נתפס לאנשים תרבותיים. וכמו שניתן לראות, הם מתמודדים עם זה בערך באותו האופן כמו התרבויות הנובלות מפסקת הפתיחה של טרילוגיית החרבות. עם נסיונות הכחשה, או עם עיניים פעורות בתדהמה עד לרגע שבו החרב משספת את גרונם.

עיתונים בלגיים מעריכים שכמה מאות אנשים השתתפו במהומות. התוצאה, פרט למכוניות השרופות, החלונות השבורים והרכוש הגנוב: אפס עצורים, 23 פצועים, מתוכם 22 שוטרים. אני חלילה לא מעודד שוטרים לפצוע פושעים, אבל כשעימות אלים מסתיים עם אפס עצורים ומאזן פצועים 22-1 ל"טובת" השוטרים, אין ברירה אלא להסיק מסקנה – או שהשוטרים פוחדים, או שידיהם כבולות. הם לא רוצים להתעמת, או שמישהו מעליהם לא רוצה שהם יתעמתו עם אנשים אלימים ברחוב – הם מעדיפים לחכות ליום שאחרי ו"לבקש את עזרת הציבור" בזיהוי אנשים לפי תמונות, כדי שהם יוכלו לבקר אצלם ולבקש בנימוס שירשו להם לעצור אותם. עצורים עד עכשיו – ראפר אחד שמואשם ש"הסית למהומות בפוסט בפייסבוק". כי את זה המשטרה האירופאית מתרגלת יותר ויותר לעשות בשנים האחרונות – לעצור אנשים על פוסטים בפייסבוק. להתמודד עם אנשים אלימים זה יותר מדי.

וכמובן – הם ישלמו. משלמים פיצויים לסוחרים שרכושם נפגע. כי קל יותר לשלם כסף מאשר להתמודד עם אלימות. שר הפנים יקים ועדת חקירה, ושר ההגירה רוצה להקים יחידה מיוחדת שתלווה את המשטרה להתמודדות עם מהומות מהגרים. שניהם, אגב, פלמים – כמו העולם של מורקוק, גם בלגיה מחולקת לשתי קבוצות של אנשים תרבותיים; הפלמים שנוהגים להאשים את הווולונים בצרות האלה, והוולונים (כמו ראש עיריית בריסל שאחראי על המשטרה שם) שנוהגים לעצום עיניים ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. העיתון הפלמי ניוזבלאד מדבר עם שוטרים שמספרים על התנאים הבלתי אפשריים שלהם – אפס הכנה, מיעוט שוטרים, חוסר ציוד. אפילו אוטובוס להכניס אליו עצורים לא היה להם. וכמובן, הפחד. אסור לנסות לעצור מישהו כשאין מספיק אנשים, אחרת המתפרעים ינסו להתנגד בכוח – לא נראה שעולה למישהו הרעיון שאולי המשטרה צריכה להפעיל אלימות  מספיקה כך שהמתפרעים יפחדו מהשוטרים במקום להיפך.

חשוב להבהיר – זה לא שאני הייתי עושה את זה טוב יותר. ליבי באמת עם השוטרים המסכנים שלא מסוגלים להתמודד עם אלימות. אבל הבעיה היא שזה חלק ממשמעות החיים בארץ בעלת שלטון חוק – אנחנו משלמים מיסים למדינה ומכפיפים את עצמנו לחוקים שלה, בתמורה לזה שהיא מוצאת איכשהו אנשים שכן מוכנים להתמודד עם אלימות ולהגן עלינו מפניה, ונותנת להם את התמיכה שהם צריכים כדי לעשות את זה. אם המדינה לא עושה את זה, אז מה בעצם המשמעות שלה? בתרחיש כזה, אולי לא צריך לחכות שהפראים יהרסו את המדינה בעצמם; אולי הם פשוט יחשפו את חוסר התוחלת שבמדינה עד כדי כך שהיא פשוט תתפורר מעצמה.

ואנחנו כבר יכולים לנחש לאן זה יגיע. ככל שהמדינה תתפורר, יתחילו להציע להם כ"פתרון" את אותם הדברים שהם כרגע נכשלים בהגנה מפניהם. המדינה שלכם חלשה מדי, אלימות וחוסר ערכים שולטים ברחובות? איסלאם הוא הפתרון. הוא ירסן את המתפרעים.