דניאל הנן על הסיבות לברקסיט

קצת יותר משנה מאז משאל העם על הברקסיט, והתקשורת הבינלאומית ברובה עדיין רואה בזה איזושהי איוולת שהביאו עלינו דמגוגים וגזענים. לי אישית לא הייתה דעה מאוד חזקה בנושא, אבל בסופו של דבר כן אפשר להגיד שלו הייתי בריטי, הייתי מצביע בעד הברקסיט. מה שכן יש לי עליו דעה חזקה, זו הביקורת על נקיטת העמדה הבוטה של התקשורת. באף כלי תקשורת רציני לא ראיתי דיון ענייני ואובייקטיבי על הנושא, אלא רק רמות שונות של הטלת רפש על מחנה הברקסיט, מהערות על השיער של בוריס ג'ונסון ועד הפרצוף של נייג'ל פרג'. זה כבר היה גורם לי לפקפק ברעיון ההישארות באיחוד האירופי, עוד לפני סקירה של הנושאים עצמם.

אבל למזלי, אחד הדברים החשובים שעזרו לי בסופו של דבר להבין את הסיבות ההגיוניות לרצון לעזוב את האיחוד היה מי שעשוי בהחלט להיות הפוליטיקאי האהוב עלי ביותר באירופה, איש המפלגה השמרנית הבריטית דניאל הַנַן. הוא היה בין הדוברים הרהוטים ביותר של הרצון לעזוב את האיחוד האירופי, ומעקב אחרי הכתיבה שלו היה פיצוי הולם על הדמגוגיה שקיבלתי בנושא מהתקשורת. מכיוון שאני רואה עדיין הרבה אנשים בישראל שלא מבינים איך אפשר להתנגד לאיחוד האירופי מכל סיבה שהיא לא גזענות או לאומנות, החלטתי לבקש ממנו אישור לתרגם ולפרסם פה את אחד המאמרים שהוא פרסם, יותר משנה לפני משאל העם, שלדעתי נותן מבוא מוצלח לבעיות האיחוד האירופי. אני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, ממילא לא ממש משנה מה חושבים ישראלים על החלטת מדיניות בריטית, אבל אני רוצה לנסות לעזור להבין צד שני של מטבע שלא כל הישראלים נחשפים אליו.

תשעה מיתוסים על האיחוד האירופי / דניאל הנן

(פורסם במקור כאן בינואר 2015, מובא כאן בעברית באישור הכותב)

דניאל הנן הוא חבר הפרלמנט האירופי המייצג את דרום־מזרח אנגליה, ועיתונאי, סופר ושדרן. ספרו האחרון הוא איך המצאנו את החירות ולמה זה חשוב.

האיחוד האירופי הביא שלום לאירופה

האם האיחוד הוא הסיבה לשלום באירופה, או התוצאה של השלום שהגיע בעקבות הבסת הפשיזם, הפצת הדמוקרטיה והביטחון של נאט"ו?

טוב, קשה להתווכח על שאלות היפותטיות, אז בואו נשאל שאלה בסיסית יותר. האם איחוד עמים שונים במסגרת מדינית אחת בדרך־כלל גורם להם להסתדר יותר או פחות טוב? תראו את אזורי הסכסוך בכל רחבי העולם, מצ'צ'ניה לדרום־סודן, מקשמיר לאוקראינה. הגורם הנפוץ ביותר לסכסוכים הוא הרושם של אנשים שהם נכללו במדינה הלא נכונה.

ואם המקומות האלה רחוקים מדי, תראו את האיחוד האירופי עצמו. איזו השפעה הייתה לאירו על היחסים בין המדינות המשתתפות בו. הקשיבו למה שאומרים היוונים על הגרמנים ולהיפך. הייתם אומרים שהאינטגרציה הפוליטית ממתנת או מחריפה את הסכסוכים בין עמי אירופה?

האיחוד האירופי הוא אזור הסחר החופשי הגדול ביותר בעולם

למעשה, האיחוד בכלל איננו אזור סחר חופשי, הוא איחוד מכסים. זה אולי נשמע כמו הבדל טכני קטן, אבל הוא חשוב מאוד. אזור סחר חופשי הוא שוק משותף, שמאפשר לסחורות, שירותים, הון ולפעמים גם עובדים לנוע בחופשיות בתוכו. כך לדוגמה הם NAFTA בצפון אמריקה, EFTA באירופה ו ASEAN בדרום־מזרח אסיה. איחוד מכסים, לעומת זאת, מקיף את עצמו במכס משותף כלפי חוץ, ומנהל את כל המשא ומתן הכלכלי עם גורמים אחרים בשם המדינות החברות בו.

למה זה משנה? כי כל יבשת בעולם כיום נהנית מצמיחה כלכלית חוץ מאירופה. מדינות חברות באיחוד לא יכולות לחתום על הסכמי סחר דו־צדדיים, לדוגמה עם סין או הודו; אנחנו חייבים לחכות לבריסל שתחתום עליהם בשמנו. למדינה עם נטייה טבעית לסחר חופשי כמו בריטניה, זה חיסרון משמעותי, כי אנחנו למעשה נגררים למדיניות פרוטקציוניסטית ביוזמת קולנוענים צרפתיים, תעשייני טקסטיל איטלקים וכו'.

הסכמי הסחר החופשי של סין עם איסלנד ושוויץ נכנסו לתוקף ב 2014, אבל האיחוד האירופי אומר שאין לו תוכניות להסכם דומה. ארבע מדינות EFTA, בניגוד לועידה האירופית, כרגע מנהלות משא ומתן להסכם סחר חופשי עם הודו. בריטניה, למרות הקשרים המשפטיים, הלשוניים והאתניים לאותה המדינה הענקית, לא יכולה לחתום על הסכם איתה. ניתקנו את עצמנו משותפינו האנגלופוניים, וסגרנו את עצמנו בגוש הסחר המצטמצם היחיד בעולם.

האיחוד האירופי הגביר את התחרות

אולי אם לא נתייחס לפרוטקציוניזם הגלובלי של האיחוד. ומה לגבי הטענה שהוא לפחות מאפשר סחר חופשי ותחרותיות בתוך אירופה? נכון שהוא נפטר ממכסים פנים־אירופאים. אומנם יש עדיין כמה מגבלות – יש לי מצביעים שמנסים כבר עשרות שנים לעבוד כמדריכי סקי בצרפת או מורים לשפות באיטליה – אבל באופן כללי, קיים שוק חופשי בתוך האיחוד האירופי.

אבל הנה המלכוד: הוא קיים גם בשאר אירופה. איסלנד, אנדורה, האי מאן, מקדוניה, שוויץ, סרביה, איי פארו, אלבניה – כולם כלולים בתוך אזור הסחר החופשי האירופאי. בשנה שעברה, האיחוד חתם על הסכמי שותפות עם אוקראינה ומולדובה, מה שמשאיר רק מדינה אירופאית אחת – בלרוס – מחוץ לשוק המשותף. סחר חופשי וחברות באיחוד האירופי הם שני דברים שונים.

האיחוד האירופי מחזק את הדמוקרטיה

האומנם? בואו ניזכר ב 2011, כשראשי הממשלה הנבחרים של איטליה ויוון הודחו בהפיכות בתמיכת בריסל[1]. בשתי המדינות, הוזמנו בירוקרטים אירופאים לעמוד בראש מה שבפועל היה חונטות אזרחיות, שמטרתן הייתה לממש מדיניות כלכלית שהייתה נדחית בקלפי. או שניזכר בתגובת האיחוד בכל פעם שמשאל־עם מסתיים בהצבעה נגד העמקת האינטגרציה האירופאית, כמו שהיה בדנמרק, צרפת, אירלנד או הולנד[2]. דעת הקהל היא עבורם מכשול שצריך לעקוף, לא סיבה לשנות כיוון.

היהירות הזאת אולי לא צריכה להפתיע אותנו בהתחשב במבנה האיחוד. כל הכוח מרוכז בידי בירוקרטיה ממונה, שמחזיקה למרבה הפלא גם את סמכות הראשות המבצעת וגם הרשות המחוקקת. ז'אן־קלוד יונקר הוא האחרון בסדרה של ראשי ועידה שמונו אחרי שנבעטו החוצה על־ידי המצביעים במדינותיהם שלהם. מה הפלא שמוסדות כאלה נוטים לחשוד במה שהם מכנים "פופוליזם" ואנחנו מכנים "דמוקרטיה"?

האיחוד האירופי הוא כוח חיובי בעולם

רק בעולם ההודעות לעיתונות של הועידה, החלטות חברי הפרלמנט האירופי, ומסרים של המועצה. בעולם האמיתי, הוא מסרב לגבות אנשי אופוזיציה מתנגדי קסטרו בקובה, מממן את חמאס, ולמרבה הזוועה בוושינגטון – מודיע על נכונות למכור נשק לבייג'ין.

וזה לא הגרוע ביותר. אני לא יכול לחשוב על כל מדיניות שגורמת כל־כך הרבה עוני מיותר כמו מדיניות החקלאות המשותפת. הנזק שנעשה לכלכלות חקלאיות, בעיקר באפריקה, הוא הרסני. ביטול המדיניות לא יעלה אגורה אחת לאירופאים. להיפך, זה יוריד משמעותית את מחירי המזון, וכך יועיל לכולם, בעיקר לבעלי ההכנסות הנמוכות. אבל כמובן, זה אומר להעביר בחזרה סמכות מבריסל למדינות החברות באיחוד, אז זה לא יקרה.

אם לא האיחוד, המדינות לא ישתפו פעולה

זה אולי המיתוס המזיק ביותר מכולם. בכל פעם שנצביע על איזושהי מדיניות יקרה, בזבזנית או מושחתת של האיחוד, תומכי האינטגרציה יגידו מיד שבגלל שזו בעיה אירופאית, נדרש לה פתרון אירופאי. לא משנה שזה למעשה טיעון למען שיתוף פעולה כלל־עולמי, לא לאינטגרציה אירופאית. זה כולל את ההנחה האידיוטית שאם לא האיחוד, לא היה שיתוף פעולה בין המדינות.

כך, לדוגמה, תומכי האינטגרציה יאמרו, כאילו הם גילו איזושהי תובנה מקורית, ש"פושעים לא מתחשבים בגבולות בינלאומיים!". אכן הם לא, והרבה לפני שהאיחוד האירופי התחיל להרחיב את סמכותו ולהיכנס לתחום המשפט הפלילי בשנות התשעים, היו בתוקף הסכמים בינלאומיים רבים: אמנת האג, אינטרפול, הסכמי הסגרה, הסכמים להכרה בזמן ישיבה בכלא במדינות אחרות, וכו'. וכמו בתחום הפשע, כך גם בכל תחום אחר.

חשבו על הסכמים בינלאומיים שעוסקים, לדוגמה, במספרי טלפון בינלאומיים, או סודיות בבנקים, או דואר אוויר, או תוספי מזון מותרים. כל אלה עובדים בלי צורך בועידות או פרלמנטים. ולמעשה, כמו שהזכיר אוון פטרסון בחודש שעבר, אלה ה"שולחנות החשובים" האמיתיים שמהם בריטניה מודרת. נורבגיה או שוויץ מייצגות שם את עצמן, בזמן שבריטניה היא אחת מ 28 מדינות שמיוצגות על־ידי הועידה האירופית.

האיחוד האירופי תורם לשגשוג החברים בו

לפי קרן המטבע הבינלאומית, כל חלקי העולם צמחו ב 2014 חוץ מהאיחוד האירופי. אפריקה, אסיה, צפון ודרום אמריקה, ואוסטרליה כולן החלימו ממשבר 2008, אבל אירופה קיבלה שפעת שהיא לא מצליחה להתגבר עליה. למרבה התדהמה, גוש האירו עומד מול מיתון שלישי בשש שנים.

מי המדינות העשירות ביותר באירופה? מכון לֶגָּתּוּם, שמפרסם מדד שגשוג עולמי, מצביע על נורבגיה ושוויץ. האו"ם מנהל טבלת איכות חיים, שבוחנת לא רק עושר, אלא גם ידיעת קרוא וכתוב, תוחלת חיים, וכו'. גם שם, שתי המדינות שמחוץ לאיחוד מובילות. אולי כדאי להסיק משהו מהנתונים האלה.

האיחוד נותן השפעה למדינות החברות בו

לנורבגיה יש אוכלוסייה של חמישה מיליון, אבל הדיפלומטים שלה היו פעילים במשא־ומתן לשלום בדרום מזרח אסיה, סרי לנקה, סודאן, וישראל/פלסטין. באופן לא מפתיע, יש בדרך־כלל יותר השפעה למי שמנהל מדיניות חוץ משלו.

בכל מקרה, הרעיון שצריך להיות חלק מגוש גדול כדי להיות מוצלח לא משכנע. אם זה היה נכון, אז סין הייתה מצליחה יותר מהונג־קונג, אינדונזיה מסינגפור, והאיחוד האירופי, אם כבר, יותר משוויץ. מה שחשוב זה להתאים את המדיניות לצרכים המסוימים של האוכלוסייה.

רעיון הפדרליזם כבר מתחיל לדעוך

שלוש מילים. ז'אן. קלוד. יונקר.

[1] ראו כאן וכאן (הערת המתרגם)

[2] ראו כאן, כאן, כאן וכאן (הערת המתרגם)