אדון ברקסיט הולך לבקר חבר שלו בבריסל

הבחירות לפרלמנט האירופי הולכות ומתקרבות, וצפויות להיות חגיגה אמיתית. כמו שאמרתי בעבר, הפרלמנט האירופי כבר עכשיו מהווה (למרבה השעשוע) את אחת הבמות הבולטות והמרכזיות למתנגדי האיחוד האירופי על כל גווניהם, ועל פי הסקרים אלה צפויים להתחזק משמעותית בבחירות הבאות. קשה לנבא במדויק מערכת בחירות מורכבת כל־כך (למעשה שילוב של 28 מערכות בחירות שונות), אבל די בביטחון אפשר להגיד שצפויה התחזקות משמעותית למפלגת הליגה באיטליה, החזית הלאומית בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה ועוד הרבה מפלגות שמתנגדות בכל ליבן לאיחוד האירופי או לפחות לאליטה המנהיגה אותו כיום. סביר להניח שהן לא יזכו עדיין לרוב, אבל הן יהפכו מזרם קטן וכמעט שולי להיות האופוזיציה העיקרית.

מי שהולך ומסתמן בתור מנהיג המחנה הזה, לדעתי מנהיג קצת לא צפוי, הוא מתיאו סלביני. עד לפני הבחירות האחרונות באיטליה הוא היה אמור עדיין להיות השותף הזוטר של ברלוסקוני, נציג מפלגת ימין פופוליסטי שמתקדמת לאט לאט כמו רוב מקבילותיה ביבשת. במקום זה, קיבלנו כוכב על, שאומנם על הנייר מפלגתו היא השותפה הקטנה יותר בקואליציה השולטת באיטליה (מעליה תנועת חמשת הכוכבים, בעצמה מפלגה שנואה על פקידי האיחוד האירופי), אבל בפועל קל מאוד להתבלבל ולחשוב שהוא המנהיג האמיתי שם, ועל־פי הסקרים זה גם מה שיקרה בבחירות האיטלקיות הבאות. בהתאם, מפלגת הליגה צפויה להיות המרוויחה הגדולה מהבחירות האירופאיות הקרובות, וסלביני כבר מתחיל לנסות לגבש סביבו קואליציה של אירוסקפטיים מרחבי אירופה, שכרגע מפוזרים בכמה התארגנויות שונות.

תוספת מעניינת במיוחד לחגיגה היא בריטניה. ההתנהלות השערורייתית של ממשלת תרזה מיי מאלצת את הבריטים ללכת לקלפיות ולבחור נציגים לפרלמנט האירופי, שעדיין אמורים עקרונים לכהן שם רק כמה חודשים לקראת הברקסיט שבינתיים נדחתה. הנציגים הבריטים ממילא נטו להיות האירוסקפטיים ביותר בפרלמנט, ועכשיו זה עשוי להפוך להיות משעשע במיוחד. קול הברקסיט מתרחב ופונה לכיוונים חדשים – מפלגת העצמאות הבריטית, שסיפקה תחת הנהגת נייג'ל פרג' כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בפרלמנט, התפצלה לשניים. פרג' עצמו נטש את המפלגה אחרי שהפסיד בבחירות להנהגתה והתלונן על חיבור חזק מדי עם הימין הפופוליסטי, והקים במקומה את "מפלגת הברקסיט". מי שנשארים עם המותג של מפלגת העצמאות הבריטית, תחת הנהגת ג'רארד באתן, בכלל לא מתנגדים לאותה תדמית ימנית פופוליסטית, ומציגים את עצמם כמגיני הערכים הבריטיים הקלאסיים ואבירי חופש הביטוי, ובין השאר התחילו עם שיתוף פעולה עם טומי רובינסון השנוי במחלוקת. כל זה, בזמן שבמפלגה השמרנית יש עדיין אגף תומך ברקסיט חזק מאוד שעוד לא אמר את המילה האחרונה (ובמיוחד אני מקווה שישלח עדיין לפרלמנט האירופי את הפוליטיקאי החביב עלי, דניאל הנן).

יש אגב קווי דמיון בין הפיצול הזה לבין התהליך שקרה בהולנד: בשניהם ההצבעה הלאומית־אירוסקפטית התפצלה לשניים, כשפורצי הדרך הם מפלגות עממיות שמייצגות מעמדות נמוכים יחסית ושואבות לעתים קרובות מצביעי שמאל, ואז מצטרפת מפלגה לאומית־אירוסקפטית אליטיסטית יותר ששואבת מצביעים ממפלגות הימין הממסדיות. בהולנד זה קרה עם הקמת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה, בנוסף למפלגת החירות של חירט וילדרס; בבריטניה פרג' מסתמן בתור האירוסקפטי האליטיסטי שלוקח קולות מהשמרנים, ובאתן לוקח את המפלגה לכיוון עממי בתור מפלגת מעמד הפועלים, ומכוון לשאוב קולות מהלייבור.

חלק מעניין במיוחד בסוגייה הזאת הוא מקומם של כוכבי היוטיוב. בבחירות האחרונות בברזיל דיברתי על התקדים שקבעו שני כוכבי היוטיוב שהתמודדו שם – קים קתגירי וארתור דו־באל הצליחו למנף את הצלחת היוטיוב שלהם להצלחה ענקית בקלפיות, ונבחרו לפרלמנט עם מספרי קולות מהגבוהים ביותר שם. בינתיים נראה ששניהם די נהנים שם. כבר אז שאלתי אם זו רק ההתחלה, כי באותו הזמן הצטרפו כמה כוכבי יוטיוב בריטיים למפלגת העצמאות הבריטית – ועכשיו אנחנו עומדים לגלות את התשובה. שניים מהכוכבים האלה, קרל "סרגון האכדי" בנג'מין ומארק "הרוזן דאנקולה" מיכן התברגו לרשימת המפלגה לבחירות האלה, ומקווים להפוך לחברי פרלמנט אירופי ולקדם משם את הוצאת המדינה שלהם כמה שיותר מהר מהאיחוד.

זה מעניין במיוחד בשבילי כי אני מכיר כבר הרבה זמן את הערוץ של קרל בנג'מין, ומכבד אותו מאוד. יש לו נטייה לפרובוקציות ולפעמים לגסות רוח מסוימת, אבל בסופו של דבר מדובר באיש מתון ומשכיל, שערוץ היוטיוב שלו מספק שעות ארוכות של היכרות עם האידיאולוגיה שלו שהלוואי שהיו לכל מועמד לכל פרלמנט. השנאה העזה של התקשורת הממסדית אליו מספקת המחשה מצוינת של השפל שירדה אליו אותה התקשורת בשנים האחרונות (או שהיא תמיד הייתה שם ורק עכשיו אנחנו יכולים לדעת את זה?). בנג'מין נרדף ללא הרף על כמה בדיחות חסרות־טעם שהוא סיפר בעבר, כולל שקרים בוטים ועריכה שערורייתית להוציא מהקשרו כל דבר שהוא אומר. והוא מצדו דואג לרתום את זה לטובתו ולמצב את עצמו בתור המועמד ה"אנטי־פוליטיקלי־קורקט"; הוא הצהיר בעבר על הרצון שלו ללמוד מטראמפ איך לעשות את זה, קצת משעשע לאור העובדה שהוא סוג של חנון אינטלקטואל שיכול לדבר שעות על הפוליטיקה של "לוחמי החלל" או של "הטורף".

הבחירות ב 23 במאי, ואני משער שעוד תשמעו ממני בנושא.

דניאל הנן על הסיבות לברקסיט

קצת יותר משנה מאז משאל העם על הברקסיט, והתקשורת הבינלאומית ברובה עדיין רואה בזה איזושהי איוולת שהביאו עלינו דמגוגים וגזענים. לי אישית לא הייתה דעה מאוד חזקה בנושא, אבל בסופו של דבר כן אפשר להגיד שלו הייתי בריטי, הייתי מצביע בעד הברקסיט. מה שכן יש לי עליו דעה חזקה, זו הביקורת על נקיטת העמדה הבוטה של התקשורת. באף כלי תקשורת רציני לא ראיתי דיון ענייני ואובייקטיבי על הנושא, אלא רק רמות שונות של הטלת רפש על מחנה הברקסיט, מהערות על השיער של בוריס ג'ונסון ועד הפרצוף של נייג'ל פרג'. זה כבר היה גורם לי לפקפק ברעיון ההישארות באיחוד האירופי, עוד לפני סקירה של הנושאים עצמם.

אבל למזלי, אחד הדברים החשובים שעזרו לי בסופו של דבר להבין את הסיבות ההגיוניות לרצון לעזוב את האיחוד היה מי שעשוי בהחלט להיות הפוליטיקאי האהוב עלי ביותר באירופה, איש המפלגה השמרנית הבריטית דניאל הַנַן. הוא היה בין הדוברים הרהוטים ביותר של הרצון לעזוב את האיחוד האירופי, ומעקב אחרי הכתיבה שלו היה פיצוי הולם על הדמגוגיה שקיבלתי בנושא מהתקשורת. מכיוון שאני רואה עדיין הרבה אנשים בישראל שלא מבינים איך אפשר להתנגד לאיחוד האירופי מכל סיבה שהיא לא גזענות או לאומנות, החלטתי לבקש ממנו אישור לתרגם ולפרסם פה את אחד המאמרים שהוא פרסם, יותר משנה לפני משאל העם, שלדעתי נותן מבוא מוצלח לבעיות האיחוד האירופי. אני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, ממילא לא ממש משנה מה חושבים ישראלים על החלטת מדיניות בריטית, אבל אני רוצה לנסות לעזור להבין צד שני של מטבע שלא כל הישראלים נחשפים אליו.

תשעה מיתוסים על האיחוד האירופי / דניאל הנן

(פורסם במקור כאן בינואר 2015, מובא כאן בעברית באישור הכותב)

דניאל הנן הוא חבר הפרלמנט האירופי המייצג את דרום־מזרח אנגליה, ועיתונאי, סופר ושדרן. ספרו האחרון הוא איך המצאנו את החירות ולמה זה חשוב.

האיחוד האירופי הביא שלום לאירופה

האם האיחוד הוא הסיבה לשלום באירופה, או התוצאה של השלום שהגיע בעקבות הבסת הפשיזם, הפצת הדמוקרטיה והביטחון של נאט"ו?

טוב, קשה להתווכח על שאלות היפותטיות, אז בואו נשאל שאלה בסיסית יותר. האם איחוד עמים שונים במסגרת מדינית אחת בדרך־כלל גורם להם להסתדר יותר או פחות טוב? תראו את אזורי הסכסוך בכל רחבי העולם, מצ'צ'ניה לדרום־סודן, מקשמיר לאוקראינה. הגורם הנפוץ ביותר לסכסוכים הוא הרושם של אנשים שהם נכללו במדינה הלא נכונה.

ואם המקומות האלה רחוקים מדי, תראו את האיחוד האירופי עצמו. איזו השפעה הייתה לאירו על היחסים בין המדינות המשתתפות בו. הקשיבו למה שאומרים היוונים על הגרמנים ולהיפך. הייתם אומרים שהאינטגרציה הפוליטית ממתנת או מחריפה את הסכסוכים בין עמי אירופה?

האיחוד האירופי הוא אזור הסחר החופשי הגדול ביותר בעולם

למעשה, האיחוד בכלל איננו אזור סחר חופשי, הוא איחוד מכסים. זה אולי נשמע כמו הבדל טכני קטן, אבל הוא חשוב מאוד. אזור סחר חופשי הוא שוק משותף, שמאפשר לסחורות, שירותים, הון ולפעמים גם עובדים לנוע בחופשיות בתוכו. כך לדוגמה הם NAFTA בצפון אמריקה, EFTA באירופה ו ASEAN בדרום־מזרח אסיה. איחוד מכסים, לעומת זאת, מקיף את עצמו במכס משותף כלפי חוץ, ומנהל את כל המשא ומתן הכלכלי עם גורמים אחרים בשם המדינות החברות בו.

למה זה משנה? כי כל יבשת בעולם כיום נהנית מצמיחה כלכלית חוץ מאירופה. מדינות חברות באיחוד לא יכולות לחתום על הסכמי סחר דו־צדדיים, לדוגמה עם סין או הודו; אנחנו חייבים לחכות לבריסל שתחתום עליהם בשמנו. למדינה עם נטייה טבעית לסחר חופשי כמו בריטניה, זה חיסרון משמעותי, כי אנחנו למעשה נגררים למדיניות פרוטקציוניסטית ביוזמת קולנוענים צרפתיים, תעשייני טקסטיל איטלקים וכו'.

הסכמי הסחר החופשי של סין עם איסלנד ושוויץ נכנסו לתוקף ב 2014, אבל האיחוד האירופי אומר שאין לו תוכניות להסכם דומה. ארבע מדינות EFTA, בניגוד לועידה האירופית, כרגע מנהלות משא ומתן להסכם סחר חופשי עם הודו. בריטניה, למרות הקשרים המשפטיים, הלשוניים והאתניים לאותה המדינה הענקית, לא יכולה לחתום על הסכם איתה. ניתקנו את עצמנו משותפינו האנגלופוניים, וסגרנו את עצמנו בגוש הסחר המצטמצם היחיד בעולם.

האיחוד האירופי הגביר את התחרות

אולי אם לא נתייחס לפרוטקציוניזם הגלובלי של האיחוד. ומה לגבי הטענה שהוא לפחות מאפשר סחר חופשי ותחרותיות בתוך אירופה? נכון שהוא נפטר ממכסים פנים־אירופאים. אומנם יש עדיין כמה מגבלות – יש לי מצביעים שמנסים כבר עשרות שנים לעבוד כמדריכי סקי בצרפת או מורים לשפות באיטליה – אבל באופן כללי, קיים שוק חופשי בתוך האיחוד האירופי.

אבל הנה המלכוד: הוא קיים גם בשאר אירופה. איסלנד, אנדורה, האי מאן, מקדוניה, שוויץ, סרביה, איי פארו, אלבניה – כולם כלולים בתוך אזור הסחר החופשי האירופאי. בשנה שעברה, האיחוד חתם על הסכמי שותפות עם אוקראינה ומולדובה, מה שמשאיר רק מדינה אירופאית אחת – בלרוס – מחוץ לשוק המשותף. סחר חופשי וחברות באיחוד האירופי הם שני דברים שונים.

האיחוד האירופי מחזק את הדמוקרטיה

האומנם? בואו ניזכר ב 2011, כשראשי הממשלה הנבחרים של איטליה ויוון הודחו בהפיכות בתמיכת בריסל[1]. בשתי המדינות, הוזמנו בירוקרטים אירופאים לעמוד בראש מה שבפועל היה חונטות אזרחיות, שמטרתן הייתה לממש מדיניות כלכלית שהייתה נדחית בקלפי. או שניזכר בתגובת האיחוד בכל פעם שמשאל־עם מסתיים בהצבעה נגד העמקת האינטגרציה האירופאית, כמו שהיה בדנמרק, צרפת, אירלנד או הולנד[2]. דעת הקהל היא עבורם מכשול שצריך לעקוף, לא סיבה לשנות כיוון.

היהירות הזאת אולי לא צריכה להפתיע אותנו בהתחשב במבנה האיחוד. כל הכוח מרוכז בידי בירוקרטיה ממונה, שמחזיקה למרבה הפלא גם את סמכות הראשות המבצעת וגם הרשות המחוקקת. ז'אן־קלוד יונקר הוא האחרון בסדרה של ראשי ועידה שמונו אחרי שנבעטו החוצה על־ידי המצביעים במדינותיהם שלהם. מה הפלא שמוסדות כאלה נוטים לחשוד במה שהם מכנים "פופוליזם" ואנחנו מכנים "דמוקרטיה"?

האיחוד האירופי הוא כוח חיובי בעולם

רק בעולם ההודעות לעיתונות של הועידה, החלטות חברי הפרלמנט האירופי, ומסרים של המועצה. בעולם האמיתי, הוא מסרב לגבות אנשי אופוזיציה מתנגדי קסטרו בקובה, מממן את חמאס, ולמרבה הזוועה בוושינגטון – מודיע על נכונות למכור נשק לבייג'ין.

וזה לא הגרוע ביותר. אני לא יכול לחשוב על כל מדיניות שגורמת כל־כך הרבה עוני מיותר כמו מדיניות החקלאות המשותפת. הנזק שנעשה לכלכלות חקלאיות, בעיקר באפריקה, הוא הרסני. ביטול המדיניות לא יעלה אגורה אחת לאירופאים. להיפך, זה יוריד משמעותית את מחירי המזון, וכך יועיל לכולם, בעיקר לבעלי ההכנסות הנמוכות. אבל כמובן, זה אומר להעביר בחזרה סמכות מבריסל למדינות החברות באיחוד, אז זה לא יקרה.

אם לא האיחוד, המדינות לא ישתפו פעולה

זה אולי המיתוס המזיק ביותר מכולם. בכל פעם שנצביע על איזושהי מדיניות יקרה, בזבזנית או מושחתת של האיחוד, תומכי האינטגרציה יגידו מיד שבגלל שזו בעיה אירופאית, נדרש לה פתרון אירופאי. לא משנה שזה למעשה טיעון למען שיתוף פעולה כלל־עולמי, לא לאינטגרציה אירופאית. זה כולל את ההנחה האידיוטית שאם לא האיחוד, לא היה שיתוף פעולה בין המדינות.

כך, לדוגמה, תומכי האינטגרציה יאמרו, כאילו הם גילו איזושהי תובנה מקורית, ש"פושעים לא מתחשבים בגבולות בינלאומיים!". אכן הם לא, והרבה לפני שהאיחוד האירופי התחיל להרחיב את סמכותו ולהיכנס לתחום המשפט הפלילי בשנות התשעים, היו בתוקף הסכמים בינלאומיים רבים: אמנת האג, אינטרפול, הסכמי הסגרה, הסכמים להכרה בזמן ישיבה בכלא במדינות אחרות, וכו'. וכמו בתחום הפשע, כך גם בכל תחום אחר.

חשבו על הסכמים בינלאומיים שעוסקים, לדוגמה, במספרי טלפון בינלאומיים, או סודיות בבנקים, או דואר אוויר, או תוספי מזון מותרים. כל אלה עובדים בלי צורך בועידות או פרלמנטים. ולמעשה, כמו שהזכיר אוון פטרסון בחודש שעבר, אלה ה"שולחנות החשובים" האמיתיים שמהם בריטניה מודרת. נורבגיה או שוויץ מייצגות שם את עצמן, בזמן שבריטניה היא אחת מ 28 מדינות שמיוצגות על־ידי הועידה האירופית.

האיחוד האירופי תורם לשגשוג החברים בו

לפי קרן המטבע הבינלאומית, כל חלקי העולם צמחו ב 2014 חוץ מהאיחוד האירופי. אפריקה, אסיה, צפון ודרום אמריקה, ואוסטרליה כולן החלימו ממשבר 2008, אבל אירופה קיבלה שפעת שהיא לא מצליחה להתגבר עליה. למרבה התדהמה, גוש האירו עומד מול מיתון שלישי בשש שנים.

מי המדינות העשירות ביותר באירופה? מכון לֶגָּתּוּם, שמפרסם מדד שגשוג עולמי, מצביע על נורבגיה ושוויץ. האו"ם מנהל טבלת איכות חיים, שבוחנת לא רק עושר, אלא גם ידיעת קרוא וכתוב, תוחלת חיים, וכו'. גם שם, שתי המדינות שמחוץ לאיחוד מובילות. אולי כדאי להסיק משהו מהנתונים האלה.

האיחוד נותן השפעה למדינות החברות בו

לנורבגיה יש אוכלוסייה של חמישה מיליון, אבל הדיפלומטים שלה היו פעילים במשא־ומתן לשלום בדרום מזרח אסיה, סרי לנקה, סודאן, וישראל/פלסטין. באופן לא מפתיע, יש בדרך־כלל יותר השפעה למי שמנהל מדיניות חוץ משלו.

בכל מקרה, הרעיון שצריך להיות חלק מגוש גדול כדי להיות מוצלח לא משכנע. אם זה היה נכון, אז סין הייתה מצליחה יותר מהונג־קונג, אינדונזיה מסינגפור, והאיחוד האירופי, אם כבר, יותר משוויץ. מה שחשוב זה להתאים את המדיניות לצרכים המסוימים של האוכלוסייה.

רעיון הפדרליזם כבר מתחיל לדעוך

שלוש מילים. ז'אן. קלוד. יונקר.

[1] ראו כאן וכאן (הערת המתרגם)

[2] ראו כאן, כאן, כאן וכאן (הערת המתרגם)

היהירות המסוכנת של ההנהגה האירופאית

גי ורהופשטט, אחד הבכירים והמפורסמים מהבירוקרטים האירופאים וממקדמי רעיון "ארצות הברית של אירופה", כתב מאמר שבו הוא טוען שרק הידוק האיחוד יוכל "לנצח" את הלאומנים האירופאים. קצת לא נעים להיטפל אליו כי העמדה הזאת כל־כך מקובלת בסביבה שלו (למעשה, המאמר הזה הכיר לי את האתר Project Syndicate שמכיל הרבה מאוד כתיבה מהסוג הזה), אבל ניקח אותו כדוגמה מייצגת.

אני מעדיף לא להתחיל דיון בשאלה האם לאומיות היא דבר טוב או רע. בניגוד לרוב האנשים שמבקרים את הבירוקרטיה האירופאית, אני דווקא אוהב את הגישה האנטי־לאומית של ורהופשטט וחבריו. ודווקא מהסיבה הזאת מפריע לי כל־כך לראות את הגישה שלו. כי יש לי חשד כבד שהידוק האיחוד האירופי לא "ינצח" את "סרטן הלאומנות", כפי שמגדיר אותו ורהופשטט, ובכלל לא ברור לי מה ה"ניצחון" הזה אמור להיות. במקום זה, יש לי תחושה חזקה שהגישה הזאת עומדת להביא את האיחוד האירופי, והגישה האנטי־לאומית שהוא מציג, לקריסה מוחלטת תוך לא הרבה שנים.

לעניינינו – הבעיה המרכזית היא שאותו ה"סרטן" שורהופשטט מדבר עליו הוא בערך חצי מאוכלוסיית אירופה. הפקידות האירופאית, וחלקים נרחבים מהתקשורת האירופאית והבינלאומית (כולל הישראלית), התייאשו לגמרי מלדבר עם אותם אנשי ה"סרטן" – במקום לדבר איתם, הם מעדיפים לדבר עליהם. במקום להתחשב בדיעות שלהם, מעדיפים לשאול איך לתקן אותם. אחרי הבחירות המחוזיות האחרונות בצרפת צפיתי בחדשות הצרפתיות – ההרגשה הייתה שלא מדובר בבחירות אלא בפלישת הברברים לאימפריה הרומית. הפרשנים לא דיברו על הבחירה שבחרו האזרחים, אלא שאלו "במה חטאנו" – איך יכול להיות שכל־כך הרבה אנשים בחרו בבחירה הלא נכונה, ומה אפשר לעשות בשביל למנוע אסון כזה בעתיד. ההרגשה הכללית הייתה ברורה – המפלגה הסוציאליסטית והרפובליקנים אומנם התחרו זו בזו, אבל שתיהן עדיין "משלנו". החזית הלאומית, לעומת זאת, היא "הם". היא הסרטן. אותו הדבר בדיוק חזר עם הבחירות האחרונות לנשיאות אוסטריה – חצי מהמצביעים בחרו במה שמנהיגי אירופה הבהירו שהיא הבחירה ה"לא נכונה". כמעט בכל מערב אירופה הולכות ומתחזקות המפלגות ה"לא נכונות" האלה, ובמזרח אירופה – מדינות שלמות נמצאות במסגרת ה"סרטן" הזה. הונגריה כבר מזמן נמצאת באיחוד האירופי על הנייר בלבד, ובבחירות האחרונות הצטרפה גם פולין. רוב המצביעים במדינות האלה בחרו בלאומיות, ונכון לעכשיו התשובה של מנהיגי אירופה היא לעצום עיניים ולקוות שהם יעלמו.
רואים את התופעה הזאת היטב גם בתקשורת הישראלית, בעיקר עם סערת הברקסיט האחרונה – כל כתבי ופרשני החוץ הישראלים שראיתי תיארו את האירועים באופן אחד – אסון שהביאו על עצמם מצביעים חסרי השכלה, בעידוד פוליטיקאים דמגוגים, וגזענים. בשום שלב לא ראיתי מישהו מעלה על דעתו שאולי הייתה הצבעה דמוקרטית והמצביעים בחרו באפשרות לגיטימית אחת על פני אפשרות לגיטימית אחרת. השאלה הייתה כרגיל – איפה הם טעו. איך האפשרות הלא־נכונה הצליחה להשתלט על דעת המצביעים. עד כדי כך נמוך הם ירדו שפעמיים בנפרד שמעתי את הטענה המחרידה שהמצביעים המבוגרים הצביעו בחוסר אחריות "והם לא יצטרכו לחיות הרבה זמן עם התוצאות". על טיעוני מנהיגי מחנה הברקסיט דיברו הרבה פחות משדיברו על השיער המצחיק של בוריס ג'ונסון או על הפרצוף הלא־מוצא־חן־בעיניהם של נייג'ל פרג'.

אפשר לעצור ולשאול, אולי הם צודקים? אולי הלאומנות היא אכן סכנה חמורה לשלום ולשגשוג באירופה, ואולי הם יכולים להחזיר אותנו לתקופות אפלות ולשנאה הדדית?

לדעתי התשובה היא לא, אבל יותר חשוב – זה לא משנה. הדברים שמדאיגים את האליטה האירופאית בעניינים האלה בהחלט מדאיגים גם אותי, ואני נמצא בצד שלהם כמעט בכל דבר – לו הייתי צריך לבחור מי ינהל את המדינה / עיר / ארגון היקרים ללבי, סביר מאוד להניח שהייתי בוחר את גי ורהופשטט על פני מרין לה־פן, ויקטור אורבן או נייג'ל פרג'. אבל לא הם אלה שזוכים לבחור. זכות הבחירה נמצאת אצל כל אזרחי אירופה, ומי שמתעלם עכשיו מחצי מהם ורואה בהם "סרטן", עומד לזכות להפתעה מאוד לא נעימה כשה"סרטן" הזה ינצח בבחירות ויעיף אותו מכל מסדרונות השלטון. הסקרים לא משקרים – אלא אם יהיה שינוי מגמה משמעותי, מפלגות לאומיות / לאומניות עומדות להתחזק באופן משמעותי מאוד בשנים הקרובות (בפוסט קודם ראינו את זה בהולנד, ובעתיד נסקור גם מדינות אחרות). ולמה שלא יתחזקו? מי שתומך באירופה, הלאומנים ממשיכים לחזר אחריו ולשכנע אותו לעבור לצד שלהם. מי שתומך בלאומיות, האירופאים מקיאים אותו החוצה ורואים בו סרטן. הם ויתרו מזמן על הניסיון להסביר למה הם צודקים, ועברו לניתוחים פסיכולוגיים של אלה שלא מסכימים איתם. כי מבחינתם, מובן מאליו שהם צודקים. מי שלא מסכים, הרי ברור שהוא חסר השכלה מדי, מקופח מדי, אולי הטעו אותו דמגוגים רעים. לא יכול להיות שהוא פשוט לא מסכים כי יש לו דעה אחרת

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? את זה הראה לנו היטב דיויד קמרון. האיש שהושפל ובוזה על ידי כלי התקשורת על איך שהוא הפסיד, טעה בחישוב, הימר על עתיד המדינה שלו – אבל בפועל, הוא גם האיש שהמדינה שלו נראית כמו אחת היחידות שתישאר עם מפלגה מסורתית, אחראית וסובלנית בשלטון בלי שום סכנה. כתבי חוץ ישראלים יכולים לעורר אצלכם את הרושם שהוא הכריז על משאל העם הזה כאיזו מין גחמה, אולי איזו תמימות שגרמה לו להעביר את ההחלטה לעם ולא לפוליטיקאים. האמת היא שאם לא משאל העם הזה, בריטניה הייתה היום במצב דומה מאוד לזה של צרפת, הולנד, או איטליה – מדינה עם חוסר אמון הולך וגובר במוסדות השלטון, שמיתרגם לאט לאט לעלייה בתמיכה במפלגות אנטי־ממסדיות, ובמקרה הזה מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP). עם ההבטחה למשאל העם, מפלגת העצמאות הבריטית קיבלה כמעט ארבעה מיליון קולות, 12.7% בסך הכול. אם לא היה משאל העם מטעם המפלגה השמרנית, כמה מהמצביעים האנטי־אירופאים היו עוברים להצביע למפלגת העצמאות? כמה חברי פרלמנט מהמפלגה השמרנית היו פורשים ומנסים לקדם יציאה מהאיחוד האירופי במסגרת אחרת? 12.7% זה יותר ממה שקיבלה בבחירות האחרונות מפלגת החירות ההולנדית, שבבחירות הקרובות צפויה לטפס לעמדת המפלגה הגדולה ביותר במדינה בהפרש גדול. אז מה עדיף לבריטים, קצת לאומיות אחראית עכשיו בהנהגת המפלגה השמרנית, או לחכות עוד כמה שנים ולקבל את נייג'ל פרג' בראשות הממשלה?.

ולא רק נפילת ההנהגה הפוליטית צריכה להדאיג אותנו. אם נאבד את פרנסואה הולנד לטובת מרין לה־פן, או את מארק רותה לטובת חרט וילדרס, לא נראה לי שנזיל הרבה דמעות, גם אם אירופה תהפוך למקום פחות נעים. אבל הסכנה הגדולה ביותר עם ההוקעה האוטומטית של כל מי שמסרב להתיישר עם משטרת האנטי־לאומיות, היא שהגישה הזאת גורמת לנו לשכוח מהפשיזם האמיתי. אם כל לאומנות הופכת לפשיזם, אם כל מי שרוצה לדבר על חוקי הגירה הוא גזען, אז כנראה שכולם אותו הדבר, לא? והגישה הזאת מסוכנת, כי פשיזם אמיתי קיים עדיין באירופה. מפלגות כמו השחר הזהוב ביוון, או יוביק בהונגריה הן מפלגות פשיסטיות, גזעניות ואלימות לכל דבר. אבל כשהמנהיגים מסבירים לנו שפשיזם זה כשמרין לה־פן אומרת שזה לא טוב שיש שכונות בפריז שהמשטרה פוחדת להיכנס אליהן, מה יגידו על פשיסטים אמיתיים? כשחצי מאוכלוסיית צרפת מתכוננת להצביע למפלגה שאומרים עליה שוב ושוב שהיא פשיסטית, למה שלא יצביע גם למפלגות גרועות יותר? מי שאיבד את אמינותו, מי שצעק "זאב" יותר מדי, כבר לא יוכל לעשות כלום כשהזאב האמיתי יגיע.

כמובן שכל זה לא קורה רק באירופה. מי שרואה את עליית דונלד טראמפ או רודריגו דותרתה ולא שואל את עצמו במה הם צודקים שגורם לכל־כך הרבה אנשים להצביע עבורם, סופו כנראה להיכחד ביחד עם הפדרציה האירופאית. ואולי יש פה גם איזשהו לקח רלוונטי לאיזושהי דמוקרטיה קטנה מהמזרח התיכון, שאולי גם היא ראתה מעמד פוליטי שכל־כך התרגל להיות צודק, שהתחיל לחשוב שכל מי שמצביע נגדו הוא פשיסט שאין טעם להתדיין איתו? את זה נשאיר כחומר למחשבה לקוראים.

אחרי הברקסיט – מבוא לפוליטיקה הולנדית

אחרי ההצבעה הבריטית לעזיבת האיחוד האירופי אפשר כבר להגיד שהאיחוד האירופי עומד להילחם על קיומו בשנים הקרובות, והזירה הבאה תהיה כנראה הולנד. בעוד פחות משנה (מרץ 2017) הם הולכים לבחירות כלליות, והסקרים צופים רעידת אדמה פוליטית רצינית, ומשאל־עם על יציאת הולנד מהאיחוד עומד להיות אחד הנושאים המרכזיים על הפרק. זה אומר שבעוד כמה חודשים הטלוויזיה שלכם עומדת להיות מוצפת בפרשנים שמנסים להסביר לכם בחמש דקות פוליטיקה מסובכת ולבטא שמות הולנדיים מוזרים, אז בואו ננסה להתחיל כבר עכשיו כדי להבין את זה טוב יותר. וצריך לא מעט הכנה, כי הפוליטיקה ההולנדית היא דבר מוזר ומסובך. נראה לי שלא הרבה אנשים היו מייחסים להולנד דברים כמו ריבוי מפלגות דתיות (כולל אחת שקוראת במפורש ל"מדינת הלכה" נוצרית־קלוויניסטית), הצבעות מחאה אופנתיות ורציחות פוליטיות, אז הגיע הזמן להיות מופתעים.

השיטה הפוליטית בהולנד היא ריבוי מפלגות, כמו בישראל. והמערכת הפוליטית מבולגנת עוד יותר מאשר בישראל, עם המוני מפלגות קטנות וממשלות קואליציה מורכבות. הנה תוצאות סקרים שפורסמו בימים האחרונים על מספר המנדטים שצפויה לקבל כל מפלגה, בהשוואה למספר המנדטים כיום (מתוך 150 חברי פרלמנט). אם שמות המפלגות לא אומרים לכם הרבה אל תדאגו, בינתיים שימו לב בעיקר להבדלים העצומים בין המצב כיום לבין התוצאות הצפויות. אלא אם הדברים ישתנו באופן משמעותי מעכשיו עד הבחירות, כבר אפשר לנחש שעומד להיות שם סוג של מהפך:

מנדטים כיום מנדטים לפי סקר Peil מנדטים לפי סקר Ipsos
המפלגה הליברלית (VVD) 41 24 27
מפלגת העבודה (PvdA) 38 9 12
מפלגת החירות (PVV) 15 35 28
המפלגה הסוציאליסטית (SP) 15 15 14
נוצרים־דמוקרטים (CDA) 13 17 19
דמוקרטים 66 12 13 19
האיחוד הנוצרי (CU) 5 6 5
שמאל ירוק (GL) 4 16 10
המפלגה הרפורמיסטית (SGP) 3 3 4
מפלגת בעלי־החיים (PvdD) 2 4 5
מפלגת הגימלאים (50+) 2 6 7

(הנתונים מכאן)

אבל הולנד כנראה לא מעניינת אתכם יותר מדי בפני עצמה – השאלה הגדולה היא איך המהפך הזה משתלב עם רעיון נטישת האיחוד האירופי (שכפי שבטח ניחשתם, כבר קיבל שם אופנתי משלו, ה Nexit). אם יש דבר אחד שהישראלי הממוצע יודע לגבי הפוליטיקה ההולנדית, זה כנראה על האיש הזה:

(התמונה מחשבון הטוויטר שלו)

חֶרְט וִילְדֶרְס הוא ראש מפלגת החירות, ומי שבלי ספק יעמוד (ועומד כבר עכשיו) בראש המחנה ליציאה מהאיחוד. כמו שרואים בטבלה שלמעלה, הסקרים צופים לו זינוק עצום, עד כדי הפיכת מפלגתו למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. אבל כמו שאנחנו מכירים מישראל, תואר "המפלגה הגדולה היותר" שווה מעט מאוד אם אי אפשר להקים קואליציה. וילדרס לא ידוע כפוליטקאי אדיב ופשרן, שיודע להסתדר עם אחרים – מפלגת החירות מעולם לא הייתה חלק מקואליציה, רק פעם אחת היא תמכה מבחוץ בממשלת מיעוט של הליברלים והנוצרים־דמוקרטים, וגם את הממשלה הזאת וילדרס פירק באמצע הקדנציה אחרי סכסוך בנושא פנסיות. האם יש לו סיכוי להקים קואליציה שתתמוך במשאל־עם ליציאה מהאיחוד?

בשביל לענות על זה, נצטרך לראות מה מצב התמיכה של שאר המפלגות ברעיון משאל־העם. בינתיים הדיון הציבורי בנושא לא מספיק נרחב כדי שלכל מפלגה תהיה עמדה רשמית, אבל רעיון כללי נוכל לקבל מסקר שהתפרסם לאחרונה על התמיכה ברעיון משאל העם בין מצביעי מפלגות שונות:

PVV VVD CDA D66 PvdA SP GL 50+
נגד משאל עם 7% 84% 82% 92% 95% 49% 97% 51%
בעד עזיבת האיחוד 89% 13% 13% 5% 3% 43% 2% 49%
נגד עזיבת האיחוד 7% 79% 77% 90% 91% 48% 93% 42%
לא יודעים 4% 8% 10% 5% 6% 9% 5% 9%

(הנתונים מכאן)

אני לא יודע למה חלק מהמפלגות לא מופיעות שם – מפלגת האיחוד הנוצרי נחשבת חשדנית כלפי האיחוד האירופי, המפלגה הרפורמיסטית היא מפלגה מוזרה שתומכת בתיאוקרטיה קלוויניסטית ומעולם לא השתתפה בממשלה כלשהי, והמפלגה למען בעלי החיים, שלמרות שמה דווקא משתדלת להיות מפלגה רצינית שעוסקת בכל הנושאים שעל סדר היום, נראה שיש להם הסתייגויות רציניות מהאיחוד. בכל מקרה, אם נסתכל על כל המפלגות עם אחוזים משמעותיים בעד משאל־עם, ברור שגם אם החבורה המוזרה הזאת (ליברלים, דתיים, ירוקים, סוציאליסטיים – לא ממש שותפות טבעית להקמת ממשלה) הייתה מתאחדת ומקימה קואליציה, הסקרים הנוכחיים משאירים אותם הרבה מתחת ל 76 המנדטים הנחוצים. כלומר, אם לא יהיו שינויים משמעותיים בדפוסי ההצבעה, האפשרות היחידה למשאל־עם על יציאת הולנד מהאיחוד תהיה תרחיש בסגנון אנגליה – ממשלה שברובה לא רוצה יציאה מהאיחוד, אבל מסכימה למשאל־עם כדי לרצות את האוכלוסייה שבבירור לוחצת בכיוון. אומנם כרגע המפלגות המרכזיות לא מתבטאות בכיוון, אבל נחכה ונראה. ייתכן מאוד שהסקרים המחמיאים כל־כך למפלגת החירות ישכנעו כמה מפלגות אחרות שאין מנוס מלסגת קצת מהעמדה הפרו־אירופית המוחלטת שלהם.

ואם יהיה משאל, מה יהיו התוצאות שלו? ההיסטוריה לא נראית אופטימית במיוחד לחובבי האיחוד. בשני המקרים שבהם אזרחי הולנד קיבלו הזדמנות להצביע על משהו שקשור לאיחוד האירופי, הם הצביעו נגד, אפילו נגד דעתן של כמעט כל המפלגות בפרלמנט. ב 2005 הוכרז משאל עם לאישור אמנת ליסבון, מה שהיה אמור להפוך לסוג של חוקה לאיחוד האירופי. ההולנדים, וקצת לפניהם הצרפתים, הצביעו במשאלי־עם נגד האישור (בתגובה, האיחוד ניסח את ההסכם מחדש והפעם דרש לאשר אותו רק בפרלמנטים, בלי משאלי־עם; החלטה שעד היום היא אחת התלונות העיקריות של מתנגדי האיחוד). ורק לפני כמה חודשים הם הפתיעו עם פרשה מוזרה אחרת – קבוצת ארגונים שסולדים מהאיחוד האירופי הצליחו לאסוף חתימות לארגון משאל עם נגד הסכם בין האיחוד לבין אוקראינה (נושא שנבחר שאופן שרירותי כמעט לחלוטין, פשוט כדי למצוא משהו שאפשר לנגח בו את האיחוד). המתנגדים ניצחו במשאל, אומנם עם אחוזי הצבעה נמוכים במיוחד. כרגע הסקרים מראים רוב נגד פרישה מהאיחוד, אבל זה גם היה בבריטניה לפני תחילת מסע הבחירות.

לסיכום – הכול עוד פתוח. בכלל לא בלתי אפשרי שבעוד שמונה חודשים הולנד תיתן את המכה הבאה לאיחוד האירופי, ואם זה יקרה, לא ברור אם הוא יוכל להשתקם מזה. אנחנו נמשיך לעקוב.