היהירות המסוכנת של ההנהגה האירופאית

גי ורהופשטט, אחד הבכירים והמפורסמים מהבירוקרטים האירופאים וממקדמי רעיון "ארצות הברית של אירופה", כתב מאמר שבו הוא טוען שרק הידוק האיחוד יוכל "לנצח" את הלאומנים האירופאים. קצת לא נעים להיטפל אליו כי העמדה הזאת כל־כך מקובלת בסביבה שלו (למעשה, המאמר הזה הכיר לי את האתר Project Syndicate שמכיל הרבה מאוד כתיבה מהסוג הזה), אבל ניקח אותו כדוגמה מייצגת.

אני מעדיף לא להתחיל דיון בשאלה האם לאומיות היא דבר טוב או רע. בניגוד לרוב האנשים שמבקרים את הבירוקרטיה האירופאית, אני דווקא אוהב את הגישה האנטי־לאומית של ורהופשטט וחבריו. ודווקא מהסיבה הזאת מפריע לי כל־כך לראות את הגישה שלו. כי יש לי חשד כבד שהידוק האיחוד האירופי לא "ינצח" את "סרטן הלאומנות", כפי שמגדיר אותו ורהופשטט, ובכלל לא ברור לי מה ה"ניצחון" הזה אמור להיות. במקום זה, יש לי תחושה חזקה שהגישה הזאת עומדת להביא את האיחוד האירופי, והגישה האנטי־לאומית שהוא מציג, לקריסה מוחלטת תוך לא הרבה שנים.

לעניינינו – הבעיה המרכזית היא שאותו ה"סרטן" שורהופשטט מדבר עליו הוא בערך חצי מאוכלוסיית אירופה. הפקידות האירופאית, וחלקים נרחבים מהתקשורת האירופאית והבינלאומית (כולל הישראלית), התייאשו לגמרי מלדבר עם אותם אנשי ה"סרטן" – במקום לדבר איתם, הם מעדיפים לדבר עליהם. במקום להתחשב בדיעות שלהם, מעדיפים לשאול איך לתקן אותם. אחרי הבחירות המחוזיות האחרונות בצרפת צפיתי בחדשות הצרפתיות – ההרגשה הייתה שלא מדובר בבחירות אלא בפלישת הברברים לאימפריה הרומית. הפרשנים לא דיברו על הבחירה שבחרו האזרחים, אלא שאלו "במה חטאנו" – איך יכול להיות שכל־כך הרבה אנשים בחרו בבחירה הלא נכונה, ומה אפשר לעשות בשביל למנוע אסון כזה בעתיד. ההרגשה הכללית הייתה ברורה – המפלגה הסוציאליסטית והרפובליקנים אומנם התחרו זו בזו, אבל שתיהן עדיין "משלנו". החזית הלאומית, לעומת זאת, היא "הם". היא הסרטן. אותו הדבר בדיוק חזר עם הבחירות האחרונות לנשיאות אוסטריה – חצי מהמצביעים בחרו במה שמנהיגי אירופה הבהירו שהיא הבחירה ה"לא נכונה". כמעט בכל מערב אירופה הולכות ומתחזקות המפלגות ה"לא נכונות" האלה, ובמזרח אירופה – מדינות שלמות נמצאות במסגרת ה"סרטן" הזה. הונגריה כבר מזמן נמצאת באיחוד האירופי על הנייר בלבד, ובבחירות האחרונות הצטרפה גם פולין. רוב המצביעים במדינות האלה בחרו בלאומיות, ונכון לעכשיו התשובה של מנהיגי אירופה היא לעצום עיניים ולקוות שהם יעלמו.
רואים את התופעה הזאת היטב גם בתקשורת הישראלית, בעיקר עם סערת הברקסיט האחרונה – כל כתבי ופרשני החוץ הישראלים שראיתי תיארו את האירועים באופן אחד – אסון שהביאו על עצמם מצביעים חסרי השכלה, בעידוד פוליטיקאים דמגוגים, וגזענים. בשום שלב לא ראיתי מישהו מעלה על דעתו שאולי הייתה הצבעה דמוקרטית והמצביעים בחרו באפשרות לגיטימית אחת על פני אפשרות לגיטימית אחרת. השאלה הייתה כרגיל – איפה הם טעו. איך האפשרות הלא־נכונה הצליחה להשתלט על דעת המצביעים. עד כדי כך נמוך הם ירדו שפעמיים בנפרד שמעתי את הטענה המחרידה שהמצביעים המבוגרים הצביעו בחוסר אחריות "והם לא יצטרכו לחיות הרבה זמן עם התוצאות". על טיעוני מנהיגי מחנה הברקסיט דיברו הרבה פחות משדיברו על השיער המצחיק של בוריס ג'ונסון או על הפרצוף הלא־מוצא־חן־בעיניהם של נייג'ל פרג'.

אפשר לעצור ולשאול, אולי הם צודקים? אולי הלאומנות היא אכן סכנה חמורה לשלום ולשגשוג באירופה, ואולי הם יכולים להחזיר אותנו לתקופות אפלות ולשנאה הדדית?

לדעתי התשובה היא לא, אבל יותר חשוב – זה לא משנה. הדברים שמדאיגים את האליטה האירופאית בעניינים האלה בהחלט מדאיגים גם אותי, ואני נמצא בצד שלהם כמעט בכל דבר – לו הייתי צריך לבחור מי ינהל את המדינה / עיר / ארגון היקרים ללבי, סביר מאוד להניח שהייתי בוחר את גי ורהופשטט על פני מרין לה־פן, ויקטור אורבן או נייג'ל פרג'. אבל לא הם אלה שזוכים לבחור. זכות הבחירה נמצאת אצל כל אזרחי אירופה, ומי שמתעלם עכשיו מחצי מהם ורואה בהם "סרטן", עומד לזכות להפתעה מאוד לא נעימה כשה"סרטן" הזה ינצח בבחירות ויעיף אותו מכל מסדרונות השלטון. הסקרים לא משקרים – אלא אם יהיה שינוי מגמה משמעותי, מפלגות לאומיות / לאומניות עומדות להתחזק באופן משמעותי מאוד בשנים הקרובות (בפוסט קודם ראינו את זה בהולנד, ובעתיד נסקור גם מדינות אחרות). ולמה שלא יתחזקו? מי שתומך באירופה, הלאומנים ממשיכים לחזר אחריו ולשכנע אותו לעבור לצד שלהם. מי שתומך בלאומיות, האירופאים מקיאים אותו החוצה ורואים בו סרטן. הם ויתרו מזמן על הניסיון להסביר למה הם צודקים, ועברו לניתוחים פסיכולוגיים של אלה שלא מסכימים איתם. כי מבחינתם, מובן מאליו שהם צודקים. מי שלא מסכים, הרי ברור שהוא חסר השכלה מדי, מקופח מדי, אולי הטעו אותו דמגוגים רעים. לא יכול להיות שהוא פשוט לא מסכים כי יש לו דעה אחרת

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? את זה הראה לנו היטב דיויד קמרון. האיש שהושפל ובוזה על ידי כלי התקשורת על איך שהוא הפסיד, טעה בחישוב, הימר על עתיד המדינה שלו – אבל בפועל, הוא גם האיש שהמדינה שלו נראית כמו אחת היחידות שתישאר עם מפלגה מסורתית, אחראית וסובלנית בשלטון בלי שום סכנה. כתבי חוץ ישראלים יכולים לעורר אצלכם את הרושם שהוא הכריז על משאל העם הזה כאיזו מין גחמה, אולי איזו תמימות שגרמה לו להעביר את ההחלטה לעם ולא לפוליטיקאים. האמת היא שאם לא משאל העם הזה, בריטניה הייתה היום במצב דומה מאוד לזה של צרפת, הולנד, או איטליה – מדינה עם חוסר אמון הולך וגובר במוסדות השלטון, שמיתרגם לאט לאט לעלייה בתמיכה במפלגות אנטי־ממסדיות, ובמקרה הזה מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP). עם ההבטחה למשאל העם, מפלגת העצמאות הבריטית קיבלה כמעט ארבעה מיליון קולות, 12.7% בסך הכול. אם לא היה משאל העם מטעם המפלגה השמרנית, כמה מהמצביעים האנטי־אירופאים היו עוברים להצביע למפלגת העצמאות? כמה חברי פרלמנט מהמפלגה השמרנית היו פורשים ומנסים לקדם יציאה מהאיחוד האירופי במסגרת אחרת? 12.7% זה יותר ממה שקיבלה בבחירות האחרונות מפלגת החירות ההולנדית, שבבחירות הקרובות צפויה לטפס לעמדת המפלגה הגדולה ביותר במדינה בהפרש גדול. אז מה עדיף לבריטים, קצת לאומיות אחראית עכשיו בהנהגת המפלגה השמרנית, או לחכות עוד כמה שנים ולקבל את נייג'ל פרג' בראשות הממשלה?.

ולא רק נפילת ההנהגה הפוליטית צריכה להדאיג אותנו. אם נאבד את פרנסואה הולנד לטובת מרין לה־פן, או את מארק רותה לטובת חרט וילדרס, לא נראה לי שנזיל הרבה דמעות, גם אם אירופה תהפוך למקום פחות נעים. אבל הסכנה הגדולה ביותר עם ההוקעה האוטומטית של כל מי שמסרב להתיישר עם משטרת האנטי־לאומיות, היא שהגישה הזאת גורמת לנו לשכוח מהפשיזם האמיתי. אם כל לאומנות הופכת לפשיזם, אם כל מי שרוצה לדבר על חוקי הגירה הוא גזען, אז כנראה שכולם אותו הדבר, לא? והגישה הזאת מסוכנת, כי פשיזם אמיתי קיים עדיין באירופה. מפלגות כמו השחר הזהוב ביוון, או יוביק בהונגריה הן מפלגות פשיסטיות, גזעניות ואלימות לכל דבר. אבל כשהמנהיגים מסבירים לנו שפשיזם זה כשמרין לה־פן אומרת שזה לא טוב שיש שכונות בפריז שהמשטרה פוחדת להיכנס אליהן, מה יגידו על פשיסטים אמיתיים? כשחצי מאוכלוסיית צרפת מתכוננת להצביע למפלגה שאומרים עליה שוב ושוב שהיא פשיסטית, למה שלא יצביע גם למפלגות גרועות יותר? מי שאיבד את אמינותו, מי שצעק "זאב" יותר מדי, כבר לא יוכל לעשות כלום כשהזאב האמיתי יגיע.

כמובן שכל זה לא קורה רק באירופה. מי שרואה את עליית דונלד טראמפ או רודריגו דותרתה ולא שואל את עצמו במה הם צודקים שגורם לכל־כך הרבה אנשים להצביע עבורם, סופו כנראה להיכחד ביחד עם הפדרציה האירופאית. ואולי יש פה גם איזשהו לקח רלוונטי לאיזושהי דמוקרטיה קטנה מהמזרח התיכון, שאולי גם היא ראתה מעמד פוליטי שכל־כך התרגל להיות צודק, שהתחיל לחשוב שכל מי שמצביע נגדו הוא פשיסט שאין טעם להתדיין איתו? את זה נשאיר כחומר למחשבה לקוראים.