איפה הכסף – השלב הבא של הדמוקרטיה

אנחנו חיים כיום בתקופה מאוד לא אופטימית לרעיון הדמוקרטיה. אחרי שבמספר מדינות ערביות האוכלוסייה קיבלה סוף סוף הזדמנות לנסות אותה והצביע ברובה המכריע נגד, הרבה מהדמוקרטיות הצעירות במזרח אסיה ומזרח אירופה מתחילות לצעוד לאחור בתהליך הדמוקרטיזציה שלהן, וכמעט אף מדינה לא־דמוקרטית לא בחרה לאמץ או לחזק דמוקרטיה כבר הרבה שנים (אוקראינה נראית כמו מקור נדיר לאופטימיות, אולי גם מיאנמר) – בזמן האחרון המצב מחמיר עוד יותר וגם דמוקרטיות ותיקות ומפותחות מתחילות לפקפק ברעיון. מצד אחד תמיכה הולכת וגוברת בפופוליזם אנטי־דמוקרטי בשם ה"אנטי־ממסדיות", ומצד שני אליטה וממסד שעושים כמיטב יכולתם להצדיק את השנאה אליהם, ומביעים יותר ויותר ספקות בדמוקרטיה ובנכונות שלהם לתת ל"אספסוף" לקבוע את התנהלות השלטון.

מה עושים עם העמים שמאבדים אמון בדמוקרטיה, או שמעולם לא היה להם – זו שאלה חשובה שראוי לדון עליה, ואכן דנים עליה הרבה. אבל לדעתי, יש סכנה מסוימת בהתמקדות־יתר בכשלונות ובפסימיות – היא גורמת לנו לכוון נמוך מדי. זו תופעה שמדברים עליה לפעמים בהקשר של בתי־ספר, שעושים מאמצים עילאיים לשפר את הישגיהם והשתלבותם של התלמידים החלשים וטוב שכך, אבל לפעמים שוכחים שגם התלמידים המצטיינים צריכים קצת תשומת לב, כדי לוודא שהם לא מתייאשים מקצב הלימוד האיטי והמשעמם ושוקעים בעצמם בבינוניות. אותו ההיגיון, לדעתי, נכון גם לדמוקרטיות – אם כל מה שנדבר עליו זה איך לקיים את הבסיס הראשוני של הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שלא מסתדרות איתה, מה יעשו הדמוקרטיות המוצלחות? הן בינתיים קופאות על השמרים, ומסתכנות באובדן הדרך; כשהשיחה היא כל הזמן על לוח הכפל אז לא רק שאין סיכוי שנלמד אי־פעם אינטגרלים, אלא גם יש סיכוי שנתחיל לפקפק בלוח הכפל.

הרעיון שיש "שלב הבא" של דמוקרטיה לא נשמע לעתים קרובות, למרות שבעיני הוא די מובן מאליו. נראה שמעט מאוד אנשים חושבים שצריך לפתח את הדמוקרטיה מעבר למצב הנוכחי, ומצד שני אם נשאל אנשים "האם בעוד 200 שנה אנשים יסתכלו על ספרי ההיסטוריה ויגידו שבשנות העשרה של המאה ה 21 חיינו עם צורת הממשל המושלמת?", אני די בטוח שלרובם יהיה ברור שהתשובה היא לא. כמעט כולנו מסתכלים אחורה אל אבותינו שחיו תחת צורות שונות של דיקטטורה מייאשת ושואלים את עצמנו איך הם הסכימו לקבל את זה; אבל בשביל להתקדם הם היו צריכים לחשוב על הכיוון שאליו מתקדמים, וזה לא כל־כך פשוט. וגם לנו, באופן טבעי, קשה לראות את צורת הממשל המוצלחת יותר שלצאצאינו יום אחד תיראה טבעית לחלוטין לעומת הפרימיטיביות הברברית שבה אנחנו חיים כיום. אבל אם לא ננסה לחפש אותה, נישאר פרימיטיביים לנצח.

לפני שעוברים לשלב הבא, כמה מילים על השלב הנוכחי – המילה "דמוקרטיה" בבירור איננה מוגדרת היטב, ולאנשים שונים היא אומרת דברים שונים. הררי פילוסופיה נכתבו על משמעויות הדמוקרטיה, ועל הסיבה שבגללה מדינות מסוימות מקיימות דמוקרטיה מוצלחת, ואחרות מוצפות שחיתות או מלחמות אזרחים. אבל נראה לי שההבנה האינטואיטיבית של רוב האנשים כיום לרעיון הדמוקרטיה הוא הבחירות החופשיות לשלטון. דמוקרטיה היא מדינה שבה הרשות המחוקקת והמבצעת נבחרות על־ידי האוכלוסייה בבחירות חופשיות. יש עוד הרבה אלמנטים שיכולים להפוך את המדינה לדמוקרטיה טובה יותר או פחות, אבל נראה לי שרוב האנשים יסכימו שמדינה כושלת וחסרת חוק, אבל עם בחירות חופשיות, היא דמוקרטיה גרועה, בעוד שמדינת חוק צודקת ומופתית בלי בחירות חופשיות היא דיקטטורה נאורה, לא דמוקרטיה.

אז אם השלב הנוכחי הוא בחירות חופשיות, מה השלב הבא? ההצעה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקיימת בשיח הציבורי היא הקריאה ל"דמוקרטיה ישירה" שנשמעת מדי פעם, אבל אני לפחות עוד לא שמעתי נסיון רציני להסביר איך בדיוק תעבוד דמוקרטיה ישירה, מעבר לסיסמאות כלליות. אם מישהו מהקוראים מכיר משהו, אתם מוזמנים לספר לי.

התחום שלדעתי הוא בעל הפוטנציאל הרב ביותר להעמקת ושיפור הדמוקרטיה, הוא העמקת המעורבות הציבורית ברשות המבצעת. כיום הדמוקרטיה מזוהה בעיקר עם הרשות המחוקקת: הדיון הציבורי מלא בדיבורים על המפלגות, חברי הכנסת, החוקים שהם מעבירים וההצבעות עליהם. אבל חוקי המדינה הם רק חלק אחד, אולי אפילו לא גדול, מניהול המדינה. הדיון הציבורי די מתעלם מחיטוט בפרטי פעילות הממשלה, מציג אותה כמסובכת מדי מכדי ש"האדם הפשוט" יוכל להבין, ומדבר עליה רק בסיסמאות מפי אותם המומחים המובחרים שהעזו לקרוא את החומר. האם באמת אין לנו אפשרות להבין איך פועלת הממשלה?

אני חושב שלא. המסמך המרכזי שמציג את פעילות הממשלה הוא התקציב; מעט מאוד דברים באים בחינם, כך שהשאלה "מה עושה הממשלה" כמעט שווה לשאלה "על מה מוציאה הממשלה כסף". השאלה "איפה הכסף" נשאלה פה ושם במסגרת פעולות הממשלה, אבל התשובה עליה תמיד הייתה אותן הסיסמאות שמציעים לנו אנשים כתחליף להבנה ממשית מצידנו. אז הנה, במיוחד בשבילכם, התשובה האמיתית (והמשעממת, יש שיאמרו. בעיני דווקא מרתקת) לשאלה "איפה הכסף", נכון לשנת 2016:

תשלום חובות: 88 מיליארד ש"ח
משרד הביטחון: 56 מיליארד ש"ח
משרד החינוך: 50 מיליארד ש"ח
תשלום ריבית ועמלות: 39 מיליארד ש"ח
המוסד לביטוח לאומי: 37 מיליארד ש"ח
משרד הבריאות: 29 מיליארד ש"ח
פיתוח: 24 מיליארד ש"ח
גמלאות ופיצויים: 15.5 מיליארד ש"ח
המשרד לבטחון פנים: 15 מיליארד ש"ח
ההשכלה הגבוהה: 10 מיליארד ש"ח
משרד הרווחה: 6.5 מיליארד ש"ח
הרשויות המקומיות: 4.5 מיליארד ש"ח
הרשות לזכויות ניצולי השואה: 4 מיליארד ש"ח
משרד הכלכלה: 3.5 מיליארד ש"ח
משרד המשפטים: 3 מיליארד ש"ח
משרד האוצר: 2.5 מיליארד ש"ח
חוק חיילים משוחררים: 2.5 מיליארד ש"ח
תמיכות בענפי המשק: 2.5 מיליארד ש"ח
מענקי בינוי ושיכון: 2.2 מיליארד ש"ח
משרד החקלאות ופיתוח הכפר: 1.8 מיליארד ש"ח
המשרד לקליטת העלייה: 1.7 מיליארד ש"ח
משרד ראש הממשלה: 1.6 מיליארד ש"ח
משרד החוץ: 1.5 מיליארד ש"ח
משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, משרד התרבות והספורט: 1.3 מיליארד ש"ח

כל המספרים לעיל מעוגלים באופן שרירותי, לא כוללים כל הוצאה מתחת למיליארד ש"ח, ובאופן כללי מובאים להמחשה בלבד. לנתונים המלאים לכו למסמך תקציב המדינה עצמו.

הנקודה היא שזה הרבה פחות מסובך ממה שמספרים לנו. נכון, מסמך התקציב הוא בן מאות עמודים, אבל אתם לא חייבים לשנן כל מילה ממנו בשביל להבין משהו על תקציב המדינה – מי שמכיר היטב את הטבלה הקטנה שכתבתי כאן כבר יבין הרבה יותר את הסוגיות העומדות בפני מדינת ישראל מאשר מי שלא. למעשה, בעיני זו אפילו כמעט חוצפה להגיד שמסמך התקציב "מסובך" כי הוא כולל הרבה עמודים – התקציב עצמו הוא, בהגדרה, הטבלה הזאת, פלוס כמה טבלאות דומות אחרות (כמובן – כל אחת מהשורות מהטבלה לעיל מתחלקת בתורה לטבלה אחרת של התקציבים של כל משרד וכו'). שאר המסמך מוקדש להסברים, פרשנויות ורקע – אותם הדברים שהתקשורת, לו הייתה עושה את תפקידה היטב, הייתה אמורה לספק לנו בעצמה.

בשורה התחתונה: אם אנחנו רוצים לקדם את הדמוקרטיה, כלומר לקחת יותר אחריות על ניהול חיינו במקום להפקיד אותו בידי כל מיני "אנשי מקצוע" שינהלו אותם בשבילנו – הצעד הראשון הוא להפוך את הטבלה הזאת, ואת המסמך הזה, לחלק בלתי נפרד מהדיון הציבורי שלנו. כשאנחנו שואלים שאלות את נבחרי הציבור שלנו אנחנו צריכים לא להסתפק בסיסמאות ואידיאולוגיות מעורפלות אלא לדרוש מספרים וטבלאות. בעולם מתוקן יותר, כל מפלגה בכנסת, אופוזיציה או קואליציה, הייתה מספקת מסמך מקביל משלה לציבור כדי לספר לנו איך הייתה מתנהלת המדינה אם הם היו השולטים הבלעדיים. במקום לדבר על "כספים לעניים במקום להתנחלויות", ספרו לנו כמה כסף תעבירו מאיזה סעיף לאיזה סעיף. במקום להגיד לנו "הממשלה מפקירה את פלוני", ספרו לנו כמה כסף אתם הייתם נותנים למטרה החשובה לכם ומאיפה הוא היה מגיע. במקום לדבר על עול המיסים, ספרו איפה הייתם חוסכים כדי שהמדינה תרשה לעצמה לגבות מאיתנו פחות. זה דיון ציבורי אחראי.

האם זה יוביל אותנו לדמוקרטיה ישירה? לא יודע, אבל ייתכן בהחלט שיש דרכים מתונות יותר (או הדרגתיות יותר – גם אם נסכים שסוג כזה או אחר של "דמוקרטיה ישירה" הוא המטרה הסופית, הייתי מציע לחפש דרכים להגיע לשם בהדרגה). בכל מקרה, שום התקדמות לא נוכל להשיג בכיוון אם לא נתחיל להבין טוב יותר איך עובדת הממשלה שלנו. אחרת, כל שינוי בשיטת הממשל שייתן לנו יותר כוח, לא יוכל אלא להביא לכישלון, באותו אופן שהענקת זכות הצבעה לאוכלוסיות שלא יודעות להתמודד איתה מביאה לאסון. אולי נשמע תמים לצפות שאנשים יתחילו להתעניין בתקציב המדינה, אבל האם זה מוזר יותר מאשר היה נשמע למישהו בירושלים הממלוכית שהאדם הממוצע יהיה יום אחד מעורב בבחירות לשלטון? לא נראה לי.

אני אומנם לא מנהל כלי תקשורת כללי, ומשתדל לא לכתוב על עניינים ישראליים פנימיים, אבל אני בהחלט מקווה לשלב יותר ויותר נתונים עניניים כאלה בכתיבה שלי בעתיד, לגבי ישראל ולגבי מדינות אחרות. בעיני, כמעט בלתי אפשרי למצוא נושא חשוב יותר לכתוב עליו.