פיליבסטרים ואומנות האופוזיציה

פיליבסטר הוא מושג כזה שאם לא הייתי יודע שהוא קיים, בחיים לא הייתי מנחש שהוא יהיה אפשרי. הנוכחות החזקה שלו בשבועיים האחרונים, ביחד עם פרשת הקיזוזים שלא החמיאה לאף צד, גורמת לי לרצות להגיד כמה דברים על מהות האופוזיציה במדינה דמוקרטית.

מה בדיוק אמורה לעשות אופוזיציה זו סוגיה לא פשוטה, ורבים תהו לגביה בעבר. פרלמנט היה במקור גוף לדיונים, בלי הצבעות והכרעת רוב; וגם כשהתחילו הכרעות רוב, הנטייה הראשונית הייתה שכל חבר פרלמנט ייצג באופן עצמאי איזשהו אזור. הרעיון של קואליציה ואופוזיציה הוא די חדש במונחים היסטוריים (לא יותר ממאתיים שנה אם אני לא טועה, וברוב העולם הרבה פחות), ולהערכתי העולם הדמוקרטי עדיין לא לגמרי הבין איך זה אמור לעבוד – אם כל מהות הפרלמנט היא ההצבעות, וחבר אופוזיציה לנצח יצביע עבור יוזמות שייכשלו או נגד יוזמות שיצליחו, אז מה הטעם בו?

תשובה אפשרית אחת היא שבאמת אין בו טעם. אפשר לקרוא לזה ציניות, אבל זה לא בהכרח שגוי – יכול להיות שעם התבגרות הדמוקרטיה, כמו שרעיון הקואליציה והאופוזיציה החליף את רעיון הפרלמנט המורכב כולו מעצמאיים, גם מנגנון הקואליציה והאופוזיציה עוד יוחלף. במה יוחלף, זה מעבר להיקף הרשומה הזאת; במקרה הטוב זה יהיה איזשהו סוג של דמוקרטיה ישירה. במקרה הגרוע, אולי פשוט נגלה שהדמוקרטיה היא בלתי אפשרית בעידן המידע – זה לא בלתי אפשרי. כל מיני מדינות מהדמוקרטיות החזקות ביותר בעולם נתקלות לאחרונה בפעם הראשונה במקרים של חוסר יכולת להקים ממשלה – תופעה שיכולה עקרונית להיות הרסנית לדמוקרטיה. מה יקרה אם מדינה לא מצליחה להקים ממשלה, מכריזה על בחירות חדשות, ועדיין לא מסוגלת להקים ממשלה?

בשאיפה שהדמוקרטיה לא עומדת לקרוס, אפשר לנסות לחשוב על תפקידים אחרים לאופוזיציה. מה שראינו השבוע הוא אופוזיציה שרואה את תפקידה בהפרעה מירבית לקואליציה, וניצול כל פרצה בספר החוקים כדי לקדם את תפיסת העולם שלהם – אין לי דרך אחרת להגדיר את רעיון הפיליבסטר. יש כאלה שיגידו שזה רעיון טוב, הרי מה עוד תעשה האופוזיציה אם לא לקדם את תפיסת העולם שלה ושל מצביעיה? אבל אני הייתי אומר שזו חשיבה לטווח קצר מאוד.

בסופו של דבר, חוק המרכולים הוא לא שיגור חללית לנפטון – אין חלון הזדמנויות של פעם ב 175 שנים שאם מפספסים אותו אז הוא לא יקרה. אם הפלתם את החוק עכשיו, הוא יעבור בפעם אחרת. לא נראה לי שהקואליציה הנוכחית היא איזשהו הרכב זמני שהמצביעים רק מחכים להפיל. קואליציות עם תמיכה לחוקי שבת כנראה עוד נראה פה הרבה בעתיד. כל מה שהאופוזיציה "מרוויחה" משבירת הכלים היא הידיעה שאם יום אחד הם כן יצליחו להרכיב קואליציה בעצמם, תהיה להם אופוזיציה שלא תשקול אפילו לחשוב על דברים כמו אדיבות וממלכתיות בהתנהלות שלה. שלא לדבר על המסר שעובר לאזרחים: אל תנסו להידבר, לשתף פעולה, ובטח לא להודות בכישלון כשמדובר על יחסי ימין־שמאל. הכול מלחמת חורמה. להערכתי, מלחמת חורמה כזאת לא תועיל לאף אחד, אבל בעיקר לא לשמאל שנידון להפסיד בה.

מה בכל זאת אופוזיציה יכולה לעשות? אם נקבל על עצמנו את העובדות הכואבות (אם הצבעתם לאופוזיציה) – העובדה שהקואליציה מושלת במדינה עם רוב קולות, ויכולה להעביר כל חקיקה שהיא מסכימה עליה בינה לבין עצמה, התשובה היא: קודם כל להירגע. אולי העובדה הזאת היא אסון ואולי לא, בכל מקרה אין טעם להילחם במציאות. הדבר העיקרי שהאופוזיציה יכולה לעשות הוא להתרכז בלהפוך את עצמה בעתיד לקואליציה. לא סביר שיצליחו לשכנע איזושהי מפלגת קואליציה לערוק (אבל אם כן, כל הכבוד להם), אז העבודה העיקרית היא לשכנע את הציבור להצביע להם בפעם הבאה. נשמע פשטני? אולי. אבל ככה עובדת דמוקרטיה. אופוזיציה לא אמורה להצליח בחקיקה במדינה דמוקרטית – במדינה דמוקרטית החקיקה נתונה לרוב. נכון שיש מערכות איזונים ובלמים לחסום את הרוב הזה, אבל לא נראה לי שקיים בעולם אדם שהיה מגדיר "להפריע לפעילות הכנסת כדי שחוק לא יצליח לעבור" כמערכת איזונים מוצלחת. בואו נשאיר בקטגוריית האיזונים והבלמים את בית המשפט[1], חוקי היסוד ושאר דברים הגיוניים. הקראת ציוצים ופרקי תנ"ך במליאת הכנסת, עם כל הכבוד למבטא התימני המגניב של איתן כבל, הם לא ממש דברים שהייתי מגדיר כאיזונים ובלמים בדמוקרטיה מוצלחת.

כבר הצרתי בעבר על אחת ממפלגות האופוזיציה שבדיוניה הפנימיים לא מציעה שום דבר חוץ מ"איך לנצח בבחירות", ולצערי לא נראה שהמצב הזה עומד להשתנות. בסופו של דבר, עדיין לא שמעתי מהאופוזיציה שום הצעה איך בדיוק לנצח בבחירות חוץ מהסיסמה הקבועה על "להביא קהלים חדשים". לעתים רחוקות אפשר לשמוע הצהרות מהאופוזיציה על חזון מדיני שונה מזה של הקואליציה (הייתי שמח אם הוא היה מגיע עם יותר תוכניות כתובות ומפורטות ופחות סיסמאות בראיונות של דקה בתוכניות החדשות), ולעתים רחוקות עוד יותר על הבדלים בעניינים כלכליים וחברתיים שלא מסתכמים בתסמונת גנרל הכורסא (כלומר, זריקת סיסמאות שבבירור יכול להגיד רק מי שאין לו אחריות ממשית על ניהול מדינה). בחלום הורוד שלי, כל מפלגת אופוזיציה הייתה ממנה ממשלת צללים, מנסחת תקציב מדינה חלופי משלה, ומציגה מדיניות חלופית ממשית – אולי תגידו שאת הבוחרים הישראליים לא באמת מעניינים דיונים עמוקים, והם שמחים עם סיסמאות ריקניות, ויכול להיות שזה נכון (למרות שאני זוכר כרגעי השיא של האופוזיציה את החשיפות שלהם על תקציבים מפוקפקים להתנחלויות מכל מיני ועדות כנסת, פעולות ממשיות שכן נקלטו היטב בציבור), אבל זה יהיה טוב אפילו לחברי הכנסת עצמם. מי שלא מנסח חזון רציני, אפילו אם זה רק למגירה, בסופו של דבר יתנוון כל־כך שהוא לעולם לא יפיק שום דבר עמוק יותר מציוץ בטוויטר.

ובכל זאת, מה אם האופוזיציה משוכנעת שהיא לא תיבחר לעולם? מה אם אין טעם לנסות לשכנע מצביעים, כי (נניח) הדמוגרפיה השתנתה כל־כך שאין שום רוב שיכול יותר להצביע לגוש כלשהו?

אני לא אומר שזה המצב בישראל, אבל הנה עצה למי שחושב שכן. גם כאן, חשוב להתחיל בהכרה במציאות – הליכה עם הראש בקיר עם סיסמאות כמו "אי אפשר סתם לוותר" לא תעזור לאף אחד. אם מפלגה מסוימת משוכנעת שהיא לעולם לא תיבחר, הייתי אומר שיש דבר אחד שהיא יכולה לעשות – להשלים עם רוע הגזירה, לבלוע את הרוק ולמצוא דרכים לעבוד עם הרוב הבלתי־נמנע. הציבור הישראלי לעולם לא יבחר ברובו במפלגה שמקדמת פירוק התנחלויות? קבלו את זה, הצהירו "אנחנו מאמינים בכל ליבנו בפירוק התנחלויות, אבל זה לא מעשי בפוליטיקה הישראלית; לכן נתרכז באפשרות חלופית שכן יכולה לעבוד, ונתמוך בכל ממשלה שתסכים לתנאים א' ב' ג'" (חיזוק מערכת המשפט? זכויות אדם לכל תושבי השטחים? יש כל מיני דברים שאנשים במפלגות האלה רוצים לקדם שלא בהכרח הופכים אותם לבלתי־ניתנים למשילה).

אני משתדל לא לספר פה יותר מדי על עמדות פוליטיות ממשיות שלי, אבל בגדול זה התהליך שעבר עלי מאז ההתבגרות הפוליטית שלי – במקור הייתי עמוק במה שמכונה "מחנה השמאל" (לפחות בהיבט המדיני), אבל בשלב מסוים הבנתי שעומדת בפני בחירה – ללכת עם הראש בקיר למען מטרה שלעולם לא תושג, או לנסות לחשוב איזו מדינת ישראל, מבין אלה שיכולות באמת להתקיים בהינתן העמדות הקיימות בציבור הישראלי והפלסטיני ובקהילה הבינלאומית, תהיה הטובה ביותר לדעתי. ואת המדינה הזאת ארצה לקדם. אני מקווה שיום אחד גם האופוזיציה הישראלית תקבל החלטה דומה, כי מפלגות שכל מהותן הוא להפריע למפלגות השלטון הן סכנה לדמוקרטיה לא פחות מכל חוק. במקום לשבור את כל הכלים בשביל איזשהו רווח לטווח הקצר, בואו נחשוב על מהות הדמוקרטיה בטווח הארוך.

[1] וגם האינפלציה בשימוש בו היא בעיה בפני עצמה, אבל זה דיון לפעם אחרת.

איפה הכסף – השלב הבא של הדמוקרטיה

אנחנו חיים כיום בתקופה מאוד לא אופטימית לרעיון הדמוקרטיה. אחרי שבמספר מדינות ערביות האוכלוסייה קיבלה סוף סוף הזדמנות לנסות אותה והצביע ברובה המכריע נגד, הרבה מהדמוקרטיות הצעירות במזרח אסיה ומזרח אירופה מתחילות לצעוד לאחור בתהליך הדמוקרטיזציה שלהן, וכמעט אף מדינה לא־דמוקרטית לא בחרה לאמץ או לחזק דמוקרטיה כבר הרבה שנים (אוקראינה נראית כמו מקור נדיר לאופטימיות, אולי גם מיאנמר) – בזמן האחרון המצב מחמיר עוד יותר וגם דמוקרטיות ותיקות ומפותחות מתחילות לפקפק ברעיון. מצד אחד תמיכה הולכת וגוברת בפופוליזם אנטי־דמוקרטי בשם ה"אנטי־ממסדיות", ומצד שני אליטה וממסד שעושים כמיטב יכולתם להצדיק את השנאה אליהם, ומביעים יותר ויותר ספקות בדמוקרטיה ובנכונות שלהם לתת ל"אספסוף" לקבוע את התנהלות השלטון.

מה עושים עם העמים שמאבדים אמון בדמוקרטיה, או שמעולם לא היה להם – זו שאלה חשובה שראוי לדון עליה, ואכן דנים עליה הרבה. אבל לדעתי, יש סכנה מסוימת בהתמקדות־יתר בכשלונות ובפסימיות – היא גורמת לנו לכוון נמוך מדי. זו תופעה שמדברים עליה לפעמים בהקשר של בתי־ספר, שעושים מאמצים עילאיים לשפר את הישגיהם והשתלבותם של התלמידים החלשים וטוב שכך, אבל לפעמים שוכחים שגם התלמידים המצטיינים צריכים קצת תשומת לב, כדי לוודא שהם לא מתייאשים מקצב הלימוד האיטי והמשעמם ושוקעים בעצמם בבינוניות. אותו ההיגיון, לדעתי, נכון גם לדמוקרטיות – אם כל מה שנדבר עליו זה איך לקיים את הבסיס הראשוני של הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שלא מסתדרות איתה, מה יעשו הדמוקרטיות המוצלחות? הן בינתיים קופאות על השמרים, ומסתכנות באובדן הדרך; כשהשיחה היא כל הזמן על לוח הכפל אז לא רק שאין סיכוי שנלמד אי־פעם אינטגרלים, אלא גם יש סיכוי שנתחיל לפקפק בלוח הכפל.

הרעיון שיש "שלב הבא" של דמוקרטיה לא נשמע לעתים קרובות, למרות שבעיני הוא די מובן מאליו. נראה שמעט מאוד אנשים חושבים שצריך לפתח את הדמוקרטיה מעבר למצב הנוכחי, ומצד שני אם נשאל אנשים "האם בעוד 200 שנה אנשים יסתכלו על ספרי ההיסטוריה ויגידו שבשנות העשרה של המאה ה 21 חיינו עם צורת הממשל המושלמת?", אני די בטוח שלרובם יהיה ברור שהתשובה היא לא. כמעט כולנו מסתכלים אחורה אל אבותינו שחיו תחת צורות שונות של דיקטטורה מייאשת ושואלים את עצמנו איך הם הסכימו לקבל את זה; אבל בשביל להתקדם הם היו צריכים לחשוב על הכיוון שאליו מתקדמים, וזה לא כל־כך פשוט. וגם לנו, באופן טבעי, קשה לראות את צורת הממשל המוצלחת יותר שלצאצאינו יום אחד תיראה טבעית לחלוטין לעומת הפרימיטיביות הברברית שבה אנחנו חיים כיום. אבל אם לא ננסה לחפש אותה, נישאר פרימיטיביים לנצח.

לפני שעוברים לשלב הבא, כמה מילים על השלב הנוכחי – המילה "דמוקרטיה" בבירור איננה מוגדרת היטב, ולאנשים שונים היא אומרת דברים שונים. הררי פילוסופיה נכתבו על משמעויות הדמוקרטיה, ועל הסיבה שבגללה מדינות מסוימות מקיימות דמוקרטיה מוצלחת, ואחרות מוצפות שחיתות או מלחמות אזרחים. אבל נראה לי שההבנה האינטואיטיבית של רוב האנשים כיום לרעיון הדמוקרטיה הוא הבחירות החופשיות לשלטון. דמוקרטיה היא מדינה שבה הרשות המחוקקת והמבצעת נבחרות על־ידי האוכלוסייה בבחירות חופשיות. יש עוד הרבה אלמנטים שיכולים להפוך את המדינה לדמוקרטיה טובה יותר או פחות, אבל נראה לי שרוב האנשים יסכימו שמדינה כושלת וחסרת חוק, אבל עם בחירות חופשיות, היא דמוקרטיה גרועה, בעוד שמדינת חוק צודקת ומופתית בלי בחירות חופשיות היא דיקטטורה נאורה, לא דמוקרטיה.

אז אם השלב הנוכחי הוא בחירות חופשיות, מה השלב הבא? ההצעה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקיימת בשיח הציבורי היא הקריאה ל"דמוקרטיה ישירה" שנשמעת מדי פעם, אבל אני לפחות עוד לא שמעתי נסיון רציני להסביר איך בדיוק תעבוד דמוקרטיה ישירה, מעבר לסיסמאות כלליות. אם מישהו מהקוראים מכיר משהו, אתם מוזמנים לספר לי.

התחום שלדעתי הוא בעל הפוטנציאל הרב ביותר להעמקת ושיפור הדמוקרטיה, הוא העמקת המעורבות הציבורית ברשות המבצעת. כיום הדמוקרטיה מזוהה בעיקר עם הרשות המחוקקת: הדיון הציבורי מלא בדיבורים על המפלגות, חברי הכנסת, החוקים שהם מעבירים וההצבעות עליהם. אבל חוקי המדינה הם רק חלק אחד, אולי אפילו לא גדול, מניהול המדינה. הדיון הציבורי די מתעלם מחיטוט בפרטי פעילות הממשלה, מציג אותה כמסובכת מדי מכדי ש"האדם הפשוט" יוכל להבין, ומדבר עליה רק בסיסמאות מפי אותם המומחים המובחרים שהעזו לקרוא את החומר. האם באמת אין לנו אפשרות להבין איך פועלת הממשלה?

אני חושב שלא. המסמך המרכזי שמציג את פעילות הממשלה הוא התקציב; מעט מאוד דברים באים בחינם, כך שהשאלה "מה עושה הממשלה" כמעט שווה לשאלה "על מה מוציאה הממשלה כסף". השאלה "איפה הכסף" נשאלה פה ושם במסגרת פעולות הממשלה, אבל התשובה עליה תמיד הייתה אותן הסיסמאות שמציעים לנו אנשים כתחליף להבנה ממשית מצידנו. אז הנה, במיוחד בשבילכם, התשובה האמיתית (והמשעממת, יש שיאמרו. בעיני דווקא מרתקת) לשאלה "איפה הכסף", נכון לשנת 2016:

תשלום חובות: 88 מיליארד ש"ח
משרד הביטחון: 56 מיליארד ש"ח
משרד החינוך: 50 מיליארד ש"ח
תשלום ריבית ועמלות: 39 מיליארד ש"ח
המוסד לביטוח לאומי: 37 מיליארד ש"ח
משרד הבריאות: 29 מיליארד ש"ח
פיתוח: 24 מיליארד ש"ח
גמלאות ופיצויים: 15.5 מיליארד ש"ח
המשרד לבטחון פנים: 15 מיליארד ש"ח
ההשכלה הגבוהה: 10 מיליארד ש"ח
משרד הרווחה: 6.5 מיליארד ש"ח
הרשויות המקומיות: 4.5 מיליארד ש"ח
הרשות לזכויות ניצולי השואה: 4 מיליארד ש"ח
משרד הכלכלה: 3.5 מיליארד ש"ח
משרד המשפטים: 3 מיליארד ש"ח
משרד האוצר: 2.5 מיליארד ש"ח
חוק חיילים משוחררים: 2.5 מיליארד ש"ח
תמיכות בענפי המשק: 2.5 מיליארד ש"ח
מענקי בינוי ושיכון: 2.2 מיליארד ש"ח
משרד החקלאות ופיתוח הכפר: 1.8 מיליארד ש"ח
המשרד לקליטת העלייה: 1.7 מיליארד ש"ח
משרד ראש הממשלה: 1.6 מיליארד ש"ח
משרד החוץ: 1.5 מיליארד ש"ח
משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, משרד התרבות והספורט: 1.3 מיליארד ש"ח

כל המספרים לעיל מעוגלים באופן שרירותי, לא כוללים כל הוצאה מתחת למיליארד ש"ח, ובאופן כללי מובאים להמחשה בלבד. לנתונים המלאים לכו למסמך תקציב המדינה עצמו.

הנקודה היא שזה הרבה פחות מסובך ממה שמספרים לנו. נכון, מסמך התקציב הוא בן מאות עמודים, אבל אתם לא חייבים לשנן כל מילה ממנו בשביל להבין משהו על תקציב המדינה – מי שמכיר היטב את הטבלה הקטנה שכתבתי כאן כבר יבין הרבה יותר את הסוגיות העומדות בפני מדינת ישראל מאשר מי שלא. למעשה, בעיני זו אפילו כמעט חוצפה להגיד שמסמך התקציב "מסובך" כי הוא כולל הרבה עמודים – התקציב עצמו הוא, בהגדרה, הטבלה הזאת, פלוס כמה טבלאות דומות אחרות (כמובן – כל אחת מהשורות מהטבלה לעיל מתחלקת בתורה לטבלה אחרת של התקציבים של כל משרד וכו'). שאר המסמך מוקדש להסברים, פרשנויות ורקע – אותם הדברים שהתקשורת, לו הייתה עושה את תפקידה היטב, הייתה אמורה לספק לנו בעצמה.

בשורה התחתונה: אם אנחנו רוצים לקדם את הדמוקרטיה, כלומר לקחת יותר אחריות על ניהול חיינו במקום להפקיד אותו בידי כל מיני "אנשי מקצוע" שינהלו אותם בשבילנו – הצעד הראשון הוא להפוך את הטבלה הזאת, ואת המסמך הזה, לחלק בלתי נפרד מהדיון הציבורי שלנו. כשאנחנו שואלים שאלות את נבחרי הציבור שלנו אנחנו צריכים לא להסתפק בסיסמאות ואידיאולוגיות מעורפלות אלא לדרוש מספרים וטבלאות. בעולם מתוקן יותר, כל מפלגה בכנסת, אופוזיציה או קואליציה, הייתה מספקת מסמך מקביל משלה לציבור כדי לספר לנו איך הייתה מתנהלת המדינה אם הם היו השולטים הבלעדיים. במקום לדבר על "כספים לעניים במקום להתנחלויות", ספרו לנו כמה כסף תעבירו מאיזה סעיף לאיזה סעיף. במקום להגיד לנו "הממשלה מפקירה את פלוני", ספרו לנו כמה כסף אתם הייתם נותנים למטרה החשובה לכם ומאיפה הוא היה מגיע. במקום לדבר על עול המיסים, ספרו איפה הייתם חוסכים כדי שהמדינה תרשה לעצמה לגבות מאיתנו פחות. זה דיון ציבורי אחראי.

האם זה יוביל אותנו לדמוקרטיה ישירה? לא יודע, אבל ייתכן בהחלט שיש דרכים מתונות יותר (או הדרגתיות יותר – גם אם נסכים שסוג כזה או אחר של "דמוקרטיה ישירה" הוא המטרה הסופית, הייתי מציע לחפש דרכים להגיע לשם בהדרגה). בכל מקרה, שום התקדמות לא נוכל להשיג בכיוון אם לא נתחיל להבין טוב יותר איך עובדת הממשלה שלנו. אחרת, כל שינוי בשיטת הממשל שייתן לנו יותר כוח, לא יוכל אלא להביא לכישלון, באותו אופן שהענקת זכות הצבעה לאוכלוסיות שלא יודעות להתמודד איתה מביאה לאסון. אולי נשמע תמים לצפות שאנשים יתחילו להתעניין בתקציב המדינה, אבל האם זה מוזר יותר מאשר היה נשמע למישהו בירושלים הממלוכית שהאדם הממוצע יהיה יום אחד מעורב בבחירות לשלטון? לא נראה לי.

אני אומנם לא מנהל כלי תקשורת כללי, ומשתדל לא לכתוב על עניינים ישראליים פנימיים, אבל אני בהחלט מקווה לשלב יותר ויותר נתונים עניניים כאלה בכתיבה שלי בעתיד, לגבי ישראל ולגבי מדינות אחרות. בעיני, כמעט בלתי אפשרי למצוא נושא חשוב יותר לכתוב עליו.

עם מתגבש בגלות – ישראל של פעם וטיבט של היום

נתקלתי לא מזמן בספר בשם "דמוקרטיה טיבטית" שמספר על מצבם הנוכחי של הגולים הטיבטיים, בעיקר בהקשר לאימוץ הדמוקרטיה. זה גרם לי לתהות על כמה קווי דמיון בין הגלות הטיבטית כיום לבין גלויות ישראל בעבר.

(הערה מקדימה: כתיבה על טיבט בדרך־כלל נעשית מהזווית של "הכיבוש הסיני – בעד או נגד" (בדרך־כלל נגד). פה אין לי עניין להתעסק בזה, אני רוצה לדבר על הטיבטים כעם)

לא מעט עמים עברו כיבוש בעבר (הכוונה לכיבוש מוחלט, שלא משאיר להם אף פיסת אדמה בשליטתם), אבל רובם המשיכו לחיות תחתיו, התפזרו והתפרקו, או פשוט נעלמו. המקרה של עם שמעביר את מרכז תשומת ליבו לחיים בגלות הוא די נדיר, ובכך כבר מעניין להשוות בין הטיבטים והיהודים. במובן מסוים, הגלות הטיבטית מזכירה קצת את גלות בבל, מהבחינה הזאת שמי שגלו הם בעיקר האליטה הדתית והשלטונית, ורוב העם עדיין נשאר בארץ הכבושה (היסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה מה היה היחס המספרי בין גולי בבל והנשארים בארץ, לא משנה כרגע); במובנים אחרים גם הגלות הגדולה מתאימה. בכל מקרה, הדמיון המעניין ביותר הוא פחות בפרטי הגלות עצמה, ויותר בהשפעה שלה על העם – היהודים ניצלו (מרצונם או שלא) גם את גלות בבל וגם את הגלות הגדולה לרפורמות עמוקות במבנה הדת והשלטון בעם; הטיבטים עושים בעשורים האחרונים את אותו הדבר, וכנראה בקצב מהיר ובעוצמה גדולה בהרבה.

בצד היהודי, הרפורמות כללו את החלשת מעמד הכוהנים והפיכת הדת ל"עממית" ולאומית יותר (במקרה של גלות בבל), ובסופו של דבר חיסול כמעט מוחלט של תפקיד המקדש, הפולחן הפיזי והארץ הפיזית בדת היהודית והחלפתם ביסודות רוחניים ולימודיים. זה בנוסף למעבר מחיים חקלאיים לחיי מסחר, שבפני עצמו היה שינוי משמעותי בחברה. אצל הטיבטים, בינתיים, הרפורמה העיקרית מקבלת את הכותרת המתאימה לתקופתנו – דמוקרטיה.

המקרה הטיבטי מעניין במיוחד, כי בניגוד לשינויים ההדרגתיים (בדרך־כלל) שעברו על העם היהודי, שהגיעו מכל מיני כיוונים שונים, הטיבטים קיבלו את השינוי מלמעלה – היא "נחתה" עליהם כהוראה של מי שבמידה רבה היה המנהיג של תאוקרטיה אבסולוטית (יש ויכוחים בשאלה עד כמה נכון לקרוא לטיבט שלפני הכיבוש "תאוקרטיה בודהיסטית", אבל נראה לי שכולם מסכימים שלפחות חלקית זה נכון) – הדלאי לאמה ה 14. הספר מדגיש שוב ושוב שנקודת המבט בכל מקום בקרב הטיבטים היא "הדמוקרטיה היא מתנה שנתן לנו הדלאי לאמה", ושהוא מתאמץ שוב ושוב להעמיק את הדמוקרטיה ולהפחית את התלות והציות שלהם אליו, כולל שאיפה להפוך את תפקיד הדלאי לאמה עצמו לתפקיד שנבחר בבחירות דמוקרטיות.

זה יוצר מצב מעניין, שבו מצד אחד צריך לייצר דמוקרטיה יש מאין, אצל עם שמעולם לא נחשף כמעט בכלל לרעיון; מצד שני, בניגוד לרוב הניסיונות לייצר דמוקרטיות חדשות, פה אין כמעט שום התנגדות – התמונה שמצטיירת בספר היא כזו שהאתגר הוא איך מממשים את הדמוקרטיה היטב כדי לשמח את הדלאי לאמה שבירך בה אותנו; נראה שאין שום מוקד כוח יריב שרוצה להילחם בדמוקרטיה. זה בפני עצמו קצת מעורר מחשבה – בעם עם מסורת דמוקרטית קל לייצר דמוקרטיה, בעם עם מסורת אנטי־דמוקרטית קשה לייצר דמוקרטיה, אבל בעם עם מסורת אנטי־דמוקרטית עד כדי כך שהאוכלוסייה רוצה לעשות הכול כדי לשמח את המנהיג, אולי זה דווקא הופך להיות קל יותר (האם זה קשור להצלחה של הדמוקרטיה היפנית אחרי מלחמת העולם השנייה? אני לא מכיר מספיק את יפן בשביל להגיד). לו רק הייתה דרך לנצל את זה בהקשר הצפון־קוריאני, לדוגמה, זו הייתה יכולה להיות ברכה גדולה לעולם.

הניסוי הדמוקרטי הטיבטי גם יוכל אולי ללמד אותנו כמה דברים לגבי הדמוקרטיה עצמה – ברוב המדינות הדמוקרטיות כיום, הדמוקרטיה צמחה כתהליך הדרגתי שנאלץ להתפשר ולהשתלב עם מוקדי כוח קיימים; דמוקרטיה שמהונדסת כמעט מאפס בזמן המודרני היא הזדמנות לשאול את עצמנו עד כמה למדנו מהניסיון על איך מייצרים דמוקרטיה היטב. איזה מודל דמוקרטי בדיוק הם יבחרו? איך הם ינהלו אותו ועד כמה זה יצליח? כל אלה הם שאלות מעניינות למי שמתעניין בדמוקרטיה. מעניין במיוחד לראות איך יתקדם התהליך הזה בעשור הנוכחי, שמתאפיין באובדן ביטחון קיצוני בקרב רוב הדמוקרטיות בעולם וחוסר אמון בדמוקרטיה. במובן הזה אולי טוב שההנהגה הטיבטית נמצאת בהודו ולא במערב; עדיף שהם ילמדו על דמוקרטיה מעם שגאה בה ורואה בה הצלחה. אני נחרד מהמחשבה על איך הניסוי הדמוקרטי הטיבטי היה נראה לו היה מוקף בקריאות "לשמר את המורשת" ו"לא צריך לייבא שיטה מערבית לעם הטיבטי המיוחד", מהסוג שהיינו מצפים לקבל במערב אירופה בימים אלה. ניסוי הדמוקרטי הזה לא היה יכול לקרות בלי ההכרה האמיצה של הדלאי לאמה בכך שמוסדות השלטון המסורתיים של טיבט התגלו ככישלון מוחלט, הרצון שלו ללמוד מהמערב, וההבנה שאפשר לקחת דברים מוצלחים מהמערב גם בלי להעתיק את הכול ולהעלים את התרבות המקומית.

וזה מביא אותנו להשוואה מעניינת נוספת בין ישראל וטיבט: המדינה היהודית והדמוקרטית. אחרי כמעט שבעים שנות עצמאות הישראלים עדיין לא לגמרי בטוחים מה זה אומר, והטיבטים עדיין מתלבטים מה המשמעות של מדינה בודהיסטית ודמוקרטית. הם לא מתכוונים לייצר מדינה חילונית לחלוטין בסגנון הודו (חילוניות שהמפלגה השולטת כרגע בהודו מתכוונת לשנות בסופו של דבר), אבל גם לא מעוניינים להתפשר על הדמוקרטיה. מה זה אומר? אף אחד עדיין לא לגמרי בטוח. ייתכן מאוד שהבודהיזם הטיבטי הוא אחת הדתות היותר קלות לשילוב עם דמוקרטיה, אבל מי יודע? שילוב בין דת ומדינה הוא אף פעם לא נושא פשוט, והוא עלול עוד להביא חיכוכים בעתיד.

אבל בסופו של דבר, האתגר הגדול ביותר של טיבט יהיה כנראה שימור העם בגלות. הגלות לא צפויה להסתיים בקרוב ולא ברור אם אי פעם תסתיים – הכיבוש הסיני בטיבט לא נראה שהולך לשום מקום, והטיבטים יצטרכו להתמודד עם השאלה שהעסיקה את היהודים במשך אלפי שנים – ההתבוללות. הבדל מעניין בין היהודים והטיבטים מופיע פה ביחס של המדינות הקולטות – ברוב שנות הגלות, למדינות שבתוכן חיו היהודים לא היה שום רצון לאמץ אותם לתוכן כאזרחים שווי זכויות. תחושת הקהילה נשמרה כמעט מחוסר ברירה. התמיכה והידידות שהטיבטים מקבלים בהודו היא אומנם טובה כמובן לטיבטים, אבל מחדדת עוד יותר את השאלה האם הם באמת ירצו להישאר טיבטים לעוד דורות רבים בעתיד? לא ברור עד כמה מושך החלום של "לחזור" יום אחד לאיזושהי ארץ רחוקה ולא מוכרת ולהילחם עליה מול דורות של אנשים מעם אחר שבינתיים יגדלו שם ולא יכירו אף מולדת חוץ ממנה. זו סוגייה שבהחלט מוכרת ליהודים של ימי הגלות הגדולה. נראה שהטיבטים מאוד לא רוצים להשתמש בדרכי כפייה כדי לשמור על הילדים בפנים (לא נראה לי שיהיו שם חרמות נגד "משומדים" וכו'), אבל הם יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי לדאוג שלהיות "טיבטי" עדיין יהיה מושך מספיק כדי להצדיק את ההקרבה. יתרון אחד שיש להם כרגע הוא ההון החברתי הגדול שהם זוכים לו בעולם בימים אלה – מאוד "מגניב" להיות טיבטי כיום ברוב העולם. נראה אם הם יוכלו לשמר את זה ולנצל את זה לטובתם.

וגם הדילמה של גלות בבל עדיין קיימת – איך יסתדרו הגולים החוזרים יום אחד עם אלה שנשארו? האם הטיבטים שעברו שנים ארוכות של תקשורת וחינוך תוצרת בייג'ין עדיין ירצו לקבל את ההנהגה שבאה אליהם מבחוץ? אם יום אחד הם באמת יחזרו, האם יהיו להם עזרא ונחמיה שיצליחו בסופו של דבר להתקבל ולממש את הרפורמות שלהם אצל אלה שלא חוו אותן בגלות? יהיה מעניין לראות.

הנפט הוא הכישלון הגדול של העולם החופשי

לפני כמה ימים הופיע מאמר בשבועון האיטלקי ל'אספרסו שגרם לי לרגע לשמוח – הכותרת היא "המטרה: להשתחרר מגזפרום". המאמר אומנם לא הלך רחוק מדי (דיבר על חלופות אפשריות באירופה לייבוא גז טבעי מרוסיה), אבל בהחלט טוב לראות מישהו מעלה נושא שכבר הרבה שנים נראה לי שאמור להיות אחד הדברים המרכזיים על סדר היום שלנו.

אני לא מאוד אוהב את הביטוי "העולם החופשי" (בטח לא בשימוש הנפוץ שלו, ההגדרה המגוחכת של נשיא ארה"ב כ"מנהיג העולם החופשי"), אבל נראה לי שקשה להכחיש שיש מקומות בעולם, ובפרט מדינות מסוימות, שבהן אנשים נהנים משלום, חופש שגשוג ודמוקרטיה, ומקומות אחרים שבהם נפוץ ההיפך הגמור – אלימות, דיכוי, עוני ושחיתות. לא שאין דמוקרטיות מושחתות ודיקטטורות משגשגות, אבל אלה היוצאים מן הכלל – המגמה באופן כללי היא הפרדה סטטיסטית די חזקה (גם אם מדורגת) בין "העולם החופשי" לבין "העולם המושחת". נראה לי שכולנו נסכים שהיינו רוצים, כחלק מהעולם החופשי (אני מניח שכל קוראי הבלוג כנראה נמצאים בו), גם לשמור על מצבו, גם לחזק אותו, וגם להרחיב אותו למקומות שכרגע סובלים מהשחיתות. וזה מביא אותי לעניין הנפט.

לאנשים שונים יש הצעות שונות לאיך לקדם את החופש מול השחיתות, אבל בדרך־כלל הם מתכנסים לשני כיוונים מרכזיים: אחד, שאפשר אולי לקרוא לו הדרך ה"ימנית", מתעסק באנשים ואידיאולוגיות – צריך להילחם בטרור, להתייצב מול מדינות האויב, לעקור בכוח ארגוני פשע ולחזק את שלטון החוק. לפי המחשבה הזאת, צריך להוציא אנשים מעולם השחיתות על־ידי זה שנבהיר להם שהחלופה היא כלא או גרוע מכך. כיוון אחר, שנקרא לו בהתאם הדרך ה"שמאלית", ידבר על חינוך, שילוב בשוק העבודה, שיקום, ועבודה חברתית. לפי המחשבה הזאת, צריך להוציא אנשים מעולם השחיתות על־ידי זה שנקל עליהם למצוא לעצמם חיים טובים יותר בעולם החופשי. שני הכיוונים האלה נכונים והכרחיים, אבל לדעתי מקבלים יותר מדי תשומת לב על חשבון כיוון אחר, שלא זוכה למספיק תשומת לב: ייבוש הביצה של השחיתות. ולמרבה הצער, הוא זוכה לפחות תשומת לב למרות שהוא הכיוון שבו יש לאדם הממוצע הכי הרבה השפעה.

העובדה שהנפט, ובמידה מסוימת גם הגז הטבעי ומשאבי טבע אחרים, מרוכזים באחוזים עצומים במדינות המושחתות והאלימות ביותר בעולם היא די מדהימה, ומעלה את השאלה אם אולי משאבי הטבע עצמם הם בעצם חלק מהסיבה לכך שהן מושחתות כל־כך (כמו שהזכרתי בעבר). בכל מקרה, זה המצב בעולם, ואנחנו צריכים להחליט מה אנחנו עושים עם זה. האם אנחנו רוצים לממן דיכוי, שחיתות, אלימות וטרור? התשובה, למרבה הצער, היא "כל עוד זה נוח – בהחלט כן".

בואו נסתכל על הצרות שמטרידות את העולם כרגע: נראה לי שלא יהיה מהפכני במיוחד להגיד שהטרור הג'יהאדיסטי העולמי ממומן במידה רבה מאוד על־ידי כספי נפט מסעודיה וקטר. יש איזושהי אופנה לדבר על זה שדאע"ש הוא "רעיון", או "אידאולוגיה", לא ארגון, ולכן אי אפשר "להילחם" בו ולעקור אותו מהשורש. האומנם זה "רעיון"? איך זה שאותו הרעיון לא עלה אצל אף אחד לפני חמישים שנה? האיסלאם היה קיים אז, שלא לדבר על עוני, שנאת זרים, קשיי קליטת מהגרים וכל מיני דברים אחרים שאנשים מתרצים בהם את הטרור האיסלאמי. האמת היא שבשביל להפיץ "רעיון" כזה מושקע הרבה מאוד כסף. לא כל־כך פשוט לבנות מסגד, לא פשוט לתחזק ארגון צדקה אידאולוגי, לא פשוט לבנות אוניברסיטה, לממן מרצים ומלגות, לתחזק תחנות טלוויזיה ועיתונים[1]. לא חסרים מטורפים שרוצים להשתלט על העולם בשם איזושהי אידאולוגיה מעוותת. אז איך זה שהיום דווקא על איסלאם קיצוני אנחנו שומעים, לפני זה היה הקומוניזם הסובייטי, אנרכיזם, נאמנות לאימפריה כזאת או אחרת, ואם נלך מספיק אחורה אז גם קתוליות קיצונית ואינסוף אידאולוגיות אחרות, כל אחת בתורה? כי השאלה היא למי יש כסף לממן את הטירוף הזה. וכיום זה האיסלאם הקיצוני.

ואותו הדבר נכון גם לצרות אחרות. מהצד השני של מלחמת העולם המוסלמית כיום עומדת אידאולוגיה אלימה אחרת שממומנת בכסף הנפט איראני. הצרות של מזרח אירופה ממומנות בכסף הגז של רוסיה. בלי שלוש הצרות האלה, מה היה מצב העולם החופשי כיום? בהשוואה למצבנו כיום, זה היה יכול להיות כמעט גן־עדן. בנסיבות האלה, מדהים שהדיבורים על אנרגיות מתחדשות והפחתת השימוש בנפט נתפסים כמטרות "ירוקות", שאמורות לעזור למאזן הפחמן הדו־חמצני או לאיכות האווויר. מבחינתי, הקטנת התלות בנפט היא בראש ובראשונה עניין פוליטי־מדיני.

בסופו של דבר נראה שהצרה הזאת תיגמר כמעט במקרה; אינטרסים כלכליים וסביבתיים הצליחו לייצר מצב שבו מחירי הנפט והגז הולכים ויורדים, ואיתם הולכות וקורסות (או במקרה הטוב משתנות) המדינות שהתבססו עליהם. נקווה מאוד שהתהליך הזה ימשיך עד סופו ההגיוני, והצרות הנ"ל יעזבו אותנו. אבל גם אם זה יקרה, כלכלת הנפט של המאה ה 20 ותחילת ה 21 תיזכר בתור הכישלון הגדול של העולם החופשי. המכונית החשמלית לא הייתה צריכה להיות פרויקט של יזם הייטק כזה או אחר; היא הייתה צריכה להיות המצאה ממומנת ומסובסדת באופן כבד בעשרים מדינות שונות במקביל, עם שיתוף פעולה בינלאומי ועם חקיקה אגרסיבית שמקשה על ייבוא נפט. תחנות כוח מבוססות שמש ורוח, ואולי פחם ואנרגיה גרעינית, את כל אלה היה אפשר להקים במחיר נמוך בהרבה, בכסף וכמובן בחיי אדם, מאשר המערב היה צריך להשקיע במלחמות נגד הרעל שהפיצו כלכלות הנפט. אבל מה לעשות – לא נוח לשלם קצת יותר על מכונית (בטווח הקצר). אז נישאר עם הטרור עד שמישהו אחר יפתור את הבעיה בשבילנו.

[1] אפילו אתר אינטרנט לא פשוט לתחזק, תאמינו לי.