פיליבסטר הוא מושג כזה שאם לא הייתי יודע שהוא קיים, בחיים לא הייתי מנחש שהוא יהיה אפשרי. הנוכחות החזקה שלו בשבועיים האחרונים, ביחד עם פרשת הקיזוזים שלא החמיאה לאף צד, גורמת לי לרצות להגיד כמה דברים על מהות האופוזיציה במדינה דמוקרטית.
מה בדיוק אמורה לעשות אופוזיציה זו סוגיה לא פשוטה, ורבים תהו לגביה בעבר. פרלמנט היה במקור גוף לדיונים, בלי הצבעות והכרעת רוב; וגם כשהתחילו הכרעות רוב, הנטייה הראשונית הייתה שכל חבר פרלמנט ייצג באופן עצמאי איזשהו אזור. הרעיון של קואליציה ואופוזיציה הוא די חדש במונחים היסטוריים (לא יותר ממאתיים שנה אם אני לא טועה, וברוב העולם הרבה פחות), ולהערכתי העולם הדמוקרטי עדיין לא לגמרי הבין איך זה אמור לעבוד – אם כל מהות הפרלמנט היא ההצבעות, וחבר אופוזיציה לנצח יצביע עבור יוזמות שייכשלו או נגד יוזמות שיצליחו, אז מה הטעם בו?
תשובה אפשרית אחת היא שבאמת אין בו טעם. אפשר לקרוא לזה ציניות, אבל זה לא בהכרח שגוי – יכול להיות שעם התבגרות הדמוקרטיה, כמו שרעיון הקואליציה והאופוזיציה החליף את רעיון הפרלמנט המורכב כולו מעצמאיים, גם מנגנון הקואליציה והאופוזיציה עוד יוחלף. במה יוחלף, זה מעבר להיקף הרשומה הזאת; במקרה הטוב זה יהיה איזשהו סוג של דמוקרטיה ישירה. במקרה הגרוע, אולי פשוט נגלה שהדמוקרטיה היא בלתי אפשרית בעידן המידע – זה לא בלתי אפשרי. כל מיני מדינות מהדמוקרטיות החזקות ביותר בעולם נתקלות לאחרונה בפעם הראשונה במקרים של חוסר יכולת להקים ממשלה – תופעה שיכולה עקרונית להיות הרסנית לדמוקרטיה. מה יקרה אם מדינה לא מצליחה להקים ממשלה, מכריזה על בחירות חדשות, ועדיין לא מסוגלת להקים ממשלה?
בשאיפה שהדמוקרטיה לא עומדת לקרוס, אפשר לנסות לחשוב על תפקידים אחרים לאופוזיציה. מה שראינו השבוע הוא אופוזיציה שרואה את תפקידה בהפרעה מירבית לקואליציה, וניצול כל פרצה בספר החוקים כדי לקדם את תפיסת העולם שלהם – אין לי דרך אחרת להגדיר את רעיון הפיליבסטר. יש כאלה שיגידו שזה רעיון טוב, הרי מה עוד תעשה האופוזיציה אם לא לקדם את תפיסת העולם שלה ושל מצביעיה? אבל אני הייתי אומר שזו חשיבה לטווח קצר מאוד.
בסופו של דבר, חוק המרכולים הוא לא שיגור חללית לנפטון – אין חלון הזדמנויות של פעם ב 175 שנים שאם מפספסים אותו אז הוא לא יקרה. אם הפלתם את החוק עכשיו, הוא יעבור בפעם אחרת. לא נראה לי שהקואליציה הנוכחית היא איזשהו הרכב זמני שהמצביעים רק מחכים להפיל. קואליציות עם תמיכה לחוקי שבת כנראה עוד נראה פה הרבה בעתיד. כל מה שהאופוזיציה "מרוויחה" משבירת הכלים היא הידיעה שאם יום אחד הם כן יצליחו להרכיב קואליציה בעצמם, תהיה להם אופוזיציה שלא תשקול אפילו לחשוב על דברים כמו אדיבות וממלכתיות בהתנהלות שלה. שלא לדבר על המסר שעובר לאזרחים: אל תנסו להידבר, לשתף פעולה, ובטח לא להודות בכישלון כשמדובר על יחסי ימין־שמאל. הכול מלחמת חורמה. להערכתי, מלחמת חורמה כזאת לא תועיל לאף אחד, אבל בעיקר לא לשמאל שנידון להפסיד בה.
מה בכל זאת אופוזיציה יכולה לעשות? אם נקבל על עצמנו את העובדות הכואבות (אם הצבעתם לאופוזיציה) – העובדה שהקואליציה מושלת במדינה עם רוב קולות, ויכולה להעביר כל חקיקה שהיא מסכימה עליה בינה לבין עצמה, התשובה היא: קודם כל להירגע. אולי העובדה הזאת היא אסון ואולי לא, בכל מקרה אין טעם להילחם במציאות. הדבר העיקרי שהאופוזיציה יכולה לעשות הוא להתרכז בלהפוך את עצמה בעתיד לקואליציה. לא סביר שיצליחו לשכנע איזושהי מפלגת קואליציה לערוק (אבל אם כן, כל הכבוד להם), אז העבודה העיקרית היא לשכנע את הציבור להצביע להם בפעם הבאה. נשמע פשטני? אולי. אבל ככה עובדת דמוקרטיה. אופוזיציה לא אמורה להצליח בחקיקה במדינה דמוקרטית – במדינה דמוקרטית החקיקה נתונה לרוב. נכון שיש מערכות איזונים ובלמים לחסום את הרוב הזה, אבל לא נראה לי שקיים בעולם אדם שהיה מגדיר "להפריע לפעילות הכנסת כדי שחוק לא יצליח לעבור" כמערכת איזונים מוצלחת. בואו נשאיר בקטגוריית האיזונים והבלמים את בית המשפט[1], חוקי היסוד ושאר דברים הגיוניים. הקראת ציוצים ופרקי תנ"ך במליאת הכנסת, עם כל הכבוד למבטא התימני המגניב של איתן כבל, הם לא ממש דברים שהייתי מגדיר כאיזונים ובלמים בדמוקרטיה מוצלחת.
כבר הצרתי בעבר על אחת ממפלגות האופוזיציה שבדיוניה הפנימיים לא מציעה שום דבר חוץ מ"איך לנצח בבחירות", ולצערי לא נראה שהמצב הזה עומד להשתנות. בסופו של דבר, עדיין לא שמעתי מהאופוזיציה שום הצעה איך בדיוק לנצח בבחירות חוץ מהסיסמה הקבועה על "להביא קהלים חדשים". לעתים רחוקות אפשר לשמוע הצהרות מהאופוזיציה על חזון מדיני שונה מזה של הקואליציה (הייתי שמח אם הוא היה מגיע עם יותר תוכניות כתובות ומפורטות ופחות סיסמאות בראיונות של דקה בתוכניות החדשות), ולעתים רחוקות עוד יותר על הבדלים בעניינים כלכליים וחברתיים שלא מסתכמים בתסמונת גנרל הכורסא (כלומר, זריקת סיסמאות שבבירור יכול להגיד רק מי שאין לו אחריות ממשית על ניהול מדינה). בחלום הורוד שלי, כל מפלגת אופוזיציה הייתה ממנה ממשלת צללים, מנסחת תקציב מדינה חלופי משלה, ומציגה מדיניות חלופית ממשית – אולי תגידו שאת הבוחרים הישראליים לא באמת מעניינים דיונים עמוקים, והם שמחים עם סיסמאות ריקניות, ויכול להיות שזה נכון (למרות שאני זוכר כרגעי השיא של האופוזיציה את החשיפות שלהם על תקציבים מפוקפקים להתנחלויות מכל מיני ועדות כנסת, פעולות ממשיות שכן נקלטו היטב בציבור), אבל זה יהיה טוב אפילו לחברי הכנסת עצמם. מי שלא מנסח חזון רציני, אפילו אם זה רק למגירה, בסופו של דבר יתנוון כל־כך שהוא לעולם לא יפיק שום דבר עמוק יותר מציוץ בטוויטר.
ובכל זאת, מה אם האופוזיציה משוכנעת שהיא לא תיבחר לעולם? מה אם אין טעם לנסות לשכנע מצביעים, כי (נניח) הדמוגרפיה השתנתה כל־כך שאין שום רוב שיכול יותר להצביע לגוש כלשהו?
אני לא אומר שזה המצב בישראל, אבל הנה עצה למי שחושב שכן. גם כאן, חשוב להתחיל בהכרה במציאות – הליכה עם הראש בקיר עם סיסמאות כמו "אי אפשר סתם לוותר" לא תעזור לאף אחד. אם מפלגה מסוימת משוכנעת שהיא לעולם לא תיבחר, הייתי אומר שיש דבר אחד שהיא יכולה לעשות – להשלים עם רוע הגזירה, לבלוע את הרוק ולמצוא דרכים לעבוד עם הרוב הבלתי־נמנע. הציבור הישראלי לעולם לא יבחר ברובו במפלגה שמקדמת פירוק התנחלויות? קבלו את זה, הצהירו "אנחנו מאמינים בכל ליבנו בפירוק התנחלויות, אבל זה לא מעשי בפוליטיקה הישראלית; לכן נתרכז באפשרות חלופית שכן יכולה לעבוד, ונתמוך בכל ממשלה שתסכים לתנאים א' ב' ג'" (חיזוק מערכת המשפט? זכויות אדם לכל תושבי השטחים? יש כל מיני דברים שאנשים במפלגות האלה רוצים לקדם שלא בהכרח הופכים אותם לבלתי־ניתנים למשילה).
אני משתדל לא לספר פה יותר מדי על עמדות פוליטיות ממשיות שלי, אבל בגדול זה התהליך שעבר עלי מאז ההתבגרות הפוליטית שלי – במקור הייתי עמוק במה שמכונה "מחנה השמאל" (לפחות בהיבט המדיני), אבל בשלב מסוים הבנתי שעומדת בפני בחירה – ללכת עם הראש בקיר למען מטרה שלעולם לא תושג, או לנסות לחשוב איזו מדינת ישראל, מבין אלה שיכולות באמת להתקיים בהינתן העמדות הקיימות בציבור הישראלי והפלסטיני ובקהילה הבינלאומית, תהיה הטובה ביותר לדעתי. ואת המדינה הזאת ארצה לקדם. אני מקווה שיום אחד גם האופוזיציה הישראלית תקבל החלטה דומה, כי מפלגות שכל מהותן הוא להפריע למפלגות השלטון הן סכנה לדמוקרטיה לא פחות מכל חוק. במקום לשבור את כל הכלים בשביל איזשהו רווח לטווח הקצר, בואו נחשוב על מהות הדמוקרטיה בטווח הארוך.
[1] וגם האינפלציה בשימוש בו היא בעיה בפני עצמה, אבל זה דיון לפעם אחרת.
דברים מעניינים שקראתי 