מסיבה עצובה במסטריכט: האיחוד האירופי בוחר נשיא

חוץ מהבחירות לפרלמנט האירופי שכנראה עוד נדבר עליהן, האיחוד יצטרך בקרוב לבחור גם נשיא (או בשמו הרשמי "ראש מועצה"). הקשבתי לעימות בחירות שהיה לא מזמן בין חמישה מהמועמדים וזכה לכינוי "עימות מסטריכט", ואפילו בתור מישהו שממילא לא אופטימי במיוחד לגבי האיחוד האירופי, זה היה מטריד בעיני. הנה כמה תובנות.

כבר התחלת האירוע סיפקה רגע מטריד שסימן את ההרגשה להמשך הערב. המנחה הציג את המשתתפים בדיון, וציין ששניים מהמועמדים לא יכלו להגיע – אוֹרִיוֹל ז'וּנְקֵיירַס ממפלגת אירופה החופשית נאלץ להיעדר כי הוא נמצא במעצר לקראת תחילת המשפט שלו בספרד. במקום להיחרד מהעובדה שמנהיג פוליטי עומד למשפט במדינה אירופית על פעולה פוליטית מובהקת (ז'ונקיירס הוא ממנהיגי תנועת העצמאות הקטלונית, ועומד למשפט בספרד על חלקו בארגון משאל העם והכרזת העצמאות בקטלוניה לפני שנתיים), המנחה אמר את זה עם חיוך אופייני למנחי תוכניות בידור, וזכה לצחוק נלהב מהקהל. הכול בסדר באירופה, וגם מנפרד ובר מהמפלגה העממית האירופית נאלץ להיעדר כי הוא עסוק.

חמשת המועמדים שנותרו התחלקו לארבעה גוונים של שמאל אירופי מודרני, ומולם נציג ימין מתון ומנומס אחד בדמות יָאן זַהְרָדִּיל הצ'כי שהתקשה להציב אלטרנטיבה ממשית להסכמות הרחבות שבין יריביו. העימות עצמו הוקדש לצעירי אירופה, והקדיש תשומת לב מיוחדת לגיבורה החדשה של השמאל האירופי – הילדה השבדית בת השש־עשרה גרטה תונברג, שזוכה לחיבוק חם מהממסד על פעילות המחאה שלה נגד שינוי האקלים. ארבעת המועמדים השמאליים כמובן הביעו תמיכה נלהבת בילדה, ואף אחד לא נראה מוטרד במיוחד מהשימוש הציני שנעשה בילדה שאובחנה כסובלת ממספר בעיות פסיכולוגיות משמעותיות, מהפרעה טורדנית־כפייתית ועד לאילמות סלקטיבית.

הרושם הבולט ביותר מהעימות היה חוסר העניין המוחלט של המועמדים בשוק חופשי. אין פלא גדול כשמדובר על נציגת מפלגת השמאל האירופי ויולטה תומיץ', שבמפלגתה מאוגדות מספר מפלגות קומוניסטיות מרחבי אירופה, והיא קראה בין השאר "לשנות את השיטה" כי אי אפשר להתמודד עם שינויי האקלים מתוך "הקפיטליזם הנאו־ליברלי". גם מנציגי הירוקים והסוציאליסטיים קשה להיות מופתעים; נציג הירוקים באס אייקהאוט הכריז בנאום הפתיחה שלו ש"פעולה בנושא האקלים חייבת לבוא ביחד עם צדק חברתי", סיסמה שמתארת היטב את הכיוון שהולכת אליו הפוליטיקה במערב־אירופה כיום. המילה החמה בדיון הייתה "רגולציה", ואייקהאוט הצהיר לדוגמה "[חברות האינטרנט] חייבות להיות תחת רגולציה. אנחנו רוצים לוודא שהחברות האלה מספקות שירותים לאזרחים, במקום מה שהן עושות עכשיו, מפיקות רווחים ממידע". מכיוון שהוא לא ציין מאיפה הוא כן מצפה שאותן החברות יפיקו רווחים, אפשר לתהות אם הוא שואף לאינטרנט ללא מטרות רווח שמנוהל על־ידי ממשלת אירופה. אבל אפילו נציג הליברלים לכאורה, גי ורהופשטט, הצטרף למקהלה ודיבר על הצורך בעוד רגולציות ובאירופה "חברתית" יותר.

הכלכלה ממילא לא נמצאת בראש מעייניו של גי ורהופשטט, אחד מהמפורסמים והבולטים שבמנהיגי האיחוד האירופי; הוא ידוע בעיקר באובססיה שלו להרחבת סמכויות האיחוד והעלמת המדינות החברות בו עד להגשמת חזון "ארצות הברית של אירופה". גם בעימות הזה הוא לא איכזב וקרא להקמת צבא אירופי במקום ה"בזבוז" שבתחזוקת 27 צבאות שונים. העולם של היום, הוא סיפר, הוא עולם של אימפריות ולא של מדינות רגילות כמו לפני עשרים שנה ואירופה צריכה למצוא שם את מקומה. זו לא הפעם הראשונה שורהופשטט רומז לרצון שלו לראות באיחוד האירופי "אימפריה", וכנראה לא האחרונה.

כמו בכל דיון פוליטי אירופי בשנים האחרונות, הנושא המרכזי היה שינוי האקלים. לארבעת המועמדים השמאליים היה ברור מה משמעותם של שינויי אקלים – הזדמנות לכרסם עוד בכלכלה החופשית ולהרחיב את הסמכויות הממשלתיות האירופיות. תומיץ' רואה בעיני רוחה "גרין ניו דיל" שתספק לאזרחים עבודות (ממשלתיות, סביר להניח) במקום אלה שייעלמו בעקבות המדיניות שהיא רוצה בה. נציג הירוקים באס אייקהאוט מבטיח "כלכלה חדשה", עם עבודות חדשות שיגיעו בזכות תקנים מחמירים ורגולציה קשוחה וריכוזית על כל ענף במשק. וגי ורהופשטט רוצה שמיסוי על דלקי מאובנים יהפוך לאחד ממקורות ההכנסה העצמאיים המשמעותיים של האיחוד האירופי.

מי שלא זכה לתמיכה גדולה בעימות הזה הוא חופש הביטוי. דיבורים על רגולציה על האינטרנט, על סכנות ה"פייק ניוז" ועל התערבות רוסית בבחירות היו כצפוי חלק משמעותי מהדיון. למרבה האבסורד מצא את עצמו דווקא נציג הירוקים מנסה להרגיע קצת את התאווה לצנזורה של עמיתיו, כולל של ה"ליברל" ורהופשטט שהסביר למה "האלגוריתמים האלה [של פייסבוק] חייבים להיות תחת רגולציה".

על יחסי חוץ לא שאלו בעימות הזה, אבל אין הרבה מקום לספקות. במדינת המקור שלו, הולנד, באס אייקהאוט הוא איש מפלגת השמאל הירוק, מפלגה עם שורשים קומוניסטיים שהכריזה על תמיכה רשמית ב BDS כחלק מהמדיניות שלה; ויולטה תומיץ' מגיעה ממפלגת "השמאל" בסלובניה, שבאתר האינטרנט שלה אפשר למצוא את כל האנטי־ישראליות שהתרגלנו לראות ממפלגות שמאל קיצוני באירופה; ורהופשטט ותימרמנס שניהם נטועים עמוק בתוך הממסד האירופי הנוכחי, וכל לאומיות או דת היא מבחינתם אויב. בנאום הפתיחה שלו קרא תימרמנס "לא להשאיר שום מקום ללאומנים", והפציר באירופה מאוחדת שתעמוד מול "טראמפ והטיפשות שלו". ורהופשטט מנהל כבר שנים מאבק נגד הממשלות הלאומניות של פולין והונגריה, ולא פספס הזדמנויות לנגח אותן גם בעימות הזה. לשניהם לא צפויה להיות התנגדות מיוחדת לישראל, אבל הזרמים הפוליטיים האנטי־לאומיים שהם מייצגים לא יוכלו לאורך זמן לקיים יחסים טובים עם מדינת הלאום היהודית.

הקונצנזוס האירופי בכל הנושאים האלה בלט עד כל־כך שכבר מארגני העימות, עוד לפני ששמענו מילה אחת מהמועמדים, דאגו לסמן את גבולות הגזרה; המועמדים נשאלו שאלות כמו "איך תגנו על אזרחי אירופה ממידע כוזב", "איך תרסנו את ענקיות הטכנולוגיה", "הרימו יד אם אתם תומכים בשביתת התלמידים [של גרטה תונברג] למלחמה בשינוי האקלים". מי שישמע את ההקדמות והשאלות של מארגני האירוע יכול בקלות לחשוב שאנחנו חיים בדיסטופיה שכורעת תחת איזשהו מגף קפיטליסטי חזירי, ולא בעידן שפע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית.

ואיפה החלופה לחגיגה הסוציאליסטית המגיעה לאירופה? יאן זהרדיל הוא פוליטיקאי אדיב והגון; הוא יודע לדבר בשבח השוק החופשי, חופש הביטוי, והנאורות המערבית; והוא גם ידיד יקר של ישראל. אבל בעימות הזה הוא נשמע חיוור ומהוסס. אף כתב הגנה על חופש הפרט לא נשמע ממנו, לכל היותר כמה ויכוחים על פרטים שוליים. את עיקר המרץ הוא השקיע בהגנה על ריבונות מדינות אירופה מול מאמצי האינטגרציה שמובילים ורהופשטט ודומיו, אבל גם בזה הוא לא נשמע לא נחוש ולא משכנע. המפלגה שהוא מייצג, מפלגת השמרנים והרפורמיסטים, היא על הנייר המפלגה הימנית ביותר מהשבע שהוזמנו לדיון; גם מנפרד ובר, לו היה מגיע, היה אולי מוסיף עוד נוכחות מימין למרכז, אבל הוא ומפלגתו עדיין מייצגים עמדה מרכזית וממלכתית עוד יותר מזו של זהרדיל. אין בבחירות האלה אף קול שידבר נגד הסחף הסוציאליסטי הקיצוני שמנהיגי אירופה פונים אליהם.

אז האם זה הכיוון שהולכת בו אירופה? לא בהכרח. כוחם של חמשת המועמדים האלה מגיע מהפרלמנט האירופי הנוכחי, שנבחר לפני חמש שנים; ב 23 במאי ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי החדש, ועל־פי הסקרים עשויים להיות שינויים משמעותיים. מפלגות שמתנגדות לקונצנזוס האירופי הזה, מפלגות לאומיות ושמרניות יותר, צפויות לזכות להישגים משמעותיים. קשה לנהל סקרים אמינים על מערכת בחירות מורכבת כל־כך, אבל ההערכות הן שבסבירות גבוהה מאוד עומדות מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת, מפלגת הליגה באיטליה, ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה להגדיל משמעותית את כוחן בפרלמנט האירופי, וביחד עם שותפותיהן הרבות מרחבי היבשת ייצרו גוש אירוסקפטי חזק הרבה יותר משהוא היום. השלטון יישאר כנראה בידי האירוקרטים לבינתיים, אבל הכוחות המתנגדים לקונצנזוס האירופי צפויים להפוך ממיעוט קטן ושולי לאופוזיציה מרכזית וחזקה. השוק החופשי, למרבה הצער, גם אצלם לא תמיד נמצא גבוה בסדר העדיפויות; אבל חופש הביטוי, חיזוק הדמוקרטיה הייצוגית על חשבון שלטון הפקידים של האיחוד, מדיניות הגירה שפויה וכמובן יחסים טובים עם ישראל – כל אלה צפויים לקבל חיזוק משמעותי אם תוצאות הבחירות ייראו כמו שהסקרים הנוכחיים צופים.

מודעות פרסומת

גולדסטון של הונגריה, והאיחוד שכבר לא ממש מאוחד

האיחוד האירופי ממשיך להתקדם במהירות לקראת התמוטטות. הרעיון שנמשיך לעוד הרבה זמן לראות "איחוד" שכולל גם את בריסל, ברלין ופריז מצד אחד וגם את בודפשט וורשה מהצד השני הולך ונראה פחות ופחות סביר. המכה האחרונה הגיעה בדמות "דוח סרכנתיני", סוג של דוח גולדסטון נגד הונגריה, שמטרתו "לבדוק" את החשדות לסטייה של הונגריה תחת מפלגת פידס מ"הערכים הבסיסיים של האיחוד האירופי"; זאת כחלק מתהליך שסופו בהטלת סנקציות על המדינה כל עוד הממשלה לא תשנה את דרכה. על הדוח נדבר אולי בעתיד, בינתיים אני רוצה להתרכז במצב האיחוד האירופי. אפשר להסכים או לא להסכים עם הדוח, לאהוב או לא לאהוב את ממשלת הונגריה הנוכחית; מה שלא פחות מעניין כרגע, הוא השאלה איך בדיוק האיחוד עומד להמשיך להיות איחוד במצב הנוכחי. אז היום אני מביא כמה ציטוטים מהדיון בפרלמנט האירופי (בהשתתפות ראש־ממשלת הונגריה ויקטור אורבן) שבו הוצג הדוח. כמה מסקנות:

– הפרלמנט האירופי הופך לאט־לאט להיות אחד הגופים האנטי־אירופיים ביותר באירופה, למרבה האירוניה. זו הסיבה לכך שהרבה אירוסקפטיים, ובעיקר אורבן, נשמעים מאוד רגועים ואופטימיים, וחלקם (שוב, בעיקר אורבן) בכלל לא ממהרים לנטוש את האיחוד. הם מצפים בקוצר רוח לבחירות הקרובות, ב 2019, שלהערכתם (וזו הערכה די הגיונית) תהפוך את הפרלמנט להרבה יותר אנטי־איחוד. או ליתר דיוק אנטי־בריסל. מבחינתם התרחיש הטוב ביותר הוא לא בהכרח התפרקות האיחוד אלא השתלטות שלהם עליו דרך הקלפיות, וייתכן שהם באמת מסוגלים לזה.

– ציטוטים של חברי פרלמנט הונגריים לא הבאתי פה כי אני לא מבין (עדיין) הונגרית ולא אוהב להביא תרגומים של תרגומים, אבל מעניין לראות שהאופוזיציה ההונגרית, כמו זו הבריטית, הפולנית, ובמדינות אחרות (מי לדוגמה? נשאיר את זה כתרגיל לקוראים), מתייצבת באופן מובהק נגד המדינה שלה, ומשתוקקת לסנקציות בינלאומיות שיפילו את הממשלה שהם לא מצליחים להפיל בבחירות דמוקרטיות. אני מאוד בספק אם זה יעזור לביצועיהם בבחירות הבאות.

– האם אני בכוונה מביא ציטוטים לוחמניים במיוחד? במידה מסוימת כן, כי הרשומה הזאת עוסקת בשבר שנפער באיחוד האירופי, אבל חשוב לציין שזו מטלה קלה במיוחד. כמעט בלתי אפשרי למצוא דובר בדיון הזה שלא תוקף בכל רוחו את הצד השני.

הנה הציטוטים:

"האם כל המדינות החברות באיחוד מקיימות את ההתחייבויות [לערכים הבסיסיים של האיחוד]? אני חוששת שלא. ממשלת הונגריה השתיקה למעשה את התקשורת החופשית. היא השתלטה על האקדמיה, והדורות הבאים לא ילמדו להעריך מחשבה עצמאית. היא החליפה שופטים באחרים שקרובים יותר לממשל. היא קובעת בחוק לאילו כנסיות מותר לפעול ולאילו לא. היא ממררת את חייהם של ארגונים חוץ־ממשלתיים […] האם תרשו לממשלה להפר את הערכים שעליהם בנוי האיחוד ללא השלכות, או שתבהירו שערכי האיחוד הם יותר מסתם מילים על חתיכת נייר?" (יוּדִיתּ סַרְכֶנְתִּינִי ממפלגת השמאל הירוק בהולנד, מחברת הדוח)

"עוד פרק בהתקפה על ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. […] אתם אומרים שזו לא התקפה על החברה ההונגרית, אלא על הממשלה ההונגרית. טוב, מישהו בחר בממשלה הזאת, וזה לא היה שלגייה ושבעת הגמדים. אם אתם לא מרוצים מזה, פשוט בטלו את הבחירות ומנו מישהו מבחוץ בתור מושל הונגריה. נראה לי שמר תימרמנס ישמח מאוד לקבל מינוי כזה. ואחרי זה, עשו את אותו הדבר עם פולין. ככה תיפטרנה כל הבעיות.
[…]
הצד החיובי של זה הוא העובדה שהקרקס הזה הוא בומרנג. במדינה שלי, אחרי כל קרקס – אני לא יכול לקרוא לזה "דיון" – של הלקאת פולין בפרלמנט האירופי, התמיכה בממשלה שלי עולה משמעותית. אז אני חושד שאותו הדבר יקרה בהונגריה. אז, ראש־הממשלה אורבן, ייתכן מאוד שמחברי הדוח הם תומכים לא־מודעים או אולי סודיים שלך." (רִישַׁרְדּ אַנְתּוֹנִי לֶגּוּתְּכּוֹ, מפלגת החוק והצדק בפולין)

"אני לא אלך רחוק כמו ג'ון מקיין המנוח, שעל במת הסנאט האמריקאי קרא למר אורבן "נאו־פשיסט ושותף של פוטין" […], בואו נדבר בכנות, האמת היא שבנסיבות האלה, הונגריה לא הייתה יכולה להצטרף לאיחוד האירופי כיום […]
אתה לא הונגריה, אתה ממשלת הונגריה ומנהיג מפלגה, הונגריה היא הרבה יותר והרבה יותר נצחית ממך […]
מה שאנו חווים כיום הוא מלחמה קיומית על הישרדות הפרויקט האירופי. אם מר אורבן מצדד פומבית בסלביני, מדברים בפומבי על הפרעה לפרויקט האירופי, אנחנו חייבים לוודא שזה לא יקרה בשנים הקרובות. […]" (גי ורהופשטט הבלגי מהמפלגה הליברלית האירופאית, מאדריכלי האיחוד האירופי)

"כן, בהונגריה ישנה התדרדרות בזכויות בתחום החוק, התקשורת, החינוך, המקלט המדיני, הארגונים החוץ־ממשלתיים. אבל בכלכלה, שם שולט ליברליזם ללא מעצורים, אפילו הכספים האירופאיים הופכים לרווחים למקורבים. אתה נאו־ליברל אותוריטרי. את החופש והדמוקרטיה אתה דורס, ואין פלא שאתה מחפש ברית עם מר סלביני […]" (מָארִי־כְּרִיסְטִין וֶרְזִ'יאָה, החזית השמאלית מצרפת)

"אני רוצה להגיד למר אורבן: תודה לאל שאתה כאן. תודה לאל שיש לפחות מנהיג אירופאי אחד שמוכן להגן על עקרונותיו, מדינתו, תרבותו ועמו. מול בריונות קיצונית כזאת, "תודה לאל שאתה כאן" זה כל מה שאני יכול להגיד […]
הם רוצים לקחת ממך את זכות ההצבעה, לקחת ממך את התקציבים האירופאים, הכול בגלל שהעזת לעמוד מול ג'ורג' סורוס, האדם ששפך 15 מיליארד דולר ברחבי העולם כדי לשבור את מדינות הלאום ואת הדמוקרטיה המסורתית […]
מר אורבן, אתה אומר כל הזמן שאתה רוצה להישאר חבר באיחוד האירופי, אבל לא רק המדינה שלך סופגת עלבונות היום, גם אתה. הגיע הזמן להיות הגיוני. בוא והצטרף למועדון הברקסיט, זה ימצא חן בעיניך." (נייג'ל פרג', מפלגת העצמאות הבריטית. מוזמנים לראות את הקטע הזה גם בוידאו, משעשע לראות את אורבן שובר את ההבעה הקשוחה ומחייך למשמע ההערה האחרונה)

"המצביעים שלי שואלים אותי למה אנחנו צריכים לכבד את החוק כשממשלת הונגריה לא צריכה. למה אנחנו נותנים למר אורבן 87 מיליון אירו בחודש כדי להרוס את האיחוד האירופי? […]"(סוֹפִיָה אִין תְּ'פֶלְד, מפלגת דמוקרטים66 מהולנד)

"אני אחד מארבעת חברי הפרלמנט האירופי בני המיעוט הצועני, ואני רוצה ברשותכם להזכיר שלִיבִיָה יָרוֹכָּה, אחת מחברי הפרלמנט מטעם פידס, גם היא אחת מארבעת בני המיעוט הצועני […] עם כל הדיבור על אנטי־צועניות, למר אורבן יש נציגה צוענית בפרלמנט שמשמשת סגנית־נשיא הפרלמנט." (ג'יימס קארבר, עצמאי, לשעבר ממפלגת העצמאות הבריטית)

"ראש הממשלה אורבן! אל תדאג. מיליונים רבים בארצי, גרמניה, עומדים לצידך ולצד מדיניותך להגנה על ערכים שמרניים וליברליים אירופאים […]" (יורְגּ מוֹיְתֶּן, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה)

"אתה, אורבן היקר, אתה גיבור בפרלמנט הזה, גיבור של מי שנלחמים למען החופש והריבונות של עמיהם, נגד האיחוד הסובייטי האירופי.

העם ההונגרי נמצא תחת מתקפה של אירופה הזאת, השפחה של הלוביסטים, של הבנקים, ושל כספי סורוס. לכן בריסל תוקפת היום את אורבן בהונגריה, ומחר תתקוף את איטליה ואת מנהיגנו מתיאו סלביני, שבאומץ רב חוסם את ההגירה הבלתי־חוקית […]" (מַרַה בִּיצוֹתּוֹ, ממפלגת הליגה האיטלקית)

"יש בעיות בהונגריה בסוגיות כמו שחיתות, יחס למיעוטים, וכדומה. הרבה מהבעיות האלה הן ירושה מהעבר, ובכל מקרה אינן ייחודיות להונגריה. אלה אינן הסיבות שבגללן הונגריה הפכה למטרה העיקרית של הועדה והפרלמנט.

החטא האמיתי של ממשלת הונגריה הוא שהיא רוצה להגן על מדינתה מההגירה המזיקה מהעולם השלישי. הממשלה ההונגרית ורוב העם ההונגרי לא רוצים לחזור על השגיאות הקטסטרופליות שעשינו אנחנו במערב אירופה. אני מאוד תומך ומזדהה עם העמדה הזאת. למרבה הצער, פתיחות להגירה ורב־תרבותיות הפכו להיות הערך האירופי בבית הזה. כמעט על כל דבר אחד אפשר לסלוח, אבל לא על ביקורת נגד הערך הזה. זו הסיבה לדיון הזה." (יוּסִּי הַלַה־אָהוֹ, מנהיג מפלגת הפינים)

"אי אפשר להיות באמצע – או שאתם עם אורבן, תומכים במתקפות החוזרות והנשנות שלו על שלטון החוק, ביודעכם שמה שקורה היום בהונגריה יכול לקרות מחר בכל מדינה אחרת, או שאתם נגד, ובולמים את ההפרות החמורות שאחראית להן הממשלה שלו […]" (סֶסִיל כַּשֶׁתּוּ כְּיֶנְגֶּה, המפלגה הדמוקרטית מאיטליה)

"נמאס לי לראות חמישה מיליארד אירו הולכים כל שנה כדי להעשיר אותך ואת המקורבים לך, ושום דבר לאחרים, לכלכלה ההונגרית – שכנראה שמחה מכך ש 700,000 אנשים עזבו בעשר השנים האחרונות כי אחרת הם היו נשארים מובטלים בתוך המדינה. הסיבה היחידה שהאבטלה היא כמו שהיא כיום, היא לא ביצועים טובים של הממשלה אלא העובדה שאנשים הצביעו ברגליים. […]
אני שם לב לדבר אחד, וזה שאתה מתנהג כיום כמו מנהיג כת, עוד יותר מאשר בעבר. הכול סובב סביב הדת, המשפחה מהסוג הנכון, האומה, ושום דבר אחר לא חשוב […]" (פרנק אנגל, המפלגה הנוצרית־חברתית מלוכסמבורג)

ולסיום, אורבן עצמו (עם כתוביות באנגלית):

משגיחי הכשרות של יחסי החוץ הישראליים

הביקור של ויקטור אורבן בישראל לא מזמן היה לדעתי עליית מדרגה בתהליך הירידה מהפסים של רוב האופוזיציה הישראלית, ואיתה רוב התקשורת הישראלית (תהליך שלא ייחודי לישראל, הוא קורה במקביל ברוב מדינות המערב). כשהתקשורת התיישרה לפי קו האופוזיציה על "בידוד מדיני" של מדינת ישראל, היה אפשר לקבל את זה – אולי הם באמת מאמינים שאפשר לנהל את יחסי החוץ של ישראל באופן טוב יותר. אבל לאט לאט התחילו להגיע בשורות טובות ליחסי החוץ הישראליים, והאופוזיציה עמדה בפני ברירה – הם יכלו לעשות את הצעד ההגיוני ולשמוח על ההצלחות, אבל הם העדיפו לחפש רעיון אחר. וכך נולדה אחת התופעות המוזרות של הפוליטיקה הישראלית כיום – אם אי אפשר להתלונן יותר על כישלון ביחסי החוץ, נעבור להתלונן על יותר מדי הצלחה ביחסי החוץ. וכך פתאום כל מפגש עם מנהיג זר הופך להזדמנות לבדיקה בציציותיו, איך אפשר למסגר את היחסים החיוביים בתור דבר שלילי. הונגריה היא בעצם מדינה פשיסטית, פולין שונאת יהודים, בליטא נתניהו "מפרק את האיחוד האירופי", ובאוסטריה הנאצים בשלטון. אף מדינה לא כשרה חוץ מצרפת וגרמניה, כנראה.

אז לכל המתלוננים על כך שנתניהו מעז להיות ידידותי עם מנהיגי הונגריה, ליטא, פולין, וכו' – אני מקדיש את הלקט הבא:

אנגלה מרקל נפגשת עם ויקטור אורבן
נשיא האיחוד האירופי ז'אן־קלוד יונקר נותן "כיף" ידידותי לויקטור אורבן
ראש ממשלת שבדיה (מעצמת זכויות האדם!) סטפן לפבן מבקר בפולין
עמנואל מקרון נפגש עם מנהיגי המדינות הבלטיות
ז'אן־קלוד יונקר מסכם "ארוחת ערב ידידותית" עם ראש ממשלת פולין

נפסיק פה, כי סביר להניח שהבנתם את הרעיון. הייתי יכול להמשיך עוד הרבה.

d_kos20180705034-1280x640
בתמונה: אנגלה מרקל מכשירה פשיסטים ותוקעת טריז באיחוד האירופי. התמונה מ dailynewshungary.

שלא יהיו אי־הבנות – אני לא מתווכח עם העובדה שמרקל, מקרון, ושאר חביביהם של התקשורת הישראלית מתעבים בכל ליבם את אורבן וחבריו. וגם הביקורים לעיל כללו הרבה ויכוחים ומחלוקות. אבל הטענה שביקור ידידותי עם מנהיג מדינה ממדינות האיחוד האירופי היא איכשהו פעולה שלילית, איזושהי "נתינת לגיטימציה" לשלטון מרושע או "תקיעת טריז באיחוד האירופי" – זה אבסורד מוחלט. מי שמבקר את ממשלת ישראל על ביקורים ידידותיים שלה עם מנהיגים מזרח־אירופאים, כדאי שיבקר גם את מרקל ומקרון, כי גם הם נפגשים איתם. לא רק זה, הם חברים איתם ב"איחוד" – כדאי לזכור את העובדה הזאת לפני שמתייחסים לאורבן כאיזשהו מנהיג מוקצה.

זווית חדשה שעולה בזמן האחרון היא ניסיונות להעלות את זכר השואה כנשק במאבק הזה, והיא נשמעת לי גרועה עוד יותר. אני לא מומחה לתולדות השואה בליטא או בקרואטיה או בכל מקום אחר (ואגב, הנה ניתוח מומלץ של מישהו שכן מומחה), אבל קשה לי שלא להתרשם שהטענות האלה מונעות פחות מאמת היסטורית ויותר מאותו הרצון לנגח את ממשלת ישראל. מישהו באמת מאמין שיש איזשהו יתרון ליהודים בהתעקשות להכריח את עמי מזרח אירופה להאשים את עצמם בשואה? אני לא יכול לדמיין אפשרות טובה יותר מזה שהם יגידו שהשואה היא פעולה איומה שעשו אחרים. אם הם ייקחו אחריות בעצמם, כמה זמן יעבור עד שהם יתחילו למצוא הסברים למה "הם" עשו את זה? אנשים באופן טבעי מנסים למצוא הסברים לעבר שגורמים לו (ולהם) להיראות טוב יותר. אם ניקח מהם את ההסבר "זה היה מישהו אחר", הם יצטרכו למצוא הסברים אחרים ללמה הם עשו את זה. וזה יכול להיגמר לא טוב.

לחילופין, אולי תומכי הגישה הזאת פשוט מסונוורים מההצלחה המסחררת של אותה הגישה בגרמניה, המדינה שבה מומלץ ליהודים לא ללכת עם כיפה ברחוב?

העם האירופאי שמסרב להיווצר

דיון מעניין מלפני כמה שבועות בפרלמנט האירופי (זמין כאן) נותן הצצה למצב הנוכחי של אחד הפרויקטים הפוליטיים המוזרים והמרתקים של תקופתנו – הניסיון ליצור "מדינה אירופית" ו"עם אירופי" יש מאין. הנושא הרשמי – הכנת הפרלמנט האירופי לקראת בחירות 2019, שאמורות, עדיין במעורפל, להיות הבחירות הראשונות שאחרי הברקסיט.

מה הבעיה? הפרלמנט האירופאי כולל כיום 751 מושבים, כל אחד מהם מייצג מדינה מסוימת, ויושב בו חבר פרלמנט מאותה המדינה שנבחר על־ידי המצביעים מאותה המדינה. אלא ש 73 מאותם המושבים מוקצים לבריטניה, שכבר לא תהיה רלוונטית לבחירות הבאות. מה עושים? האם מצמצמים את הפרלמנט, או שמשאירים אותו באותו הגודל ומחלקים מחדש את המושבים?

אולי לא זה ולא זה. באירופה יושבים הרבה פוליטיקאים שאם תראו להם קליפת שום, הם יראו הזדמנות להדק את האיחוד ולקדם אותו לקראת "ארצות הברית של אירופה". הלכה הועדה וגיבשה הצעה: קודם כל עושים גם וגם, קצת מצמצמים את הפרלמנט, מ 751 ל 705 (תוך הצהרה מפורשת שהמושבים הריקים ישמרו את האפשרות להרחבת האיחוד בעתיד), קצת מחלקים מחדש את המושבים באופן שמתאים אותם לגדלי האוכלוסייה הנוכחיים של המדינות (ושומרים על עודף־הייצוג המכוון למדינות הקטנות יותר, מה שמכונה "דגרסיביות"), אבל הכוכב של ההצעה הוא המצאה חדשה: 27 מהמושבים יוקצו בבחירות הבאות לא למדינה מסוימת, אלא לבחירה חופשית בכל אירופה; המפלגות האירופאיות יריצו רשימות כלל־אירופאיות, שיצביעו להן כל אזרחי אירופה על בסיס קול אחד לאדם אחד. חגיגה דמוקרטית?

את מסגרת הדיון מספק היטב המגיב הראשון, ג'וֹרְג' שׁוֹפְּפְלִין ההונגרי מפִידֶּס (מפלגת השלטון ההונגרית): "הרשימות הכלל־אירופאיות מבוססות על הרעיון שקיים איפשהו עם אירופאי שרק מחכה לייצוג, והרשימות האלה תייצגנה אותו. זוהי טעות. אין עם אירופאי ולטעון אחרת זו אשליה. האם אזרחי אירופה אי־פעם נשאלו אם הם רוצים ייצוג באמצעות רשימות כלל־אירופאיות? שוב, התשובה היא לא. […] אנחנו מסתכלים על פרויקט שמוכתב מלמעלה על־ידי אליטה, כנראה מתוך הנחה שאחרי שתיווצרנה הרשימות הכלל־אירופאיות, ייווצר גם העם האירופאי […] אם רעיון הרשימות הכלל‏־אירופאיות באמת יקרה, אז יהיו בפרלמנט הזה 27 חברים מרחפים באוויר, בלי אחריות מול אף אחד. יהיה להם כוח בלי ציבור בוחרים, כוח בלי ביקורת וכוח בלי אחריות".

לעמדה הזאת הצטרפו כל ספקני הריכוזיות האירופית (יש לציין ששופפלין ופידס הם חברים במפלגת העם האירופית, המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, אבל שבדרך כלל נדחקת הצידה מול קואליציות של מפלגות שמאליות יותר) משלל מפלגות (בעיקר מפלגת העם האירופית הייתה חלוקה בין תומכים ומתנגדים) ושלל מדינות. קצת התלוננו על שלא מצמצמים את הפרלמנט הבזבזני, קצת התלוננו על חלוקת המדינות (בעיקר נציגי מדינות קטנות יותר שכנראה לא אהבו שהחלוקה החדשה קצת פחות דגרסיבית ויותר נדיבה למדינות הגדולות), ובעיקר התלוננו על הרשימות הכלל־אירופאיות.

בעמדה הנגדית, מי שתמיד כדאי לשמוע הוא גִּי וֶרְהוֹפְשְׁתָּתְּ, האידיאולוג הראשי של הריכוזיות האירופית; באופן מעניין, הוא בכלל לא מכחיש את הביקורת של שופפלין: "לדעתי, זוהי הדרך היחידה ליצור את מה שאני מכנה עם אירופאי – הוא לא יכול להיווצר במקרה, באופן ספונטני […]". והוא מוסיף בסוף את הפנינה הבאה: "בואו לא נבזבז את ההזדמנות ההיסטורית הזאת. ברקסיט לא תקרה שוב. לעולם לא נראה שוב חצי ממדינות האיחוד בעד הרשימות הכלל־אירופאיות". חוץ מזה הוא גם מספק את אחד הטיעונים המוזרים ביותר, בתגובה לטענה שבמדינות פדרליות אחרות אין תופעה כזאת: "זה לא נכון! מדינות פדרליות רוצות את זה. מדינתי, בלגיה, היא מדינה פדרלית ורבים שם רוצים איזור בחירה פדרלי. הבדלנים הם אלה שחוסמים את זה. דוגמה נוספת היא ארצות־הברית: מדינה פדרלית. בגלל היעדר איזור בחירה פדרלי הנשיא כיום הוא דונלד טראמפ ולא הילארי קלינטון, שקיבלה שלושה מיליון קולות יותר מדונלד טראמפ" (אני מניח שאין בכלל טעם שאסביר איפה החורים בטיעונים האלה).

מה שמשעשע בדיון הזה הוא ההצמדה בין סוגיית ה"עם האירופאי" לבין סוגיית החלוקה מחדש של מושבים, שרק עודדה את הדיון לכלול הרבה מאוד תגובות "למה המדינה שלי קיבלה פחות" שלא לגמרי הולמות את רוח ה"עם האירופי". הרשימות הכלל־אירופאיות גם לא מצאו חן בעיני הרבה נציגים מהמדינות הקטנות, שהצביעו על כך שאם כל אירופה מצביעה באופן אחיד, די סביר שמי שיתנו את הטון בהצבעה הזאת יהיו יותר 82 מיליון הגרמנים או 66 מיליון הצרפתים, ופחות 400,000 המלטזים או 850,000 הקפריסאים.

איך זה ייגמר? הרושם שלי הוא שבמבנה הנוכחי של הפרלמנט האירופי, יהיה רוב לכל יוזמה, הזויה ככל שתהיה, להגברת הריכוזיות האירופית. משעשע שבדרך כלל הריכוזיות הזאת מתוארת בתור יצירת "פדרציה אירופאית", אבל פה הולכים רחוק עוד יותר – כמו שורהופשתת לא ממש הצליח להכחיש, וכמה מגיבים הזכירו במפורש, אין בפדרציה מקום לאיזור בחירה כללי, בחירה כזאת היא נחלתן של מדינות מאוחדות וריכוזיות (לא שנראה לי שהוא מכחיש שזה מה שהוא רוצה). מה שכן, קשה לי מאוד להאמין שזה יוכל להתקדם מעבר לזה. כל צעד שעושה הבירוקרטיה האירופאית לכיוון הריכוזיות, לדעתי מקרב את האיחוד האירופי אל סופו; אמרתי בעבר וזו עדיין דעתי, שלמדינות מרכז אירופה אין שום כוונה להתמזג בתוך "המדינה האירופית" התיאורטית הזאת, והם בינתיים לא רוצים לפרוש פשוט כי הם מרוויחים יפה מהנוכחות שלהם שם; ובמערב אירופה, כל יוזמה כזאת מחזקת עוד קצת את המפלגות האנטי־אירופאיות (מה גם שבאופן מעניין, לא מעט חובבי אירופה דווקא הביעו דאגה שרשימות כלל־אירופאיות יהיו מתנה לפופוליסטים אנטי־אירופאים). מצד שני, אני מודה שגם חשבתי שבלתי אפשרי שהאירופאים ימשיכו לעודד הגירה בלי שום גבולות, אז מי יודע אם הם יפתיעו אותי גם כאן.

דניאל הנן על הסיבות לברקסיט

קצת יותר משנה מאז משאל העם על הברקסיט, והתקשורת הבינלאומית ברובה עדיין רואה בזה איזושהי איוולת שהביאו עלינו דמגוגים וגזענים. לי אישית לא הייתה דעה מאוד חזקה בנושא, אבל בסופו של דבר כן אפשר להגיד שלו הייתי בריטי, הייתי מצביע בעד הברקסיט. מה שכן יש לי עליו דעה חזקה, זו הביקורת על נקיטת העמדה הבוטה של התקשורת. באף כלי תקשורת רציני לא ראיתי דיון ענייני ואובייקטיבי על הנושא, אלא רק רמות שונות של הטלת רפש על מחנה הברקסיט, מהערות על השיער של בוריס ג'ונסון ועד הפרצוף של נייג'ל פרג'. זה כבר היה גורם לי לפקפק ברעיון ההישארות באיחוד האירופי, עוד לפני סקירה של הנושאים עצמם.

אבל למזלי, אחד הדברים החשובים שעזרו לי בסופו של דבר להבין את הסיבות ההגיוניות לרצון לעזוב את האיחוד היה מי שעשוי בהחלט להיות הפוליטיקאי האהוב עלי ביותר באירופה, איש המפלגה השמרנית הבריטית דניאל הַנַן. הוא היה בין הדוברים הרהוטים ביותר של הרצון לעזוב את האיחוד האירופי, ומעקב אחרי הכתיבה שלו היה פיצוי הולם על הדמגוגיה שקיבלתי בנושא מהתקשורת. מכיוון שאני רואה עדיין הרבה אנשים בישראל שלא מבינים איך אפשר להתנגד לאיחוד האירופי מכל סיבה שהיא לא גזענות או לאומנות, החלטתי לבקש ממנו אישור לתרגם ולפרסם פה את אחד המאמרים שהוא פרסם, יותר משנה לפני משאל העם, שלדעתי נותן מבוא מוצלח לבעיות האיחוד האירופי. אני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, ממילא לא ממש משנה מה חושבים ישראלים על החלטת מדיניות בריטית, אבל אני רוצה לנסות לעזור להבין צד שני של מטבע שלא כל הישראלים נחשפים אליו.

תשעה מיתוסים על האיחוד האירופי / דניאל הנן

(פורסם במקור כאן בינואר 2015, מובא כאן בעברית באישור הכותב)

דניאל הנן הוא חבר הפרלמנט האירופי המייצג את דרום־מזרח אנגליה, ועיתונאי, סופר ושדרן. ספרו האחרון הוא איך המצאנו את החירות ולמה זה חשוב.

האיחוד האירופי הביא שלום לאירופה

האם האיחוד הוא הסיבה לשלום באירופה, או התוצאה של השלום שהגיע בעקבות הבסת הפשיזם, הפצת הדמוקרטיה והביטחון של נאט"ו?

טוב, קשה להתווכח על שאלות היפותטיות, אז בואו נשאל שאלה בסיסית יותר. האם איחוד עמים שונים במסגרת מדינית אחת בדרך־כלל גורם להם להסתדר יותר או פחות טוב? תראו את אזורי הסכסוך בכל רחבי העולם, מצ'צ'ניה לדרום־סודן, מקשמיר לאוקראינה. הגורם הנפוץ ביותר לסכסוכים הוא הרושם של אנשים שהם נכללו במדינה הלא נכונה.

ואם המקומות האלה רחוקים מדי, תראו את האיחוד האירופי עצמו. איזו השפעה הייתה לאירו על היחסים בין המדינות המשתתפות בו. הקשיבו למה שאומרים היוונים על הגרמנים ולהיפך. הייתם אומרים שהאינטגרציה הפוליטית ממתנת או מחריפה את הסכסוכים בין עמי אירופה?

האיחוד האירופי הוא אזור הסחר החופשי הגדול ביותר בעולם

למעשה, האיחוד בכלל איננו אזור סחר חופשי, הוא איחוד מכסים. זה אולי נשמע כמו הבדל טכני קטן, אבל הוא חשוב מאוד. אזור סחר חופשי הוא שוק משותף, שמאפשר לסחורות, שירותים, הון ולפעמים גם עובדים לנוע בחופשיות בתוכו. כך לדוגמה הם NAFTA בצפון אמריקה, EFTA באירופה ו ASEAN בדרום־מזרח אסיה. איחוד מכסים, לעומת זאת, מקיף את עצמו במכס משותף כלפי חוץ, ומנהל את כל המשא ומתן הכלכלי עם גורמים אחרים בשם המדינות החברות בו.

למה זה משנה? כי כל יבשת בעולם כיום נהנית מצמיחה כלכלית חוץ מאירופה. מדינות חברות באיחוד לא יכולות לחתום על הסכמי סחר דו־צדדיים, לדוגמה עם סין או הודו; אנחנו חייבים לחכות לבריסל שתחתום עליהם בשמנו. למדינה עם נטייה טבעית לסחר חופשי כמו בריטניה, זה חיסרון משמעותי, כי אנחנו למעשה נגררים למדיניות פרוטקציוניסטית ביוזמת קולנוענים צרפתיים, תעשייני טקסטיל איטלקים וכו'.

הסכמי הסחר החופשי של סין עם איסלנד ושוויץ נכנסו לתוקף ב 2014, אבל האיחוד האירופי אומר שאין לו תוכניות להסכם דומה. ארבע מדינות EFTA, בניגוד לועידה האירופית, כרגע מנהלות משא ומתן להסכם סחר חופשי עם הודו. בריטניה, למרות הקשרים המשפטיים, הלשוניים והאתניים לאותה המדינה הענקית, לא יכולה לחתום על הסכם איתה. ניתקנו את עצמנו משותפינו האנגלופוניים, וסגרנו את עצמנו בגוש הסחר המצטמצם היחיד בעולם.

האיחוד האירופי הגביר את התחרות

אולי אם לא נתייחס לפרוטקציוניזם הגלובלי של האיחוד. ומה לגבי הטענה שהוא לפחות מאפשר סחר חופשי ותחרותיות בתוך אירופה? נכון שהוא נפטר ממכסים פנים־אירופאים. אומנם יש עדיין כמה מגבלות – יש לי מצביעים שמנסים כבר עשרות שנים לעבוד כמדריכי סקי בצרפת או מורים לשפות באיטליה – אבל באופן כללי, קיים שוק חופשי בתוך האיחוד האירופי.

אבל הנה המלכוד: הוא קיים גם בשאר אירופה. איסלנד, אנדורה, האי מאן, מקדוניה, שוויץ, סרביה, איי פארו, אלבניה – כולם כלולים בתוך אזור הסחר החופשי האירופאי. בשנה שעברה, האיחוד חתם על הסכמי שותפות עם אוקראינה ומולדובה, מה שמשאיר רק מדינה אירופאית אחת – בלרוס – מחוץ לשוק המשותף. סחר חופשי וחברות באיחוד האירופי הם שני דברים שונים.

האיחוד האירופי מחזק את הדמוקרטיה

האומנם? בואו ניזכר ב 2011, כשראשי הממשלה הנבחרים של איטליה ויוון הודחו בהפיכות בתמיכת בריסל[1]. בשתי המדינות, הוזמנו בירוקרטים אירופאים לעמוד בראש מה שבפועל היה חונטות אזרחיות, שמטרתן הייתה לממש מדיניות כלכלית שהייתה נדחית בקלפי. או שניזכר בתגובת האיחוד בכל פעם שמשאל־עם מסתיים בהצבעה נגד העמקת האינטגרציה האירופאית, כמו שהיה בדנמרק, צרפת, אירלנד או הולנד[2]. דעת הקהל היא עבורם מכשול שצריך לעקוף, לא סיבה לשנות כיוון.

היהירות הזאת אולי לא צריכה להפתיע אותנו בהתחשב במבנה האיחוד. כל הכוח מרוכז בידי בירוקרטיה ממונה, שמחזיקה למרבה הפלא גם את סמכות הראשות המבצעת וגם הרשות המחוקקת. ז'אן־קלוד יונקר הוא האחרון בסדרה של ראשי ועידה שמונו אחרי שנבעטו החוצה על־ידי המצביעים במדינותיהם שלהם. מה הפלא שמוסדות כאלה נוטים לחשוד במה שהם מכנים "פופוליזם" ואנחנו מכנים "דמוקרטיה"?

האיחוד האירופי הוא כוח חיובי בעולם

רק בעולם ההודעות לעיתונות של הועידה, החלטות חברי הפרלמנט האירופי, ומסרים של המועצה. בעולם האמיתי, הוא מסרב לגבות אנשי אופוזיציה מתנגדי קסטרו בקובה, מממן את חמאס, ולמרבה הזוועה בוושינגטון – מודיע על נכונות למכור נשק לבייג'ין.

וזה לא הגרוע ביותר. אני לא יכול לחשוב על כל מדיניות שגורמת כל־כך הרבה עוני מיותר כמו מדיניות החקלאות המשותפת. הנזק שנעשה לכלכלות חקלאיות, בעיקר באפריקה, הוא הרסני. ביטול המדיניות לא יעלה אגורה אחת לאירופאים. להיפך, זה יוריד משמעותית את מחירי המזון, וכך יועיל לכולם, בעיקר לבעלי ההכנסות הנמוכות. אבל כמובן, זה אומר להעביר בחזרה סמכות מבריסל למדינות החברות באיחוד, אז זה לא יקרה.

אם לא האיחוד, המדינות לא ישתפו פעולה

זה אולי המיתוס המזיק ביותר מכולם. בכל פעם שנצביע על איזושהי מדיניות יקרה, בזבזנית או מושחתת של האיחוד, תומכי האינטגרציה יגידו מיד שבגלל שזו בעיה אירופאית, נדרש לה פתרון אירופאי. לא משנה שזה למעשה טיעון למען שיתוף פעולה כלל־עולמי, לא לאינטגרציה אירופאית. זה כולל את ההנחה האידיוטית שאם לא האיחוד, לא היה שיתוף פעולה בין המדינות.

כך, לדוגמה, תומכי האינטגרציה יאמרו, כאילו הם גילו איזושהי תובנה מקורית, ש"פושעים לא מתחשבים בגבולות בינלאומיים!". אכן הם לא, והרבה לפני שהאיחוד האירופי התחיל להרחיב את סמכותו ולהיכנס לתחום המשפט הפלילי בשנות התשעים, היו בתוקף הסכמים בינלאומיים רבים: אמנת האג, אינטרפול, הסכמי הסגרה, הסכמים להכרה בזמן ישיבה בכלא במדינות אחרות, וכו'. וכמו בתחום הפשע, כך גם בכל תחום אחר.

חשבו על הסכמים בינלאומיים שעוסקים, לדוגמה, במספרי טלפון בינלאומיים, או סודיות בבנקים, או דואר אוויר, או תוספי מזון מותרים. כל אלה עובדים בלי צורך בועידות או פרלמנטים. ולמעשה, כמו שהזכיר אוון פטרסון בחודש שעבר, אלה ה"שולחנות החשובים" האמיתיים שמהם בריטניה מודרת. נורבגיה או שוויץ מייצגות שם את עצמן, בזמן שבריטניה היא אחת מ 28 מדינות שמיוצגות על־ידי הועידה האירופית.

האיחוד האירופי תורם לשגשוג החברים בו

לפי קרן המטבע הבינלאומית, כל חלקי העולם צמחו ב 2014 חוץ מהאיחוד האירופי. אפריקה, אסיה, צפון ודרום אמריקה, ואוסטרליה כולן החלימו ממשבר 2008, אבל אירופה קיבלה שפעת שהיא לא מצליחה להתגבר עליה. למרבה התדהמה, גוש האירו עומד מול מיתון שלישי בשש שנים.

מי המדינות העשירות ביותר באירופה? מכון לֶגָּתּוּם, שמפרסם מדד שגשוג עולמי, מצביע על נורבגיה ושוויץ. האו"ם מנהל טבלת איכות חיים, שבוחנת לא רק עושר, אלא גם ידיעת קרוא וכתוב, תוחלת חיים, וכו'. גם שם, שתי המדינות שמחוץ לאיחוד מובילות. אולי כדאי להסיק משהו מהנתונים האלה.

האיחוד נותן השפעה למדינות החברות בו

לנורבגיה יש אוכלוסייה של חמישה מיליון, אבל הדיפלומטים שלה היו פעילים במשא־ומתן לשלום בדרום מזרח אסיה, סרי לנקה, סודאן, וישראל/פלסטין. באופן לא מפתיע, יש בדרך־כלל יותר השפעה למי שמנהל מדיניות חוץ משלו.

בכל מקרה, הרעיון שצריך להיות חלק מגוש גדול כדי להיות מוצלח לא משכנע. אם זה היה נכון, אז סין הייתה מצליחה יותר מהונג־קונג, אינדונזיה מסינגפור, והאיחוד האירופי, אם כבר, יותר משוויץ. מה שחשוב זה להתאים את המדיניות לצרכים המסוימים של האוכלוסייה.

רעיון הפדרליזם כבר מתחיל לדעוך

שלוש מילים. ז'אן. קלוד. יונקר.

[1] ראו כאן וכאן (הערת המתרגם)

[2] ראו כאן, כאן, כאן וכאן (הערת המתרגם)

שובה של ממלכת הפרנקים

הרבה אנחות רווחה נשמעו מחובבי האיחוד האירופי אחרי בחירת עמנואל מקרון לנשיאות צרפת – הנשיא שהניף עם בחירתו את דגל האיחוד לצלילי המנון האיחוד, והביע מעט מאוד עניין בלאומיות הצרפתית. אחרי תקופת הדאגה של הברקסיט וטראמפ, האם האיחוד יכול לחזור לאופטימיות ולדהור לעבר חזון "ארצות הברית של אירופה"?

עוד רגע נחזור לזה. אין ספק שמקרון רוצה לחזק את האינטגרציה האירופאית, והוא גם יודע באיזו שפה לרצות את זה. שם תואר נפוץ במיוחד שהשתמשו בו עיתונים צרפתיים לתיאור הממשלה שהקים הוא "גרמנופיל" – הממשלה כוללת מספר גדול של דוברי גרמנית וחובבי התרבות והפילוסופיה הגרמנית. סיפור האהבה בין מקרון וממשלתו לבין גרמניה הוא חלק בלתי נפרד מהאופטימיות האירופאית, כי המהות העיקרית של האיחוד האירופי היא האיחוד בין צרפת וגרמניה; חובבי האיחוד מדברים לעתים קרובות על החשיבות שלו ל"שמירת השלום באירופה", אבל ממי בעצם צריך לדאוג כשמדברים על שמירת השלום באירופה? כל היסטוריון יגיד לכם, כמעט כל המלחמות הגדולות באירופה באלף השנים האחרונות, ובטח אלה של מאתיים השנים האחרונות, נבעו ממאבקי כוח על שליטה באירופה בין צרפתים וגרמנים (גם הרבה לפני שהייתה מדינה בשם גרמניה). החיבוק הצרפתי־גרמני שבבסיס האיחוד האירופי אמור להיות התרופה לזה.

והגרמנים בהחלט נראים מוכנים למלא את חלקם. עוד כמה חודשים נותרו עד הבחירות הכלליות בגרמניה, וגם אם יש כאלה שאוהבים להפחיד אתכם עם "אלטרנטיבה לגרמניה", מועמדים לשלטון הם לא – התחרות היא ללא ספק בין אנגלה מרקל, שגם אם היססה קצת, היא הבהירה היטב את מחויבותה לפרויקט האירופי על כל צדדיו, לבין מרטין שולץ – כמעט קריקטורה של בירוקרט אירופאי, היו"ר הנצחי של הפרלמנט האירופאי ואדם שללא ספק מאמין ב"ארצות הברית של אירופה". איך שלא יהיו תוצאות הבחירות, צפויות לנו עוד הרבה שנים של חיבוק גרמני לצרפת, לצד החיבוק הצרפתי לגרמניה.

אז האם הכל ורוד באיחוד האירופי? הבעיה מתחילה כששואלים מה יש באיחוד האירופי מחוץ לגרמניה וצרפת. ממזרח לגרמניה, חזון הפדרציה האירופאית נראה מגוחך יותר מתמיד – מנהיגי הונגריה ופולין ממשיכים להנהיג את "קבוצת וישגראד" (שתיהן פלוס צ'כיה וסלובקיה) לעימותים מול הפקידים בבריסל – רשמית המדיניות שלהם היא "הגברת האינטגרציה האירופאית", אבל הם רוצים לעשות את זה בדרך מאוד מאוד שונה מהצרפתים והגרמנים. עד כמה הם באמת מתכוונים לדיבורים שלהם זה נושא נתון לויכוח, אחרים מניחים שהם פשוט רוצים להמשיך לשאוב כמה שיותר כספים מהמדינות העשירות באיחוד, עד שלמישהו יימאס והאיחוד יתפרק. הנה לדוגמה כלכלן הונגרי (שלא ממש אוהב את הממשלה שלו) שבעצמו חושב ככה.

בצפון המצב פחות גרוע, אבל עדיין לא מזהיר. הבחירות האחרונות בהולנד אומנם לא היו כנראה הישג מספיק גדול לוילדרס בשביל להעיף את הולנד מהאיחוד, אבל עדיין הן הביאו תוצאות בינוניות מאוד לחובבי האיחוד. המנצחים העיקריים היו מפלגות הימין המתון שאומנם רוצות בהמשך האיחוד האירופי, אבל ממש לא מתעניינות בהרחבת הסמכויות שלו. המחשה יפה לזה תוכלו לראות בדיון הזה שבו מרטין שולץ נוזף בראש ממשלת הולנד מארק רותה (המשועשע, כהרגלו) על שהוא אומר שרעיון הפדרציה האירופית מת וקבור, וכל נסיון להחיות אותו רק מגדיל את סיכויי הפירוק המוחלט של האיחוד. דנמרק, שתמיד הייתה סגניתה של בריטניה בכל מה שקשור לסלידה מיוזמות הידוק האיחוד האירופי, נשלטת כיום על־ידי ממשלת מיעוט בתמיכת מפלגת העם הדנית, בערך המקבילה הדנית של מפלגת החירות של וילדרס. אפילו שבדיה, האחות המוזרה של דנמרק שנחשבת סמל לממשלה שמאלנית מנותקת מהמציאות, לא ממש מהווה מקור לאופטימיות אירופאית – הסקרים הנוכחיים מצביעים על התחזקות משמעותית למפלגת האנטי־הגירה השבדית, ואפילו בלעדיה עשוי בהחלט להיות רוב לימין המתון.

אפילו אוסטריה, האחות הקטנה של גרמניה, לא עומדת כנראה להצטרף לחיבוק. סקרי דעת קהל כרגע צופים שבבחירות הקרובות שתי המפלגות הגדולות יהיו מפלגת הימין המתון ומפלגת החירות, תאומתה של מפלגת החירות של וילדרס. גם בדרום אירופה לא פשוט למצוא שותפים טבעיים לפוליטיקה של מרקל ומקרון – לא ביוון שבה הפגנות עם תמונות של פוליטיקאים גרמנים עם שפם היטלר הוא מחזה נפוץ, ובראש הממשלה עומדת מפלגה שנחשבה עד בחירתה למפלגת שמאל קיצוני ואנטי־אירופאית; ולא באיטליה, שם נראה שרק סופרים את הימים עד לעליית תנועת חמשת הכוכבים, שגם אם אי אפשר לקרוא לה במפורש "אנטי־אירופאית", הם בהחלט יהיו כאב ראש עצום למקרון ומרקל.

בשורה התחתונה – האיחוד האירופי אומנם לא מתפרק, אבל הוא הופך (לפחות בחזון הקיצוני של "ארצות הברית של אירופה") יותר ויותר לפרויקט גרמני־צרפתי. לא ברור עדיין מה יהיו ההשלכות של זה בעתיד, אבל קשה מאוד לדמיין, לפחות בשנים הקרובות, את החזון הקיצוני של פדרציה אירופאית יוצא לפועל; ואני ממליץ בחום על "חוק פולין" – בכל פעם שאתם שומעים מישהו מדבר על עתיד שבו פקידי האיחוד שולטים ביבשת, קובעים את מדיניות ההגירה, קובעים את יחסי החוץ, שאלו את עצמכם: האם אנחנו יכולים לדמיין את ממשלת פולין חותמת על זה? אם לא, אז זה לא עומד לקרות.

ובנימה היסטורית – גם אם אתם לא אוהבים את האיחוד האירופי (ונראה לי שהרבה מכם לא אוהבים אותו), נראה לי שאפשר להיות שמחים מהצד הזה שלו. תובנה מעניינת שקיבלתי מקורס תולדות ימי הביניים המוקדמים של אוניברסיטת ייל – בשנת 843 נחתם הסכם וֶרְדַָּן – הסכם שחילק את המדינה הפרנקית, המדינה העיקרית ואולי היחידה באירופה אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, בין שלושת ילדיו של המלך האחרון – שארל קיבל את החלק המערבי (שדי דומה לצרפת של היום), לודוויג קיבל את החלק המזרחי (שדי דומה לגרמניה של היום), ולותאר קיבל את החלק המרכזי, שטח אדמה מוארך וקשה להגנה. שני הראשונים הפכו בהדרגה להיות ישויות פוליטיות משמעותיות ו(יחסית) יציבות שבסופו של דבר הפכו למעצמות הגדולות של אירופה, והחלק המרכזי שימש בתור זירת הקרב שלהן במשך יותר מאלף שנים. חלק מתושביו היו קשוחים מספיק או עשירים מספיק בשביל להקים מדינות משלהם; השאר הפכו להיות מוקד למלחמות גרמניות־צרפתיות שבמשך מאות שנים עיצבו את הגבולות בין שני השטחים. אם יורשיו של שארל ויורשיו של לודוויג יחליטו בסוף לוותר על ההסכם ולהקים מחדש את ממלכת הפרנקים, אולי באמת יהיה פחות סיכוי למלחמות תוך־אירופיות. ועוד מחשבה – תקופת ממלכת הפרנקים הייתה אולי התקופה החלשה ביותר של אירופה. היא הייתה ממלכה פרימיטיבית וענייה בהשוואה לכוחות החזקים יותר שממזרח – האימפריה הביזנטית, הכֿליפות הערבית, ואחרות. אולי הקמה מחודשת של ממלכת הפרנקים היא תגובה בלתי נמנעת לחולשה הנוכחית של אירופה – יבשת שכבר לא יכולה להרשות לעצמה שתי מעצמות נפרדות.

אירופה וחוק ההסדרה: לא פשוט כמו שחושבים

עברתי על פרוטוקול הדיון המעניין בפרלמנט האירופאי בעקבות חוק ההסדרה. בתקשורת לא מקדישים לזה יותר מדי תשומת לב ומסתפקים באיזושהי שורה בודדת של "האירופאים מגנים", אבל האמת היא שהמצב מורכב הרבה יותר. מה שלא אמור להפתיע אותנו – כמעט כל חוק שעובר בכנסת עובר עם אופוזיציה משמעותית; הפרלמנט האירופי, כמו כל פרלמנט, מכיל הרבה דעות שונות. ונראה לי שלא יזיק לכל צדדי המפה הפוליטית הישראלית להיות מודעים לאופוזיציה בפרלמנט האירופי נגד המדיניות המקובלת מול ישראל.

קודם כל חשוב לי להבהיר – אני לא רוצה לדבר בעד או נגד חוק ההסדרה. בבלוג הזה באופן כללי אני מעדיף לא לדבר על פוליטיקה ישראלית, יש מספיק מקורות עבריים שמדברים על זה. אני רוצה לדבר על דברים שלא שומעים במקומות אחרים בעברית, ומכיוון שהכותרות בישראל היו על "גינויים מקיר לקיר", אני רוצה להביא כמה קולות שלא ממש מסתדרים עם הטענה הזאת.

לפני הדיון עצמו, הסבר קטן על מבנה הפרלמנט האירופי. כמו בכל פרלמנט מצוי, חברי הפרלמנט האירופי (יש 751 כאלה) ברובם המכריע משתייכים למפלגות. מה שקצת מורכב פה הוא שרובם המכריע גם חברים במפלגות במדינה שלהם, והמפלגות האירופאיות הן ברוב המקרים פשוט אוסף של מפלגות לאומיות מכל מדינות האיחוד. כך, לדוגמה, מפלגת העם האירופאית היא לא מפלגה שאנשים מצטרפים אליה בפני עצמה, אלא היא שילוב של מפלגות מרכז־ימין שונות – מי שנבחר לפרלמנט האירופי בספרד דרך מפלגת העם הספרדית, או ביוון דרך מפלגת הדמוקרטיה החדשה – אוטומטית הופך לחבר במפלגת העם האירופאית. חוץ מזה, המפלגות האירופאיות יכולות להתאגד גם בין עצמן בקבוצות קטנות, אבל זה לא קורה הרבה, ורובן מוגדרות כ"קבוצה" של מפלגה אחת. הנה מבנה הפרלמנט הנוכחי – אני לא אתן יותר מדי פרטים כרגע כי זה נושא למאמר שלם. אבל לא יהיה קשה להבין את מהות רוב המפלגות האלה מהעמדות לגבי ישראל.

זה לא יהיה קשה כי העמדות האלה, בגדול, די צפויות: כדרכה של הפוליטיקה האירופאית בימינו, חוץ מבשוליים הקיצוניים, עמדות לגבי ישראל נמצאות ביחס די ישר למיקום על ציר ימין־שמאל. ככל שמפלגה יותר ימנית ככה היא יותר נוטה לתמוך בישראל, ולהיפך. חוץ מזה, יש גם השפעה מסוימת למדינות שמהם באים הנבחרים – ממדינות צפון ומזרח אירופה נוטים יותר לתמוך בישראל, בדרום ומערב אירופה נוטים יותר להתנגד. אז בואו נראה כמה דעות שנשמעו בדיון, שכותרתו (השנויה במחלוקת) הייתה: "המצב בגדה המערבית, ובפרט ההתנחלויות".

נתחיל עם הצפויים. מפלגת השמאל הראשית של הפרלמנט האירופי השמיעה את הדעות שאתם מצפים להן מאירופה – ולא במקרה, זו המפלגה אליה משתייכת "שרת החוץ" של האיחוד, פֶדֶּרִיקָה מוֹגֵרִינִי:

"[…] פתרון שתי המדינות, עם מדינת ישראל ומדינת פלסטין שוכנות זו לצד זו בשלום וביטחון והכרה הדדית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים בהסכמה וירושלים כבירת שתי המדינות, הוא עדיין התקווה היחידה לשלום […] לגבי בניית התנחלויות, זו הפרה ברורה של החוק הבינלאומי […] החוק הזה הוא מנוגד לחזוננו של שלום צודק ובר־קיימא ולערכי השותפות שלנו עם ישראל […]" (התגובה הרשמית של ברית הסוציאליסטים והדמוקרטים, מובאת על־ידי וִיקטוֹר בּוֹשְׁתִּינָרוּ מרומניה).

לא אביא את שאר התגובות מחברי הקבוצה כי כולן באותו הסגנון. חלק מהן גם מנסות לקדם סנקציות ממשיות נגד ישראל: "[…] אין ספק שלא נמצא כאן פתרון לתהליך השלום, אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לעשות ונראה לי די פשוט: עלינו להקפיא את דיון השותפות [בין ישראל והאיחוד] כל עוד ישראל לא מבהירה באופן מוחלט את כוונותיה לגבי השטחים הכבושים [במקור האיטלקי colonizzati, משהו כמו "שטחים תחת התנחלות"]" (פִּיֵר־אַנְתּוֹנְיוֹ פַּנְצֵרִי, סוציאליסט איטלקי).

בינתיים, הקבוצה הגדולה ביותר בפרלמנט, מפלגת העם האירופית, הרבה פחות מתלהבת מהגינויים לישראל. הקו העיקרי של המפלגה הוא שההתנחלויות הן בעייתיות, אבל מגוחך להתעסק רק בהן ולא בהפרות פלסטיניות של השלום, וממילא צריך להתעסק במה שהאיחוד יכול לעשות ולא מה שהוא רוצה לעשות. התגובה הרשמית של הקבוצה, מפי הליברל הרומני כְּרִיסְטִיאַן פְּרֵדָּה:

"[…] שוב אנחנו הולכים בכיוון חד־סטרי שמוביל אותנו להתרכז רק בהיבט אחד של הסכסוך, כלומר ההתנחלויות, למרות שאנחנו יודעים היטב שזה סכסוך מורכב בעל היבטים רבים […] מעבר לכך אנחנו טועים כי הדרך הזו לא תוביל אותנו אלא להרחקה מאיתנו של ישראל, שלמרות הכול היא אחת משותפותינו העיקריות וגם, חשוב להדגיש שוב, הדמוקרטיה היחידה באזור […] אם נהיה פרו־פלסטינים ב 100% זה לא יפתור שום דבר, אנחנו נתפסים כמוטים לטובת אחד הצדדים ולכן התפקיד שלנו [בתהליך השלום] מזערי […]" (אחרי זה הוא גם עוקץ קצת את מוגריני על חוסר הרלוונטיות שלה, ואומר שבסיור בן שלושה ימים שהועדה שלהם ערכה בישראל, פלסטין וירדן, אף אחד לא "ביטא את שמה" באף אחד מהמקומות).

עוד כמה ציטוטים מחברי הקבוצה:

"[…] חשוב להבין שההתנחלויות והכיבוש הן סימפטום, לא הגורם, לסכסוך הישראלי־פלסטיני. כשמסתכלים על ההיסטוריה, לא ויתורים ישראליים ולא החזרת שטחים לא הובילו לדו־שיח ולשלום […] עלינו לעבוד למען פתרון שתי המדינות ועל האיסלאמיסטים לנטוש את שאיפתם למחוק את ישראל מהמפה. זה, ולא התנחלויות ישראליות, הוא המכשול העיקרי לשלום." (לַרְס אַדַּכְּתּוּסוֹן, מהמפלגה הנוצרית־דמוקרטית בשבדיה)

"המצב מאוד עדין ושביר, ובלקיחת עמדות מסוימות אנחנו מסתכנים בניכור שני הצדדים […] לגבי חוק ההסדרה, אני רוצה להזכיר שכל חוק בכנסת, במקרה של ערעור, ייבדק על־ידי בית המשפט העליון […]" (אֶלִיזַבֵּטָה גַּרְדִּינִי מאיטליה)

הלאה. קבוצת השמרנים והרפורמים (הקבוצה השלישית בגודלה, אבל בהפרש משמעותי משתי הגדולות), המורכבת ממפלגות ימין יותר שמרניות וליברליות (במובן הקלאסי של המילה), ודי אנטי־איחוד אירופי, מספקת ציטוטים מאוד פרו־ישראליים:

"היושבת־ראש דיברה על מדיניות בנייה בלתי־חוקית בגדה המערבית. האיחוד האירופי ודאי מכיר היטב את הנושא כי האיחוד מממן כבר שנים רבות פרויקטי בנייה ותשתיות בשטחי הגדה שתחת שליטה ישראלית בלי לתאם עם ירושלים. בכך בריסל לא רק מפרה את החוק, אלא האיחוד האירופי גם מסכן פעם נוספת את ביטחון המדינה היהודית. חוץ מזה אני רוצה להצביע על פגם מהותי במדיניות המזרח התיכון של האיחוד. הגבולות בין ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית הם חלק הכרחי מהמשא־ומתן בין שני הצדדים. לכן הגבולות האלה לא יכולים להיקבע על־ידי הכרזה של האיחוד האירופי שתהפוך באורח פלא קווי הפסקת אש מ 48-49 לגבול מדיני מוכר […]" (התגובה הרשמית של הקבוצה מפי בָּאס בֶּלְדֵּר, מהמפלגה הקלויניסטית בהולנד)

"גבירתי היושבת־ראש, בהתחשב בסכסוכים והדיכוי המשפיעים על כל־כך הרבה מדינות במזרח התיכון, אני חייב לומר שמפליא בעיני שהפרלמנט הזה עוסק בהחלטה שמאשימה את הדוגמה אחת באותו אזור של יציבות, דמוקרטיה, חופש דת ושגשוג כלכלי […] הצלחתה של ישראל היא זו שממקדת עליה קנאה אלימה ומתוסכלת […] אני לא נופל במלכודת המדמיינת שמדיניות ההתנחלויות, עד כמה שהיא לא מועילה, היא המכשול האמיתי לשלום. ראינו איך ישראל פינתה את התנחלויותיה מסיני כדי לאפשר את השלום עם מצרים, ומעזה כדי לאפשר את העברת השטח המצערת [במקור ill-fated, משהו כמו "בעלת תוצאות מצערות"] לפלסטינים. כמובן, לו היה רצון טוב, הבסיס לפתרון שתי המדינות עדיין קיים וזמין" (גֶ'פְרִי וַן־אוֹרְדֶּן, המפלגה השמרנית הבריטית)

שאר התגובות מאותה המפלגה ממשיכות באותו הקו, חוץ מנציג יווני אחד בשם נוֹתִּיס מַרִיאָס שתוקף את ישראל די בחריפות, אני לא אתרגם כי יוונית אני עדיין לא יכול לתרגם אפילו במיטב מאמציי.

הרביעית בגודלה היא ברית הליברלים והדמוקרטים של אירופה, עוד מפלגה של ליברליזם קלאסי אבל הפעם פרו־אירופית מובהקת. ובהתאם גם פחות ידידותית לישראל. התגובה הרשמית שלהם הייתה די דומה לזו הסוציאליסטית, אבל התגובות המעטות האחרות שלהם בדיון היו די מאוזנות, אין ממש ציטוטים מעניינים להביא.

שתי הקבוצות הבאות, הירוקים והשמאל ה"כבד" יותר, הם בלי ספק האנטי־ישראליים ביותר, עם הרטוריקה שאתם מכירים היטב:

" […] תהליך השלום נחנק. הוא נקבר בעודו בחיים תחת הבטון של אלפי התנחלויות ישראליות בלתי־חוקיות. אלה פשעי מלחמה על־פי אמנת ז'נבה הרביעית […] עלינו להשעות את הסכם שיתוף הפעולה עם ישראל […] ועל מדינות האיחוד להטמיע את הנחיות סימון המוצרים שמקורם בהתנחלויות" (מַרְטִינָה אַנְדֶּרְסוֹן, פוליטיקאית אירית מהשִׁין פֵֿין)

שאר התגובות די דומות. הגדיל לעשות פַּסְקָל דוּרָאן, צרפתי מהירוקים, ששלף בקבוק יין באמצע המליאה והתלונן שהוא נמכר בצרפת וכתוב עליו תוצרת ישראל, כשהוא מגיע מקצרין שאמורה להיות מסומנת כשטח כבוש.

אנחנו מגיעים כבר לקבוצות די קטנות, שאצלן לפעמים יש טיפוסים קצת מוזרים ומנעד דעות די רחב בנושאים שהם לא נושאי הליבה שלהם. בקבוצה הלאומנית, שכוללת את מפלגות הימין הפופוליסטי העולה באירופה (בין השאר החזית הלאומית בצרפת, מפלגת החירות בהולנד, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה והליגה הצפונית באיטליה) זה נע בין דעות קיצוניות בעד ישראל (בהולנד וגרמניה לדוגמה) לבין אדישות או נטייה פרו־פלסטינית קלה (בחזית הלאומית לדוגמה).

" […] ישראל בונה בשטחי יהודה ושומרון. בזה יש לה משהו במשותף עם האיחוד האירופי, כי גם האיחוד האירופי בונה באופן בלתי חוקי ביהודה ושומרון, ואז מתלונן על המחיר כשהבנייה נהרסת […] ואם אתם טוענים שישראל מקדמת פתרון מדינה אחת – טוב, אתם כנראה צודקים. זה נקרא ריאלפוליטיק, וביטחון עבור ישראל." (התגובה הרשמית של הקבוצה, מפי מַרְכּוּס פְּרֶצְל ממפלגת אלטרנטיבה לגרמניה)

"כבר שנים שמדינת ישראל מפרה את החוק הבינלאומי, כובשת ומתנחלת בשטחים הפלסטיניים […]" (מַרִי־כְּרִיסְטִין אַרְנוֹתּוּ, החזית הלאומית מצרפת)

גם בקבוצת הדמוקרטיה הישירה יש מנעד דומה. התגובה הרשמית, שניתנת על־ידי האיטלקי פַֿבִּיוֹ מַסִּימוֹ כַּסְתַּלְדּוֹ מתנועת חמשת הכוכבים, מדברת על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם וקוראת להכרה מיידית במדינה פלסטינית (אני לא מביא ציטוטים כי הניסוח שלו די מסורבל ולא קליט). שני המגיבים האחרים מהקבוצה מביעים דעות מאוד שונות:

"גבירתי היושבת־ראש, עושה רושם שכמה אנשים באיחוד האירופי, כולל הגב' מוגריני ואחרים, אוהבים לבקר את ישראל […] כמובן, זה בסדר לבקר כל מדינה ולרצות כל דבר, אבל צריך להיות הוגנים, והאיחוד האירופי אינו הוגן ביחסו לישראל. […] אין היגיון בכך שהאיחוד יאמץ את עמדת הפלסטינים […] על האיחוד להיות נייטרלי. […] מכיוון שהאיחוד ביטל את כל המכסים על סחורות פלסטיניות מהגדה המערבית, עליו לבטל אותם גם על סחורות יהודיות. אני רוצה להזמין את כולכם לועידה בשם "ישראל והגדה המערבית, מיתוסים מול מציאות" שאני מארגן בבריסל ב 28 במרץ […]" (פֶּטְר מַךְ, ממפלגה קטנטנה מצ'כיה)

"[…] בואו נסתכל על המציאות – לישראל יש דאגות ביטחוניות אמיתיות, דאגות קיומיות ממש. רבים משכניה קוראים להשמדתה, בזמן שחמאס יושב על גבולהּ ומטפח מוות והרס. ישנן התקפות טרור חוזרות ונשנות נגד האוכלוסייה האזרחית במדינה, ועלייה ברורה באנטישמיות ברחבי העולם, כולל במקום זה ממש. לכן, ישראל נוקטת במדיניות להגנה על האזרחים והאינטרסים שלה, ועד שנוכל לסמוך על רשות פלסטינית ושחמאס יפסיק עם מדיניות ההשמדה שלו, אין היגיון בדרישה מישראל לחתום על הסכמים עם עם אויב כזה. אני מכיר בכך שההתנחלויות הן מכשול משמעותי להסכם בר־קיימא, אבל הקהילה הבינלאומית חייבת לעשות יותר כדי לתת לממשלת [ישראל] את הביטחון הדרוש לקבלת החלטות קשות […]" (גֵ'ימְס קַרְבֶר, מפלגת העצמאות הבריטית)

חוץ מזה יש כמה פוליטיקאים עצמאיים, כלומר ללא קבוצה פרלמנטרית, וכצפוי יש שם כל מיני דעות קיצוניות ומוזרות. בדיון הזה הגיבו שלושה כאלה – קומוניסט יווני שקרא לישראל מדינת טרור (וזכה לנזיפה מג'יימס קרבר הנ"ל), איש ימין קיצוני גרמני שציטט את אביחי מנדלבליט ונזף בישראל, ונציגה אחת מצפון אירלנד שמאסה בדיבורים האנטי־ישראלים שהופכים את האיחוד ללא־רלוונטי.

זהו. מה המסקנה? תחליטו אתם. הייתי אומר שאולי לאנשים שמתנגדים להתנחלויות המסקנה תהיה שאפשר קצת להירגע, העולם לא עומד לקרוס ואירופה לא שונאת אותנו באופן מוחלט. לתומכי ההתנחלויות המסקנה אולי תהיה לא לנטוש את העולם, יש הרבה אנשים שלא שונאים אוטומטית את ישראל אלא מסתכלים באמת על הפעולות שלה בראש פתוח, יתמכו אם היא פועלת בצדק ויתנגדו אם היא פועלת בזדון. חשוב לא לאמץ גישה של "עם לבדד ישכון" ולעשות מה שבא לנו.