הקרב הבא על אירופה

מאמר חדש שלי התפרסם באתר הינשוף, על הבחירות הקרובות בהולנד ומשמעותן לסיכויי ההתפרקות או ההישרדות של האיחוד האירופי בשנים הקרובות:

https://dannyorbach.com/2016/12/13/הקרב-הבא-על-אירופה-טור-אורח-מאת-שי-שפיר/ 

מודעות פרסומת

על משבר ההגירה ונפילת האימפריה הרומית

מחשבות בעקבות הקורס בהיסטוריה של ימי הביניים המוקדמים מאוניברסיטת ייל (זמין לצפייה בחינם באתר הרשמי או ביוטיוב, מומלץ בחום לחובבי היסטוריה).

בשנים האחרונות הופך להיות מאוד אופנתי להתנגד לביטוי "ימי הביניים". אולי כחלק ממאיסה כללית במה שמכונה לפעמים "תרבות המערב" – ימי הביניים הם תקופה שחובבי תרבות המערב מתביישים בה, בין שתי תקופות שהם גאים בה – האימפריה הרומית לפניה, והרנסנס אחריה. ולכן באים האינטלקטואלים המודרניים והפוסט־מודרניים, שמבחינתם הנ"ל הם חבורת גברים לבנים שמעודדים אימפריאליזם ודיכוי של כל מי שאינו ממוצא אירופאי, ושואלים למה לקרוא להם "ימי הביניים"? זו תקופה בפני עצמה, לא חור בין שתי תקופות טובות יותר. בעצם היו הרבה אנשים חכמים בתקופה הזאת, ובעצם חיו שם לא רע, ובעצם האימפריה הרומית הייתה מלאה בעבדים והרנסנס היה מלא במלחמות.

לי אישית יש סימפתיה לשני הצדדים. אין ספק שאותה "תרבות המערב" הביאה, חוץ מתרומה מכרעת לדמוקרטיה, נאורות ומדע, גם הרבה גזענות, דיכוי ואלימות לעולם. הביקורת על המערב היא חשובה, וכמו כל תנועת מטוטלת, טבעי מאוד שהיא תלך במקרים מסוימים רחוק מדי. אבל אם ננסה לבחון את העניין לגופו, במקרה הזה אין לי ספק באיזה צד אני. עיון רציני בהיסטוריה של אירופה (הבהרה – אני לא היסטוריון עם תעודות, רק בחור שאוהב ללמוד היסטוריה בזמנו הפנוי) מראה איזו שקיעה עצומה מילאה את אירופה אחרי נפילת האימפריה הרומית. ימי הביניים מבחינתי ראויים במאה אחוז לשם שהם קיבלו.

ויותר מזה – לטעמי הנקודה הזאת לא מוכרת מספיק אצל רוב האנשים. להרבה אנשים יש תמונה של היסטוריה מתקדמת באופן קבוע – העבר היה פרימיטיבי יותר מההווה, וככל שהולכים יותר רחוק ככה הופכים יותר פרימיטיביים (זו לפחות הגישה בקרב חילונים. תפיסות דתיות קצת מסבכות את העניין). בשבילי זו הייתה די תדהמה לגלות שלא רק שזה לא המצב, אלא גם שאין איזושהי חוקיות נקייה אחרת שאפשר להצביע עליה – אלא, ההיסטוריה מתקדמת באופן הזה ברוב הזמן, אבל במקרה אחד חזק (ועוד כמה חלשים יותר), היא פשוט הלכה אחורה באופן פתאומי. אז חזרה להתקדם לאט לאט, עד שחזרה בגדול לימי קדם ואז עקפה אותם והתקדמה עוד יותר.

אני בטוח שהרבה קוראים יתנגדו לתיאור הזה של "התקדמות", אז כדאי שאגדיר אותו באופן מדויק יותר: באירופה (ליתר דיוק, החלקים מאירופה תחת שלטון רומא) וסביב הים התיכון שלפני כאלפיים שנים היה שלטון חוק פחות או יותר אחיד – היו חוקים כתובים ואנשים חיו לפיהם. ידיעת קרוא וכתוב לא התקרבה לרמות של היום, אבל הייתה שלב מקובל בחינוך של אדם משכיל. מדע, הנדסה, מתימטיקה ופילוסופיה נחשבו עיסוקים חשובים והתקדמו באופן קבוע. השלטונות אומנם לא היו הוגנים ובטח לא דמוקרטיים, אבל לפחות למראית עין הם ראו בעצמם נציגי האזרחים שמטרתם לנהל ולשפר את חייהם. בכל המובנים האלה, אירופה ואיזור הים התיכון שלפני כאלף שנים היו גרועים יותר. השלטון היה נתון בידי משפחות פשע אלימות שראו במדינה רכוש אישי שלהם שצריך לבזוז ביעילות המירבית, או במקרה הטוב זכות אלוהית שניתנה להם ועליהם לנהל אותה כפי שנראה להם (ולא, חלילה, לאזרחים) נכון. קרוא וכתוב היה עניין פרטי של אנשי הכנסייה, שהשתמשו בו בעיקר כדי להתפלפל בענייני תיאולוגיה, שבהמשך גם שימשו למלכיהם כתירוצים להילחם אלה באלה. המדע, ההנדסה, המתימטיקה והפילוסופיה לא רק שלא התקדמו, אלא ברובם נשכחו. אחד הדברים המדהימים ביותר מבחינתי הוא לראות כמה חלקים מההנדסה והאדריכלות הרומית נשמרו בימי הביניים כשרידים מהעבר, אבל אף אחד לא ידע איך לבנות אותם מחדש. כשהם נשברו, הם נשארו שבורים.

אני בטוח שכמו היהודים שרואים את עצמם כל דור ודור כאילו יצאו ממצרים, חובבי תרבות המערב רואים בכל דור את הסימנים לכך שהנה שוב, קורסת להם האימפריה. תרבות המערב נמצאת באיזושהי מלחמה קיומית, והפעם זה ייגמר באסון. כיום האופנה היא, באירופה וגם בישראל, לראות בגלי ההגירה לאירופה את האיום על תרבות המערב. האם יש בזה משהו? האם אירופה הולכת לקראת שקיעה?

נקודה ראשונה ומעניינת שלמדתי מהקורס הנ"ל – הברברים[1] ברובם לא פלשו לאימפריה הרומית כדי להרוס אותה. חוץ ממקרים קיצוניים כמו ההונים, שהיו באמת קבוצת נוודים אלימים בלי שום עניין מעבר לביזה, רוב השבטים הברברים פיתחו יחסי שכנות כאלה ואחרים עם האימפריה, ובמקרים רבים עבדו בשבילה כחיילים שכירים. אלא שהקירבה לאימפריה לא גרמה להם לאמץ את התרבות שלה. ארצות הברברים נשארו נחשלות, ותושביהם חיפשו תמיד הזדמנויות להיכנס לתחומי האימפריה. גלי הגירה, אפשר להגיד. גם אחרי שהיגרו, בעיקר על־ידי שירות צבאי שהיקנה להם זכויות אזרח, הם לא בהכרח הפכו לאזרחים למופת בסגנון רומי (חלק מהם בטח כן, אבל לא רובם). בסופו של דבר האימפריה התחילה לשקוע באופן הדרגתי. הצבא, עם או בלי קשר לכך שהוא היה מורכב יותר ויותר ממהגרים ברבריים, הפך להיות פחות ופחות צפוי וממושמע ולעתים קרובות מדי התחיל במלחמות פנימיות או בביזה. בסופו של דבר התחילו הפיכות צבאיות תכופות ומנהיגי צבא (ממוצא ברברי) התחילו למנות את עצמם לקיסרים. האימפריה התפוררה יותר ויותר עד שבסופו של דבר אחת מקבוצות הברברים האלה, שרשמית רצתה פשוט להגר לרומא, לא לכבוש אותה, נכנסה לעיר בכוח, הרסה ובזזה אותה. מזה האימפריה כבר לא התאוששה. רוב עיסוקו של הקורס הוא בתיאור שלושת הגופים שהחליפו את האימפריה – המדינות הברבריות, ובעיקר ממלכת הפרנקים (מה שיהפוך בסופו של דבר לצרפת וגרמניה), האימפריה הביזנטית (שבעיני עצמה הייתה עדיין האימפריה הרומית, אבל בפועל הייתה גירסה חיוורת ומתדרדרת שלה), והכֿליפות הערבית.

אז השאלה שעומדת בפנינו היא: האם זה יכול לקרות שוב, כתוצאה ממשבר ההגירה המודרני?

התשובה לטעמי היא ללא ספק "לא", אבל לא ברמה כזאת שהשאלה לא ראויה להישאל. כי גם אם תרבות המערב לא עומדת לקרוס, בכלל לא בלתי אפשרי שחלקים ממנה כן יכולים לקרוס. למה הכוונה? קודם כל, חשוב לשים לב לגבולות ההגירה. בניגוד למה שנהוג לומר, ההגירה היא לא ל"אירופה" – ההגירה היא למדינות מסוימות במערב אירופה. גם אם המהגרים יתגלו בסופו של דבר כקללה שתחריב את המדינות שאליהם הם מגיעים, מדובר בעיקר בצרפת, אנגליה, המדינות הנורדיות (גרמניה, הולנד, אוסטריה וסקנדינביה), איטליה ויוון. מזרח אירופה מהרגע הראשון לא הייתה מעוניינת לקבל מהגרים ואכן לא קיבלה. במקומות מסוימים שם הם כבר מתכוננים לכך להם יהפכו להיות אירופה העתידית, אחרי שהמערב יוצף על־ידי האיסלאם – זו תפיסה ששומעים לא מעט מממשלות הונגריה ופולין.

חוץ מזה, חשוב לשים לב שבעוד שהאימפריה הרומית הייתה, מבחינת השכלה ומדע, פחות או יותר התרבות הרצינית היחידה באזור (היו עוד תרבויות גדולות בעולם, בעיקר בסין והודו, אבל הן לא היו בקשר משמעותי עם רומא ולא קראו את הספרים שלה), היום גם קריסה של אירופה לא תעלים מהעולם את התרבות וההישגים שלה, ששמורים בספרים וברשתות מחשבים אצל מדינות מתקדמות אחרות בעולם.

ודבר אחרון – האימפריה הרומית הייתה מדינה אחת. היא קבעה מדיניות הגירה, והיא בסופו של דבר קרסה, עם או בלי קשר למדיניות ההגירה הזאת. אירופה של היום מחולקת למדינות רבות. אם ההגירה עומדת לגרום להן לקרוס, מן הסתם מדינה כלשהי תהיה הראשונה שבה זה יקרה (צרפת נראית כמו מועמדת טובה, אולי שבדיה). אם יקרה אסון כזה במדינה אחת, מן הסתם האחרות תהיינה הרבה יותר זהירות בעתיד.

במילים אחרות – גם אם נחשוב שההגירה עומדת לגרום לקריסה מוחלטת של מדינות היעד שלה, ואני לא חושב שזה יקרה בסבירות גבוהה, קריסת האימפריה הרומית זה לא יהיה. קריסת האימפריה הרומית תישאר מקרה ייחודי בהיסטוריה המערבית, וגם אם יקרה משהו דרמטי בעשורים הקרובים כמו קריסת הרפובליקה הצרפתית, לימי ביניים חדשים זה לא יביא אותנו. אז בואו נמשיך לעקוב בזהירות אחרי התהליך, ולקחת בחשבון שאולי בכל זאת האליטות האירופאיות דווקא צודקות – אולי הניסוי הזה עוד יצליח. נחכה ונראה.

[1] הבהרה: המילה "ברברי" פירושה, בהקשר הזה, "לא יווני או רומי". תחליטו אתם אם צריך להיות מטען שלילי למילה הזאת.

אירופה במבט הונגרי

ויקטור אורבן כבר שנים עושה רושם ככאב ראש גדול לאירופה. הונגריה בכלל והוא בפרט מואשמים לעתים קרובות בפשיזם, אנטי־אירופאיות, רודנות. וגם הוא, מצדו, לא נשאר חייב – כשהוא עולה לכותרות, זה בדרך כלל בהשמצה כלשהי נגד האיחוד האירופי, נגד מנהיגי אירופה המערבית, או נגד הדמוקרטיה הליברלית באופן כללי. מכיוון שהתקשורת העולמית והישראלית בדרך־כלל מספרת לנו הכול מנקודת מבט מערב־אירופית, שמחתי לראות שלפני שבועיים בערך אורבן פרסם מאמר ארוך בעיתון גרמני עם הצד שלו של הסיפור – מה עמדתו לגבי אירופה, לגבי דמוקרטיה, לגבי משבר הפליטים, ואיפה עומדת הונגריה מול כל אלה. באותה הזדמנות גם מצאתי באותו האתר ראיון שלו לעיתון שוויצרי מלפני שנה בנושאים דומים. אני מספר על זה כאן לא כי אני אוהד גדול שלו או של האידאולוגיה שלו, אלא כי מי שרוצה להבין את אירופה צריך להבין את כל אירופה. אורבן עושה רושם שמייצג לא רק רוב גדול בהונגריה עצמה, אלא זרם משמעותי באירופה עם ייצוג גדול במזרח אירופה וגם ייצוג משמעותי במערב. אז ננסה להבין מה הגישה שלו.

עוד לפני התוכן, מעניין לראות את הסגנון שלו. מי שמצפה לפופוליסט לאומני בסגנון דונלד טראמפ, מרין לה־פן או חרט וילדרס לא ימצא אותו כאן. ויקטור אורבן נשמע יותר כמו הדור הישן של אינטלקטואלים אירופאים – נטייה לדיבור קר ורציונלי, אזכורים תכופים להיסטוריה והתייחסות אדיבה ליריבים פוליטיים. גם הלאומנות שלו מגיעה עם איזושהי צניעות מפוכחת לגבי מעמדה של הונגריה בעולם – בניגוד ללאומנים מכל מיני מדינות אחרות, הוא לא מנסה לתאר את הונגריה כאיזושהי מעצמה שנבגדה על־ידי שכנים בוגדניים או פוליטיקאים מושחתים וצריכה לשוב ולשחזר את ימי הזוהר שלה. מדבריו הוא נשמע כמו מנהיג של מדינה בינונית, עם כלכלה מדשדשת ודמוגרפיה בדעיכה, שמנסה לשתף פעולה עם שכנותיה ולמנוע את האסון שלדעתו מובילים אליו הפוליטיקאים המובילים של מערב אירופה.

ואכן, הוא מדבר על גורל אירופה ולא הונגריה. בניגוד לרוב המנהיגים האירופאים שמתנגדים להתנהלות האיחוד, אורבן לא מדבר לרגע על פרישה מהאיחוד או פירוק שלו. הוא מציג את עצמו כתומך גדול של רעיון האיחוד ושל האיחוד בפועל. מה שהוא רוצה הוא שינויי מדיניות, ובעיקר שינוי תפיסתי – בראייתו, הוא בעצם מייצג את האיחוד האירופי המקורי, מול כמה מנהיגים מהאיחוד וממדינות מערב אירופה שמנסים לגרור את האיחוד לכיוונים חדשים. הוא מתלונן על הפרה שיטתית של הסכמים שנחתמו באיחוד, ובמיוחד הסכם שנגן ואמנת דבלין (עוד על כך בהמשך). יותר מכל, הוא מתלונן על כך שהאיחוד לקח לעצמו סמכויות מעבר למה שהוסכם. הוא תומך באיחוד "קל" יחסית, שבו עדיין רוב הסמכויות נשארות אצל המדינות עצמן (בניגוד לתומכי האיחוד ה"כבד", שרוצים מחיקה הדרגתית של המדינות עד ליצירת "ארצות הברית של אירופה"), אבל הוא לא מתלונן על כך שדעתו לא התקבלה – הוא מתלונן על כך שבכלל לא היה דיון חוקי בשאלה הזאת, ושתומכי האינטגרציה הולכים ומעמיקים את האיחוד באופן שמנוגד לחוקים הקיימים. את פרישת בריטניה מהאיחוד הוא מתאר כתוצאה של אותה ההתעלמות מקולות המדינות באיחוד, והוא מזכיר כדוגמה את ההצבעה לבחירת ראש מועצת אירופה, שבניגוד לעבר לא דרשה קונצנזוס אלא רוב, והסתיימה בבחירת ז'אן־קלוד יונקר ברוב של 26 מול 2 – המתנגדים היו דייויד קמרון כנציג אנגליה ואורבן עצמו כנציג הונגריה. הוא טוען שלדעותיו שותפים גם מנהיגים אחרים באירופה, אבל הם כבולים יותר ביכולתם להביע את הדעות האלה, בניגוד אליו שנהנה מתמיכה ציבורית רחבה במיוחד במדיניות שלו.

יותר מכל, העניין המשמעותי מבחינתו הוא משבר ההגירה (אורבן יוצא נגד השימוש במונח "משבר הפליטים", מתוך הנחה, כנראה נכונה, שרוב המגיעים לאירופה במסגרת המשבר הזה אינם באמת פליטים). אורבן מקדיש חלק ניכר מהמאמר להסברת החלטת הממשלה שלו להקים גדר על הגבול עם סרביה – ושוב, הוא מסביר אותה במונחים חוקיים ולא מוסריים ("עשינו את זה כאירופאים טובים ושומרי חוק. הגנת הגבול החיצוני של אירופה היא לא דבר יפה, לא עניין לאסתטיקה, ולא יכול להתבצע עם פרחים ומשחקים"). מבחינתו הוא זה שאוכף את הסכם שנגן. הוא מזכיר לגרמנים ולשבדים שהגבול שלהם עם העולם החיצון נמצא אצלו בהונגריה, והוא זה שצריך לעבוד קשה כדי להגן אליו. הוא מתלונן על היוונים, שבניגוד למה שהם מחויבים לו בהסכם שנגן ואמנת דבלין הם מאפשרים למהגרים להגיע, ומאפשרים להם להמשיך למדינות אירופה האחרות (על־פי אמנת דבלין, מבקש מקלט אמור להישאר במדינה הבטוחה הראשונה שאליה הגיע).

מבחינתו, הוא גם רוצה לעזור לפליטים – וטוען שהמדיניות האירופית רק מקשה על כך בכך שהיא מערבבת פליטים עם מהגרי עבודה. לשיטתו העזרה לפליטים צריכה להתבצע מחוץ לגבולות אירופה, ומתוך הנחה שהם יחזרו בסופו של דבר לארצות מוצאם. הוא מתנגד נחרצות לנסיונות להציג את גלי ההגירה כפתרונות לבעיה הדמוגרפית של אירופה – הוא מכיר בבעיה הדמוגרפית במדינה שלו (בהונגריה שיעורי הילודה נמוכים כל־כך שהאוכלוסייה צפויה להצטמצם משמעותית בעשורים הקרובים – עוד על כך במאמר עתידי), ומשיב עליה באופן מעניין: "גם לנו יש בעיה דמוגרפית. אומנם אין שוב הבטחה שהתגובה שלנו – מדיניות חיזוק המשפחה – תצליח לפתור אותה, אבל אנחנו רוצים להחליט בעצמנו איך אנחנו רואים את החברה שלנו, איך אנחנו רוצים לחיות ועם מי".

בסופו של דבר – אני לא יכול להגיד יותר מדי על פוליטיקה הונגרית ועל מדיניות הפנים של אורבן, בעיקר מכיוון שיכולת קריאת ההונגרית שלי קרובה מאוד לאפס ואני משתדל כמה שפחות לדווח על מדינות שאינני מבין את שפתן. אבל במה שקשור למדיניות חוץ אורבן מצטייר פחות כלאומן פופוליסט ויותר כשמרן קלאסי, קפדן וכאירופאי מובהק. הוא דבק בתדמית של הונגריה כמגינת אירופה, תדמית שמחוברת היטב לתפקידם של ההונגרים בהגנה על אירופה מול הפלישות העותמניות בימי הביניים. הנה קטע לקראת סוף הראיון מהעיתון השוויצרי, שנערך באחד מחדרי הפרלמנט ההונגרי: "ציור הקיר הזה מראה איך הונגריה הגנה על אירופה מול האימפריה העותמנית. אם תסתכלו על הכנסיות המופיעות פה, תראו שאף אחת מהן לא ממוקמת כאן בהונגריה. הנה נוטרדאם, מנזר וסטמינסטר, שטפנסדום וקתדרלת קלן. האומה ההונגרית היא האחרונה שתדבר נגד האיחוד האירופי".

היהירות המסוכנת של ההנהגה האירופאית

גי ורהופשטט, אחד הבכירים והמפורסמים מהבירוקרטים האירופאים וממקדמי רעיון "ארצות הברית של אירופה", כתב מאמר שבו הוא טוען שרק הידוק האיחוד יוכל "לנצח" את הלאומנים האירופאים. קצת לא נעים להיטפל אליו כי העמדה הזאת כל־כך מקובלת בסביבה שלו (למעשה, המאמר הזה הכיר לי את האתר Project Syndicate שמכיל הרבה מאוד כתיבה מהסוג הזה), אבל ניקח אותו כדוגמה מייצגת.

אני מעדיף לא להתחיל דיון בשאלה האם לאומיות היא דבר טוב או רע. בניגוד לרוב האנשים שמבקרים את הבירוקרטיה האירופאית, אני דווקא אוהב את הגישה האנטי־לאומית של ורהופשטט וחבריו. ודווקא מהסיבה הזאת מפריע לי כל־כך לראות את הגישה שלו. כי יש לי חשד כבד שהידוק האיחוד האירופי לא "ינצח" את "סרטן הלאומנות", כפי שמגדיר אותו ורהופשטט, ובכלל לא ברור לי מה ה"ניצחון" הזה אמור להיות. במקום זה, יש לי תחושה חזקה שהגישה הזאת עומדת להביא את האיחוד האירופי, והגישה האנטי־לאומית שהוא מציג, לקריסה מוחלטת תוך לא הרבה שנים.

לעניינינו – הבעיה המרכזית היא שאותו ה"סרטן" שורהופשטט מדבר עליו הוא בערך חצי מאוכלוסיית אירופה. הפקידות האירופאית, וחלקים נרחבים מהתקשורת האירופאית והבינלאומית (כולל הישראלית), התייאשו לגמרי מלדבר עם אותם אנשי ה"סרטן" – במקום לדבר איתם, הם מעדיפים לדבר עליהם. במקום להתחשב בדיעות שלהם, מעדיפים לשאול איך לתקן אותם. אחרי הבחירות המחוזיות האחרונות בצרפת צפיתי בחדשות הצרפתיות – ההרגשה הייתה שלא מדובר בבחירות אלא בפלישת הברברים לאימפריה הרומית. הפרשנים לא דיברו על הבחירה שבחרו האזרחים, אלא שאלו "במה חטאנו" – איך יכול להיות שכל־כך הרבה אנשים בחרו בבחירה הלא נכונה, ומה אפשר לעשות בשביל למנוע אסון כזה בעתיד. ההרגשה הכללית הייתה ברורה – המפלגה הסוציאליסטית והרפובליקנים אומנם התחרו זו בזו, אבל שתיהן עדיין "משלנו". החזית הלאומית, לעומת זאת, היא "הם". היא הסרטן. אותו הדבר בדיוק חזר עם הבחירות האחרונות לנשיאות אוסטריה – חצי מהמצביעים בחרו במה שמנהיגי אירופה הבהירו שהיא הבחירה ה"לא נכונה". כמעט בכל מערב אירופה הולכות ומתחזקות המפלגות ה"לא נכונות" האלה, ובמזרח אירופה – מדינות שלמות נמצאות במסגרת ה"סרטן" הזה. הונגריה כבר מזמן נמצאת באיחוד האירופי על הנייר בלבד, ובבחירות האחרונות הצטרפה גם פולין. רוב המצביעים במדינות האלה בחרו בלאומיות, ונכון לעכשיו התשובה של מנהיגי אירופה היא לעצום עיניים ולקוות שהם יעלמו.
רואים את התופעה הזאת היטב גם בתקשורת הישראלית, בעיקר עם סערת הברקסיט האחרונה – כל כתבי ופרשני החוץ הישראלים שראיתי תיארו את האירועים באופן אחד – אסון שהביאו על עצמם מצביעים חסרי השכלה, בעידוד פוליטיקאים דמגוגים, וגזענים. בשום שלב לא ראיתי מישהו מעלה על דעתו שאולי הייתה הצבעה דמוקרטית והמצביעים בחרו באפשרות לגיטימית אחת על פני אפשרות לגיטימית אחרת. השאלה הייתה כרגיל – איפה הם טעו. איך האפשרות הלא־נכונה הצליחה להשתלט על דעת המצביעים. עד כדי כך נמוך הם ירדו שפעמיים בנפרד שמעתי את הטענה המחרידה שהמצביעים המבוגרים הצביעו בחוסר אחריות "והם לא יצטרכו לחיות הרבה זמן עם התוצאות". על טיעוני מנהיגי מחנה הברקסיט דיברו הרבה פחות משדיברו על השיער המצחיק של בוריס ג'ונסון או על הפרצוף הלא־מוצא־חן־בעיניהם של נייג'ל פרג'.

אפשר לעצור ולשאול, אולי הם צודקים? אולי הלאומנות היא אכן סכנה חמורה לשלום ולשגשוג באירופה, ואולי הם יכולים להחזיר אותנו לתקופות אפלות ולשנאה הדדית?

לדעתי התשובה היא לא, אבל יותר חשוב – זה לא משנה. הדברים שמדאיגים את האליטה האירופאית בעניינים האלה בהחלט מדאיגים גם אותי, ואני נמצא בצד שלהם כמעט בכל דבר – לו הייתי צריך לבחור מי ינהל את המדינה / עיר / ארגון היקרים ללבי, סביר מאוד להניח שהייתי בוחר את גי ורהופשטט על פני מרין לה־פן, ויקטור אורבן או נייג'ל פרג'. אבל לא הם אלה שזוכים לבחור. זכות הבחירה נמצאת אצל כל אזרחי אירופה, ומי שמתעלם עכשיו מחצי מהם ורואה בהם "סרטן", עומד לזכות להפתעה מאוד לא נעימה כשה"סרטן" הזה ינצח בבחירות ויעיף אותו מכל מסדרונות השלטון. הסקרים לא משקרים – אלא אם יהיה שינוי מגמה משמעותי, מפלגות לאומיות / לאומניות עומדות להתחזק באופן משמעותי מאוד בשנים הקרובות (בפוסט קודם ראינו את זה בהולנד, ובעתיד נסקור גם מדינות אחרות). ולמה שלא יתחזקו? מי שתומך באירופה, הלאומנים ממשיכים לחזר אחריו ולשכנע אותו לעבור לצד שלהם. מי שתומך בלאומיות, האירופאים מקיאים אותו החוצה ורואים בו סרטן. הם ויתרו מזמן על הניסיון להסביר למה הם צודקים, ועברו לניתוחים פסיכולוגיים של אלה שלא מסכימים איתם. כי מבחינתם, מובן מאליו שהם צודקים. מי שלא מסכים, הרי ברור שהוא חסר השכלה מדי, מקופח מדי, אולי הטעו אותו דמגוגים רעים. לא יכול להיות שהוא פשוט לא מסכים כי יש לו דעה אחרת

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? את זה הראה לנו היטב דיויד קמרון. האיש שהושפל ובוזה על ידי כלי התקשורת על איך שהוא הפסיד, טעה בחישוב, הימר על עתיד המדינה שלו – אבל בפועל, הוא גם האיש שהמדינה שלו נראית כמו אחת היחידות שתישאר עם מפלגה מסורתית, אחראית וסובלנית בשלטון בלי שום סכנה. כתבי חוץ ישראלים יכולים לעורר אצלכם את הרושם שהוא הכריז על משאל העם הזה כאיזו מין גחמה, אולי איזו תמימות שגרמה לו להעביר את ההחלטה לעם ולא לפוליטיקאים. האמת היא שאם לא משאל העם הזה, בריטניה הייתה היום במצב דומה מאוד לזה של צרפת, הולנד, או איטליה – מדינה עם חוסר אמון הולך וגובר במוסדות השלטון, שמיתרגם לאט לאט לעלייה בתמיכה במפלגות אנטי־ממסדיות, ובמקרה הזה מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP). עם ההבטחה למשאל העם, מפלגת העצמאות הבריטית קיבלה כמעט ארבעה מיליון קולות, 12.7% בסך הכול. אם לא היה משאל העם מטעם המפלגה השמרנית, כמה מהמצביעים האנטי־אירופאים היו עוברים להצביע למפלגת העצמאות? כמה חברי פרלמנט מהמפלגה השמרנית היו פורשים ומנסים לקדם יציאה מהאיחוד האירופי במסגרת אחרת? 12.7% זה יותר ממה שקיבלה בבחירות האחרונות מפלגת החירות ההולנדית, שבבחירות הקרובות צפויה לטפס לעמדת המפלגה הגדולה ביותר במדינה בהפרש גדול. אז מה עדיף לבריטים, קצת לאומיות אחראית עכשיו בהנהגת המפלגה השמרנית, או לחכות עוד כמה שנים ולקבל את נייג'ל פרג' בראשות הממשלה?.

ולא רק נפילת ההנהגה הפוליטית צריכה להדאיג אותנו. אם נאבד את פרנסואה הולנד לטובת מרין לה־פן, או את מארק רותה לטובת חרט וילדרס, לא נראה לי שנזיל הרבה דמעות, גם אם אירופה תהפוך למקום פחות נעים. אבל הסכנה הגדולה ביותר עם ההוקעה האוטומטית של כל מי שמסרב להתיישר עם משטרת האנטי־לאומיות, היא שהגישה הזאת גורמת לנו לשכוח מהפשיזם האמיתי. אם כל לאומנות הופכת לפשיזם, אם כל מי שרוצה לדבר על חוקי הגירה הוא גזען, אז כנראה שכולם אותו הדבר, לא? והגישה הזאת מסוכנת, כי פשיזם אמיתי קיים עדיין באירופה. מפלגות כמו השחר הזהוב ביוון, או יוביק בהונגריה הן מפלגות פשיסטיות, גזעניות ואלימות לכל דבר. אבל כשהמנהיגים מסבירים לנו שפשיזם זה כשמרין לה־פן אומרת שזה לא טוב שיש שכונות בפריז שהמשטרה פוחדת להיכנס אליהן, מה יגידו על פשיסטים אמיתיים? כשחצי מאוכלוסיית צרפת מתכוננת להצביע למפלגה שאומרים עליה שוב ושוב שהיא פשיסטית, למה שלא יצביע גם למפלגות גרועות יותר? מי שאיבד את אמינותו, מי שצעק "זאב" יותר מדי, כבר לא יוכל לעשות כלום כשהזאב האמיתי יגיע.

כמובן שכל זה לא קורה רק באירופה. מי שרואה את עליית דונלד טראמפ או רודריגו דותרתה ולא שואל את עצמו במה הם צודקים שגורם לכל־כך הרבה אנשים להצביע עבורם, סופו כנראה להיכחד ביחד עם הפדרציה האירופאית. ואולי יש פה גם איזשהו לקח רלוונטי לאיזושהי דמוקרטיה קטנה מהמזרח התיכון, שאולי גם היא ראתה מעמד פוליטי שכל־כך התרגל להיות צודק, שהתחיל לחשוב שכל מי שמצביע נגדו הוא פשיסט שאין טעם להתדיין איתו? את זה נשאיר כחומר למחשבה לקוראים.

אחרי הברקסיט – מבוא לפוליטיקה הולנדית

אחרי ההצבעה הבריטית לעזיבת האיחוד האירופי אפשר כבר להגיד שהאיחוד האירופי עומד להילחם על קיומו בשנים הקרובות, והזירה הבאה תהיה כנראה הולנד. בעוד פחות משנה (מרץ 2017) הם הולכים לבחירות כלליות, והסקרים צופים רעידת אדמה פוליטית רצינית, ומשאל־עם על יציאת הולנד מהאיחוד עומד להיות אחד הנושאים המרכזיים על הפרק. זה אומר שבעוד כמה חודשים הטלוויזיה שלכם עומדת להיות מוצפת בפרשנים שמנסים להסביר לכם בחמש דקות פוליטיקה מסובכת ולבטא שמות הולנדיים מוזרים, אז בואו ננסה להתחיל כבר עכשיו כדי להבין את זה טוב יותר. וצריך לא מעט הכנה, כי הפוליטיקה ההולנדית היא דבר מוזר ומסובך. נראה לי שלא הרבה אנשים היו מייחסים להולנד דברים כמו ריבוי מפלגות דתיות (כולל אחת שקוראת במפורש ל"מדינת הלכה" נוצרית־קלוויניסטית), הצבעות מחאה אופנתיות ורציחות פוליטיות, אז הגיע הזמן להיות מופתעים.

השיטה הפוליטית בהולנד היא ריבוי מפלגות, כמו בישראל. והמערכת הפוליטית מבולגנת עוד יותר מאשר בישראל, עם המוני מפלגות קטנות וממשלות קואליציה מורכבות. הנה תוצאות סקרים שפורסמו בימים האחרונים על מספר המנדטים שצפויה לקבל כל מפלגה, בהשוואה למספר המנדטים כיום (מתוך 150 חברי פרלמנט). אם שמות המפלגות לא אומרים לכם הרבה אל תדאגו, בינתיים שימו לב בעיקר להבדלים העצומים בין המצב כיום לבין התוצאות הצפויות. אלא אם הדברים ישתנו באופן משמעותי מעכשיו עד הבחירות, כבר אפשר לנחש שעומד להיות שם סוג של מהפך:

מנדטים כיום מנדטים לפי סקר Peil מנדטים לפי סקר Ipsos
המפלגה הליברלית (VVD) 41 24 27
מפלגת העבודה (PvdA) 38 9 12
מפלגת החירות (PVV) 15 35 28
המפלגה הסוציאליסטית (SP) 15 15 14
נוצרים־דמוקרטים (CDA) 13 17 19
דמוקרטים 66 12 13 19
האיחוד הנוצרי (CU) 5 6 5
שמאל ירוק (GL) 4 16 10
המפלגה הרפורמיסטית (SGP) 3 3 4
מפלגת בעלי־החיים (PvdD) 2 4 5
מפלגת הגימלאים (50+) 2 6 7

(הנתונים מכאן)

אבל הולנד כנראה לא מעניינת אתכם יותר מדי בפני עצמה – השאלה הגדולה היא איך המהפך הזה משתלב עם רעיון נטישת האיחוד האירופי (שכפי שבטח ניחשתם, כבר קיבל שם אופנתי משלו, ה Nexit). אם יש דבר אחד שהישראלי הממוצע יודע לגבי הפוליטיקה ההולנדית, זה כנראה על האיש הזה:

(התמונה מחשבון הטוויטר שלו)

חֶרְט וִילְדֶרְס הוא ראש מפלגת החירות, ומי שבלי ספק יעמוד (ועומד כבר עכשיו) בראש המחנה ליציאה מהאיחוד. כמו שרואים בטבלה שלמעלה, הסקרים צופים לו זינוק עצום, עד כדי הפיכת מפלגתו למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. אבל כמו שאנחנו מכירים מישראל, תואר "המפלגה הגדולה היותר" שווה מעט מאוד אם אי אפשר להקים קואליציה. וילדרס לא ידוע כפוליטקאי אדיב ופשרן, שיודע להסתדר עם אחרים – מפלגת החירות מעולם לא הייתה חלק מקואליציה, רק פעם אחת היא תמכה מבחוץ בממשלת מיעוט של הליברלים והנוצרים־דמוקרטים, וגם את הממשלה הזאת וילדרס פירק באמצע הקדנציה אחרי סכסוך בנושא פנסיות. האם יש לו סיכוי להקים קואליציה שתתמוך במשאל־עם ליציאה מהאיחוד?

בשביל לענות על זה, נצטרך לראות מה מצב התמיכה של שאר המפלגות ברעיון משאל־העם. בינתיים הדיון הציבורי בנושא לא מספיק נרחב כדי שלכל מפלגה תהיה עמדה רשמית, אבל רעיון כללי נוכל לקבל מסקר שהתפרסם לאחרונה על התמיכה ברעיון משאל העם בין מצביעי מפלגות שונות:

PVV VVD CDA D66 PvdA SP GL 50+
נגד משאל עם 7% 84% 82% 92% 95% 49% 97% 51%
בעד עזיבת האיחוד 89% 13% 13% 5% 3% 43% 2% 49%
נגד עזיבת האיחוד 7% 79% 77% 90% 91% 48% 93% 42%
לא יודעים 4% 8% 10% 5% 6% 9% 5% 9%

(הנתונים מכאן)

אני לא יודע למה חלק מהמפלגות לא מופיעות שם – מפלגת האיחוד הנוצרי נחשבת חשדנית כלפי האיחוד האירופי, המפלגה הרפורמיסטית היא מפלגה מוזרה שתומכת בתיאוקרטיה קלוויניסטית ומעולם לא השתתפה בממשלה כלשהי, והמפלגה למען בעלי החיים, שלמרות שמה דווקא משתדלת להיות מפלגה רצינית שעוסקת בכל הנושאים שעל סדר היום, נראה שיש להם הסתייגויות רציניות מהאיחוד. בכל מקרה, אם נסתכל על כל המפלגות עם אחוזים משמעותיים בעד משאל־עם, ברור שגם אם החבורה המוזרה הזאת (ליברלים, דתיים, ירוקים, סוציאליסטיים – לא ממש שותפות טבעית להקמת ממשלה) הייתה מתאחדת ומקימה קואליציה, הסקרים הנוכחיים משאירים אותם הרבה מתחת ל 76 המנדטים הנחוצים. כלומר, אם לא יהיו שינויים משמעותיים בדפוסי ההצבעה, האפשרות היחידה למשאל־עם על יציאת הולנד מהאיחוד תהיה תרחיש בסגנון אנגליה – ממשלה שברובה לא רוצה יציאה מהאיחוד, אבל מסכימה למשאל־עם כדי לרצות את האוכלוסייה שבבירור לוחצת בכיוון. אומנם כרגע המפלגות המרכזיות לא מתבטאות בכיוון, אבל נחכה ונראה. ייתכן מאוד שהסקרים המחמיאים כל־כך למפלגת החירות ישכנעו כמה מפלגות אחרות שאין מנוס מלסגת קצת מהעמדה הפרו־אירופית המוחלטת שלהם.

ואם יהיה משאל, מה יהיו התוצאות שלו? ההיסטוריה לא נראית אופטימית במיוחד לחובבי האיחוד. בשני המקרים שבהם אזרחי הולנד קיבלו הזדמנות להצביע על משהו שקשור לאיחוד האירופי, הם הצביעו נגד, אפילו נגד דעתן של כמעט כל המפלגות בפרלמנט. ב 2005 הוכרז משאל עם לאישור אמנת ליסבון, מה שהיה אמור להפוך לסוג של חוקה לאיחוד האירופי. ההולנדים, וקצת לפניהם הצרפתים, הצביעו במשאלי־עם נגד האישור (בתגובה, האיחוד ניסח את ההסכם מחדש והפעם דרש לאשר אותו רק בפרלמנטים, בלי משאלי־עם; החלטה שעד היום היא אחת התלונות העיקריות של מתנגדי האיחוד). ורק לפני כמה חודשים הם הפתיעו עם פרשה מוזרה אחרת – קבוצת ארגונים שסולדים מהאיחוד האירופי הצליחו לאסוף חתימות לארגון משאל עם נגד הסכם בין האיחוד לבין אוקראינה (נושא שנבחר שאופן שרירותי כמעט לחלוטין, פשוט כדי למצוא משהו שאפשר לנגח בו את האיחוד). המתנגדים ניצחו במשאל, אומנם עם אחוזי הצבעה נמוכים במיוחד. כרגע הסקרים מראים רוב נגד פרישה מהאיחוד, אבל זה גם היה בבריטניה לפני תחילת מסע הבחירות.

לסיכום – הכול עוד פתוח. בכלל לא בלתי אפשרי שבעוד שמונה חודשים הולנד תיתן את המכה הבאה לאיחוד האירופי, ואם זה יקרה, לא ברור אם הוא יוכל להשתקם מזה. אנחנו נמשיך לעקוב.