למה אנחנו חברים של ישראל

לפני כמה שבועות ביקרה בישראל חבורה מעניינת – חמשת חברי הפרלמנט ההולנדי מטעם מפלגת האיחוד הנוצרי. מפלגה קטנה (חמישה מתוך 150), חברה בקואליציה,
נוצרית יותר מרוב המפלגות אבל לא שמרנית במיוחד, עד כדי כך ששמעתי לא מזמן ביקורת כלפיה מפרשן ימני שטען שהיא הלכה שמאלה מדי, לרמה ש"חוץ מתמיכה בישראל הם לא תומכים באף עמדה ימנית".
הביקור בישראל עבר היטב, צייצו כמה תמונות ממקומות קדושים לנצרות וביקרו בעוטף עזה לדבר על החיים תחת רקטות. אבל גולת הכותרת, שהפכה את הסיפור לרועש יותר, הייתה התגובה הפלסטינית.
באמצע הביקור הודיעו להם אנשי המשלחת הפלסטינית שהם היו אמורים לפגוש, שהפגישה מבוטלת. אחרי יום קיבלו מחנאן עשראוי את הסיבה – אחד מחברי המפלגה, יוֹאֵל פוֹרְדֶּוִינְד, הוא מבחינתה "פעיל אנטי-פלסטיני" ש"פועל ללא הרף נגד זכויותינו" ו"מחובר עם קבוצות המתנחלים הקיצוניות ביותר". פורדוינד עצמו שיער שמה שהפריע להם זו ההתנגדות שלו לתשלום משכורות למחבלים ולסימון מוצרים ישראלים מהשטחים. הפלסטינים הודיעו ש"אין להם בעיה" להיפגש עם שאר חברי המפלגה אבל לא איתו, וראש הסיעה חֵירְט-יָאן סֶגֶרְס כמובן הודיע שאף אחד לא יכתיב להם מי חברי המפלגה ושלח אותם (בנימוס) לחפש את החברים.

תוצאה סופית: מאמר בעיתון מאת סגרס ופורדווינד בשם "למה אנחנו חברים של ישראל", ועוד תזכורת שאחד הנכסים הגדולים של יחסי החוץ של ישראל הוא הנטייה של שונאיה לירות לעצמם ברגל.