ארדואן בין מהמט השני ומהמט הרביעי

אז נגמר לבינתיים משאל העם, וארדואן חוגג את התוצאה עם ביקור מתוקשר בקבריהם של כמה מנהיגים תורכיים לשעבר (כולל נג'מתין ארבכאן, המודל לחיקוי), פלוס שני סולטאנים עותמניים אהובים – מֶהְמֵט השני וסֶלִים הראשון[1]. בתזמון טוב, זה מגיע בדיוק בזמן שאני קורא את "חלומו של אוסמאן – תולדות האימפריה העותמנית" (לא תזמון מושלם כי עדיין לא קראתי עד הסוף, אבל נסתפק במה שיש). כשלעצמו לא נראה לי שהמשאל אומר הרבה – בסופו של דבר, כפי שראינו במיוחד בחודשים האחרונים אבל זה היה שם מאז ומתמיד – תורכיה לא צריכה להפוך לדיקטטורה על הנייר כדי להיות דיקטטורה בפועל; היא מרשה לעצמה להכניס לכלא מתנגדים פוליטיים ועיתונאים גם אם זה לא כתוב בחוק. מה שלדעתי מעניין במיוחד עם תוצאות המשאל זה העדויות המשמעותיות (כך אומרים) לזיופים – קשה לי להאמין שתיווצר איזושהי אופוזיציה משמעותית לשלטון הארדואני ההולך ומתבסס, אבל הסיכוי הקטן לכך נראה כרגע קצת יותר גדול מבעבר, כשאפילו במפלגת האופוזיציה ה"ממלכתית", ה CHP, נראה שמשוכנעים שזה היה זיוף. ממה ששמעתי, אחת הסוגיות המעניינות במיוחד היא שבכמה מהמחוזות הכורדיים האנטי־ארדואניים ביותר היו תוצאות של כמעט מאה אחוז בעד משאל העם, מה שיכול להצביע או על זיוף, או כפי ששמעתי פרשן אחד מציע, הצבעה כורדית בעד האפשרות שלדעתם "תזרז את שקיעת המדינה התורכית".

בכל מקרה, המחשבה שעלתה אצלי בעקבות המשאל והספר, היא על התפיסה הנפוצה של ארדואן בתור מי ש"מחזיר אותנו לימי האימפריה העותמנית" – תפיסה שמבוססת על הרעיון שאתאתורכּ, עם הרפורמות החילוניות והפרו־מערביות שלו, הביא לשינוי תפיסה בתורכיה מאימפריה למדינה מודרנית ודמוקרטית, וארדואן רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. התפיסה הזאת נפוצה בקרב הרבה מאוד פרשנים ובקרב סתם אנשים שמביעים דעה על תורכיה, ועל פניו היא נשמעת הגיונית, אבל מעיון מדוקדק יותר בתולדות האימפריה, דווקא מצטיירת אצלי תמונה קצת אחרת – ארדואן ואתאתורכּ הם פשוט גלגולים מודרניים של סכסוך שמלווה את המדינה התורכית־עותמנית כבר יותר מארבע‏־מאות שנים, ואם ההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה, זה לא מבשר טובות לארדואן ולסיכוייו לבסס את עצמו בתור הסולטאן החדש.

(כאן כדאי לעצור ולהבהיר שאני עדיין רחוק מלהיות מומחה לענייני תורכיה, קחו את דבריי בעירבון מוגבל)

בשביל להסביר את עצמי, אני צריך לחזור אחורה כמה מאות לתחילת האימפריה העותמנית. בתחילת דרכה, המדינה העותמנית הייתה בגדול אוסף שבטים תורכיים, שכמו רוב השבטים התורכיים בתחילת דרכם היו טובים מאוד ברכיבה על סוסים ובלחימה תוך כדי רכיבה על סוסים. היכולות האלה הן מה שהפכו את התורכים לחשובים כל־כך במרכז ומערב אסיה בימי הביניים, ואיפשרו להם להקים מדינות שהשתלטו על שטחים גדולים כל־כך. הסולטאן בכמה המאות הראשונות לקיום המדינה העותמנית היה בגדול מנהיג הלוחמים, שרוכב בראשם ומוביל אותם לניצחונות צבאיים.

כל זה היה טוב ויפה לכמה מאות שנים, אבל היכולת של קשתים רכובים לחסל צבאות אסיאתיים מימי הביניים לא מיתרגמת טוב ללחימה נגד כוחות אירופאיים באותה התקופה, אחרי גילוי אבק השריפה (זו אולי הסיבה שהמונגולים נעלמו כל־כך מהר אחרי שהם כבשו חצי עולם, אם כי אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור שלהם). העותמנים הצליחו להסתגל היטב, והם עשו את זה על ידי שינוי מוחלט במבנה המדינה שלהם – אחרי כיבוש האימפריה הביזנטית (ובראשה כמובן קונסטנטינופול/איסטנבול) והבלקן, הם אימצו במידה רבה את מנגנוני המדינה הביזנטית לניהול המדינה, ולצבא התחילו להסתמך יותר ויותר על מגויסים מאוכלוסיות נוצריות מהבלקן (בעיקר דרך מנגנון שבו אותן אוכלוסיות היו חייבות לספק חלק מהילדים שלהן בתור סוג של מס, ואותם הילדים היו מתאסלמים בכפייה ועוברים אימונים להיות חיילים וקצינים בצבא העותמני), ליחידות היֶנִיצֶ'רִים, יחידות החי"ר החזקות של האימפריה.

הרעיון הזה עבד מצויין בהתחלה, ובין השאר עזר לפתור בעיה שמדינות שבטיות רבות סובלות ממנה – כל משפחה גדולה רוצה לקבל חלק מהשלטון, יש מספר סופי של משרות ועמדות כוח ואי אפשר לרצות את כולם, והמשפחות שלא זכו לעמדה בכירה עלולות להתחיל מלחמה – זה קרה לא מעט במאות המוקדמות של המדינה העותמנית. היוונים והבלקנים נתנו לסולטאן אפשרות להסתמך על מוקד כוח שנאמן לו בלבד – בתור עבדים או בני מיעוטים לא היו להם משפחות גדולות שיכולות לפזול לשלטון בעצמן, והשבטים התורכיים באנטוליה הלכו ואיבדו את המקום המרכזי שלהם במדינה. זה גם קיבל גוון דתי בכך שבשביל להשתמש היטב בכל אותם פקידים, חיילים, וכמובן כסף שהגיע מהיוונים והנוצרים האחרים, המדינה אימצה קו די פשרני בעניין האיסלאם והקפידה על חופש דת יחסית למה שרצו כמה מהמוסלמים באנטוליה. הוסיפה לזה התפתחות נוספת של המדינה – הסולטאן כבר לא רכב בראש החיילים שלו, אלא חגג ושתה יין עם נשות ההרמון. רכיבה בראש הצבא זו אולי התנהגות הגיונית בשבט קשתים רכובים, אבל למדינה מסודרת יש יותר מדי מה להפסיד מהסכנה שהסולטאן יחטוף איזה חץ תועה בשדה הקרב. וכנראה הייתה פה גם שחיתות פשוטה, הסולטאנים הם בני אדם, וכנראה היה להם קשה לעמוד בפיתוי – הארמון המפואר ומלא הפינוקים הוא כנראה יותר כיפי משדה הקרב. כתוצאה מזה, ניהול המדינה עבר יותר ויותר לידיהם של אותם פקידים, רובם ממוצא יווני, אלבני, בוסני ושאר בלקנים. והמשפחות של אותם אנשים, באופן לא מפתיע, הפכו יותר ויותר עשירות.

כצפוי, באנטוליה שהפכה יותר ויותר להיות הפריפריה הפרימיטיבית של האימפריה שהפכה להיות יותר ויותר בלקנית, לא כולם אהבו את זה. ככל שמעמד הסולטאנים והשושלת העותמנית הלך ודעך, כך שני המחנות הרשו לעצמם יותר ויותר לפרוק עול: מצד אחד היניצ'רים שהפכו להיות פחות חיילי הסולטאן ויותר גורם פוליטי שרואה בעצמו "שומר הסדר הקיים", ואיתם הפקידים הבלקנים שמנהלים את המדינה בהתאם לסטנדרטים אירופאים, ומקפידים על הדרך להזרים הון אדיר למשפחות שלהם; מצד שני העניים באנטוליה, הפרשים שהפכו פחות רלוונטיים, וכל מיני מטיפים דתיים שלא אהבו את הסובלנות כלפי הנוצרים (ובעיקר הכסף הנוצרי) שהממסד מקפיד עליה. כשעלה סולטאן עם אהדה גדולה מדי לכוחות האנטי־ממסדיים האלה, היניצ'רים לא היססו להדיח או לחסל אותו; כשהממסד היה חזק, בכל עשור כמעט הייתה מופיעה איזושהי דמות כריזמטית חדשה באנטוליה שסוחפת אחריה מרד אנטי־ממסדי.

האם האיסלאמיסטים והכמאליסטים בתורכיה המודרנית הם ממשיכיהם של אותם שני המחנות מלפני ארבע מאות שנים? אולי לא באופן ישיר, אבל הדמיון מעניין. הממסד בניהול אותם הפקידים הבלקנים היה חילוני יחסית, נוטה לאירופה, מבוסס במערב המדינה ובמעמדות הגבוהים, בדיוק כמו הממסד ברפובליקה התורכית שלפני ארדואן. היניצ'רים במובן מסוים מינו את עצמם להיות מגיני הממסד הזה, בדיוק כמו הצבא התורכי שלפני ארדואן. כשלעמדה הבכירה באותו הממסד הגיע בטעות מישהו שרצה לשנות אותו, הם החליטו שתפקידם למנוע את זה – לא משנה אם מדובר על בחירות לנשיאות שהעלו נשיא איסלאמיסטי, או ירושה בשושלת העותמנית שהביאה סולטאן שרוצה להעביר את מרכז הכובד של האימפריה למזרח. האיסלאמיסטים, באותו האופן, לא נראים שונים יותר מדי מתנועות אנטוליות אנטי־ממסדיות של ימי האימפריה, שלעתים קרובות היו מבוססות על מטיפים דתיים שרצו להילחם בשחיתות המוסרית האנטי־איסלאמית של הממסד.

מה כל זה אומר לגבי ארדואן? הוא כנראה הצליח במרד האנטי־ממסדי שלו יותר מרוב קודמיו, ואי אפשר להתעלם מזה. מצד שני, צריך לזכור שיש סיבה שהממסד היה תמיד הרבה יותר חזק מאותם המורדים – אותו הממסד הוא הסיבה שהאימפריה העותמנית הפכה לאימפריה, ולא נשארה אספסוף פרשים אלימים כמו רוב שכנותיה. עד כמה שנשמע מפתה לדבר על לוחמי דת טהורים שמונעים באש האמונה, מה שמנצח מלחמות זה כלכלה חזקה שמממנת צבא גדול ומאובזר, דיפלומטיה "מלוכלכת" ומלאת פשרות שדואגת להימנע ממלחמות שלא ניתן לנצח בהן, וצבא מקצועי ופתוח שלומד על אסטרטגיות מודרניות וטכנולוגיה מתקדמת. הדברים האלה היו יותר מדי "אנטי־איסלאמיים" בשביל המורדים, ובפעמים הבודדות שהם הגיעו לעמדות כוח, הם דירדרו את האימפריה לכשלונות כאלה שאילצו אותם להחזיר מיד את הפקידים המושחתים, שעם כל השחיתות שלהם לפחות הבינו איך מנהלים מדינה.

אנחנו כבר רואים את זה קורה בתורכיה הארדואנית – הממסד מטוהר מכל אנשי המקצוע שמבינים מה הם עושים, הדיפלומטיה הופכת להיות מילה מגונה ומוחלפת ביהירות ושיגעון גדלות, ואם זה יימשך ככה, ייתכן מאוד שזה רק עניין של זמן עד שתגיע המפלה. כשהקאדיזאדלים, תנועת מרד שמרנית איסלאמית, תפסה עמדות כוח בחצרו של הסולטאן מהמט הרביעי, הם התחילו באיסור על אלכוהול והחמרת החוקים נגד נוצרים ויהודים (שני דברים שלא ממש סייעו לכלכלה), המשיכו למצור הכושל על וינה שהפך להיות סמל לתחילת הדעיכה של האימפריה, ואחרי שטיהרו את האחראים לתבוסה בוינה המשיכו לסדרת כשלונות כל־כך גדולה שהיא נגמרה בקריאה נואשת לחזרתו של הנצר הנוכחי למשפחת הפקידים המושחתת שניהלה את האימפריה עד אותו הזמן. האם ארדואן ייכשל באופן דומה? לא בטוח, אבל בהחלט אפשרי. רק צריך ששיגעון הגדלות של הממשלה שלו תביא אותו לאיזה עימות עם המערב בקפריסין או בים האגאי, או עימות עם רוסיה בסוריה, או עימות עם איראן במוסול – ואז נראה אם באמת הגיע עידן חדש לתורכיה, או שארדואן הוא גלגול חדש לתופעה עתיקה.

[1] הערה חביבה ששמעתי מאחד הפרשנים בנושא: מהמט השני כבש את איסטנבול, ארדואן השיג שם רק 48%.

מודעות פרסומת