ישראל ועזה מזווית הודית

יש שם אחד שהייתי מאוד שמח אם כמה שיותר ישראלים היו לומדים להכיר – אַבְּהִיגִ'יט אִיֶר־מִיטְרָה. כבר הרבה זמן שדיברתי על הדימיון המדהים בין המחנה הלאומי ההודי ומקבילו הישראלי, ואייר־מיטרה הוא מייצג נהדר של זה. פרשן ימני הודי שמדבר על זכויות הפרט, כלכלה חופשית, דמוקרטיה, ועל איך מדינת הלאום ההודית, כולל האמונה ההינדית ש(לשיטת המחנה הלאומי)בבסיסה, הן הכלים להשיג את זה. ולא במקרה, הוא ידיד ישראל מובהק. גם בימים שבשגרה הוא מזכיר הרבה את ישראל לחיוב (כבעלת ברית של הודו, כדוגמה לחיקוי, או בדיונים על הצורך של הודו לתמוך יותר בישראל), אבל בשבוע האחרון במיוחד, הוא מנצל כל במה אפשרית (ויש לו הרבה במות, הוא פרשן די פופולרי בסביבת הימין ההודי) לדבר בשבח ישראל ולהסביר את צדקת דרכה באופן שמעט מאוד ישראלים מצליחים לעשות. הנה לקט, מי שאין לו בעיה להבין אנגלית במבטא הודי (עם איזה משפט הינדי שמדי פעם משתרבב פנימה) עשוי ליהנות:

למי שרוצה שיחה קלילה: הנה הוא בפודקאסט של שאם שארמה, עוד ידיד ישראל, מסביר את כל הפרטים (אפשר לדלג על 0:45:00 – 1:26:20, זו הפינה הקבועה בפודקאסט להצגת בדיחות ששלחו המאזינים. לפני זה מגיע הדיון עצמו ואחרי זה מגיע שו"ת):

למי שרוצה ראיון קצת יותר פורמלי: הנה הוא מתראיין בכלי התקשורת הימני PGurus:

למי שרוצה דיון פורמלי מאוד: הנה מפגש שלו עם סוברמניאן סואמי, עוד ידיד ישראל חשוב שכדאי להכיר, שמיועד להסביר לקהל האמוני/לאומני ההינדי על האירועים:

למי שרוצה לראות אותו סוער ונרגש בהגנה על ישראל – הנה עימות שבו הוא ופרשן נוסף מגינים על ישראל מול פרשן אחר שמדבר לזכות הפלסטינים (גם הוא נשמע שכוונותיו טובות אבל שהידע שלו בתחום אפסי):

מזווית קצת יותר אמונית הינדית ("ישראל מממשת את הדהארמה שלה יותר טוב מהודו"):

ויש עוד המונים כאלה. באנגלית ובהינדי.

תנו לבס"ס לנצח

התגובות בתקשורת והרשתות החברתיות בהודו אחרי הפיגוע הקטלני הקטלני בקשמיר (אגב, אני מקווה שזה היה תזכורת טובה לכולם עד כמה אנחנו עדיין קרובים למלחמת עולם שלישית) הן תזכורת נוספת לדמיון העצום בין הודו וישראל בכל מה שקשור למצב הפוליטי והבטחוני. הנה כמה דיונים שבהם יש להודו וישראל מה ללמוד אלה מאלה:

– האם זריקת אבנים היא שובבות נעורים או תקיפה עם פוטנציאל קטלני? "מסתבר שהמחבל המתאבד, שקרא לקשמירים מקומיים "להצטרף לג'יהאד קדוש למען האיסלאם", היה [בעבר] מיידה־אבנים. האם הוא היה בין 9,730 מיידי־האבנים הקשמירים שחננה הממשלה בשנה שעברה? הדם רותח" (מקור). יכול היה בקלות להיות ציטוט מישראל.

– מה מעמדה של משפחתו של מחבל מתאבד? "התיאוריה עד שנת 2000 גרסה שמחבלים הסתירו את כוונותיהם מהמשפחה. אבל פשיטות ישראליות על בתי מחבלים הראו שסימני הקצנה רבים כבר היו שם והתקבלו על־ידי המשפחה כנורמליים. האב [של המחבל המתאבד מקשמיר] משקר" (מקור). וכמובן: "בתור התחלה, הייתי רוצה לראות את בית משפחת הפסיכופת הזה נהרס, והרכוש מוצא החוצה לרחוב. תבינו, הניסיון הישראלי מאוד ברור, אמפירית האמצעים האלה עובדים, ועובדים טוב מאוד" (מקור).

– מעגל האלימות / הכיבוש משחית? כמה תגובות מהתקשורת סיפרו שהמחבל הושפל בהיותו ילד על־ידי חיילים הודיים. בימין ההודי כצפוי לא התרשמו מהרמיזה. האם הטרור הוא תוצאה של עוני ותנאים קשים, או של אידיאולוגיה רצחנית? הדיון רלוונטי שם וכאן באותה המידה.

– שחרור אסירים? מנהיג ארגון הטרור שאחראי לפיגוע שוחרר לפני עשרים שנה בעסקת שחרור אסירים בתמורה לשחרור מטוס הודי שנחטף על־ידי אנשיו. יש מי שמפקפק בשחרור הזה כיום. מעניין לראות, אגב, את ההבדל המספרי בין המקרה ההודי/פקיסתאני לבין המקרה הישראלי/ערבי: בישראל משוחררים מאות מחבלים עבור ישראלי אחד, ובהודו חטפו מטוס עם כמעט מאתיים אנשים ודרשו לשחרר ארבעה מחבלים.

– תנו לבס"ס לנצח: הרבה דיונים היו בשנים האחרונות בסוגייה הקשמירית כשמצד אחד טענות על אלימות כוחות הביטחון נגד אזרחים, ומצד שני טענות על מגבלות קשות על כוחות הביטחון בשם זכויות אדם או לחץ בינלאומי שמונע מהם לנצח את הטרור. אחרי הפיגוע מבטיח מודי יותר חופש פעולה לכוחות הביטחון, לא כל הנצים ההודיים משוכנעים: "האם הצבא ההודי נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב?" וכמה מהם מזכירים אירוע מלפני כמה שנים שבו מכונית דהרה דרך שלושה מחסומים צבאיים, ובמחסום השלישי החיילים ירו לתוך המכונית והרגו כמה מיושביה, ובתגובה הוכנסו לכלא. סוברמניאן סוואמי מגדיל ואומר "מי אישר את התביעה [על אותו האירוע]? אותו אדם הוא האחראי למכונית התופת הזו שחיסלה 37 מחיילינו".

– למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל: בינתיים התלונות נגד מודי וממשלתו נשארות די צנועות, אבל הדיון מרחף באוויר – מצד אחד תלונות שמפלגת העם ההודי בגדה בערכיה ובמצביעיה, מצד שני קריאות לא להתפצל ולזכור כמה גרועה החלופה של ממשלת הקונגרס. השנה צפויות בחירות, והסקרים האחרונים לא נראים מבטיחים למפלגת העם כמו תוצאות הבחירות הקודמות.

למה כל זה מעניין? הרבה ישראלים נוטים להתריס בפני מטיפי מוסר אירופאים: "מה אתם הייתם עושים לו היו תוקפים אתכם בבתיכם ארגוני טרור רצחניים?". מצד אחד ההתרסה הזאת נכונה, אבל מצד שני היא יכולה להצדיק כל דבר. לכן טוב להרים את הכפפה ולהכיר מדינה אחת שכן מתמודדת עם אתגרים דומים, ושווה ללמוד אלה מניסיונם של אלה. ההודים בהחלט מתעניינים במה שקורה אצלנו. הנצים ההודים, אגב, מתים על ישראל – הודעת התנחומים של ביבי שותפה היטב ברשתות החברתיות (לא ראיתי אף מנהיג אחר ששיתפו ככה), סוואמי קרא לחסל את מנהיג הארגון שאחראי לפיגוע עם "רחפנים מתוצרת ישראל", ובכל פעם שישראל מוזכרת, מתחילים דיונים על איך הודו חייבת לתמוך יותר בישראל בהצבעות באו"ם ושאר זירות בינלאומיות.

למעשה, הייתי מציע לכמה מצייצני המחנה הלאומי בישראל – נראה לי שאם תרצו מתישהו להתרחב מהשוק דובר העברית לשווקים רחבים יותר, תתחילו לצייץ לקהל ההודי. אני רואה המוני משתמשים בהודו שכנראה היו מתלהבים מאוד מדברים כאלה. לתשומת לבכם.

גל הכרכום ממשיך בהודו: הפעם בצפון־מזרח

בזמן שהאיטלקים הולכים לקלפיות, התפרסמו תוצאות בחירות אחרות ומעניינות גם הן: שלוש מדינות הודיות סיימו את ספירת הקולות אצלן, והמחנה הלאומי חוגג: הישגים טובים למפלגת העם ההודי ושותפותיה בכל השלוש, והחשוב מכל: אחרי יותר מעשרים שנות שלטון קומוניסטי במדינת תְּרִיפּוּרָה הנחשלת, מפלגת העם סוחפת את המדינה עם רוב מוחלט לה ולשותפתה, חזית העמים הילידיים של תריפורה. תבוסת המפלגה הקומוניסטית, אחרי התבוסה הדרמטית של השלטון הקומוניסטי הותיק במערב בנגל לפני כמה שנים, משאיר רק מדינה אחת בהודו שעדיין שולטים בה הקומוניסטים: מדינת קֶרַלָה בדרום הודו, שהבחירות הבאות בה (מתוכננות ל 2021) יעוררו הרבה מאוד תשומת לב.

לא פחות חשוב, שלוש המדינות שחגגו עכשיו עם מפלגת העם נמצאות שלושתן בצפון־מזרח הודו, איזור שעד לפני כמה שנים היה מסורתית מצביע לשמאל, ותרבותית אינו מאוד מחובר ל"חגורת ההינדי" שמהווה את מוקד הכוח המסורתי של ממשלת מודי ומפלגת העם ההודי. אבל בשנים האחרונות נראה שממשלת מודי מצליחה להתנחל בלבבות האזור, ושילוב בין ניצחונות בעוד ועוד בחירות, יחד עם עריקות של צפון־מזרחיים רבים ממפלגת הקונגרס, מביא אותה למצב שכמעט כל הצפון־מזרח בידיה. באחת מהשלוש, מֶגָּלָיָה, התוצאות עדיין צמודות ולא לגמרי ברור איזו קואליציה תקום; אבל אם תקום הקואליציה שרוצים במפלגת העם, והם נשמעים אופטימיים, זה ישאיר רק מדינה אחת (מִיזוֹרָם) בצפון־מזרח בידי מפלגת הקונגרס, והבחירות בה צפויות בסוף השנה הנוכחית.

למה שכל זה יעניין אתכם? כבר כתבתי לא מעט בעבר על הקשר החזק בין המחנה הלאומי ההודי לבין ישראל; אם המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם (אם לא עכשיו, אז בקרוב) עוברת מאנטי־ישראליות למצב שבו מחנה אחד בעד ישראל ואחד נגד ישראל, זה כבר חשוב. אבל אם מפלגת הקונגרס עומדת להימחץ כל־כך שהמחנה הלאומי הפרו־ישראלי עומד להפוך לשולט הבלתי־מעורער במדינה, זו ברכה עוד יותר גדולה לישראל. ובזמן שבו העולם מלא במדינות ששליטיהן מהדקים את אחיזתם בהן דרך חקיקה, מעצרים, ואלימות, נהדר לראות שבהודו הכול עדיין קורה דרך הקלפיות.

האתגרים הבאים של מפלגת העם: דרום הודו ומדינת מערב בנגל הם עדיין אזורים שקשה להם מאוד להשתלב בהם. זה עומד להיות האתגר הגדול של המפלגה השנים הקרובות, ואנחנו נמשיך לעקוב ולראות אם הם מצליחים.

קאליסתאן והסיפור המוזר של האנטי־הודיות בקנדה

כשכתבתי בעבר על כך שלישראל יש כמה שותפות במועדון המדינות השנואות על־ידי ה"רב־תרבותיות" המערבית המודרנית, העירו לי במידה מסוימת של צדק שעדיין, העוינות נגד הודו או מיאנמר לא מתקרבת לעוינות הפתולוגית ורבת־השנים שמופנית כלפי ישראל. זה אומנם נכון, אבל העוינות להודו (שבניגוד לישראל, חדשה יחסית בסירוב שלה לרקוד לצלילי החליל הרב־תרבותי) הולכת ומתקדמת לכיוון הזה – והסנונית המוזרה היא, באופן לא מפתיע, קנדה – שממשלתה הנוכחית היא אולי הקיצונית ביותר בעולם כיום באימוץ רעיונות הרב־תרבותיות (בתחרות קשה עם שבדיה).

העניין עלה לכותרות לאחרונה עם כמה מקרים בולטים במיוחד: לא מזמן הגיע שר ההגנה הקנדי, הַרְגִ'יתְּ סִינְגּ סָגָ'ן הסיקי, לביקור בהודו, ובפרט במדינת המוצא שלו, פנג'ב; ראש ממשלת פנג'ב אַמַרִינְדֶּר סִינְגּ הודיע במופגן שהוא מסרב להיפגש איתו כי הוא "קאליסתאני", וכמוהו גם שרים אחרים בממשלת תרודו. כשהגיע נרנדרה מודי לביקור בקנדה, התארגנו מקדשים סיקיים קנדיים להודיע שהוא לא רשאי לבקר בהם. ולפני כחצי שנה חגגה קנדה הרב־תרבותית את בחירתו של גַּ'גְּמִיתְּ סִינְגּ הסיקי לראש מפלגת השמאל NDP; מי שלא הצטרפה לחגיגות היא ממשלת הודו שכמה שנים קודם לכן סירבה לאפשר לו לבקר במדינה. מה קורה שם?

הכול מתחיל בקאליסתאן. קאליסתאן היא מדינה סיקית תיאורטית שחלק מתושבי פנג'ב תיכננו להקים אחרי עזיבת הבריטים את הודו; הרעיון הוא שהודו הולכת להינדים, פקיסתאן למוסלמים, וקאליסתאן לסיקים. בסופו של דבר חבל פנג'ב התחלק בין הודו ופקיסתאן, הסיקים ברובם המכריע עזבו את החלק הפקיסתאני ועברו למזרח, והפכו להיות חלק מהודו. אחרי קצת עימותים, הוסכם בסופו של דבר לתת להם מדינה משלהם בתוך הפדרציה ההודית, ועד היום מדינת פנג'ב בהודו נשלטת על ידי מנהיגים סיקיים ובאופן כללי מהווה סוג של "מדינה סיקית" בתוך הודו. אבל לא כולם הסכימו לוותר על החלום הקאליסתאני, וההיסטוריה ההודית מלאה בעימותים בין הסיקים לממשל המרכזי, שהגיעו לשיאם עם התבצרות חמושים סיקים במקדש הזהב (המקום הקדוש ביותר לסיקים), פלישת הצבא ההודי למקדש תוך הריגת מתבצרים רבים וגרימת הרס למקדש, רצח ראש ממשלת הודו אינדירה גאנדי על־ידי סיקים, ואחריו רצף פוגרומים אנטי‏־סיקיים שהביאו לאלפי הרוגים. אלה היו הימים הקשים ביותר של היחסים בין הסיקים לבין הממשל המרכזי בהודו, ואף אחד לא שוכח אותם עד היום.

כיום היחסים די תקינים. פנג'ב היא אחת המדינות היותר עשירות בהודו, ונראה ששוררת הרמוניה לא רעה בין הסיקים וההינדים. ועדיין, השאלה הקאליסתאנית מרחפת עדיין באוויר, ובעיקר הופכת לנשק בידי שונאי הודו ברחבי העולם. כבר הזכרתי בעבר איך נצים אנטי־פקיסתאניים בהודו חולמים לפרק את פקיסתאן על־ידי עידוד בדלנות בלוצ'ית, סינדית ופשתונית; נצים אנטי־הודיים בפקיסתאן, בינתיים, אוהבים לפעמים להגיב עם הבטחה לעידוד קאליסתאן ובדלנים אחרים בהודו. אני לא רוצה לנקוט עמדה בסוגיית העצמאות – אולי הם ראויים לעצמאות ואולי לא. קוראי הבלוג בטח כבר מכירים את החיבה שלי להודו, אבל אני צריך להיזהר מהאינסטינקט להיות אוטומטית לטובתם בכל נושא. רק אציין שלמיטב ידיעתי יש מפלגות בדלניות קאליסתניות שפועלות בגלוי בהודו ומשתתפות בבחירות (בלי הרבה הצלחה), כך שלא נראה לי שממשלת הודו מדכאת אותם באכזריות. אבל בכל מקרה, לא על זה באנו לדבר היום.

השחקן המפתיע בסוגייה הזאת היא קנדה. ההגירה הסיקית לקנדה מסתמנת כסיפור הצלחה גדול; עם פחות מאחוז וחצי מהאוכלוסייה, הם צברו כל־כך הרבה כוח והשפעה במדינה עד לרמה שממשלת קנדה הנוכחית כוללת יותר סיקים מממשלת הודו (ג'סטין תרודו כמובן התלהב מזה, אם כי יש לציין שגם בהודו הסיקים הם פחות משני אחוזים מהאוכלוסייה). הפרלמנט הקנדי כולל לא פחות מ 20 סיקים, וכאמור אחת המפלגות המרכזיות במדינה מונהגת כרגע על־ידי סיקי. אבל הפוליטיקה הסיקית בקנדה לא מסתפקת בויכוחים על זכותם לשאת סכין בכל מקום (מצווה דתית סיקית שיוצרת חיכוכים בין מיעוטים סיקיים להרבה מאוד ממשלות במדינות שבהן הם חיים) – היא גם כוללת תמיכה חזקה בתנועה הקאליסתאנית. אולי בגלל שהמהגרים זוכרים יותר טוב את ימי העימותים בשנות השמונים כשהם עוד היו בהודו, אולי (כפי שטוענים בהודו) בגלל כספים פקיסתאניים שמעודדים אותם, ואולי זה פשוט צירוף מקרים; אבל הקאליסתניות פורחת בקנדה. וכיום זה מתחבר מצוין עם האנטי־הודיות ה"טבעית" של ממשלת תרודו ודומותיה האידיאולוגיות, שלא אוהבים את מה שנתפס בעיניהם כחיבור בין דת ומדינה בהודו (או בישראל).

וכך, בהודו מסתכלים בחשד רב על המדינה שמנהיגיה מתחככים עם מנהיגי קבוצות בדלניות שרוצות לפרק אותה. תמונות של תרודו חובש בנדנה כתומה באירוע שמונפים בו דגלי קאליסתאן ותמונות של אחד ממנהיגי החמושים שחוסלו על־ידי הצבא ההודי במקדש הזהב הן מראה נפוץ בעיתונות ההודית והרשתות החברתיות. אמרינדר סינג, שאגב מגיע ממפלגת הקונגרס כלומר שאיננו חלק מהודו ההינדית של מודי המושמצת על־ידי המערב, נאלץ לבטל ביקור שלו בקנדה אחרי התערבות של ארגונים סיקיים מקומיים; והמתיחות ממשיכה. איך זה ייגמר? קשה לי להאמין שזה יגיע לאנשהו. הסיקים בסופו של דבר מסתמנים ברובם כמהגרים מצליחים, שמתערבים בקהילה המקומית ולא עושים בעיות; קשה לי להאמין שהחיבור ביניהם לבין תנועת ה"רב־תרבותיות" יצליח לאורך זמן, בעיקר לאור מקרים שרואים באנגליה שבהם רואים לא מעט סיקים בקרב הקולות המתנגדים לרב־תרבותיות שיוצרת באנגליה קהילות מוסלמיות שמדכאות אותם. כרגע הסיפור הזה נשאר בעיקר כעדות לפוליטיקה המוזרה שסוחפת את קנדה כיום, שבה התנגדות להודו, כמו לישראל, היא נכס פוליטי חזק.

קהלים חדשים, הגירסה ההודית: המאבק על הדאלית

תמיד מעניין לראות איך מתנהלת פוליטיקה במדינות אחרות: לפעמים היא כל־כך שונה שאפשר לקבל רעיונות מעניינים, או אזהרות איך לא להתנהג; ולפעמים היא כל־כך דומה, שאפשר להסתכל עליהם ולהבין קצת יותר את עצמנו. אחד המקרים האלה קורה עכשיו בהודו (שממילא מזכירה מאוד את הפוליטיקה הישראלית בהרבה מובנים בשנים האחרונות), עם המאבק על זכויות וקולות הדָּלִיתּ – אותן קהילות שנקלעו לתחתית שרשרת המזון של הקאסטות ההודיות, ומכונים לפעמים "הטמאים". כל הקולות במערכת הפוליטית מסכימים שהם הופלו לרעה וראויים לתיקון היסטורי ולהשבת זכויותיהם; וכל צד במערכת הפוליטית ההודית מאמין שהוא יכול לבצע את זה טוב יותר. האם הם צריכים חיבוק מהפוליטיקה ההינדית שתביא להם פיתוח כלכלי וגאווה מחודשת במורשת שלהם, כמו שקורא להם הימין? או שהפתרון הוא זניחת ההינדואיזם לטובת חילוניות שמאלנית מודרנית, כפי שממליצה האופוזיציה?

מערכת הקאסטות ההודית היא סיפור קצת מוזר. לא תמצאו אף אחד בהודו שתומך בה (לפחות במופגן), ועדיין היא לא נעלמת. חלק מהבעיה היא שהיא לא מתנהגת בדיוק כמו התדמית שלה; לא מדובר באיזשהו חוק שמקצה לכל אדם במדינה מעמד כלשהו מתוך 4-5 אפשרויות. הקאסטות הן יותר כינוי רשמי לעובדה שהודו מורכבת מאינספור קהילות, שבטים, עמים וחמולות, ותחת מאות או אלפי שנים של מערכות פיאודליות, מבוזרות, ושאר בלגאנים, יצא שחלק מהקהילות האלה נהנו מזכויות־יתר וחלק מדיכוי. גם אחרי מאה שנה בלי אכיפה רשמית של הקאסטות מטעם המדינה, עדיין לא פשוט לשנות הרגלים ישנים, ובני הקאסטות הנמוכות נשארים ברובם עניים. מהבחינה הזאת, המצב לא שונה מהותית מסוגיות כמו מצב עולי אתיופיה או מרוקו בישראל, או מצב השחורים בארצות־הברית – ההבדל הוא בהיקף. שם מדובר על המוני קהילות מדוכאות, דיכוי בן מאות רבות, ודיכוי חזק הרבה יותר ממה שסבלו ממנו קהילות מדוכאות במדינות אחרות (למען הסר ספק – אני לא אומר שהאתיופים או המרוקאים בישראל סבלו דיכוי – הדמיון הוא בכך שיש טענות שהקהילות האלה סובלות מחולשה שנגרמת מאפליה בהווה או בעבר).

כל העניין הזה לא חדש, והדיון הזה מתנהל מאז ומתמיד בהודו. מה שהעלה את העניין בזמן האחרון לכותרות היא עלייתו של גִ'גְּנֶשׁ מֵוָאנִי, פעיל חברתי דאליתי שהולך וצובר מעמד חזק בציבוריות ההודית. מדובר בבחור רהוט ופוטוגני שיודע לארגן הפגנות ולסחוף פעילים אחריו, ובבחירות האחרונות בגוג'ראט (שאומנם הסתיימו בניצחון מפלגת העם של מודי, יריבתו המושבעת) הצליח להיבחר לפרלמנט המקומי בתמיכת האופוזיציה. המסר שלו לא משתמע לשני פנים – איש שמאל מובהק, שמדבר בשבח המרקסיזם, קורא לברית עם המוסלמים ורואה במפלגת העם ובאידיאולוגיית ההִינְדּוּתְּבָה (סוג של "המחנה הלאומי" או "המחנה האמוני" הישראלי בגירסה הודית) את האויב הגדול. בניגוד לגיבור ההיסטורי של הדאלית (שכל מנהיג דאליתי מודרני מיד מושווה אליו), בָּאבָּא סָאחֶבּ אַמְבֶּדְּכַּר, הוא לא רוצה לפתור את בעיית הדאלית בהמרת דת מהינדו לבודהיזם – הוא מחובר היטב לשמאל הגלובלי המודרני שלא רואה בדת פתרון לשום דבר.

הבעיה – התנועה מזכירה מאוד ניסיונות בשמאל הישראלי לסחוף אחריהם את ההמונים העניים ש"מצביעים בניגוד לאינטרסים שלהם". בזמן שמוואני ופעילים אחרים מנסים לחבר את הדאלית לשמאל העולמי ולמוסלמים, לא ברור עד כמה אותם הכפריים המדוכאים ישמחו למסר החילוני והמודרני של אותם הצעירים בוגרי האוניברסיטאות. ייתכן מאוד שרובם יעדיפו פחות להתחבר לשמאל העולמי ויותר לאחיהם ההינדים – ואלה מצידם מתאמצים לשלוח את המסר שהדאלית יתקבלו אצלם בברכה.

החיבור לקאסטות הנמוכות הוא אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים של אנשי מפלגת העם וההינדותבה בשנים האחרונות, והם עובדים על זה במרץ. המסר שלהם ברור – מערכת הקאסטות היא לא חלק אמיתי מהמסורת ההינדית, היא לא יותר מטעות היסטורית שצריך לתקן – לא מעט מהם בכלל טוענים שהיא הגיעה מתוך הכיבוש האיסלאמי, ובכלל לא הייתה קיימת לפניו. אם בשמאל מציעים לדאלית נראטיב של "שחרור מעול ההינדואיזם", בימין מציעים להם "חזרה הביתה" לחיק ההינדואיזם, להתמקם בו כשווים בין שווים – והמסר הזה קוסם לרבים מהם. לפעמים, בעיקר דרך האגפים היותר אמוניים של הימין ההודי, זה מגיע דרך שכתוב (מוצדק או לא) ההיסטוריה – חוקרים מטעם גופי ההינדותבה האלה "מגלים" שקהילות דאליתיות כאלה ואחרות בעצם מעולם לא היו דאליתיות, הכול נבע מאיזושהי טעות היסטורית. מסביבת נרנדרה מודי ודומיו מגיע מסר מודרני יותר – כולנו אחים, החלוקות ההיסטוריות כולן לא משנות, והפיתוח הכלכלי מגיע לכולם. לא כולם משוכנעים מכנות הכוונות של הימין, אבל הבחירה שלהם ברָאם נָאתְּ כּוֹבִינְדּ הדאליתי לנשיא הודו מטעם המפלגה שלחה מסר חזק – המפלגה רוצה להיות המפלגה של כל ההינדים, בלי חשיבות לקאסטות.

איך זה ייגמר? נחכה ונראה, וג'יגנש מוואני כנראה עוד יעשה הרבה רעש ממושבו בפרלמנט. ניחוש שלי – המרקסיזם אומנם נהנה מעדנה מחודשת באירופה, אבל בהודו נראה שמדובר בהימור מפסיד – אם באירופה אפשר לראות בה איזו מין אופוזיציה מסקרנת, בהודו מדינות רבות חיו שנים רבות ואפילו חיות עד היום תחת שלטון מפלגות קומוניסטיות ומרקסיסטיות; עושה רושם שכרגע המומנטום הוא עם אידיאולוגיית הפיתוח הכלכלי של מודי. גם הברית עם המוסלמים עלולה להרחיק הרבה מבני השכבות החלשות שלא יאהבו את הרעיון. יש מי שמעריך שמוואני עצמו אולי עוד יתמתן וייפטר מכמה ממטעני השמאל הקיצוניים יותר שמלווים אותו – ומי יודע, אולי עוד מצפה לו עתיד מזהיר בשמאל המתון בהודו.

אם כל זה נשמע לכם מוכר, אין ספק שהסיפור הזה היה יכול להיות חדשות שגרתיות בישראל. האם השכבות החדשות יעדיפו שלטון סוציאליסטי וגלובליסטי שמבטיח להם תיקון חברתי וידידות עם הקהילות השכנות, או שלטון קפיטליסטי עם חיבור למסורת המקומית, שיבטיח להם פיתוח כלכלי ואחדות שורות בתוך העם (אולי על חשבון עמים אחרים)? נראה שכיום המטוטלת נמצאת באותו הכיוון בהודו כמו בישראל.

חשבון נפש בהודו אחרי ההצבעה נגד ישראל

מאמר שלי באתר "מידה". כרגיל, מוזמנים להגיב כאן או שם:

http://mida.org.il/2017/12/28/אזרחי-הודו-כועסים-על-ההצבעה-נגד-ישראל-ב/

מיאנמר והרלוונטיות הדועכת של המערב

תשעה חודשים עברו מאז שכתבתי פה על הפיכתה של מיאנמר לקורבן החדש של השמאל העולמי, ובשבועות האחרונים ראינו עליית מדרגה כבדה בעניין. עיתונים מערביים מלאים בכותרותעל "רצח עם" ועל פשעים מחרידים של הממשלה, ומספרים לנו על מאות אלפי פליטים שבורחים לבנגלדש. דבר אחד קשה למצוא באותה התקשורת – איזשהו פתחון פה לגורמים מיאנמריים ובודהיסטים. עד כמה שהתקשורת המערבית אוהבת לדבר על "שתיקתה של אונג סן סו־צ'י", לא קשה למצוא את הגירסה של המיאנמריים לאירועים, ולא נראה שהרבה עיתונאים טורחים לעשות את זה. התקשורת דוברת האנגלית במיאנמר ובהודו (לדוגמה כאן) בדרך כלל נוטה לאופוזיציה נגד הממשלות ולהזדהות עם הגישה המערבית, אז כשהם מביאים את הגירסה המיאנמרית, קשה לחשוד בהם שהם שופרי השלטון. אפשר גם להשיג רקע מדו"ח של קבוצת המשברים הבינלאומית בנושא מלפני שנה, ארגון שמאוד קשה לחשוד בו בחיבה ללאומנות בודהיסטית.

אז בואו נראה כמה עובדות: קודם כל, מה שעיתונים מערביים לא מכחישים אבל גם לא מקפידים לדווח עליו, הוא שהסכסוך בין ממשלת מיאנמר לבין האוכלוסייה המוסלמית שיושבת בדרום־מערבה לא התחיל כאיזושהי גחמה של הממשלה, אלא מדובר בסכסוך שהסלים לאחרונה עם ארגון חמוש ואלים שמונהג על־ידי איסלאמיסטיים שהתחנכו בסעודיה ופקיסתאן. התקפות של אותו הארגון על כוחות הביטחון המיאנמריים ועל אזרחים בודהיסטים הן חלק בלתי נפרד מהסכסוך. מקורות מיאנמריים מדברים גם על עשרות אלפי פליטים בודהיסטים והינדים; אומנם הרבה פחות ממספרי הפליטים המוסלמים, אבל עדיין לא ממש התמונה החד־צדדית של "טיהור אתני" שמספרים לנו עליה. מקורות מערביים גם מערבבים בין שני דברים, ומעבר לגינויי אלימות כלפי המוסלמים, הם גם מתערבים בפוליטיקה הפנימית של המדינה עם דרישות להכרה באותם המוסלמים כאזרחי מיאנמר; הממשלה, מצידה, רואה בה מהגרים בלתי־חוקיים מבנגלדש.

האם ממשלת מיאנמר צודקת? אני לא יודע. האם מתבצעים פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם נגד המוסלמים? כמעט בטוח שכן. מיאנמר היא עדיין מדינת עולם שלישי ענייה ומלאה סכסוכים אלימים. אבל כמו שאמרתי במאמר הקודם, יש הרבה היתממות וצביעות בבחירה את מי להאשים בהפרות זכויות אדם ואת מי לא. ממשלות מלזיה ותורכיה מתייצבות בין ראשי המגנים את ממשלת מיאנמר, וזוכים לכותרות במערב; האם אותם כלי התקשורת המערביים משקיעים את אותה האנרגיה בדיווחים על ההפצצות התורכיות בערי הכורדים בתוך ומחוץ לתורכיה, או על דיכוי המיעוטים הלא־מוסלמים במלזיה? לא שאין ביניהם כאלה שמדברים על הנושאים האלה וכל הכבוד להם על זה, אבל ההיטפלות הנוכחית למיאנמר היא מעבר לכל פרופורציה. קשה שלא לתהות אם הפשע של מיאנמר, כמו זה של קורבנות אחרים של אותה התקשורת: פולין בהנהגת מפלגת החוק והצדק, הודו בהנהגת מפלגת העם ההודי, וכמובן ישראל, הוא שהמדינות האלה מתעקשות לשמור על המורשת והדת הלאומית שלהם, ולא להתיישר עם הקו הפוסט־לאומי שמוכתב מברלין. לא משנה אם מדובר במדינה יהודית, נוצרית, הינדית או בודהיסטית (נראה שמדינות מוסלמיות מקבלות פטור משום מה), כל מי שמאמין עדיין בלאומיות כלשהי זוכה אוטומטית לגינוי.

בכל מקרה, עד פה אני קצת ממחזר דברים שאמרתי בעבר. מה שהייתי רוצה להוסיף הפעם זו הערה על אחד המוטיבים החוזרים באותם הדיווחים, "מדוע שותקת אונג סן סו־צ'י". בתקשורת מציגים אותה שוב ושוב כמי שמעלה באמון הרב שנתנו לה במערב, מתחרטים על פרס הנובל ופרסים אחרים שניתנו לה, ותוהים האם היא מונעת משיקולים פוליטיים ציניים, או שהיא פשוט חסרת אונים מול כוחם של מנהיגי הצבא שעדיין מחזיקים ברוב הכוח במדינה. ואני תוהה אם אין אולי הסבר אחר לאותה השתיקה.

אולי האמת היא שפשוט לא מעניין אותה לדבר עם התקשורת המערבית – אולי האמת היא שהתקשורת המערבית פשוט לא רלוונטית. אונג סן סו־צ'י יודעת ממי היא צריכה תמיכה: היא צריכה אותה מסין ומהודו, שתי המעצמות שבאזור שלה. הדיפלומטים הצרפתים והגרמנים יכולים להתלונן עד מחר; במבט ממיאנמר, הם מייצגים שתי מדינות רחוקות וחלשות, וקומץ לווינים מסביבם. בינתיים, נרנדרה מודי בא לבקר במיאנמר ומביע סולידריות, ומשרד החוץ הסיני מביע תמיכה וקורא לעולם לעמוד לצד ממשלת מיאנמר במאמציה להשכין שלום. במצב כזה, מה הפלא שסו‏־צ'י שותקת? זו אותה הסיבה שבגללה החונטה השולטת בתאילנד מתעלמת מאינסוף הגינויים מהמערב, ונשיא הפיליפינים צוחק כל הדרך אל הקלפי. כשהארזים עומדים לצדך, לא תשקיע הרבה מאמצים בגיוס אזובי הקיר.

פקיסתאן והמערב הפרוע

בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה על הודו, ואחד הדברים המעניינים שאני רואה זו נקודת המבט של לאומנים הודים כלפי פקיסתאן. התמונה המתקבלת מהיכרות שטחית עם אסיה היא שפקיסתאן היא סוג של תמונת מראה מוסלמית של הודו – הייתה שם מדינה גדולה, אחרי שיצאו הבריטים ההינדים והמוסלמים החליטו שהם לא מסתדרים וחילקו את המדינה לשניים. כיום שתיהן מדינות די דומות, רק שהודו נחמדה יותר ופקיסתאן מפגרת יותר כי איסלאם הוא לא מתכון מוצלח למדינה משגשגת. המציאות כמובן מורכבת יותר, וצד אחד ומעניין שלה אני מקבל מנקודת המבט של לאומנים הודים (בעיקר כאן, אבל לא רק) – גישה שאומרת שבשביל להבין את פקיסתאן לא מספיק להבין את הודו, אלא חשוב עוד יותר להסתכל מערבה; כי פקיסתאן ניסתה להיות סוג של שריף שמגיע למערב הפרוע ומביא אליו את התרבות – וכמו רבים שניסו דברים כאלה, המערב השתלט עליהם במקום. כמובן, קחו בעירבון מוגבל, זו נקודת מבט סובייקטיבית של אנשים עם הטייה אנטי־פקיסתאנית טבעית.

הדבר הראשון שחשוב להבין בשביל הניתוח הזה הוא המבנה של פקיסתאן – המדינה מחולקת לשבעה חלקים (פלוס הבירה איסלאמבאד, טכנית חלק נפרד): פַּנְגַ'בּ (החלק המערבי של חבל הארץ המכונה פנג'ב; חלקו המזרחי הוא מדינת פנג'ב בהודו), סִינְדּ, בַּלוּצִ'יסְתָּאן, כֵֿיבַּר־פַּכְֿתּוּנַכְֿבַה, האזורים השבטיים, ושני מחוזות של קשמיר. והחלקים היחידים מכל אלה שבאמת נחשבים חלק מהודו ההיסטורית הם פנג'ב, קשמיר, ואולי סינד. השאר הם אזורים יבשים והרריים, מאוכלסים בשבטים דוברי שפות איראניות ובעלי תרבות לוחמנית – במילים אחרות, הם פשוט אפגניסתאן, אבל חלקים ממנה שבמקרה יצא להם להיות בצד השני של קו גבול שצויר באופן שרירותי במהלך ההיסטוריה.

המצב הזה יוצר את התמונה המקובלת של פקיסתאן בעיני ההודים: אליטה פנג'בית מוסלמית עקשנית, שבשיתוף פעולה עם המוהאג'ירים – המוסלמים שהיגרו מהודו לפקיסתאן בחילופי האוכלוסיות הענקיים אחרי החלוקה, הם מנסים לשלוט על כל אותם השטחים הבלתי־ניתנים לשליטה. העמים השבטיים שחיים במערב הפרוע, לפי הגישה הזאת, מעולם לא רצו לחיות תחת שליטת ההודים המוסלמים מפנג'ב, ופקיסתאן הוקמה מתוך אשליה; אשליה שהאיסלאם יכול לאחד את ההודים המוסלמים עם המוסלמים שממערב להם. במקום זה, מה שקורה הוא שהמאמץ האינסופי לאלף את המערב הפרוע אילץ את פקיסתאן להפוך למדינת צבא שנשלטת על־ידי גנרלים, כי רק הצבא יכול למנוע ממנה להתפרק; ואילץ אותה להתחפר עוד ועוד בזהות האיסלאמית שלה, ולשחק משחק עדין ואולי בלתי־אפשרי עם האיסלאם הקיצוני שרוצים רוב השבטים האלה.

מכיוון שהמערב הפרוע הפקיסתאני הוא חלק בלתי נפרד מאפגניסתאן, המצב הזה הוביל את הפקיסתאנים (כלומר, הפנג'בים) להאמין שהם לא יכולים להיות בטוחים בגבולות שלהם בלי לשלוט גם באפגניסתאן – הגבול הענק והבלתי־ניתן לפיקוח לא יספק להם הגנה. הכלי שלהם לשליטה באפגניסתאן הוא הטליבאן, שכמעט בכל העולם רואים בו ארגון שהוקם בחסות שירותי המודיעין הפקיסתאניים ופועל בחסותם עד היום. וכך, על־פי ההשקפה ההודית, המדינה הולכת ונאכלת מבפנים, כשהמפלצת שהם יצרו כדי לשלוט על הגבול המערבי שלהם חוזרת ונושכת אותם יותר ויותר, והאיסלאם הקיצוני שהם טיפחו ועדיין מטפחים ככלי לאחד בינם לבין השבטים שלא רוצים אותם ולא קשורים אליהם, הופך לכלי שאיתו אותם השבטים תוקפים אותם ואת המדינה ה"כופרת" שלהם.

ועם השקפת העולם הזאת, אותם הפרשנים מאמינים שקריסת המדינה הפקיסתאנית היא רק עניין של זמן. הרבה הודים לאומניים חולמים על "הודו השלמה", אבל זה לא אומר לאחד את הודו עם פקיסתאן – זה אומר להחזיר את מערב פנג'ב וקשמיר "הביתה" להודו. שאר פקיסתאן מבחינתם היא ארץ נידחת ומאיימת שצריך להתגונן מפניה, לא לשלוט עליה; ובגלל זה אחד מכלי הנשק העיקריים שלהם נגד פקיסתאן הוא האיום הקבוע לתמוך בלאומיות בלוצ'ית וסינדית. שום דבר לא ישמח אותם יותר מלהקים את מדינת בלוצ'יסתאן ומדינת סינד כמדינות שכנות, כי הם לא רוצים אותם אצלם בבית. החלום שלהם הוא לראות את כל אותם חלקי המערב הפרוע מתנתקים וחוזרים לחיי השבטים שלהם, ומשאירים את ההודים המוסלמים בפנג'ב להבין שהמשימה שלהם הייתה בלתי אפשרית, ואין מה לעשות יותר אלא לחזור הביתה. כשמסתכלים על יחסי הכוחות כיום, ייתכן מאוד שהחלום הזה היה יכול להתגשם אם לא שני הנכסים הגדולים שהצליחו הפקיסתאנים להשיג – הנשק הגרעיני, והברית עם סין. שני אלה כיום דואגים לכך שהודו חייבת להיות מאוד זהירה בכל ניסיון לזעזע את המערכת, בעיקר על־ידי עידוד הבדלנים הבלוצ'ים. כי שני הנכסים האלה מבהירים שבמקרה של הסלמה קיצונית, המצב יכול להגיע ללא פחות ממלחמת עולם שלישית.

ואחרי שקראתי את כל זה, הדמות שהכי מעניינת אותי בסיפור הוא עימראן חאן. מאז פרישת בנגלדש שעיצבה את פקיסתאן המודרנית, הפוליטיקה הפקיסתאנית נשלטה לסירוגין על־ידי דיקטטורות צבאיות ושתי המפלגות הגדולות – הליגה האיסלאמית שמייצגת את האליטה הפנג'בית, ומפלגת העם שמייצגת את האליטה הסינדית. עימראן חאן הוצג הרבה פעמים בתקשורת הבינלאומית בתור התקווה הגדולה של פקיסתאן בגלל שהוא חילוני, משכיל, רהוט ועושה רושם לא מושחת; אבל מה שאולי לא פחות חשוב – הוא פשתוני, ובסיס התמיכה העיקרי שלו הוא בקרב הפשתונים באותו המערב הפרוע. אם יש סיכוי שהוא ומפלגתו יעלו יום אחד לשלטון, האם זה אומר שהפרויקט הפקיסתאני הצליח והמערב הפרוע השתלב כחלק מתורבת מהמדינה? או שהוא יתגלה בתור נציג של עוד אליטה קטנה שתצטרף לאליטות הקטנות האחרות ששוקעות בים של אלימות ואיסלאם קיצוני? יהיה מעניין לראות.

לקט חדשות 21/06/2017

לקט דברים מעניינים מרחבי העולם מהשבוע האחרון, בדגש על דברים שלא הגיעו לתקשורת דוברת העברית. כולכם מוזמנים לצרף בהערות דברים מעניינים שקראתם אתם.

• הודו: אחרי התלבטויות רבות, נבחר המועמד לנשיאות מטעם הקואליציה, שצפוי לניצחון כמעט בטוח. רַם נַתְּ כּוֹבִינְדְּ צפוי להיות הדאלית השני שמשמש בתפקיד, וזה מתחבר למאמצים גדולים של מפלגת השלטון, מפלגת העם ההודי, להדגיש את החיבור שלה לקאסטות הנמוכות, מול ההאשמות הנפוצות מולה שהיא מפלגה של הקאסטות הגבוהות.
• טיואן: כמעט אבל מדיני אחרי שממשלת פנמה, אחת המדינות הבודדות שעדיין בחרו לשמור על יחסים דיפלומטיים עם טיואן ולא עם סין, החליטה על שינוי מדיניות ועברה ליחסים עם סין.
• כורדיסתאן: עכשיו שסופרים את הימים לקראת משאל העם לעצמאות, המפלגה השולטת (KDP) מתחילה לנסות ליזום פיוס עם האופוזיציה, ומתחילים לדבר על הפעלה מחודשת של הפרלמנט הכורדי. בינתיים חילוקי הדעות עדיין חזקים, והפרלמנט עדיין לא פועל.
• הולנד: אחרי המחלוקות הארוכות מול תורכיה וההאשמות שממשלת תורכיה מתערבת בענייני הקהילה התורכית בהולנד ולוחצת עליה לתמוך בארדואן, מגיע תורה של מרוקו: על רקע המחאה העממית בהרי הריף, מתחילים לדאוג בהולנד מ"ידה הארוכה של רבאט", עם טענות שלממשלה יש רשימה של הולנדים ממוצא מרוקאי שלא מוצאים חן בעיניה.
• גז: ממשלת גרמניה אוהבת לדבר בקשיחות על רוסיה, אבל כשמדובר בארנק העניינים אחרים: ממשלות גרמניה ואוסטריה כועסות על ההתנגדות האמריקאית לצינור גז עוקף־אוקראינה מרוסיה לאירופה.
• מיאנמר: הסכסוך מול הבדלנים הקאצ'ינים מחריף, והסכסוך בין בודהיסטים למוסלמים ממשיך: לאומנים בודהיסטים הביאו לסגירת שני בתי ספר מוסלמיים ביאנגון, ובינתיים כפר בודהיסטי מעבר לגבול בבנגלדש הוצת על ידי מוסלמים בנגלים שהאשימו את בני הכפר ברצח בחור בנגלי מקומי.
• רוסיה/בריטניה: תחקיר מעניין על שורת מקרי מוות בבריטניה של אנשים שלא מצאו חן בעיני ממשלת רוסיה, על רקע האשמות שהממשלה הבריטית לא ממש מתאמצת לחקור את העניינים האלה.

לקט חדשות 12/06/2017

לקט דברים מעניינים מרחבי העולם מהשבוע האחרון, בדגש על דברים שלא הגיעו לתקשורת דוברת העברית. כולכם מוזמנים לצרף בהערות דברים מעניינים שקראתם אתם.

• כורדיסתאן: בשעה טובה נקבע תאריך למשאל העם על עצמאות: 25 בספטמבר. הממשלה מדגישה שזה לא אומר שיום אחרי זה הם יכריזו על מדינה, תידרש עדיין הרבה עבודה אחרי זה. קשה להאמין שהתוצאה תהיה כל דבר חוץ מרוב עצום בעד עצמאות, גם אם מפלגת האופוזיציה העיקרית עדיין לא מרוצה מהעובדה שהפרלמנט הכורדי לא התכנס כבר שנתיים בעקבות סכסוך בינם לבין מפלגת השלטון, והצהרתם הרשמית היא "בעד עצמאות, אבל משאל העם לא חוקי כל עוד אין פרלמנט שיאשר אותו". כמו שאמרתי בעבר, לישראל יש סיבות טובות מאוד לעקוב בדריכות אחרי ההתפתחויות שם.
• הולנד: חבר מועצת העיר האג, בחור בשם עבדו כֿולאני (לא משנה מאיזו עדה), עלה לכותרות בשבוע שעבר: חבר המפלגה הרפורמית צייץ תמונה של קבוצת ילדים חמודים מישראל שביקרו בפרלמנט ההולנדי במסגרת איזושהי סדנת מנהיגות. כֿולאני הנ"ל (איש "מפלגת האחדות", נסו לתרגם את זה לערבית וזה יישמע מוכר יותר) הגיב בפייסבוק "אלה הכובשים ורוצחי הילדים של העתיד". לא כולם אהבו את זה, בעיקר בזמן שהרשויות התלבטו אם שוב לחקור את חירט וילדרס על "הסתה לגזענות" על נאום שלו בכינוס מפלגת החירות האוסטרית בוינה לפני שנתיים. את הנאום אגב אתם יכולים לראות פה עם כתוביות באנגלית, חסרי הסבלנות מביניכם אולי יהנו לדלג ל 36:20, שם הוא קורא "עלינו לעמוד לצד ישראל" לקול מחיאות כפיים סוערות של המארחים האוסטרים. חומר למחשבה לקראת הבחירות באוסטריה בעוד כמה חודשים.
• הודו: הצבא ההודי עומד לאפשר שירות נשים בתפקידים קרביים – ומצטרף בכך למגמה הולכת וגוברת בעולם. בקרוב ישראל כבר לא תהיה כל־כך מיוחדת בעניין הזה.
• מלזיה: שערורייה מוזרה התפתחה סביב אירוע "יובל ירושלים" שארגנה איזושהי כנסייה נוצרית של המיעוט הסיני במדינה. כל מיני פוליטיקאים בכירים זעקו שמדובר בחגיגה לציון כיבוש ירושלים על־ידי היהודים במלחמת ששת הימים, והודיעו שזה עלבון להרמוניה ולאיסלאם במלזיה. עיתון אחד ציטט בכיר במפלגה האיסלאמית המלזית (מפלגה די קטנה שעשויה לקרוס בבחירות הקרובות, אבל בינתיים עדיין חשובה מספיק בשביל לקבל כותרות בעיתונים) אומר דברים כמו "אסור לנו להרשות לתרבות יהודית להשתרש במדינה שלנו […] אל תפגעו בארץ המלאית שלנו עם פעילות נוצרית ציונית".
• מלטה: בזמן שכולם מרוכזים בבחירות בצרפת ובריטניה, לא מזמן היו בחירות במלטה, ומסתבר שלא שקט ורגוע שם כמו שאולי הייתם מצפים. מפלגת העבודה נבחרה מחדש למרות האשמות כבדות נגדם בפרשיות שחיתות.
• קטר־סעודיה: הרבה מדינות מתחילות למקם את עצמן על המפה, בעד או נגד הקטרים. תורכיה מהדקת קשרים אסטרטגיים עם קטר ומציבה שם חיילים, ואיראן מביעה תמיכה זהירה. פקיסתאן מכחישה דיווחים על תמיכה בקטרים, הפיליפינים מודיעים שעובדים פיליפינים לא יגיעו לקטר עד שיתבהרו העניינים, והנה ניתוח מעניין אצל בלומברג על משמעות הסכסוך על שוק האנרגיה באסיה.