לקט חדשות 01/06/2017

לקט דברים מעניינים מרחבי העולם מהשבוע האחרון, בדגש על דברים שלא הגיעו לתקשורת דוברת העברית. כולכם מוזמנים לצרף בהערות דברים מעניינים שקראתם אתם.

  • הפיליפינים: ממשיך הקרב על העיר מראווי. המחבלים עדיין מתבצרים בעיר, הצבא תוקף ומפציץ, ומשטר צבאי עדיין בתוקף. מניין ההרוגים כבר תלת ספרתי. אפילו מחתרות חמושות אחרות (בדלנים וקומוניסטים) שעדיין עקרונית נלחמות נגד הממשלה, הודיעו שישתפו פעולה עם הממשלה בתקיפת המחבלים.
  • הולנד: הניסיון להקים קואליצית ליברלים, נוצרים־דמוקרטים, דמוקרטים 66 והאיחוד הנוצרי לא הלך (החילונות העקשנית של ד66 והדתיות העקשנית של האיחוד הנוצרי לא מסתדרים טוב ביחד), וכרגע המצב נראה די תקוע ומיואש. האפשרויות המדוברות כרגע הן או שמישהו יישבר והקואליציה הזאת, או עם השמאל הירוק, תקום בכל זאת, או שימצאו איזו דרך לשכנע מפלגת שמאל אחרת להיכנס, או שתקום ממשלת מיעוט (מצב אפשרי אבל בעייתי), או אפילו בחירות חדשות – למרות שהסקרים כרגע מראים שלו היו עכשיו בחירות, התוצאות היו די זהות. (הקישורים בהולנדית)
  • קשמיר: כמעט שנה אחרי שחיסלו את אחד ממנהיגי הבדלנים האיסלאמיסטיים, הצבא ההודי מחסל את יורשו. על פי הדיווחים מתחיל מאבק ירושה על מי יהיה המנהיג הבא.
  • מיאנמר: הארגון הבודהיסטי־לאומני מָא בָּא תָּא, שמואשם לעתים קרובות בהסתה נגד מוסלמים, מודיע על כוונה להקים מפלגה. בראיון לעיתון אירוואדי, אחד ממנהיגי התנועה טוען שיש להם 10 מיליון חברים ברחבי המדינה.
  • מרוקו: אחרי כמה חודשים של הפגנות אנטי־ממשלתיות באזור הריף בצפון, כולל הנפת דגלים אמאזירֿיים, המשטרה עצרה את מנהיג תנועת המחאה נאסר זפזפי. קשה לי להאמין שיש לזה יותר מדי משמעות, אבל התקשורת דוברת הצרפתית מתעסקת בזה קצת. (הקישור בצרפתית)
  • ישראל־סעודיה: מאמר באל־מוניטור מצטט טענות די מוזרות של "מקור בבית המלוכה הסעודי" על קשרים הולכים ומתהדקים בין ישראל וסעודיה, על רקע העברת האיים בים סוף ממצרים לסעודיה. לא שלא שמענו דברים בנושא בעבר, אבל זה לדעתי עולה דרגה יחסית למה שבדרך־כלל אומרים.
  • איטליה־איראן: תחקיר מעניין של ל'אספרסו על איך חברה איטלקית עם קשרים במאפיה הנפוליטנית מכרה נשק לאיראן, דרך "מוכר שטיחים" איראני תושב נאפולי ומקורב לחיזבאללה, תוך עקיפת הסנקציות הבינלאומיות. (הקישור באיטלקית)

מזרח אסיה בין סין, הודו וארה"ב

נשיא הפיליפינים רודריגו דּוּתֶּרְתֶּה החליט להפסיק קבלת כל סיוע מהאיחוד האירופי כמחאה על ההתערבות שלהם בעניינים הפנימיים בפיליפינים – צעד נוסף בסכסוך הולך וגובר ביניהם, שהתחיל עוד לפני שהוא נבחר. אם לא עקבתם, דמיינו את כל הזעזועים של פקידים ועיתונאים אירופיים בחליפות אופנתיות כשהם מדברים על אנשים "לא נחמדים" כמו דונלד טראמפ או חירט וילדרס, זה בדיוק היחס שקיבל "טראמפ הפיליפיני", וגם ההיפך די דומה – הוא לא מפספס הזדמנויות להביע סלידה מהם ומהערכים שהם מייצגים. הסיבה המוצהרת לסכסוך היא המדיניות הקיצונית שהוא מנהל מאז עלייתו לשלטון למלחמה נגד השימוש בסמים; המבקרים אומרים שהוא מנסה "לפתור" את הבעיה על־ידי רצח שיטתי בחסות המדינה של משתמשים, התומכים אומרים שהוא בסך הכול מגביר אכיפה מול עבריינים שבמדינה רווית אלימות כמו הפיליפינים, לעתים קרובות מתנגדים באלימות למשטרה שנאלצת להגיב באלימות. תחליטו אתם למי להאמין.

בכל מקרה, אני אומר "הסיבה המוצהרת" לסכסוך כי יש לי חשד כבד ששני הצדדים החליטו להסתכסך הרבה לפני שהם החליטו על מה; שניהם מתבססים על שני תהליכים משמעותיים שקורים בעולם כבר הרבה זמן – פרישת המערב מענייני אסטרטגיה בינלאומית מצד אחד, ועליית כוחות חדשים באסיה מצד שני.

נראה לי שזו לא תהיה הצהרה קיצונית או מפתיעה במיוחד להגיע שהעולם המערבי, בעשורים האחרונים, במובן מסוים "הלך לישון" – קרה שם תהליך חזק מאוד של איבוד רצון להשפיע על העולם, איבוד ביטחון בצדקת הערכים שלהם לעומת ערכים אחרים, ופחד משתק מפני כל סוג של עימות. עם הפרישה מענייני העולם, הם גם יכולים לאפשר לעצמם לשאוף לאיזושהי עמדה "טהורה" יותר (או צדקנית, יש שיאמרו) ולהתחיל לבקר ולחטט בעניינים של אחרים יותר – מי שאין לו שאיפות אסטרטגיות (ולא סכנות קיומיות) לא צריך בני ברית, ויכול להרגיש חופשי יותר להסתכסך עם כולם. אם ידידה ותיקה בוחרת לנשיאותה מישהו שלא מוצא חן בעיניהם, למה שלא יבקרו אותו? הם כבר לא צריכים חברים ביבשות אחרות. התהליך הזה חזק במיוחד במערב אירופה – בעולם דובר האנגלית זה גם קורה, אבל במידה פחותה.

בינתיים, כל ואקום סופו להתמלא, ואם המערב לא עומד לפרוש חסות על שאר העולם, מדינות אחרות יעשו את זה. על מעללי איראן, סעודיה ותורכיה במזרח התיכון אתם בטח קוראים בתקשורת הישראלית, אבל עם כל הכבוד למזרח התיכון, האזור של־פי כל הדעות עומד להיות החשוב יותר לעשורים הקרובים הוא מזרח אסיה. התפיסה המקובלת היא שסין הולכת ומשתלטת על האזור, ואף אחד לא יכול לעצור אותה. האם זה באמת המצב?

הפיליפינים בהחלט פוזלים לכיוון הזה, והחלופה של דותרתה לתמיכה המערבית היא תמיכה סינית משמעותית. מצד שני, הוא עדיין טיפוס די בלתי־צפוי, ועליית טראמפ ("דותרתה האמריקאי"?) לנשיאות ארה"ב הגדילה את הסיכוי לחימום היחסים. בינתיים הם שומרים על כל האפשרויות פתוחות, אבל בהחלט נראה שהם מסתכלים יותר על סין כיום.

והם לא לבד. בתאילנד (למי שלא עוקב – עדיין בשליטת הצבא בחסות המלוכה, כמה שנים אחרי הפיכה נגד הממשלה הנבחרת) נראה שהשלטון מאוד שמח לקבל חלופה למערב חובב־הדמוקרטיה, וכרגע נראה שממוקם היטב במעגל ההשפעה הסיני, שמצדו שמח לראות את הדמוקרטיה התאילנדית הולכת ודועכת. אני לא מספיק מכיר את תאילנד כדי לדעת אם התהליך הזה עומד להמשיך, ואם הוא בלתי הפיך – בינתיים נראה שהאופוזיציה די נעלמה, אבל בהתחשב בכך שהיא ייצגה רוב די מוצק בבחירות הדמוקרטיות, אני משער שיש עוד סיכוי שנשמע מהם, ושהם לא יתלהבו מהחיבור ההדוק של תאילנד עם סין. עוד באותה קטגוריה נמצא את קמבודיה, מדינה שכל הכותרות שמגיעות ממנה מצביעות על דמוקרטיה הולכת ונעלמת לטובת שלטון סמכותני ומושחת, שבאופן לא מפתיע נהנה מקשר טוב מאוד עם סין.

בינתיים, למדינות אחרות יש יותר מדי דאגות ממדיניות החוץ הסינית מכדי לדאוג מההטפות האירופאיות. דרום־קוריאה, יפן, ויטנאם וטייואן שומרות היטב על היחסים עם המערב, ובעיקר ארצות־הברית, שעדיין מהווה את תעודת הביטוח שלהן נגד תוקפנות סינית. הנוכחות ברשימה של וייטנאם, מדינה שלא מתיימרת אפילו להיות דמוקרטיה, היא המחשה טובה לשרירותיות של חובבי הסנקציות מבוססות־זכויות אדם בזמן האחרון – משעשע לראות, לדוגמה, שהאיחוד האירופי "לא יחתום על הסכם שיתוף פעולה עם תאילנד עד שתהיה במדינה ממשלה נבחרת באופן דמוקרטי" בזמן שהסכם כזה חי וקיים עם וייטנאם.

אם נמשיך קצת מערבה, סין מפסיקה להיות הפטרון היחיד בסביבה. חוץ מסין, הודו היא המדינה היחידה ממזרח לאיראן שמנסה להתנהג כמו מעצמה, והיא מציבה את עצמה בניגוד מוחלט לסין. זה נובע לא רק מתחרות שגרתית בין מעצמות, ולא רק מהיחסים הקרובים של סין עם פקיסתאן, אלא גם משאיפות טריטוריאליות של סין – הסינים עדיין פוזלים חזק לכיוון השטח הנידח יחסית שההודים מנהלים בתור מדינת אָרוּנַצַ'ל פְּרְדֶּשׁ, וכצפוי זה לא עוזר במיוחד ליחסים בין שתי המעצמות. זה יוצר תחרות רצינית בין שתיהן על המדינות השכנות: נפאל, סרי לנקה ומיאנמר, ואולי אפילו מונגוליה, זוכות לחיזורים לא מעטים משני הצדדים, ועדיין לא ברור איך זה ייגמר.

איפה שם אותנו המצב הזה? קודם כל, נקווה מאוד שלא על המסלול למלחמת עולם שלישית. מערכת של שתי בריתות בעלות כוח דומה היא סכנה גדולה מאוד לפיצוץ בסגנון מלחמת העולם הראשונה, וככל שהפער בין שני הצדדים מצטמצם, גדל הסיכוי שנגיע למצב שבו שני הצדדים חושבים שיש להם אינטרס להילחם. חוץ מזה, נראה שאנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה במובן הזה שיש חלופה לדמוקרטיה – אם אחרי נפילת הקומוניזם הייתה תקופה שבה בשביל לקבל סיוע בינלאומי האפשרות היחידה פחות או יותר הייתה להסתדר טוב עם המערב ודרישותיו לדמוקרטיה, כיום המצב הזה משתנה, ומדינות יכולות יותר ויותר להרשות לעצמן לוותר אפילו על מראית עין של דמוקרטיה. ונראה שהודו, מדינה בעלת הרבה מאוד בעיות אבל עם מסירות כמעט פלאית לדמוקרטיה, עשויה להפוך למעצמה לוחמת למען הדמוקרטיה העולמית בערך כמו ארצות־הברית (ואני יודע שיש ויכוחים עד כמה ארה"ב באמת הייתה כזו, אבל אין ספק שזו מחשבה שכן הניעה לא מעט אנשים שם) – רק נקווה שהם יצליחו לעמוד בפיתוי; מפלגת השלטון שם רק הולכת ומתחזקת בקלפיות ברמה שכבר קשה למצוא שם אופוזיציה משמעותית. עד כמה שאני רואה הם שמחים מזה ולא מנסים לנצל את זה לרעה, אבל אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו. כך או כך, בטווח הקצר נראה בינתיים שהצד הסיני צפוי רק להתחזק, עם המגמות שאנחנו רואים במערב; האלרגיה שפיתחו האירופאים נגד חשיבה אסטרטגית צפויה רק להמשיך להרחיק מהם מדינות כמו שקרה עם תאילנד והפיליפינים (וכמו שאמרתי בעבר, הם כבר עובדים חזק על הרחקת מיאנמר מקשרים איתם), ומצד שני הסינים מקפידים לדבר רק על פיתוח כלכלי, ולהציג את הקשרים איתם כעסקאות מועילות לשני הצדדים.

ומה קורה עם ישראל? אני מקווה ומאמין שישראל שומרת על יחסים טובים עם סין וידידותיה וטוב שכך, אבל נראה לי ברור לאיזה כיוון ישראל נוטה. ברית אסטרטגית עם ארצות־הברית ומה שבעיני יכולה להיות ברית אסטרטגית פוטנציאלית עם הודו נותן לישראל דחיפה חזקה מאוד לצד אחד, ואני מקווה שישראל תדע לנצל את המצב הזה ולחזק יותר ויותר את הקשרים עם המדינות שרוצות קשרים חזקים עם העולם הדמוקרטי.

צמחונות אסטרטגית בהודו

הסכסוך בין מאות השנים בין הינדים לבין מוסלמים בהודו ממשיך להתחמם, ומי שמצאו את עצמם במרכז, באופן מפתיע, הם הפרים והפרות של המדינה. בימים האחרונים, מאז עלייתו של מי שנחשב בעיני רבים לאומן הינדי קיצוני לראשות אוּתָּר פְּרְדֵּשׁ, המדינה הגדולה ביותר בהודו[1], הצמחונות הופכת להיות זירת קרב משמעותית במדינה.

(גילוי נאות: אני טבעוני כבר מאז שנות נעוריי הרחוקות. תחליטו אתם אם זה גורם לכם לקרוא את דבריי באופן חשדני יותר)

קודם כל, תקציר האירועים: לפני כמה שבועות הגיעו תוצאות הבחירות הכלליות באותאר פרדש, שהביאו מהפך פוליטי מוחלט – מפלגת העם ההודי (BJP) הפכה מנציגת אופוזיציה צנועה לשליטה הבלתי־מעורערת של המדינה, עם 325 מושבים בפרלמנט מתוך 403 (לעומת 47 לפני הבחירות). כל זה כמה שנים אחרי מהפך דומה (ודרמטי הרבה יותר) ברמה הלאומית, כשמפלגת העם זכתה לרוב בפרלמנט ההודי ועלתה הממשלה הלאומנית (ומאוד פרו־ישראלית) בראשות נַרֶנְדְּרָה מוֹדִּי.

עם הרוב המוחלט הזה באותאר פרדש הם זכו כמובן למנות את ראש הממשלה של המדינה, ובחרו באיש שנוי במחלוקת – איש דת הינדי שידוע בכינוי יוֹגִּי אַדִּיתְּיַנַטְ, עם עבר עשיר של הצהרות הינדיות לאומניות ואנטי־מוסלמיות, ועם קשרים בארגונים שנחשדים במעורבות באלימות נגד מוסלמים ואחרים. בהתאם לזה, אחת הפעולות הראשונות של היוגי בתפקידו הייתה להורות על מבצע אכיפה מקיף לסגירת בתי־מטבחיים לא חוקיים – מה שאומר, במקרים רבים, מקומות שמפרים את האיסור (הותיק) במדינה נגד הריגת פרות. והעניין לא נעצר שם – איסור על שחיטת פרות קיים ברוב המדינות בהודו, ומבצע האכיפה של היוגי עודד התעוררות צמחונית גם במקומות אחרים – בגּוּגָ'רָט עבר חוק שמגביר את העונש על שחיטת פרות עד מאסר עולם, וראש הממשלה אמר שהוא רוצה להפוך את גוג'ראט ל"מדינה צמחונית". ראש ממשלת צָ'טִיסְגָּר, כשנשאל על המצב במדינה שלו, אמר על שחיטת פרות "זה לא קרה אצלנו כבר 15 שנים. זה קרה? נתלה את מי שעושים את זה". האיסור על שחיטת פרות מנוסח בדרך־כלל במונחים כלכליים או חברתיים, אבל בפועל לאף אחד אין אשליות – האיסור נובע ממעמדה של הפרה כחיה קדושה בדת ההינדית.

נוצר פה מצב מעניין, שבה הצמחונות הופכת פתאום להיות האפשרות העממית וה"פרימיטיבית", שזוכה לזלזול מהאליטות – ההיפך הגמור מהתדמית שלה בעולם המערבי. בתקשורת דוברת האנגלית (לצערי, אני עדיין לא מבין הינדית מספיק בשביל לקרוא עיתון) לא תמצאו כותב אחד שמזדהה עם האיסור או עם מבצע האכיפה; כולם מדברים על הפגיעה בשכבות החלשות, הסכנה מהלאומנות ההינדית הגואה והמאיימת על הפלורליזם ההודי, וכמובן על אנטי־איסלאמיות. רובם מנסחים את העניין במונחי מערכת הקאסטות ההודית, ומאשימים את מפלגת העם בכך שהיא מייצגת רק את הקאסטות העליונות ומנסות לכפות את דרך החיים שלהן על כל המדינה – סקרים מראים שהצמחונות בהודו נפוצה יותר ככל שהקאסטה גבוהה יותר. מצד שני, עד כמה הכותבים האלה באמת מייצגים את אותן השכבות החלשות והקאסטות הנמוכות? קשה להתווכח עם המספרים, השכבות החלשות האלה ללא ספק הצביעו ברובן למפלגת העם, בלעדיהן המפלגה לא הייתה זוכה לרוב כזה.

יש לי הרגשה שזה יישמע מוכר ללא מעט ישראלים – עולה לשלטון מפלגה שרוצה להדגיש ערכים לאומיים ושמרניים, והכותבים בעלי הנטיות היותר קוסמופוליטיות סולדים אוטומטית מכל מה שהיא עושה בכיוון הזה. ואני לא רוצה לנקוט פה עמדה בעד אחד הצדדים – קוסמופוליטיות ולאומיות שתיהן גישות לגיטימיות לחלוטין, בהודו, בישראל ובכל מקום אחר, ובפרט כמה מהגורמים הדוחפים ללאומניות הינדית נראים כמי שלא ממש מכבדים את הדמוקרטיה וזכויות האדם בדרך לשם. מצד שני, צריך גם להיזהר מצביעות – האם אותה התקשורת הייתה מתייצבת בהתלהבות כזאת לצד בתי המטבחיים הלא־חוקיים גם אם מי שמנסה לסגור אותם היה איש נחמד "משלנו" שעושה את זה בשם שלטון החוק ובריאות הציבור? כשהיוגי מדבר על אכיפת החוק ובריאות הציבור נראה שאף אחד לא קונה את זה, אבל למה בעצם? לא ראיתי מישהו שמאשים אותו בפעולה נגד החוק. ההאשמה היא רק שהוא בוחר באופן נוח להתחיל פתאום לאכוף חוק שמתאים לו. זה כשלעצמו כנראה נכון, אבל לא סותר את העובדה שחוק צריך לאכוף. אם החוק לא טוב אפשר לשנות אותו, אבל אם לשפוט לפי תוצאות הבחירות, נראה שהאוכלוסייה דווקא לא ממש מוטרדת מהכיוון ההינדי שהמדינה שלהם הולכת אליו.

מה שמעניין אותי במיוחד זו התהייה אם זה יכול להיות כיוון עתידי לסוגיית הצמחונות גם בשאר העולם. לא מזמן סקרתי את הבחירות בהולנד, שגם בהן המפלגה למען בעלי החיים מיצבה את עצמה בניגוד מוחלט למפלגת השמאל הירוק שמייצגת את הירוקים הסטראוטיפיים, שדואגים למטרות שמאל לא פחות מלמטרות ירוקות. בישראל הצמחונות כבר מזמן לא נראית כמו נחלתם הפרטית של חילוניים או שמאלנים. האם יכול להיות שיום אחד המגמה הזאת תימשך עד לרמה שהצמחונות תיטה לצד הימני והשמרני של החברה? זה לא בלתי אפשרי. ואם זה יקרה, נראה לי שזה רק יחזק את הידידות הקרובה בין ישראל והודו – שתי מדינות שעוברות תהליך דומה של התחזקות אליטה לאומית על חשבון האליטה הקוסמופוליטית הישנה, שתי מדינות שנמצאות באותו הצד של המערכת הבינלאומית, ושתי מדינות שבהן נוח מאוד למצוא אוכל צמחוני בכל מסעדה. אני אישית אהיה מאוד שמח אם יום אחד נראה מפגש פסגה בין ראשי ממשלות ישראל והודו, כשהצלחות מלאות חומוס ודאל עדשים.

[1] הודו, כמו ארצות־הברית, ברזיל או גרמניה, היא פדרציה – מדינה שמורכבת מהרבה תת־מדינות בתוכה. עם בערך 200 מיליון תושבים, אותאר פרדש היא מדינה גדולה יותר מרוב המדינות העצמאיות בעולם.