עם שלא מצייר את ההיסטוריה שלו

בזמן האחרון הצלחתי לפנות קצת זמן לצפייה בטלוויזיה, וניצלתי אותו לסדרה ההיסטורית הסינית "אימפריית צ'ין". הסדרה עצמה מעניינת מאוד (לחובבי הז'אנר), אולי עוד שווה לכתוב קצת אחרי שאגמור לצפות – היא עוסקת בגיוסו של האסטרטג והפילוסוף ויי יאנג ממדינת ויי למדינת צ'ין תחת מנהיגה החדש יינג צ'וליאנג, והרפורמות שהם הנהיגו שהפכו את צ'ין למדינה הדומיננטית בסין שבסופו של דבר השתלטה על הארץ כולה והנהיגה לראשונה את הקיסרות הסינית תחת חימשו (נכד נינו) של יינג צ'וליאנג, צ'ין שא־הואנג. כל זה כנראה נשמע כמו סינית לישראלי הממוצע, אבל זה משמעותי כי זה נוגע לכמה מהתפיסות הנפוצות והשגויות שיש להרבה אנשים על ההיסטוריה הסינית. אבל זה דיון לפעם אחרת.

מה שבולט לי כבר אחרי כמה פרקים ראשונים זה נושא אחר, וזה ז'אנר הסדרות ההיסטוריות עצמו. הז'אנר הזה נפוץ מאוד במזרח אסיה, בפרט בסין, יפן, קוריאה, וייטנאם, וכנראה מדינות נוספות. כמעט על כל תקופה שאפשר לחשוב עליה בהיסטוריה הסינית תוכלו למצוא סדרות מושקעות ורציניות. זה מאוד מקל על מי שרוצה להבין את ההיסטוריה שלהן – גם אם לוקחים בחשבון שהן לא ממש מקור אקדמי ואובייקטיבי (בטח לא סדרה שנעשתה תחת סין הקומוניסטית שלא מצטיינת בחופש ביטוי או בתקשורת פרטית), הן נותנות נקודת מוצא מצוינת שלא דורשת התעמקות בספרים יבשים או הרצאות אקדמיות. ובישראל? לא ממש.

הסדרה אימפריית צ'ין מתרחשת באמצע המאה הרביעית לפני הספירה. במונחים ישראלים זה איפשהו באמצע הדרך בין ספר נחמיה וספר מקבים. איך נראתה ארץ ישראל באותו הזמן? אפילו כמי שמתעניין בהיסטוריה כנראה הרבה מעל הממוצע, האמת היא שכמעט אין לי מושג. אני יכול לצטט כמה עובדות יבשות כמו איזו אימפריה שלטה בארץ באותו הזמן, אבל לא הרבה יותר מזה. בהתחלה כשראיתי את הסדרה הופתעתי מרמת הפאר והטכנולוגיה בארמונות ובשדות הקרב של סין במאה הרביעית לפנה"ס (או לחילופין, מההגזמה של יוצרי הסדרה), אבל אולי בעצם גם ישראל נראתה לא רע? בראש שלי כבוגר מערכת החינוך הישראלית והתרבות הפופולרית הישראלית, כל ההיסטוריה מאברהם אבינו ועד החשמונאים נראית כאילו התרחשה במדבר עם תילי אבנים פה ושם, כי מעולם לא ראיתי אותה מחוץ לאתרים ארכיאולוגיים. אבל האמת היא שמקריאת התנ"ך אין סיבה לחשוב ככה. התנ"ך מדבר על מבצרים וארמונות ורכב כבד וחרשי ברזל. הבעיה היא שקשה מאוד לדמיין את זה בלי סיוע.

צבא צ'ין מתכונן למלחמה מול ויי. ואיך נראה צבא יאשיהו בקרב מגידו? אין לי מושג.

במזרח אסיה ההיסטוריה נמצאת בכל מקום בתרבות הפופולרית. בביקורי האחרון בטוקיו קניתי לי ספר חביב לנוער בשם "פלאי ההיסטוריה היפנית" (תרגום מאוד חופשי מיפנית, שפה שאני לא ממש מבין). הספר עובר שלב שלב אחרי כל התפחויות ההיסטוריה היפנית עם ציורים וקומיקסים מוגזמים בבירור אבל נחמדים לצפייה, בשילוב תמונות של ממצאים ארכיאולוגיים, מפות רלוונטיות וציטוטים ממקורות. ברור שלא כל דבר אנחנו יודעים וצריך הרבה השלמות מהדמיון בשביל לצייר את ההיסטוריה העתיקה, אבל עדיף להכיר את ההיסטוריה בגדול עם קצת אי־דיוקים בראש מאשר לא להכיר אותה בכלל. אפילו הדברים שאנחנו כן יודעים – יש במוזיאון ישראל דגם מרשים מאוד של ירושלים בימי בית שני, יש כמובן דגמים מפורטים של איך נראה בית המקדש, אבל בתרבות הפופולרית כמה יוצא לנו לראות את זה? כמה סרטים ישראליים מתקיימים בירושלים בימי בית שני? אפילו מאה שנים אחורה קשה לקבל תמונה טובה מהתרבות הפופולרית הישראלית.

מלחמת מינמוטו – טאירה. איפה יש תיאורים כאלה של מרד החשמונאים?

בשיח הציוני נהוג לדבר על חשיבות הכרת ההיסטוריה, ועל ההבנה למה אנחנו פה, וההכרה בצדקת דרכנו וכו'. אולי עדיף חלק מהאנרגיה הזאת להפנות לכיוון אחר – במקום דיבורים והרצאות, תתחילו לצייר. תתחילו לבנות תפאורות לסרטים וסדרות היסטוריים. זה להערכתי יביא הרבה יותר הכרה בשורשינו ובצדקת דרכנו מכל מה שדיבורים יוכלו אי פעם להשיג. משחק מחשב אסטרטגי אחד שבו השחקן צריך לנהל את מלחמת העצמאות יתרום להבנת העבר יותר מכל מורשת קרב שתביאו. היסטוריה צריך להרגיש, לא רק לדבר. מי שלא מאמין שילמד מהמזרח.