לא התגעגעתי לבחירות

זה היה מוזר. ודי מקומם לטעמי – אני חלילה לא רוצה לחבור לכל אותם זועקי קץ הדמוקרטיה וקץ המדינה, בכל זאת זה לא יותר ממכה קטנה בכנף לדמוקרטיה, אבל עדיין – חוק פיזור הכנסת ה 21 היה בעיני תרגיל מסריח ודי מטריד אותי לראות אנשים רבים שאני מעריך, מחברים דרך פוליטיקאים אהובים ועד צייצנים שאני לא מכיר אישית אבל מכבד את כתיבתם, מנסים לתרץ את המהלך הזה. אני רוצה להתייחס לכמה מהטענות ששמענו בנושא.

לגבי הטענה שזה חוקי, אין מה להתרעם על החלטה דמוקרטית שמקבל רוב מהכנסת הנבחרת – אין ספק שזה חוקי. גם חוקי להגיד שזה תרגיל מסריח ושצריך להעניש בקלפי את מי שאחראים לזה. לא כל דבר שמותר לעשות צריך לעשות, ונראה לי די ברור שכוונת המחוקק, כשיוצר תהליך ברור של X ימים להשלים הקמת ממשלה, מתכוון שאחרי X הימים האלה זה הזמן להכריז שהמשימה נכשלה ולא מוקדם יותר. אני בעד שגם החוק ישתנה ויאסור על פיזור הכנסת לפני השלמת הזמן החוקי לתהליך הקמת הממשלה – מסוג החוקים בסגנון "אין להכניס פילים למסעדה", דברים שהיינו מצפים שיהיו ברורים מאליהם אבל המציאות מאלצת אותנו לחוקק במיוחד. שוב, כל עוד לא חוקקנו דבר כזה אז צודקים לגמרי האנשים שאומרים שזה חוקי, אבל העובדה שזה חוקי לחלוטין לא רלוונטית לעובדה שזה תרגיל מסריח.

לגבי הטענה שאנחנו בסך הכול חוסכים זמן, הרי ממילא אין אף ממשלה אחרת שיכולה לקום – קודם כל, מסתבר שלהקים ממשלה זה קשה. אני רוצה רק להזכיר שבבחירות האחרונות בשבדיה עברו ארבעה חודשים עד שהוקמה ממשלה, זמן דומה בבחירות האחרונות בגרמניה, והשיא עדיין שייך לבלגיה עם 541 ימים של דיונים קואליציוניים אחרי בחירות 2010 עד שהוקמה ממשלה. מה הם עשו בכל הזמן הזה? איזה הסכם צץ פתאום אחרי חודשים שלא היה ברור מלכתחילה? אני לא יודע. אני גם חלילה לא רוצה לטעון שזה מצב בריא, שיש משהו חיובי בחודשים ארוכים של משא ומתן קואליציוני. אני רק רוצה להגיד לכל אלה שטוענים "אם הייתה להם ממשלה חלופית, הם היו מוצאים 61 חברי־כנסת שיצביעו נגד הפיזור" – לפעמים לוקח זמן למצוא ממשלה חלופית. ואני חושד שרוב האנשים שראיתי טוענים את הטיעון הזה, אנשים די נבונים ומשכילים, לא צריכים שארצה להם על תורת המשחקים ואסביר להם למה העובדה שחבר כנסת מצביע בהצבעה גלויה בעד פיזור הכנסת, לא בהכרח אומרת שאותו חבר כנסת איננו שותף פוטנציאלי לממשלה חלופית שהייתה יכולה אולי לקום.

עוד יותר חשוב, הטיעון הזה לא נשמע משכנע לאור העובדה שיוזמי החוק עצמם אומרים לנו במפורש שלא זה המצב – לו היו אנשי הליכוד אומרים שאין סיכוי לאף ממשלה אחרת אז הם מפזרים את הכנסת זה היה נראה לי מוזר מאוד (באמת שווה ליצור את מראית העין המפוקפקת הזאת בשביל לחסוך כמה שבועות?), אבל נניח. אבל הם אומרים במפורש שהם מפזרים את הכנסת דווקא בגלל שהם כן פוחדים שיכולה להיות ממשלה אחרת. נצטט את שני חברי הליכוד היחידים ששמעתי מהם התייחסות לסיבה למהלך הזה. מיקי זוהר: "ביקשתי מראש הממשלה את אישורו לקדם את תהליך פיזור הכנסת על מנת להספיק אותו עד יום רביעי בשעה 24:00, מתוך חשש אמיתי שאם לא נפזר את הכנסת עד 24:00, תקום פה ממשלת שמאל בראשות גנץ ולפיד". יואב קיש: "אני אתנגד בכל כוחי לנסיונו של גנץ להוביל קואליציה. אני בטוח שזה יהיה ניסיון עקר אבל אני בטח לא אתן לזה צ'אנס".

לגבי הטענה שרוב המצביעים הצביעו למפלגות שהבטיחו להצביע על נתניהו, לכן הקמת ממשלה אחרת תהיה בגידה ברצון הבוחר – קודם כל, כמי שהצביע למפלגה שהתחייבה להמליץ על נתניהו (אומנם שלא נמצאת כיום בכנסת), אני מבקש בנימוס שלא ידברו בשמי. אין לי בעיה עם ממשלה בראשות נתניהו, אבל גם אין לי בעיה עם ממשלה אחרת. המפלגה שהצבעתי לה הבטיחה גם עוד כל מיני דברים, ונראה לי שאם בהסכם הקואליציוני הם היו מתפשרים ומוותרים על "הכרה מלאה בהוצאות רכב לעצמאים" אף אחד לא היה אומר שזו בגידה בעם ישראל שבחר בהכרה בהוצאות רכב לעצמאים. אז גם על נתניהו הייתי מרשה להתפשר. הגדיל לעשות מיקי זוהר ואמר שהמצביעים בחרו בשני פתקים, אחד בקלפי למפלגה ואחד בלב לנתניהו. ליבי מוסר שלא היו דברים מעולם.

באופן כללי, הייתי אומר שההתנהלות של הליכוד בסוגייה הזאת, ובעיקר נאום הפתיחה המוזר של מיקי זוהר, היה דוגמה מאלפת לזחיחות ושאננות. לא מספיק להקים ממשלה – צריך לשנות את דפוסי ההצבעה בחברה הישראלית. מיקי זוהר רוצה ללמד את הישראלים "לחזור" להצביע לשתי מפלגות גדולות – מצב שלא רק שמעולם לא התקיים בישראל, אלא גם לא קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם. רק העובדה שהמדינה כמעט היחידה בעולם שבה יש רק שתי מפלגות גדולות היא במקרה גם המדינה המפורסמת ביותר בעולם, גורמת לאנשים לחשוב שזה איזה מין מצב "נורמלי". אני לא יודע אם הם ייענשו על השאננות הזאת אלקטורלית בבחירות הקרובות, אבל זה גורם לי לחשוב ששנותיהם בשלטון ספורות.

הצד החיובי של העניין היה הזדמנות לשמוע קצת מהרבה מחברי הכנסת החדשים (אומנם לא בטוח שכולם יהיו עדיין בכנסת בעוד ארבעה חודשים). יש כמה שנשמעים חיוביים. אבל אני חייב להודות שהנאום שהכי הפתיע אותי לטובה היה דווקא של חבר כנסת ותיק, ישראל אייכלר, שאחרי פתיחה לא מוצלחת על כמה נורא זה שיש סאטירה על גדולי דור כמו מרן עובדיה יוסף או האדמו"ר מגור, המשיך לנאום דמוקרטי־ליברלי למופת על הצורך בהגנה על האזרח מפני השלטון (כאן, החלק המוצלח זה עד 11:08).

מודעות פרסומת