ברזיל היא המערב, ובולסונרו מנהיג העולם החופשי?

(הכותרת פרובוקטיבית בכוונה, אל תסיקו ממנה מסקנות)

ראיתי לא מזמן סרט תיעודי ברזילאי בשם "1964: ברזיל בין רובים וספרים", סרט שנוי־במחלוקת שמתואר בדרך־כלל כ"תומך הדיקטטורה הצבאית". אל הסרט הגעתי דרך ציוץ של אדוארדו בולסונרו (הבן של) שתיאר אותו בתור "הסרט שהשמאל הכי היה רוצה לאסור בברזיל". נשמע מבטיח.

הסרט במידה מסוימת (או במידה רבה) אכן תומך בדיקטטורה הצבאית, אבל התיאור הזה לא ממש נותן את התמונה המלאה. לא תמצאו שם שבחים למיליטריזם, לערכים מסורתיים, לדת הקתולית, למנהיגים כאלה ואחרים, או לכל אידיאולוגיה ימנית שמרנית אחרת, שלא לדבר על פשיסטית. לסרט יש מטרה אחת מובהקת – להציב את הדיקטטורה הצבאית בהקשר היסטורי כחלק מהמלחמה הקרה. הדיקטטורה, לפי יוצרי הסרט, לא באה בפני עצמה כדי לקדם איזושהי אידיאולוגיה ימנית במיוחד; הדיקטטורה הייתה מכה מקדימה שבאה למנוע מהפיכה קומוניסטית. הנשיא דאז ז'וּאָאוּ גּוּלָאר, לפי הטענה, זמם ביחד עם גיסו הפוליטיקאי לֵאוֹנֵל בְּרִיזוֹלָה לקדם מהפיכה בסגנון קובני, בשיתוף המפלגה הקומוניסטית הברזילאית והשירותים החשאיים של שלל מדינות קומוניסטיות (בסרט יש נוכחות בולטת למרואיינים פולנים וצ'כים שמדברים על ארכיונים שנפתחו לציבור בצ'כיה אחרי נפילת הקומוניזם). הגנרלים בסך הכול עשו מה שצריך כדי למנוע את זה, והדיכוי שהם הפעילו היה כלי מצער ולפעמים פסול, אבל מטרתו הייתה להציל את המדינה מאפשרות גרועה הרבה יותר. אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה כדי לשפוט עד כמה זה נכון; מה שמעניין פה מבחינתי זה מה אפשר ללמוד מזה על הימין הברזילאי כיום.

אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארצות־הברית, מאמר מערכת בדר שפיגל תהה אם הגיע הזמן להתחיל לראות באנגלה מרקל את "מנהיגת העולם החופשי", כי נשיא ארצות־הברית כבר לא ממלא את התפקיד הזה. מעבר לחוסר הענווה בפרשן גרמני שחושב שהמדינה שלו, מדינה שלכל הדעות לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה מאיום מינימלי בלי מטריית ההגנה האמריקאית, היא חשובה כל־כך שמגיעה לה "הנהגת העולם החופשי", נראה לי שזה מבטא גישה מוזרה לרעיון העולם החופשי.

הביטוי "העולם החופשי", למיטב ידיעתי, היה רלוונטי ונפוץ בעיקר בתקופת המלחמה הקרה. חלקים משמעותיים מהעולם חיו תחת דיקטטורה טוטליטריסטית, וחלקים אחרים התנגדו לזה וראו בעצמם את "העולם החופשי" בניגוד לזה. העולם החופשי הוא לא האידיליה הרב־תרבותית ושוחרת־השלום שרואים פרשני דר שפיגל במדינה שלהם. העולם החופשי הוא מקום קשה ואגרסיבי, שנלחם למען החירות שלו ומשלם בדמם של בניו. המלחמה הקרה אומנם נקראת "קרה", אבל בשוליה היא הייתה חמה ואלימה. כשמדברים על "מנהיג העולם החופשי" מדברים על רונלד רייגן – לא על קלינטון, לא על אובמה, לא על בוש, ובטח לא על מרקל.

נחזור לברזיל. כשנבחר ז'איר מסיאס בולסונרו לנשיאות, הגיעו אינסוף השוואות לטראמפ, ולא קשה להבין למה. שניהם טיפוסים די וולגריים, עשירים אבל מתחברים היטב למעמדות הנמוכים, ובעיקר ללבנים מביניהם. שניהם הגיעו כאאוטסיידרים במידה כזו או אחרת (בולסונרו בניגוד לטראמפ היה פוליטיקאי ותיק, אבל לא ממש במרכז הבמה), רכבו על גל אנטי־ממסדי, ומתאפיינים בשנאה הדדית אינסופית מול התקשורת ושאר מנגנוני "דיפ סטייט" להגדרתם. שניהם נתפסים בצדק או שלא (כנראה בצדק) כבעלי ערכי מוסר לא מרשימים, ושניהם משתפים קצת יותר מדי את המשפחה בענייני הנשיאות שלהם. הרבה דמיון יש, אבל כשמסתכלים יותר בפרטים, יש גם הרבה הבדל.

אפשר לאהוב או לשנוא את טראמפ; אפשר לאהוב או לשנוא את רייגן; מה שבטוח, שניהם מייצגים "ימין" שונה לחלוטין. בדבר אחד צדקו הצקצקנים מדר שפיגל – קשה לראות בטראמפ "מנהיג העולם החופשי". טראמפ מייצג פופוליזם בלתי־אידיאולוגי; הוא מדבר על איך עושים טוב לאמריקה ולאמריקאים, ולא מתעניין בעולם יותר מדי. ובולסונרו? זה סיפור שונה לגמרי. בולסונרו עצמו, והאנשים שמקיפים אותו, מייצגים אידיאולוגיה קשיחה ומובהקת, ונתמכים על־ידי שלל ארגוני תקשורת וחברה אזרחית, הרבה מהם חדשים מהשנים האחרונות; והאידיאולוגיה הזאת היא הדבר הקרוב ביותר שיש בעולם כיום לרונלד רייגן ומלחמתו בקומוניזם. אפשר לטעון שהם מושחתים, משקרים או טועים; אבל מבחינת הרטוריקה שלהם, אני לא מכיר עוד מדינה בעולם שמנהיגיה מתבטאים בכזאת חריפות בעד חופש הפרט והשוק החופשי, ונגד הסוציאליזם.

עוד לפני הניצחון בבחירות, הרבה גבות הורמו כשבולסונרו הציג את שר האוצר המיועד שלו, הכלכלן פאולו גדס שנחשב שוק־חופשיסט קיצוני (גבות הורמו בין השאר כי בולסונרו נודע לאורך רוב הקריירה שלו כ"חברתי" בהעדפותיו הכלכליות). עם הקמת הממשלה, למדנו להכיר עוד כמה דמויות צבעוניות. שר החוץ אֶרְנֶסְטוֹ אָרַאוּז'וֹ התחיל את כהונתו עם מאמר די מדהים באנגלית שמפרט את תפקידה החדש של ברזיל בעולם ב"קידום חופש המחשבה וחופש הביטוי ברחבי העולם", בעמידה איתנה מול איומים ובעיקר האיום הנשקף מ"משטרים לא דמוקרטיים שמייצאים פשע, חוסר־יציבות ודיכוי" כמו ונצואלה וקובה, וכל זה עטוף בביקורת פילוסופית על פוסט־מודרניזם ועל לודוויג ויטגנשטיין. או שר החינוך אברהם ויינטראוב (יהודי, למי שסופר) שמקדיש חלקים נכבדים מזמנו לנזוף בקומוניסטים בטוויטר. וכמובן חבר הפרלמנט אדוארדו בולסונרו, אחת הדמויות הבולטות ביותר בממשל של אביו, שעומד בחוד החנית של המאבקים נגד ממשלים סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, או של הידידות עם מדינות אנטי־קומוניסטיות אחרות מרחבי העולם, ובעיקר עם ממשל טראמפ, פולין והונגריה, וכמובן ישראל.

וכאמור, הממשל הזה יושב על קרקע מוצקה. בשנים האחרונות רואים פריחה מדהימה של תנועות ימין ליברליות באינטרנט הברזילאי, ונוצרת ברית ליברלית־שמרנית שדומה למה שקורה בהרבה מדינות בעולם (גם בישראל יש כמה שמנסים), אבל עם הרבה יותר הצלחה. כבר סיפרתי על שני כוכבי היוטיוב הליברלים שהפכו לחברי פרלמנט, והם רק קצה הקרחון. בכל מקום שמסתכלים רואים עוד עיתונים, עוד ערוצי יוטיוב, עוד ארגונים שמוקדשים לכלכלה חופשית, חירות הפרט ולפעמים קצת לשמרנות, ונראה שיש לזה קהל. הסרט שהצגתי בתחילת הרשומה הזאת זכה נכון לכתיבת שורות אלה ליותר משש וחצי מיליון צפיות; זה לסרט תיעודי באורך יותר משעתיים. הפילוסוף הזקן אוֹלָבוֹ דֶּה קַרְבָאלְיוֹ, סוג של גיבור של הליברלים החדשים האלה, נע סביב המאה אלף צפיות לכל סרטון שלו; סרטונים שבהם הוא יושב ומדבר על פוליטיקה ופילוסופיה מול מצלמה באיכות ירודה. אלה מספרים די דומים לכוכבים מפורסמים כמו בן שפירו לדוגמה, ומדובר על אדם שמוגבל לקהל דובר פורטוגזית. אני לא יכול עדיין להגיד שאני מבין בדיוק מה קורה כרגע בברזיל, אבל אפשר בהחלט להגיד שקורה שם משהו חדש. אם המלחמה הקרה עומדת לחזור אלינו עם חזרת הסוציאליזם לאופנה בכל מיני מדינות מערביות, נראה שיש גם מי שמתכוננים לאייש את הצד השני של המלחמה הזאת.

בבלארוס מסתכלים על אוקראינה

יותר ויותר דיבורים נשמעים בשבועות האחרונים על זה שמשהו קורה בבלארוס – וזה אולי עומד להיות השינוי הבא במפה הגיאופוליטית האירופית. לצערי אני (עדיין) לא מבין כמעט שום דבר ברוסית או שפות סלאביות אחרות, אז אני מסתמך פה על מקורות דוברי אנגלית.

קצת רקע – הקלישאה אוהבת לכנות את בלארוס "הדיקטטורה האחרונה של אירופה", ויש לכינוי על זה על מה להתבסס. המדינה נשלטת מאז נפילת ברית המועצות על־ידי הנשיא אלכסנדר לוקשנקו[1], וממה שאומרים, היא מתנהלת בערך כמו בימי הקומוניזם – בלי אופוזיציה, תקשורת חופשית, או כלכלה פרטית. המדיניות הזאת הלכה ביחד עם יחסים טובים מאוד עם רוסיה, עד כדי כך שעל הנייר הן למעשה מהוות סוג של מדינה מאוחדת שלא לגמרי ברור מה המשמעות שלה. בשנים האחרונות, לעומת זאת, העניינים מתחילים קצת להתקרר. פרשנים מצביעים בעיקר על סכסוך על מחירי גז בתור תחילת הצרות, ומאז לוקשנקו קצת מרשה לעצמו לחפש אפשרויות אחרות חוץ מרוסיה. בלארוס פתאום לא הצטרפה לעמדה הרוסית בכל מיני סוגיות בינלאומיות, והתחילה להדגיש את הייחודיות של העם הבלארוסי והשפה הבלארוסית, שלא כולם (ובפרט לא ממשלת רוסיה) מסכימים שהם בכלל ראויים להיחשב עם נפרד, אלא רואים בהם רוסים לכל דבר.

כצפוי, העסק הסתבך עם המהפכה האוקראינית. עושה רושם שלוקשנקו לא אוהב את הרעיון שרוסיה תתחיל לבלוע שטחים ממדינות שכנות, ושברור לו שהמדינה שלו היא מועמדת טבעית להיות הבאה בתור, והוא הקפיד להביע סולידריות עם האוקראינים ונמנע מהכרה בסיפוח חצי האי קרים לרוסיה. מצד שני, ידידות גדולה עם המערב אין לו. באירופה רואים בו דיקטטור ולא ממש משתוקקים, לפחות לא בגלוי, לספק לו את התמיכה הצבאית והכלכלית שהוא יצטרך אם ירצה להפסיק את התלות ברוסיה. זה יוצר לו מצב לא פשוט.

ועכשיו, יכול להיות שמגיע רגע האמת. הפגנות נגד המשטר מתנהלות בשבועות האחרונים, בעיקר אחרי הטלת מס חדש שנתפס כנסיון לפגוע באזרחים עצמאיים מדי. מדינה כמו בלארוס רגילה בעיקרון לדכא הפגנות בלי יותר מדי דאגות, אבל לא ברור אם זה עדיין יהיה קל כל־כך – התדרדרות היחסים עם רוסיה אומרת שאולי ממשלת רוסיה תתפתה להפוך את בלארוס לעוד מזרח אוקראינה, ולמצוא דרך להשתלט על המדינה דרך סוכנים מקומיים. המערב מצד שני, שמאוד לא אוהב את הרעיון של בלארוס בשליטה רוסית, אולי ינסה לעורר שם "מהפכה כתומה" משלו שסוף סוף תפיל את מה שהם רואים בתור הפיסה החסרה האחרונה לאידיליה של אירופה הדמוקרטית, ולא פחות חשוב – תחזק מאוד את המעמד שלהם לקראת עימות אפשרי מול רוסיה, אפשרות שמדברים עליה יותר ויותר בשנים האחרונות, ומטרידה במיוחד את שכנותיה של בלארוס, פולין והמדינות הבלטיות.

כל זה יוצר פוטנציאל נפיץ מאוד באזור. אם באמת יתחיל שם "תרחיש אוקראיני" כזה או אחר, זה יכול להיגמר טוב עם חיזוק הדמוקרטיה בעוד מדינה קומוניסטית לשעבר, אבל זה גם יכול להיגמר רע מאוד. החל מכישלון נוסף של הדמוקרטיות האירופיות להגן על עצמן, עד לתרחיש קיצוני במיוחד שבו עימות כזה בעצם מתחיל את המלחמה שכולם פוחדים ממנה בין רוסיה ונאט"ו – תרחיש מאוד לא סביר (קשה להאמין שהרוסים חושבים שהם יכולים לנצח בעימות כזה), אבל לא בלתי אפשרי. מה שבטוח, זה יחזק את הנוכחות של "השד הרוסי" בדיוני הביטחון האירופאיים, ואולי יביא להמשך עלייתה של פולין (לטוב ולרע) בתור מנהיגה אלטרנטיבית של אירופה, כשהיא יותר ויותר מצטיירת בתור הכוח החזק והאסרטיבי שעומד (לצד ארה"ב) מול רוסיה, בזמן שמנהיגים באיחוד האירופי ובגרמניה מדברים יותר ויותר על צבא כאילו זה איזה רעיון מהעבר שכבר לאף אחד אין כוח אליו. נראה לי שבמזרח אירופה, ככל שהצבא הרוסי ימשיך להפוך ליותר ויותר פעיל בעולם, יתייחסו לגרמניה פחות ופחות ברצינות ולפולין יותר ויותר. אפילו בשבדיה החזירו ממש לאחרונה את גיוס החובה (כן, בשבדיה) ומדברים על הסכנה הרוסית.

כדאי להישאר עם עין פקוחה לכיוון. על ישראל לא נראה לי שזה משפיע יותר מדי, עדיף כרגיל להשתדל לשמור על יחסים טובים עם כל הצדדים, אבל לצרות שיתחילו שם עלולות להיות השלכות כל־כך גדולות על המערכת הבינלאומית, שגם לישראל זה עוד יהיה רלוונטי בעתיד. כמובן, יכול להיות גם שהכול יירגע בשבועות הקרובים ובלארוס תחזור לפחות לעוד כמה שנים להיות דיקטטורה שקטה ומנומסת שלא מייצרת שום כותרות.

[1] בעברית נהוג לקרוא לו לוקשנקו, באנגלית אני מתרשם שככל שהכותב מכיר יותר את בלארוס, כך יש יותר סיכוי שהוא יקרא לו "לוקשנקה". אם מישהו מהקוראים מתמצא בשפות סלאביות, אשמח לשמוע איזה איות מתאים יותר לדעתכם.