ישראל זה מזרח או מערב?

לא מעט פעמים כבר יצא לי לשמוע דיונים (גם בקרב ישראלים וגם בקרב זרים) בשאלה אם ישראל, ובכלל העם היהודי, הם חלק מהעולם המערבי או לא. אולי לעתים קרובות יותר, יצא לי לשמוע אנשים שמניחים אוטומטית שכן; ומדי פעם אנחנו שומעים קולות אחרים שמדברים על "השתלבות במרחב" וקוראים לישראלים לקבל על עצמם את השייכות למזרח התיכון. מי צודק? האם ישראל היא במערב או לא?

אני לא רוצה להכתיב תשובה לאף אחד; פטריוטים ישראלים רבים בטח יראו בי איזה מין "אזרח העולם" קוסמופוליטי שמטייל בין ערי העולם ולא ממש ראוי להשתתפות בדיון על עתיד העולם היהודי. אבל הייתי רוצה להמליץ על תשובה אחת.

השתייכות לעולם המערבי היא כיום סוג של סמל סטטוס; המערב מסמל תרבות ושגשוג, חופש ודמוקרטיה. במצב הזה, לא מפתיע שהרבה אנשים רוצים להשתייך אליו. אבל אני מציע לנסות להסתכל על תמונה קצת יותר רחבה – העם היהודי הוא בן שלושת־אלפים שנה פחות או יותר, האם בזמן הזה אפשר וכדאי לשייך אותו לעולם המערבי?

הנקודה החשובה הראשונה, היא שמדובר לגמרי בבחירה. מי שלא משוכנע בזה, אני ממליץ שיקרא קצת ספרות עם התייחסויות ליהודים מלפני מאה שנים ויותר; מדהים כמה השתנו הדברים. לא מזמן קראתי את אייבנהו, קלאסיקה ספרותית אנגלית מהמאה ה־19. הסופר ידידותי באופן מדהים ליהודים וכמעט יוצא מגדרו כדי לתאר בסימפטיה את הסבל שעבר עליהם בתקופה שעליה מדבר הספר (אנגליה שאחרי הכיבוש הנורמני). אבל דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו אצלו, הוא עד כמה היהודים הם זרים. זרים אקזוטיים וטובים, אבל זרים לגמרי. בארצות־הברית, היהודים רק לאחרונה נכנסו לקטגוריה של "לבנים". הציונים האנגליים שפעלו להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל היו אוהבי־יהודים מושבעים; הם ראו בהם ידידים גדולים וחשובים של אנגליה. אבל הם עדיין היו "הם", לא "אנחנו". אין שום הכרח היסטורי בשיוך היהודים למערב. אז אם זה קרה במקרה, האם כדאי לזרום עם זה? אולי נצטרף למערב? לפני זה, כדאי להסתכל על קצת על מהו אותו המערב.

המערב התחיל לשגשג בקנה מידה עולמי לפני משהו כמו 400-500 שנים. עד אז, העושר והתרבות בעולם התרכזו בסין, בהודו, בפרס, במסופותמיה, או בתורכיה. הייתה למערב תקופה טובה גם אלף שנה לפני זה, אבל האימפריה הרומית קרסה מזמן, וגם בשיאה היא לא הייתה האימפריה המובילה בעולם ברוב המדדים (מול בת־זמנה, סין של שושלת האן). מה שאנחנו מכירים כיום כ"תרבות המערב", עם חופש הפרט והדמוקרטיה והשוק החופשי וכדומה, הם ממש לא איזשהו יעד בלתי נמנע שהובילו אליו תולדות המערב; כל אלה הם מצב היסטורי זמני, שהגיע בעיקר בעקבות תקופת דומיננטיות אנגלית על המערב, ויכול בקלות להשתנות – יש לא מעט סימנים שהוא משתנה לכיוונים לא טובים כבר בימים אלה. כיום אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולטעון שהנאורות הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמערב, כי המערב זה ג'ון לוק, אדם סמית, וולטייר או ג'ון סטיוארט מיל. אבל באותה המידה יכולנו להגיד שהמערב זה סוקרטס, קרל מרקס, פרידריך ניטשה וז'אן־פול סארטר: ה"מערב" הזה הוא לא פחות "מערבי", והרבה פחות נאור. מצד שני, יכולנו בקלות לדוג בפינצטה כמה פילוסופים סיניים, הודיים, מוסלמים או רוסים שהביעו דעות נאורות ולטעון שהם מייצגים את התרבות שלהם כמו שאלה שבחרנו בפינצטה מייצגים את תרבות המערב. למעשה, ייתכן מאוד שזה עוד יקרה יום אחד, ושנכדינו ילמדו שדמוקרטיה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הסינית, עוד מאז קונפוציוס; זה יהיה נכון פחות או יותר כמו טענה מקבילה על המערב.

קחו תרגיל מחשבתי קטן: נניח שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה. נניח שהקיסרויות הגרמנית והאוסטרית היו מביסות את אנגליה וצרפת. איך היינו רואים אז את המערב? דמוקרטי במיוחד הוא לא היה. קשה מאוד להאמין שהייתה עדיין נשארת דמוקרטיה בצרפת, מדינה שהתנדנדה במשך שנים בין דמוקרטיות ודיקטטורות כאלה ואחרות. ברור עוד יותר שהעולם דובר הגרמנית לא היה הופך לדמוקרטי; אותו עולם שבמציאות שלנו הדמוקרטיה נכפתה עליו במיטב הנשק של דוברי האנגלית. סוג של שוק חופשי היו אולי מאמצים עם הסתייגויות, כמו סין של היום. מדינות דרום אירופה רוויות המהפיכות, האם היה איזשהו כוח שימשוך אותן לכיוון החופש והדמוקרטיה? קשה מאוד להאמין (זוכרים שספרד, יוון ופורטוגל היו דיקטטורות עדיין בשנות השבעים?). בריטניה הייתה כנראה חוזרת להתכנס בתוך עצמה, מקפידה רק לצבור מספיק בריתות כדי שאירופה לא תתאחד לחסל אותה. ארצות־הברית הייתה כנראה זונחת סופית את היבשת הישנה והמאכזבת, שכנראה גם כלכלית לא הייתה משגשגת יותר מדי. אם ישראל הייתה קמה, ומעניין לתהות אם זה היה קורה, זה לא היה מגיע בחסות בריטית.

ואולי במקום לדמיין את זה בעבר, נדמיין את זה בעתיד – האם מופרך לדמיין מצב שבו הדמוקרטיות המערביות מוכות בשדה הקרב ומוצאות את עצמן בעולם שבו הכוחות החזקים הם לא דמוקרטיים, לא נאורים, לא חופשיים? ארגוני הטרור הקיקיוניים ביותר כבר גורמים להרבה מהמדינות האלה לכרסם עוד ועוד בערכים הדמוקרטיים שלהם. מה יקרה כשיגיעו כוחות חזקים יותר להתמודד איתם? לא חסרים מועמדים.

מצד שני, מה מציעים לנו אחרים? לא נראה לי שבכלל צריך טיעונים כדי להסביר למה לא מומלץ ליהודים לשייך את עצמם למזרח התיכון. הערבים הם בני־דודינו וזה לא ישתנה, והייתי מאוד שמח אם יותר ישראלים היו לומדים ערבית ומכירים אותם טוב יותר, אבל כל זה לא משנה את העובדה שהמזרח התיכון הוא ספינה טובעת, שבזמן הטביעה גם התפוצצה, דלפה שמן, עלתה על שרטון, והותקפה על־ידי כרישים. מי שרוצה לנהוג על־פי "יהי ביתך בית ועד לחכמים; והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם", כנראה שהמזרח התיכון לא יהיה הבחירה הראשונה שלו.

העם היהודי מאז ומתמיד היה מעשי. בין אם נאמין באלוהים ובין אם לא, אי אפשר להכחיש שחלק חשוב מאוד מהמהפיכה היהודית היה האוניברסליות שלה; לא משנה איפה אנחנו, אין צורך להתחנף לאלים המקומיים; העולם כולו עומד בפנינו, וכולו מתנהל על־פי אותם החוקים. אם כיום יש במערב ערכים ששווה ללמוד מהם ולהתקרב אליהם, טוב מאוד; אבל אתמול לא היו, ומחר אולי שוב לא יהיו. אם מחר תעלה סין או הודו או יפן בתור האור החדש לגויים, אין שום סיבה שהיהודים לא יהיו הראשונים שיבואו לחגוג איתם (ואגב, בכל המדינות האלה יקבלו את היהודים בברכה). אבותינו אכלו מרורים באירופה, ואם אחרי מאות שנים סוף סוף זכו שם לקצת עדנה, צריך להגיד תודה, אבל לא להגזים. מי שרוצה להיות חלק מהמערב, כנראה לא חקר לעומק מה זה בדיוק המערב; לא בקנה מידה של עשר שנים, אלא בקנה מידה של אלף שנים. העם היהודי מספיק ותיק כדי לחשוב לטווח ארוך.

מודעות פרסומת

עם מתגבש בגלות – ישראל של פעם וטיבט של היום

נתקלתי לא מזמן בספר בשם "דמוקרטיה טיבטית" שמספר על מצבם הנוכחי של הגולים הטיבטיים, בעיקר בהקשר לאימוץ הדמוקרטיה. זה גרם לי לתהות על כמה קווי דמיון בין הגלות הטיבטית כיום לבין גלויות ישראל בעבר.

(הערה מקדימה: כתיבה על טיבט בדרך־כלל נעשית מהזווית של "הכיבוש הסיני – בעד או נגד" (בדרך־כלל נגד). פה אין לי עניין להתעסק בזה, אני רוצה לדבר על הטיבטים כעם)

לא מעט עמים עברו כיבוש בעבר (הכוונה לכיבוש מוחלט, שלא משאיר להם אף פיסת אדמה בשליטתם), אבל רובם המשיכו לחיות תחתיו, התפזרו והתפרקו, או פשוט נעלמו. המקרה של עם שמעביר את מרכז תשומת ליבו לחיים בגלות הוא די נדיר, ובכך כבר מעניין להשוות בין הטיבטים והיהודים. במובן מסוים, הגלות הטיבטית מזכירה קצת את גלות בבל, מהבחינה הזאת שמי שגלו הם בעיקר האליטה הדתית והשלטונית, ורוב העם עדיין נשאר בארץ הכבושה (היסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה מה היה היחס המספרי בין גולי בבל והנשארים בארץ, לא משנה כרגע); במובנים אחרים גם הגלות הגדולה מתאימה. בכל מקרה, הדמיון המעניין ביותר הוא פחות בפרטי הגלות עצמה, ויותר בהשפעה שלה על העם – היהודים ניצלו (מרצונם או שלא) גם את גלות בבל וגם את הגלות הגדולה לרפורמות עמוקות במבנה הדת והשלטון בעם; הטיבטים עושים בעשורים האחרונים את אותו הדבר, וכנראה בקצב מהיר ובעוצמה גדולה בהרבה.

בצד היהודי, הרפורמות כללו את החלשת מעמד הכוהנים והפיכת הדת ל"עממית" ולאומית יותר (במקרה של גלות בבל), ובסופו של דבר חיסול כמעט מוחלט של תפקיד המקדש, הפולחן הפיזי והארץ הפיזית בדת היהודית והחלפתם ביסודות רוחניים ולימודיים. זה בנוסף למעבר מחיים חקלאיים לחיי מסחר, שבפני עצמו היה שינוי משמעותי בחברה. אצל הטיבטים, בינתיים, הרפורמה העיקרית מקבלת את הכותרת המתאימה לתקופתנו – דמוקרטיה.

המקרה הטיבטי מעניין במיוחד, כי בניגוד לשינויים ההדרגתיים (בדרך־כלל) שעברו על העם היהודי, שהגיעו מכל מיני כיוונים שונים, הטיבטים קיבלו את השינוי מלמעלה – היא "נחתה" עליהם כהוראה של מי שבמידה רבה היה המנהיג של תאוקרטיה אבסולוטית (יש ויכוחים בשאלה עד כמה נכון לקרוא לטיבט שלפני הכיבוש "תאוקרטיה בודהיסטית", אבל נראה לי שכולם מסכימים שלפחות חלקית זה נכון) – הדלאי לאמה ה 14. הספר מדגיש שוב ושוב שנקודת המבט בכל מקום בקרב הטיבטים היא "הדמוקרטיה היא מתנה שנתן לנו הדלאי לאמה", ושהוא מתאמץ שוב ושוב להעמיק את הדמוקרטיה ולהפחית את התלות והציות שלהם אליו, כולל שאיפה להפוך את תפקיד הדלאי לאמה עצמו לתפקיד שנבחר בבחירות דמוקרטיות.

זה יוצר מצב מעניין, שבו מצד אחד צריך לייצר דמוקרטיה יש מאין, אצל עם שמעולם לא נחשף כמעט בכלל לרעיון; מצד שני, בניגוד לרוב הניסיונות לייצר דמוקרטיות חדשות, פה אין כמעט שום התנגדות – התמונה שמצטיירת בספר היא כזו שהאתגר הוא איך מממשים את הדמוקרטיה היטב כדי לשמח את הדלאי לאמה שבירך בה אותנו; נראה שאין שום מוקד כוח יריב שרוצה להילחם בדמוקרטיה. זה בפני עצמו קצת מעורר מחשבה – בעם עם מסורת דמוקרטית קל לייצר דמוקרטיה, בעם עם מסורת אנטי־דמוקרטית קשה לייצר דמוקרטיה, אבל בעם עם מסורת אנטי־דמוקרטית עד כדי כך שהאוכלוסייה רוצה לעשות הכול כדי לשמח את המנהיג, אולי זה דווקא הופך להיות קל יותר (האם זה קשור להצלחה של הדמוקרטיה היפנית אחרי מלחמת העולם השנייה? אני לא מכיר מספיק את יפן בשביל להגיד). לו רק הייתה דרך לנצל את זה בהקשר הצפון־קוריאני, לדוגמה, זו הייתה יכולה להיות ברכה גדולה לעולם.

הניסוי הדמוקרטי הטיבטי גם יוכל אולי ללמד אותנו כמה דברים לגבי הדמוקרטיה עצמה – ברוב המדינות הדמוקרטיות כיום, הדמוקרטיה צמחה כתהליך הדרגתי שנאלץ להתפשר ולהשתלב עם מוקדי כוח קיימים; דמוקרטיה שמהונדסת כמעט מאפס בזמן המודרני היא הזדמנות לשאול את עצמנו עד כמה למדנו מהניסיון על איך מייצרים דמוקרטיה היטב. איזה מודל דמוקרטי בדיוק הם יבחרו? איך הם ינהלו אותו ועד כמה זה יצליח? כל אלה הם שאלות מעניינות למי שמתעניין בדמוקרטיה. מעניין במיוחד לראות איך יתקדם התהליך הזה בעשור הנוכחי, שמתאפיין באובדן ביטחון קיצוני בקרב רוב הדמוקרטיות בעולם וחוסר אמון בדמוקרטיה. במובן הזה אולי טוב שההנהגה הטיבטית נמצאת בהודו ולא במערב; עדיף שהם ילמדו על דמוקרטיה מעם שגאה בה ורואה בה הצלחה. אני נחרד מהמחשבה על איך הניסוי הדמוקרטי הטיבטי היה נראה לו היה מוקף בקריאות "לשמר את המורשת" ו"לא צריך לייבא שיטה מערבית לעם הטיבטי המיוחד", מהסוג שהיינו מצפים לקבל במערב אירופה בימים אלה. ניסוי הדמוקרטי הזה לא היה יכול לקרות בלי ההכרה האמיצה של הדלאי לאמה בכך שמוסדות השלטון המסורתיים של טיבט התגלו ככישלון מוחלט, הרצון שלו ללמוד מהמערב, וההבנה שאפשר לקחת דברים מוצלחים מהמערב גם בלי להעתיק את הכול ולהעלים את התרבות המקומית.

וזה מביא אותנו להשוואה מעניינת נוספת בין ישראל וטיבט: המדינה היהודית והדמוקרטית. אחרי כמעט שבעים שנות עצמאות הישראלים עדיין לא לגמרי בטוחים מה זה אומר, והטיבטים עדיין מתלבטים מה המשמעות של מדינה בודהיסטית ודמוקרטית. הם לא מתכוונים לייצר מדינה חילונית לחלוטין בסגנון הודו (חילוניות שהמפלגה השולטת כרגע בהודו מתכוונת לשנות בסופו של דבר), אבל גם לא מעוניינים להתפשר על הדמוקרטיה. מה זה אומר? אף אחד עדיין לא לגמרי בטוח. ייתכן מאוד שהבודהיזם הטיבטי הוא אחת הדתות היותר קלות לשילוב עם דמוקרטיה, אבל מי יודע? שילוב בין דת ומדינה הוא אף פעם לא נושא פשוט, והוא עלול עוד להביא חיכוכים בעתיד.

אבל בסופו של דבר, האתגר הגדול ביותר של טיבט יהיה כנראה שימור העם בגלות. הגלות לא צפויה להסתיים בקרוב ולא ברור אם אי פעם תסתיים – הכיבוש הסיני בטיבט לא נראה שהולך לשום מקום, והטיבטים יצטרכו להתמודד עם השאלה שהעסיקה את היהודים במשך אלפי שנים – ההתבוללות. הבדל מעניין בין היהודים והטיבטים מופיע פה ביחס של המדינות הקולטות – ברוב שנות הגלות, למדינות שבתוכן חיו היהודים לא היה שום רצון לאמץ אותם לתוכן כאזרחים שווי זכויות. תחושת הקהילה נשמרה כמעט מחוסר ברירה. התמיכה והידידות שהטיבטים מקבלים בהודו היא אומנם טובה כמובן לטיבטים, אבל מחדדת עוד יותר את השאלה האם הם באמת ירצו להישאר טיבטים לעוד דורות רבים בעתיד? לא ברור עד כמה מושך החלום של "לחזור" יום אחד לאיזושהי ארץ רחוקה ולא מוכרת ולהילחם עליה מול דורות של אנשים מעם אחר שבינתיים יגדלו שם ולא יכירו אף מולדת חוץ ממנה. זו סוגייה שבהחלט מוכרת ליהודים של ימי הגלות הגדולה. נראה שהטיבטים מאוד לא רוצים להשתמש בדרכי כפייה כדי לשמור על הילדים בפנים (לא נראה לי שיהיו שם חרמות נגד "משומדים" וכו'), אבל הם יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי לדאוג שלהיות "טיבטי" עדיין יהיה מושך מספיק כדי להצדיק את ההקרבה. יתרון אחד שיש להם כרגע הוא ההון החברתי הגדול שהם זוכים לו בעולם בימים אלה – מאוד "מגניב" להיות טיבטי כיום ברוב העולם. נראה אם הם יוכלו לשמר את זה ולנצל את זה לטובתם.

וגם הדילמה של גלות בבל עדיין קיימת – איך יסתדרו הגולים החוזרים יום אחד עם אלה שנשארו? האם הטיבטים שעברו שנים ארוכות של תקשורת וחינוך תוצרת בייג'ין עדיין ירצו לקבל את ההנהגה שבאה אליהם מבחוץ? אם יום אחד הם באמת יחזרו, האם יהיו להם עזרא ונחמיה שיצליחו בסופו של דבר להתקבל ולממש את הרפורמות שלהם אצל אלה שלא חוו אותן בגלות? יהיה מעניין לראות.