אדון ברקסיט הולך לבקר חבר שלו בבריסל

הבחירות לפרלמנט האירופי הולכות ומתקרבות, וצפויות להיות חגיגה אמיתית. כמו שאמרתי בעבר, הפרלמנט האירופי כבר עכשיו מהווה (למרבה השעשוע) את אחת הבמות הבולטות והמרכזיות למתנגדי האיחוד האירופי על כל גווניהם, ועל פי הסקרים אלה צפויים להתחזק משמעותית בבחירות הבאות. קשה לנבא במדויק מערכת בחירות מורכבת כל־כך (למעשה שילוב של 28 מערכות בחירות שונות), אבל די בביטחון אפשר להגיד שצפויה התחזקות משמעותית למפלגת הליגה באיטליה, החזית הלאומית בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה ועוד הרבה מפלגות שמתנגדות בכל ליבן לאיחוד האירופי או לפחות לאליטה המנהיגה אותו כיום. סביר להניח שהן לא יזכו עדיין לרוב, אבל הן יהפכו מזרם קטן וכמעט שולי להיות האופוזיציה העיקרית.

מי שהולך ומסתמן בתור מנהיג המחנה הזה, לדעתי מנהיג קצת לא צפוי, הוא מתיאו סלביני. עד לפני הבחירות האחרונות באיטליה הוא היה אמור עדיין להיות השותף הזוטר של ברלוסקוני, נציג מפלגת ימין פופוליסטי שמתקדמת לאט לאט כמו רוב מקבילותיה ביבשת. במקום זה, קיבלנו כוכב על, שאומנם על הנייר מפלגתו היא השותפה הקטנה יותר בקואליציה השולטת באיטליה (מעליה תנועת חמשת הכוכבים, בעצמה מפלגה שנואה על פקידי האיחוד האירופי), אבל בפועל קל מאוד להתבלבל ולחשוב שהוא המנהיג האמיתי שם, ועל־פי הסקרים זה גם מה שיקרה בבחירות האיטלקיות הבאות. בהתאם, מפלגת הליגה צפויה להיות המרוויחה הגדולה מהבחירות האירופאיות הקרובות, וסלביני כבר מתחיל לנסות לגבש סביבו קואליציה של אירוסקפטיים מרחבי אירופה, שכרגע מפוזרים בכמה התארגנויות שונות.

תוספת מעניינת במיוחד לחגיגה היא בריטניה. ההתנהלות השערורייתית של ממשלת תרזה מיי מאלצת את הבריטים ללכת לקלפיות ולבחור נציגים לפרלמנט האירופי, שעדיין אמורים עקרונים לכהן שם רק כמה חודשים לקראת הברקסיט שבינתיים נדחתה. הנציגים הבריטים ממילא נטו להיות האירוסקפטיים ביותר בפרלמנט, ועכשיו זה עשוי להפוך להיות משעשע במיוחד. קול הברקסיט מתרחב ופונה לכיוונים חדשים – מפלגת העצמאות הבריטית, שסיפקה תחת הנהגת נייג'ל פרג' כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בפרלמנט, התפצלה לשניים. פרג' עצמו נטש את המפלגה אחרי שהפסיד בבחירות להנהגתה והתלונן על חיבור חזק מדי עם הימין הפופוליסטי, והקים במקומה את "מפלגת הברקסיט". מי שנשארים עם המותג של מפלגת העצמאות הבריטית, תחת הנהגת ג'רארד באתן, בכלל לא מתנגדים לאותה תדמית ימנית פופוליסטית, ומציגים את עצמם כמגיני הערכים הבריטיים הקלאסיים ואבירי חופש הביטוי, ובין השאר התחילו עם שיתוף פעולה עם טומי רובינסון השנוי במחלוקת. כל זה, בזמן שבמפלגה השמרנית יש עדיין אגף תומך ברקסיט חזק מאוד שעוד לא אמר את המילה האחרונה (ובמיוחד אני מקווה שישלח עדיין לפרלמנט האירופי את הפוליטיקאי החביב עלי, דניאל הנן).

יש אגב קווי דמיון בין הפיצול הזה לבין התהליך שקרה בהולנד: בשניהם ההצבעה הלאומית־אירוסקפטית התפצלה לשניים, כשפורצי הדרך הם מפלגות עממיות שמייצגות מעמדות נמוכים יחסית ושואבות לעתים קרובות מצביעי שמאל, ואז מצטרפת מפלגה לאומית־אירוסקפטית אליטיסטית יותר ששואבת מצביעים ממפלגות הימין הממסדיות. בהולנד זה קרה עם הקמת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה, בנוסף למפלגת החירות של חירט וילדרס; בבריטניה פרג' מסתמן בתור האירוסקפטי האליטיסטי שלוקח קולות מהשמרנים, ובאתן לוקח את המפלגה לכיוון עממי בתור מפלגת מעמד הפועלים, ומכוון לשאוב קולות מהלייבור.

חלק מעניין במיוחד בסוגייה הזאת הוא מקומם של כוכבי היוטיוב. בבחירות האחרונות בברזיל דיברתי על התקדים שקבעו שני כוכבי היוטיוב שהתמודדו שם – קים קתגירי וארתור דו־באל הצליחו למנף את הצלחת היוטיוב שלהם להצלחה ענקית בקלפיות, ונבחרו לפרלמנט עם מספרי קולות מהגבוהים ביותר שם. בינתיים נראה ששניהם די נהנים שם. כבר אז שאלתי אם זו רק ההתחלה, כי באותו הזמן הצטרפו כמה כוכבי יוטיוב בריטיים למפלגת העצמאות הבריטית – ועכשיו אנחנו עומדים לגלות את התשובה. שניים מהכוכבים האלה, קרל "סרגון האכדי" בנג'מין ומארק "הרוזן דאנקולה" מיכן התברגו לרשימת המפלגה לבחירות האלה, ומקווים להפוך לחברי פרלמנט אירופי ולקדם משם את הוצאת המדינה שלהם כמה שיותר מהר מהאיחוד.

זה מעניין במיוחד בשבילי כי אני מכיר כבר הרבה זמן את הערוץ של קרל בנג'מין, ומכבד אותו מאוד. יש לו נטייה לפרובוקציות ולפעמים לגסות רוח מסוימת, אבל בסופו של דבר מדובר באיש מתון ומשכיל, שערוץ היוטיוב שלו מספק שעות ארוכות של היכרות עם האידיאולוגיה שלו שהלוואי שהיו לכל מועמד לכל פרלמנט. השנאה העזה של התקשורת הממסדית אליו מספקת המחשה מצוינת של השפל שירדה אליו אותה התקשורת בשנים האחרונות (או שהיא תמיד הייתה שם ורק עכשיו אנחנו יכולים לדעת את זה?). בנג'מין נרדף ללא הרף על כמה בדיחות חסרות־טעם שהוא סיפר בעבר, כולל שקרים בוטים ועריכה שערורייתית להוציא מהקשרו כל דבר שהוא אומר. והוא מצדו דואג לרתום את זה לטובתו ולמצב את עצמו בתור המועמד ה"אנטי־פוליטיקלי־קורקט"; הוא הצהיר בעבר על הרצון שלו ללמוד מטראמפ איך לעשות את זה, קצת משעשע לאור העובדה שהוא סוג של חנון אינטלקטואל שיכול לדבר שעות על הפוליטיקה של "לוחמי החלל" או של "הטורף".

הבחירות ב 23 במאי, ואני משער שעוד תשמעו ממני בנושא.

מודעות פרסומת

גולדסטון של הונגריה, והאיחוד שכבר לא ממש מאוחד

האיחוד האירופי ממשיך להתקדם במהירות לקראת התמוטטות. הרעיון שנמשיך לעוד הרבה זמן לראות "איחוד" שכולל גם את בריסל, ברלין ופריז מצד אחד וגם את בודפשט וורשה מהצד השני הולך ונראה פחות ופחות סביר. המכה האחרונה הגיעה בדמות "דוח סרכנתיני", סוג של דוח גולדסטון נגד הונגריה, שמטרתו "לבדוק" את החשדות לסטייה של הונגריה תחת מפלגת פידס מ"הערכים הבסיסיים של האיחוד האירופי"; זאת כחלק מתהליך שסופו בהטלת סנקציות על המדינה כל עוד הממשלה לא תשנה את דרכה. על הדוח נדבר אולי בעתיד, בינתיים אני רוצה להתרכז במצב האיחוד האירופי. אפשר להסכים או לא להסכים עם הדוח, לאהוב או לא לאהוב את ממשלת הונגריה הנוכחית; מה שלא פחות מעניין כרגע, הוא השאלה איך בדיוק האיחוד עומד להמשיך להיות איחוד במצב הנוכחי. אז היום אני מביא כמה ציטוטים מהדיון בפרלמנט האירופי (בהשתתפות ראש־ממשלת הונגריה ויקטור אורבן) שבו הוצג הדוח. כמה מסקנות:

– הפרלמנט האירופי הופך לאט־לאט להיות אחד הגופים האנטי־אירופיים ביותר באירופה, למרבה האירוניה. זו הסיבה לכך שהרבה אירוסקפטיים, ובעיקר אורבן, נשמעים מאוד רגועים ואופטימיים, וחלקם (שוב, בעיקר אורבן) בכלל לא ממהרים לנטוש את האיחוד. הם מצפים בקוצר רוח לבחירות הקרובות, ב 2019, שלהערכתם (וזו הערכה די הגיונית) תהפוך את הפרלמנט להרבה יותר אנטי־איחוד. או ליתר דיוק אנטי־בריסל. מבחינתם התרחיש הטוב ביותר הוא לא בהכרח התפרקות האיחוד אלא השתלטות שלהם עליו דרך הקלפיות, וייתכן שהם באמת מסוגלים לזה.

– ציטוטים של חברי פרלמנט הונגריים לא הבאתי פה כי אני לא מבין (עדיין) הונגרית ולא אוהב להביא תרגומים של תרגומים, אבל מעניין לראות שהאופוזיציה ההונגרית, כמו זו הבריטית, הפולנית, ובמדינות אחרות (מי לדוגמה? נשאיר את זה כתרגיל לקוראים), מתייצבת באופן מובהק נגד המדינה שלה, ומשתוקקת לסנקציות בינלאומיות שיפילו את הממשלה שהם לא מצליחים להפיל בבחירות דמוקרטיות. אני מאוד בספק אם זה יעזור לביצועיהם בבחירות הבאות.

– האם אני בכוונה מביא ציטוטים לוחמניים במיוחד? במידה מסוימת כן, כי הרשומה הזאת עוסקת בשבר שנפער באיחוד האירופי, אבל חשוב לציין שזו מטלה קלה במיוחד. כמעט בלתי אפשרי למצוא דובר בדיון הזה שלא תוקף בכל רוחו את הצד השני.

הנה הציטוטים:

"האם כל המדינות החברות באיחוד מקיימות את ההתחייבויות [לערכים הבסיסיים של האיחוד]? אני חוששת שלא. ממשלת הונגריה השתיקה למעשה את התקשורת החופשית. היא השתלטה על האקדמיה, והדורות הבאים לא ילמדו להעריך מחשבה עצמאית. היא החליפה שופטים באחרים שקרובים יותר לממשל. היא קובעת בחוק לאילו כנסיות מותר לפעול ולאילו לא. היא ממררת את חייהם של ארגונים חוץ־ממשלתיים […] האם תרשו לממשלה להפר את הערכים שעליהם בנוי האיחוד ללא השלכות, או שתבהירו שערכי האיחוד הם יותר מסתם מילים על חתיכת נייר?" (יוּדִיתּ סַרְכֶנְתִּינִי ממפלגת השמאל הירוק בהולנד, מחברת הדוח)

"עוד פרק בהתקפה על ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. […] אתם אומרים שזו לא התקפה על החברה ההונגרית, אלא על הממשלה ההונגרית. טוב, מישהו בחר בממשלה הזאת, וזה לא היה שלגייה ושבעת הגמדים. אם אתם לא מרוצים מזה, פשוט בטלו את הבחירות ומנו מישהו מבחוץ בתור מושל הונגריה. נראה לי שמר תימרמנס ישמח מאוד לקבל מינוי כזה. ואחרי זה, עשו את אותו הדבר עם פולין. ככה תיפטרנה כל הבעיות.
[…]
הצד החיובי של זה הוא העובדה שהקרקס הזה הוא בומרנג. במדינה שלי, אחרי כל קרקס – אני לא יכול לקרוא לזה "דיון" – של הלקאת פולין בפרלמנט האירופי, התמיכה בממשלה שלי עולה משמעותית. אז אני חושד שאותו הדבר יקרה בהונגריה. אז, ראש־הממשלה אורבן, ייתכן מאוד שמחברי הדוח הם תומכים לא־מודעים או אולי סודיים שלך." (רִישַׁרְדּ אַנְתּוֹנִי לֶגּוּתְּכּוֹ, מפלגת החוק והצדק בפולין)

"אני לא אלך רחוק כמו ג'ון מקיין המנוח, שעל במת הסנאט האמריקאי קרא למר אורבן "נאו־פשיסט ושותף של פוטין" […], בואו נדבר בכנות, האמת היא שבנסיבות האלה, הונגריה לא הייתה יכולה להצטרף לאיחוד האירופי כיום […]
אתה לא הונגריה, אתה ממשלת הונגריה ומנהיג מפלגה, הונגריה היא הרבה יותר והרבה יותר נצחית ממך […]
מה שאנו חווים כיום הוא מלחמה קיומית על הישרדות הפרויקט האירופי. אם מר אורבן מצדד פומבית בסלביני, מדברים בפומבי על הפרעה לפרויקט האירופי, אנחנו חייבים לוודא שזה לא יקרה בשנים הקרובות. […]" (גי ורהופשטט הבלגי מהמפלגה הליברלית האירופאית, מאדריכלי האיחוד האירופי)

"כן, בהונגריה ישנה התדרדרות בזכויות בתחום החוק, התקשורת, החינוך, המקלט המדיני, הארגונים החוץ־ממשלתיים. אבל בכלכלה, שם שולט ליברליזם ללא מעצורים, אפילו הכספים האירופאיים הופכים לרווחים למקורבים. אתה נאו־ליברל אותוריטרי. את החופש והדמוקרטיה אתה דורס, ואין פלא שאתה מחפש ברית עם מר סלביני […]" (מָארִי־כְּרִיסְטִין וֶרְזִ'יאָה, החזית השמאלית מצרפת)

"אני רוצה להגיד למר אורבן: תודה לאל שאתה כאן. תודה לאל שיש לפחות מנהיג אירופאי אחד שמוכן להגן על עקרונותיו, מדינתו, תרבותו ועמו. מול בריונות קיצונית כזאת, "תודה לאל שאתה כאן" זה כל מה שאני יכול להגיד […]
הם רוצים לקחת ממך את זכות ההצבעה, לקחת ממך את התקציבים האירופאים, הכול בגלל שהעזת לעמוד מול ג'ורג' סורוס, האדם ששפך 15 מיליארד דולר ברחבי העולם כדי לשבור את מדינות הלאום ואת הדמוקרטיה המסורתית […]
מר אורבן, אתה אומר כל הזמן שאתה רוצה להישאר חבר באיחוד האירופי, אבל לא רק המדינה שלך סופגת עלבונות היום, גם אתה. הגיע הזמן להיות הגיוני. בוא והצטרף למועדון הברקסיט, זה ימצא חן בעיניך." (נייג'ל פרג', מפלגת העצמאות הבריטית. מוזמנים לראות את הקטע הזה גם בוידאו, משעשע לראות את אורבן שובר את ההבעה הקשוחה ומחייך למשמע ההערה האחרונה)

"המצביעים שלי שואלים אותי למה אנחנו צריכים לכבד את החוק כשממשלת הונגריה לא צריכה. למה אנחנו נותנים למר אורבן 87 מיליון אירו בחודש כדי להרוס את האיחוד האירופי? […]"(סוֹפִיָה אִין תְּ'פֶלְד, מפלגת דמוקרטים66 מהולנד)

"אני אחד מארבעת חברי הפרלמנט האירופי בני המיעוט הצועני, ואני רוצה ברשותכם להזכיר שלִיבִיָה יָרוֹכָּה, אחת מחברי הפרלמנט מטעם פידס, גם היא אחת מארבעת בני המיעוט הצועני […] עם כל הדיבור על אנטי־צועניות, למר אורבן יש נציגה צוענית בפרלמנט שמשמשת סגנית־נשיא הפרלמנט." (ג'יימס קארבר, עצמאי, לשעבר ממפלגת העצמאות הבריטית)

"ראש הממשלה אורבן! אל תדאג. מיליונים רבים בארצי, גרמניה, עומדים לצידך ולצד מדיניותך להגנה על ערכים שמרניים וליברליים אירופאים […]" (יורְגּ מוֹיְתֶּן, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה)

"אתה, אורבן היקר, אתה גיבור בפרלמנט הזה, גיבור של מי שנלחמים למען החופש והריבונות של עמיהם, נגד האיחוד הסובייטי האירופי.

העם ההונגרי נמצא תחת מתקפה של אירופה הזאת, השפחה של הלוביסטים, של הבנקים, ושל כספי סורוס. לכן בריסל תוקפת היום את אורבן בהונגריה, ומחר תתקוף את איטליה ואת מנהיגנו מתיאו סלביני, שבאומץ רב חוסם את ההגירה הבלתי־חוקית […]" (מַרַה בִּיצוֹתּוֹ, ממפלגת הליגה האיטלקית)

"יש בעיות בהונגריה בסוגיות כמו שחיתות, יחס למיעוטים, וכדומה. הרבה מהבעיות האלה הן ירושה מהעבר, ובכל מקרה אינן ייחודיות להונגריה. אלה אינן הסיבות שבגללן הונגריה הפכה למטרה העיקרית של הועדה והפרלמנט.

החטא האמיתי של ממשלת הונגריה הוא שהיא רוצה להגן על מדינתה מההגירה המזיקה מהעולם השלישי. הממשלה ההונגרית ורוב העם ההונגרי לא רוצים לחזור על השגיאות הקטסטרופליות שעשינו אנחנו במערב אירופה. אני מאוד תומך ומזדהה עם העמדה הזאת. למרבה הצער, פתיחות להגירה ורב־תרבותיות הפכו להיות הערך האירופי בבית הזה. כמעט על כל דבר אחד אפשר לסלוח, אבל לא על ביקורת נגד הערך הזה. זו הסיבה לדיון הזה." (יוּסִּי הַלַה־אָהוֹ, מנהיג מפלגת הפינים)

"אי אפשר להיות באמצע – או שאתם עם אורבן, תומכים במתקפות החוזרות והנשנות שלו על שלטון החוק, ביודעכם שמה שקורה היום בהונגריה יכול לקרות מחר בכל מדינה אחרת, או שאתם נגד, ובולמים את ההפרות החמורות שאחראית להן הממשלה שלו […]" (סֶסִיל כַּשֶׁתּוּ כְּיֶנְגֶּה, המפלגה הדמוקרטית מאיטליה)

"נמאס לי לראות חמישה מיליארד אירו הולכים כל שנה כדי להעשיר אותך ואת המקורבים לך, ושום דבר לאחרים, לכלכלה ההונגרית – שכנראה שמחה מכך ש 700,000 אנשים עזבו בעשר השנים האחרונות כי אחרת הם היו נשארים מובטלים בתוך המדינה. הסיבה היחידה שהאבטלה היא כמו שהיא כיום, היא לא ביצועים טובים של הממשלה אלא העובדה שאנשים הצביעו ברגליים. […]
אני שם לב לדבר אחד, וזה שאתה מתנהג כיום כמו מנהיג כת, עוד יותר מאשר בעבר. הכול סובב סביב הדת, המשפחה מהסוג הנכון, האומה, ושום דבר אחר לא חשוב […]" (פרנק אנגל, המפלגה הנוצרית־חברתית מלוכסמבורג)

ולסיום, אורבן עצמו (עם כתוביות באנגלית):

העם האירופאי שמסרב להיווצר

דיון מעניין מלפני כמה שבועות בפרלמנט האירופי (זמין כאן) נותן הצצה למצב הנוכחי של אחד הפרויקטים הפוליטיים המוזרים והמרתקים של תקופתנו – הניסיון ליצור "מדינה אירופית" ו"עם אירופי" יש מאין. הנושא הרשמי – הכנת הפרלמנט האירופי לקראת בחירות 2019, שאמורות, עדיין במעורפל, להיות הבחירות הראשונות שאחרי הברקסיט.

מה הבעיה? הפרלמנט האירופאי כולל כיום 751 מושבים, כל אחד מהם מייצג מדינה מסוימת, ויושב בו חבר פרלמנט מאותה המדינה שנבחר על־ידי המצביעים מאותה המדינה. אלא ש 73 מאותם המושבים מוקצים לבריטניה, שכבר לא תהיה רלוונטית לבחירות הבאות. מה עושים? האם מצמצמים את הפרלמנט, או שמשאירים אותו באותו הגודל ומחלקים מחדש את המושבים?

אולי לא זה ולא זה. באירופה יושבים הרבה פוליטיקאים שאם תראו להם קליפת שום, הם יראו הזדמנות להדק את האיחוד ולקדם אותו לקראת "ארצות הברית של אירופה". הלכה הועדה וגיבשה הצעה: קודם כל עושים גם וגם, קצת מצמצמים את הפרלמנט, מ 751 ל 705 (תוך הצהרה מפורשת שהמושבים הריקים ישמרו את האפשרות להרחבת האיחוד בעתיד), קצת מחלקים מחדש את המושבים באופן שמתאים אותם לגדלי האוכלוסייה הנוכחיים של המדינות (ושומרים על עודף־הייצוג המכוון למדינות הקטנות יותר, מה שמכונה "דגרסיביות"), אבל הכוכב של ההצעה הוא המצאה חדשה: 27 מהמושבים יוקצו בבחירות הבאות לא למדינה מסוימת, אלא לבחירה חופשית בכל אירופה; המפלגות האירופאיות יריצו רשימות כלל־אירופאיות, שיצביעו להן כל אזרחי אירופה על בסיס קול אחד לאדם אחד. חגיגה דמוקרטית?

את מסגרת הדיון מספק היטב המגיב הראשון, ג'וֹרְג' שׁוֹפְּפְלִין ההונגרי מפִידֶּס (מפלגת השלטון ההונגרית): "הרשימות הכלל־אירופאיות מבוססות על הרעיון שקיים איפשהו עם אירופאי שרק מחכה לייצוג, והרשימות האלה תייצגנה אותו. זוהי טעות. אין עם אירופאי ולטעון אחרת זו אשליה. האם אזרחי אירופה אי־פעם נשאלו אם הם רוצים ייצוג באמצעות רשימות כלל־אירופאיות? שוב, התשובה היא לא. […] אנחנו מסתכלים על פרויקט שמוכתב מלמעלה על־ידי אליטה, כנראה מתוך הנחה שאחרי שתיווצרנה הרשימות הכלל־אירופאיות, ייווצר גם העם האירופאי […] אם רעיון הרשימות הכלל‏־אירופאיות באמת יקרה, אז יהיו בפרלמנט הזה 27 חברים מרחפים באוויר, בלי אחריות מול אף אחד. יהיה להם כוח בלי ציבור בוחרים, כוח בלי ביקורת וכוח בלי אחריות".

לעמדה הזאת הצטרפו כל ספקני הריכוזיות האירופית (יש לציין ששופפלין ופידס הם חברים במפלגת העם האירופית, המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, אבל שבדרך כלל נדחקת הצידה מול קואליציות של מפלגות שמאליות יותר) משלל מפלגות (בעיקר מפלגת העם האירופית הייתה חלוקה בין תומכים ומתנגדים) ושלל מדינות. קצת התלוננו על שלא מצמצמים את הפרלמנט הבזבזני, קצת התלוננו על חלוקת המדינות (בעיקר נציגי מדינות קטנות יותר שכנראה לא אהבו שהחלוקה החדשה קצת פחות דגרסיבית ויותר נדיבה למדינות הגדולות), ובעיקר התלוננו על הרשימות הכלל־אירופאיות.

בעמדה הנגדית, מי שתמיד כדאי לשמוע הוא גִּי וֶרְהוֹפְשְׁתָּתְּ, האידיאולוג הראשי של הריכוזיות האירופית; באופן מעניין, הוא בכלל לא מכחיש את הביקורת של שופפלין: "לדעתי, זוהי הדרך היחידה ליצור את מה שאני מכנה עם אירופאי – הוא לא יכול להיווצר במקרה, באופן ספונטני […]". והוא מוסיף בסוף את הפנינה הבאה: "בואו לא נבזבז את ההזדמנות ההיסטורית הזאת. ברקסיט לא תקרה שוב. לעולם לא נראה שוב חצי ממדינות האיחוד בעד הרשימות הכלל־אירופאיות". חוץ מזה הוא גם מספק את אחד הטיעונים המוזרים ביותר, בתגובה לטענה שבמדינות פדרליות אחרות אין תופעה כזאת: "זה לא נכון! מדינות פדרליות רוצות את זה. מדינתי, בלגיה, היא מדינה פדרלית ורבים שם רוצים איזור בחירה פדרלי. הבדלנים הם אלה שחוסמים את זה. דוגמה נוספת היא ארצות־הברית: מדינה פדרלית. בגלל היעדר איזור בחירה פדרלי הנשיא כיום הוא דונלד טראמפ ולא הילארי קלינטון, שקיבלה שלושה מיליון קולות יותר מדונלד טראמפ" (אני מניח שאין בכלל טעם שאסביר איפה החורים בטיעונים האלה).

מה שמשעשע בדיון הזה הוא ההצמדה בין סוגיית ה"עם האירופאי" לבין סוגיית החלוקה מחדש של מושבים, שרק עודדה את הדיון לכלול הרבה מאוד תגובות "למה המדינה שלי קיבלה פחות" שלא לגמרי הולמות את רוח ה"עם האירופי". הרשימות הכלל־אירופאיות גם לא מצאו חן בעיני הרבה נציגים מהמדינות הקטנות, שהצביעו על כך שאם כל אירופה מצביעה באופן אחיד, די סביר שמי שיתנו את הטון בהצבעה הזאת יהיו יותר 82 מיליון הגרמנים או 66 מיליון הצרפתים, ופחות 400,000 המלטזים או 850,000 הקפריסאים.

איך זה ייגמר? הרושם שלי הוא שבמבנה הנוכחי של הפרלמנט האירופי, יהיה רוב לכל יוזמה, הזויה ככל שתהיה, להגברת הריכוזיות האירופית. משעשע שבדרך כלל הריכוזיות הזאת מתוארת בתור יצירת "פדרציה אירופאית", אבל פה הולכים רחוק עוד יותר – כמו שורהופשתת לא ממש הצליח להכחיש, וכמה מגיבים הזכירו במפורש, אין בפדרציה מקום לאיזור בחירה כללי, בחירה כזאת היא נחלתן של מדינות מאוחדות וריכוזיות (לא שנראה לי שהוא מכחיש שזה מה שהוא רוצה). מה שכן, קשה לי מאוד להאמין שזה יוכל להתקדם מעבר לזה. כל צעד שעושה הבירוקרטיה האירופאית לכיוון הריכוזיות, לדעתי מקרב את האיחוד האירופי אל סופו; אמרתי בעבר וזו עדיין דעתי, שלמדינות מרכז אירופה אין שום כוונה להתמזג בתוך "המדינה האירופית" התיאורטית הזאת, והם בינתיים לא רוצים לפרוש פשוט כי הם מרוויחים יפה מהנוכחות שלהם שם; ובמערב אירופה, כל יוזמה כזאת מחזקת עוד קצת את המפלגות האנטי־אירופאיות (מה גם שבאופן מעניין, לא מעט חובבי אירופה דווקא הביעו דאגה שרשימות כלל־אירופאיות יהיו מתנה לפופוליסטים אנטי־אירופאים). מצד שני, אני מודה שגם חשבתי שבלתי אפשרי שהאירופאים ימשיכו לעודד הגירה בלי שום גבולות, אז מי יודע אם הם יפתיעו אותי גם כאן.

חופש הביטוי ומדינות מתוקנות

בתזמון מושלם יצא שאני קורא בימים אלה את "אודות החירות" מאת ג'ון סטיוארט מיל, ספר שחלק נכבד ממנו מדבר על חופש הביטוי ומסביר למה הוא חשוב. והנה, במיוחד לכבודו, מגיעה דוגמה מצוינת לשלטון שלא מאמין בחופש הביטוי: מרין לה־פן עומדת לעמוד לדין על שפירסמה בטוויטר שלוש תמונות של הוצאות להורג מטעם דאע"ש. היא עומדת לדין על "הפצת תמונות אלימות".

לא מדובר פה באיזושהי הטעייה, התמונות אמיתיות לחלוטין. לא מדובר בהוצאת דיבה, היא בסך הכול הגנה על תנועתה מההשוואה לדאע"ש. אפילו קשה להגיד שמדובר בחוסר נימוס – אחרי בקשה ממשפחתו של אחד ההרוגים מהתמונות, היא הורידה את התמונה שלו. אז על מה הבעיה? אם נשאל את לשון החוק, כפי שאני רואה בהודעת הפרלמנט האירופי על הסרת החסינות שלה, הבעיה היא שהיא הפרה את החוק הצרפתי האוסר על "הפצת תמונות אלימות שצפויות לפגוע בכבוד האדם". והם מגדילים ומוסיפים ש"אומנם התמונות שפרסמה הגב' לה־פן זמינות לכולם לצפייה דרך גוגל, ופורסמו מחדש באינטרנט פעמים רבות מאז שפורסמו אצלה, אבל זה לא משנה את העובדה שאופיין האלים צפוי לפגוע בכבוד האדם".

אני בספק אם צריך אפילו לכתוב עד כמה זה אבסורדי. האם כבוד האדם ייפגע מזה שהיא משתפת את התמונות בטוויטר, ולא מזה שהתמונות פורסמו בכל מקום בתקשורת? האם כבוד האדם כל־כך רגיש שהוא לא יצליח להתגבר על הכאב ולסגור את חלון הדפדפן שאף אחד לא הכריח אותו לפתוח? נראה לי שהתשובה ברורה. קשה לי להאמין שיש מישהו, לא משנה אם מאוהדי לה־פן או לא, שמאמין ברצינות שהחלטה כזאת היא תביעה כנה לצדק ולא רדיפה פוליטית. האם איזה ז'וזף אקראי ממרסיי שהיה מעלה תמונה כזאת לטוויטר שלו היה עומד לדין? תחליטו אתם. האם הפרלמנט האירופי היה מצביע להסרת החסינות הפרלמנטרית של פוליטיקאי אם זה היה מישהו אחר, אולי מישהו שאוהב את האיחוד האירופי? תחליטו אתם.

ולא שזה חסר תקדים. בשנים האחרונות התנהל בהולנד משפט אבסורדי לא פחות, שבמסגרתו חירט וילדרס עמד לדין על ששאל באסיפת בחירות אם הם רוצים "יותר או פחות מרוקאים" בהולנד, לקריאות תגובה "פחות" מהקהל. בישראל זה כנראה היה עושה קצת כותרות בחדשות על "השד העדתי", אבל קשה לי להאמין שאפילו עורך הדין הלהוט ביותר היה מנסה לערב את בית המשפט. אבל זוהי אירופה של היום. סקרים הראו שמעט מאוד אנשים בהולנד באמת האמינו שיש פה איזשהו משפט רציני ולא רדיפה פוליטית, גם כאלה שרחוקים מלהצביע לוילדרס.

כמו שכבר אמרתי בעבר, אני לא חובב גדול לא של וילדרס ולא של לה־פן, אבל לא חוכמה גדולה לרצות חופש ביטוי לאנשים שאנחנו אוהבים. חופש הביטוי הוא מהדברים שממשלה שמתרגלת לקחת, לא בקלות תיתן בחזרה. היום סתמו פיות לאנשים ה"לא נחמדים" – מחר ה"לא נחמדים" האלה יהיו בעצמם הממשלה ואז נצטרך לקוות מאוד שהם יהיו אחראיים מספיק כדי לא לרדוף את המתנגדים שלהם כמו שאלה רדפו אותם. וגם אם לא – אם הממשלה ה"נחמדה" היום סותמת את הפיות שלהם, מחר זה יכול להיות כל אחד אחר שלא ימצא חן בעיניה. רדיפה פוליטית היא משחק באש, והיא כנראה סימפטום למצבו הקשה של האיחוד האירופי. ככל שממשלה חלשה יותר, ככה היא מרגישה יותר צורך לרדוף את מתנגדיה – הפרנויה מתחזקת, התחושה שהברברים בשער אז חייבים לעשות משהו, התחושה שאין מה להפסיד. אם הפרלמנט האירופי חושב שאין לו דרך אחרת חוץ מרדיפה משפטית למנוע מהפופוליזם לפרק אותו, אם ממשלת צרפת חושבת שאין לה דרך חוץ מרדיפה משפטית למנוע ממרין לה־פן להיות נשיאת צרפת, אז הם כנראה צודקים. והם רק מזרזים את התהליך – בהולנד המשפט המגוחך רק חיזק את וילדרס בסקרים, ואני לא אופתע אם אותו הדבר יקרה גם ללה־פן.

וזה מגוחך במיוחד כי דווקא המומנטום איתם כרגע – הסקרים בצרפת צופים ללה־פן הפסד בסיבוב השני בבחירות לנשיאות. הסקרים בהולנד צופים לוילדרס התחזקות מתונה יותר ממה שחשבו בימי השיא, שכנראה לא תספיק לו כדי לעשות מהפך פוליטי מוחלט בהולנד (אלא אם הוא ישכיל לעשות איזושהי עסקה עם כוחות מתונים יותר כמו שכתבתי בעבר, אבל בינתיים נראה שהכוחות המתונים האלה לא מתלהבים מהרעיון).

בכל מקרה, המפסיד הגדול פה הוא חופש הביטוי. הייתי כותב יותר על למה הוא כל־כך חשוב, אבל לא פשוט לעשות את זה בכמה פסקאות, אולי מתישהו פשוט אתרגם גם את ג'ון סטיוארט מיל. כשמדברים בישראל על דברים פגומים בשלטון אוהבים להשתמש בביטוי "מדינה מתוקנת" – במדינות מתוקנות עושים ככה, במדינות מתוקנות עושים אחרת. אומרים את זה ובדרך־כלל חושבים או על ארה"ב, או על אירופה (ומבחינת התקשורת בדרך־כלל "אירופה" זה צרפת), או על בריטניה. אז למי שאוהב דמוקרטיה, כדאי לזכור – לארה"ב יש בעיות, לאירופה יש בעיות, לישראל יש בעיות, ואף מדינה איננה "מתוקנת". אולי בפעם הבאה שרוצים לשפר משהו בישראל, עדיף להגיד: "בתור מדינה מתוקנת, כדאי שנתנהל טוב יותר כדי לשמש דוגמה למדינות הפגומות". אם בישראל מתלוננים על "סתימת פיות" כשהממשלה מחליטה לא לממן איזשהו ארגון, אולי זה אומר שהמצב די טוב – הנה אנחנו רואים איך נראית סתימת פיות אמיתית, ודווקא ממי שחשבנו שהן "המדינות המתוקנות".

אירופה וחוק ההסדרה: לא פשוט כמו שחושבים

עברתי על פרוטוקול הדיון המעניין בפרלמנט האירופאי בעקבות חוק ההסדרה. בתקשורת לא מקדישים לזה יותר מדי תשומת לב ומסתפקים באיזושהי שורה בודדת של "האירופאים מגנים", אבל האמת היא שהמצב מורכב הרבה יותר. מה שלא אמור להפתיע אותנו – כמעט כל חוק שעובר בכנסת עובר עם אופוזיציה משמעותית; הפרלמנט האירופי, כמו כל פרלמנט, מכיל הרבה דעות שונות. ונראה לי שלא יזיק לכל צדדי המפה הפוליטית הישראלית להיות מודעים לאופוזיציה בפרלמנט האירופי נגד המדיניות המקובלת מול ישראל.

קודם כל חשוב לי להבהיר – אני לא רוצה לדבר בעד או נגד חוק ההסדרה. בבלוג הזה באופן כללי אני מעדיף לא לדבר על פוליטיקה ישראלית, יש מספיק מקורות עבריים שמדברים על זה. אני רוצה לדבר על דברים שלא שומעים במקומות אחרים בעברית, ומכיוון שהכותרות בישראל היו על "גינויים מקיר לקיר", אני רוצה להביא כמה קולות שלא ממש מסתדרים עם הטענה הזאת.

לפני הדיון עצמו, הסבר קטן על מבנה הפרלמנט האירופי. כמו בכל פרלמנט מצוי, חברי הפרלמנט האירופי (יש 751 כאלה) ברובם המכריע משתייכים למפלגות. מה שקצת מורכב פה הוא שרובם המכריע גם חברים במפלגות במדינה שלהם, והמפלגות האירופאיות הן ברוב המקרים פשוט אוסף של מפלגות לאומיות מכל מדינות האיחוד. כך, לדוגמה, מפלגת העם האירופאית היא לא מפלגה שאנשים מצטרפים אליה בפני עצמה, אלא היא שילוב של מפלגות מרכז־ימין שונות – מי שנבחר לפרלמנט האירופי בספרד דרך מפלגת העם הספרדית, או ביוון דרך מפלגת הדמוקרטיה החדשה – אוטומטית הופך לחבר במפלגת העם האירופאית. חוץ מזה, המפלגות האירופאיות יכולות להתאגד גם בין עצמן בקבוצות קטנות, אבל זה לא קורה הרבה, ורובן מוגדרות כ"קבוצה" של מפלגה אחת. הנה מבנה הפרלמנט הנוכחי – אני לא אתן יותר מדי פרטים כרגע כי זה נושא למאמר שלם. אבל לא יהיה קשה להבין את מהות רוב המפלגות האלה מהעמדות לגבי ישראל.

זה לא יהיה קשה כי העמדות האלה, בגדול, די צפויות: כדרכה של הפוליטיקה האירופאית בימינו, חוץ מבשוליים הקיצוניים, עמדות לגבי ישראל נמצאות ביחס די ישר למיקום על ציר ימין־שמאל. ככל שמפלגה יותר ימנית ככה היא יותר נוטה לתמוך בישראל, ולהיפך. חוץ מזה, יש גם השפעה מסוימת למדינות שמהם באים הנבחרים – ממדינות צפון ומזרח אירופה נוטים יותר לתמוך בישראל, בדרום ומערב אירופה נוטים יותר להתנגד. אז בואו נראה כמה דעות שנשמעו בדיון, שכותרתו (השנויה במחלוקת) הייתה: "המצב בגדה המערבית, ובפרט ההתנחלויות".

נתחיל עם הצפויים. מפלגת השמאל הראשית של הפרלמנט האירופי השמיעה את הדעות שאתם מצפים להן מאירופה – ולא במקרה, זו המפלגה אליה משתייכת "שרת החוץ" של האיחוד, פֶדֶּרִיקָה מוֹגֵרִינִי:

"[…] פתרון שתי המדינות, עם מדינת ישראל ומדינת פלסטין שוכנות זו לצד זו בשלום וביטחון והכרה הדדית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים בהסכמה וירושלים כבירת שתי המדינות, הוא עדיין התקווה היחידה לשלום […] לגבי בניית התנחלויות, זו הפרה ברורה של החוק הבינלאומי […] החוק הזה הוא מנוגד לחזוננו של שלום צודק ובר־קיימא ולערכי השותפות שלנו עם ישראל […]" (התגובה הרשמית של ברית הסוציאליסטים והדמוקרטים, מובאת על־ידי וִיקטוֹר בּוֹשְׁתִּינָרוּ מרומניה).

לא אביא את שאר התגובות מחברי הקבוצה כי כולן באותו הסגנון. חלק מהן גם מנסות לקדם סנקציות ממשיות נגד ישראל: "[…] אין ספק שלא נמצא כאן פתרון לתהליך השלום, אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לעשות ונראה לי די פשוט: עלינו להקפיא את דיון השותפות [בין ישראל והאיחוד] כל עוד ישראל לא מבהירה באופן מוחלט את כוונותיה לגבי השטחים הכבושים [במקור האיטלקי colonizzati, משהו כמו "שטחים תחת התנחלות"]" (פִּיֵר־אַנְתּוֹנְיוֹ פַּנְצֵרִי, סוציאליסט איטלקי).

בינתיים, הקבוצה הגדולה ביותר בפרלמנט, מפלגת העם האירופית, הרבה פחות מתלהבת מהגינויים לישראל. הקו העיקרי של המפלגה הוא שההתנחלויות הן בעייתיות, אבל מגוחך להתעסק רק בהן ולא בהפרות פלסטיניות של השלום, וממילא צריך להתעסק במה שהאיחוד יכול לעשות ולא מה שהוא רוצה לעשות. התגובה הרשמית של הקבוצה, מפי הליברל הרומני כְּרִיסְטִיאַן פְּרֵדָּה:

"[…] שוב אנחנו הולכים בכיוון חד־סטרי שמוביל אותנו להתרכז רק בהיבט אחד של הסכסוך, כלומר ההתנחלויות, למרות שאנחנו יודעים היטב שזה סכסוך מורכב בעל היבטים רבים […] מעבר לכך אנחנו טועים כי הדרך הזו לא תוביל אותנו אלא להרחקה מאיתנו של ישראל, שלמרות הכול היא אחת משותפותינו העיקריות וגם, חשוב להדגיש שוב, הדמוקרטיה היחידה באזור […] אם נהיה פרו־פלסטינים ב 100% זה לא יפתור שום דבר, אנחנו נתפסים כמוטים לטובת אחד הצדדים ולכן התפקיד שלנו [בתהליך השלום] מזערי […]" (אחרי זה הוא גם עוקץ קצת את מוגריני על חוסר הרלוונטיות שלה, ואומר שבסיור בן שלושה ימים שהועדה שלהם ערכה בישראל, פלסטין וירדן, אף אחד לא "ביטא את שמה" באף אחד מהמקומות).

עוד כמה ציטוטים מחברי הקבוצה:

"[…] חשוב להבין שההתנחלויות והכיבוש הן סימפטום, לא הגורם, לסכסוך הישראלי־פלסטיני. כשמסתכלים על ההיסטוריה, לא ויתורים ישראליים ולא החזרת שטחים לא הובילו לדו־שיח ולשלום […] עלינו לעבוד למען פתרון שתי המדינות ועל האיסלאמיסטים לנטוש את שאיפתם למחוק את ישראל מהמפה. זה, ולא התנחלויות ישראליות, הוא המכשול העיקרי לשלום." (לַרְס אַדַּכְּתּוּסוֹן, מהמפלגה הנוצרית־דמוקרטית בשבדיה)

"המצב מאוד עדין ושביר, ובלקיחת עמדות מסוימות אנחנו מסתכנים בניכור שני הצדדים […] לגבי חוק ההסדרה, אני רוצה להזכיר שכל חוק בכנסת, במקרה של ערעור, ייבדק על־ידי בית המשפט העליון […]" (אֶלִיזַבֵּטָה גַּרְדִּינִי מאיטליה)

הלאה. קבוצת השמרנים והרפורמים (הקבוצה השלישית בגודלה, אבל בהפרש משמעותי משתי הגדולות), המורכבת ממפלגות ימין יותר שמרניות וליברליות (במובן הקלאסי של המילה), ודי אנטי־איחוד אירופי, מספקת ציטוטים מאוד פרו־ישראליים:

"היושבת־ראש דיברה על מדיניות בנייה בלתי־חוקית בגדה המערבית. האיחוד האירופי ודאי מכיר היטב את הנושא כי האיחוד מממן כבר שנים רבות פרויקטי בנייה ותשתיות בשטחי הגדה שתחת שליטה ישראלית בלי לתאם עם ירושלים. בכך בריסל לא רק מפרה את החוק, אלא האיחוד האירופי גם מסכן פעם נוספת את ביטחון המדינה היהודית. חוץ מזה אני רוצה להצביע על פגם מהותי במדיניות המזרח התיכון של האיחוד. הגבולות בין ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית הם חלק הכרחי מהמשא־ומתן בין שני הצדדים. לכן הגבולות האלה לא יכולים להיקבע על־ידי הכרזה של האיחוד האירופי שתהפוך באורח פלא קווי הפסקת אש מ 48-49 לגבול מדיני מוכר […]" (התגובה הרשמית של הקבוצה מפי בָּאס בֶּלְדֵּר, מהמפלגה הקלויניסטית בהולנד)

"גבירתי היושבת־ראש, בהתחשב בסכסוכים והדיכוי המשפיעים על כל־כך הרבה מדינות במזרח התיכון, אני חייב לומר שמפליא בעיני שהפרלמנט הזה עוסק בהחלטה שמאשימה את הדוגמה אחת באותו אזור של יציבות, דמוקרטיה, חופש דת ושגשוג כלכלי […] הצלחתה של ישראל היא זו שממקדת עליה קנאה אלימה ומתוסכלת […] אני לא נופל במלכודת המדמיינת שמדיניות ההתנחלויות, עד כמה שהיא לא מועילה, היא המכשול האמיתי לשלום. ראינו איך ישראל פינתה את התנחלויותיה מסיני כדי לאפשר את השלום עם מצרים, ומעזה כדי לאפשר את העברת השטח המצערת [במקור ill-fated, משהו כמו "בעלת תוצאות מצערות"] לפלסטינים. כמובן, לו היה רצון טוב, הבסיס לפתרון שתי המדינות עדיין קיים וזמין" (גֶ'פְרִי וַן־אוֹרְדֶּן, המפלגה השמרנית הבריטית)

שאר התגובות מאותה המפלגה ממשיכות באותו הקו, חוץ מנציג יווני אחד בשם נוֹתִּיס מַרִיאָס שתוקף את ישראל די בחריפות, אני לא אתרגם כי יוונית אני עדיין לא יכול לתרגם אפילו במיטב מאמציי.

הרביעית בגודלה היא ברית הליברלים והדמוקרטים של אירופה, עוד מפלגה של ליברליזם קלאסי אבל הפעם פרו־אירופית מובהקת. ובהתאם גם פחות ידידותית לישראל. התגובה הרשמית שלהם הייתה די דומה לזו הסוציאליסטית, אבל התגובות המעטות האחרות שלהם בדיון היו די מאוזנות, אין ממש ציטוטים מעניינים להביא.

שתי הקבוצות הבאות, הירוקים והשמאל ה"כבד" יותר, הם בלי ספק האנטי־ישראליים ביותר, עם הרטוריקה שאתם מכירים היטב:

" […] תהליך השלום נחנק. הוא נקבר בעודו בחיים תחת הבטון של אלפי התנחלויות ישראליות בלתי־חוקיות. אלה פשעי מלחמה על־פי אמנת ז'נבה הרביעית […] עלינו להשעות את הסכם שיתוף הפעולה עם ישראל […] ועל מדינות האיחוד להטמיע את הנחיות סימון המוצרים שמקורם בהתנחלויות" (מַרְטִינָה אַנְדֶּרְסוֹן, פוליטיקאית אירית מהשִׁין פֵֿין)

שאר התגובות די דומות. הגדיל לעשות פַּסְקָל דוּרָאן, צרפתי מהירוקים, ששלף בקבוק יין באמצע המליאה והתלונן שהוא נמכר בצרפת וכתוב עליו תוצרת ישראל, כשהוא מגיע מקצרין שאמורה להיות מסומנת כשטח כבוש.

אנחנו מגיעים כבר לקבוצות די קטנות, שאצלן לפעמים יש טיפוסים קצת מוזרים ומנעד דעות די רחב בנושאים שהם לא נושאי הליבה שלהם. בקבוצה הלאומנית, שכוללת את מפלגות הימין הפופוליסטי העולה באירופה (בין השאר החזית הלאומית בצרפת, מפלגת החירות בהולנד, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה והליגה הצפונית באיטליה) זה נע בין דעות קיצוניות בעד ישראל (בהולנד וגרמניה לדוגמה) לבין אדישות או נטייה פרו־פלסטינית קלה (בחזית הלאומית לדוגמה).

" […] ישראל בונה בשטחי יהודה ושומרון. בזה יש לה משהו במשותף עם האיחוד האירופי, כי גם האיחוד האירופי בונה באופן בלתי חוקי ביהודה ושומרון, ואז מתלונן על המחיר כשהבנייה נהרסת […] ואם אתם טוענים שישראל מקדמת פתרון מדינה אחת – טוב, אתם כנראה צודקים. זה נקרא ריאלפוליטיק, וביטחון עבור ישראל." (התגובה הרשמית של הקבוצה, מפי מַרְכּוּס פְּרֶצְל ממפלגת אלטרנטיבה לגרמניה)

"כבר שנים שמדינת ישראל מפרה את החוק הבינלאומי, כובשת ומתנחלת בשטחים הפלסטיניים […]" (מַרִי־כְּרִיסְטִין אַרְנוֹתּוּ, החזית הלאומית מצרפת)

גם בקבוצת הדמוקרטיה הישירה יש מנעד דומה. התגובה הרשמית, שניתנת על־ידי האיטלקי פַֿבִּיוֹ מַסִּימוֹ כַּסְתַּלְדּוֹ מתנועת חמשת הכוכבים, מדברת על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם וקוראת להכרה מיידית במדינה פלסטינית (אני לא מביא ציטוטים כי הניסוח שלו די מסורבל ולא קליט). שני המגיבים האחרים מהקבוצה מביעים דעות מאוד שונות:

"גבירתי היושבת־ראש, עושה רושם שכמה אנשים באיחוד האירופי, כולל הגב' מוגריני ואחרים, אוהבים לבקר את ישראל […] כמובן, זה בסדר לבקר כל מדינה ולרצות כל דבר, אבל צריך להיות הוגנים, והאיחוד האירופי אינו הוגן ביחסו לישראל. […] אין היגיון בכך שהאיחוד יאמץ את עמדת הפלסטינים […] על האיחוד להיות נייטרלי. […] מכיוון שהאיחוד ביטל את כל המכסים על סחורות פלסטיניות מהגדה המערבית, עליו לבטל אותם גם על סחורות יהודיות. אני רוצה להזמין את כולכם לועידה בשם "ישראל והגדה המערבית, מיתוסים מול מציאות" שאני מארגן בבריסל ב 28 במרץ […]" (פֶּטְר מַךְ, ממפלגה קטנטנה מצ'כיה)

"[…] בואו נסתכל על המציאות – לישראל יש דאגות ביטחוניות אמיתיות, דאגות קיומיות ממש. רבים משכניה קוראים להשמדתה, בזמן שחמאס יושב על גבולהּ ומטפח מוות והרס. ישנן התקפות טרור חוזרות ונשנות נגד האוכלוסייה האזרחית במדינה, ועלייה ברורה באנטישמיות ברחבי העולם, כולל במקום זה ממש. לכן, ישראל נוקטת במדיניות להגנה על האזרחים והאינטרסים שלה, ועד שנוכל לסמוך על רשות פלסטינית ושחמאס יפסיק עם מדיניות ההשמדה שלו, אין היגיון בדרישה מישראל לחתום על הסכמים עם עם אויב כזה. אני מכיר בכך שההתנחלויות הן מכשול משמעותי להסכם בר־קיימא, אבל הקהילה הבינלאומית חייבת לעשות יותר כדי לתת לממשלת [ישראל] את הביטחון הדרוש לקבלת החלטות קשות […]" (גֵ'ימְס קַרְבֶר, מפלגת העצמאות הבריטית)

חוץ מזה יש כמה פוליטיקאים עצמאיים, כלומר ללא קבוצה פרלמנטרית, וכצפוי יש שם כל מיני דעות קיצוניות ומוזרות. בדיון הזה הגיבו שלושה כאלה – קומוניסט יווני שקרא לישראל מדינת טרור (וזכה לנזיפה מג'יימס קרבר הנ"ל), איש ימין קיצוני גרמני שציטט את אביחי מנדלבליט ונזף בישראל, ונציגה אחת מצפון אירלנד שמאסה בדיבורים האנטי־ישראלים שהופכים את האיחוד ללא־רלוונטי.

זהו. מה המסקנה? תחליטו אתם. הייתי אומר שאולי לאנשים שמתנגדים להתנחלויות המסקנה תהיה שאפשר קצת להירגע, העולם לא עומד לקרוס ואירופה לא שונאת אותנו באופן מוחלט. לתומכי ההתנחלויות המסקנה אולי תהיה לא לנטוש את העולם, יש הרבה אנשים שלא שונאים אוטומטית את ישראל אלא מסתכלים באמת על הפעולות שלה בראש פתוח, יתמכו אם היא פועלת בצדק ויתנגדו אם היא פועלת בזדון. חשוב לא לאמץ גישה של "עם לבדד ישכון" ולעשות מה שבא לנו.