לולה הוא שירת הברבור של השמאל הברזילאי?

לא יודע כמה ישראלים בכלל עוקבים או מתעניינים בתוצאות הבחירות האחרונות בברזיל, אבל אני משער שמי ששמע, הניח שזהו, תם עידן בולסונרו, וברזיל מצטרפת לגל האדום ששוטף את אמריקה הלטינית בשנים האחרונות. ארגנטינה, צ'ילה וקולומביה בחרו ממשלות שמאל מפוקפקות (בנוסף לרוב מדינות האזור שכבר שנים רבות עמוק בשמאל, עם כלכלות קורסות ומשטרים לא מאוד דמוקרטיים), ועכשיו גם ברזיל. אלא שמבט מקיף יותר על התוצאות מראה תמונה קצת אחרת. נכון, סביר מאוד להניח שלולה דה־סילבה הסוציאליסט הקיצוני עומד להיות הנשיא הבא של ברזיל. אבל בכל היבט אחר, נראה שתוצאות הבחירות האלה מצביעות רק על המשך ההליכה ימינה של המצביעים הברזילאים.

ברזיל היא מדינה שונה מאוד עם פוליטיקה שונה מאוד מארצות־הברית, המדינה שרוב האנשים חושבים עליה כשמדברים על שיטה נשיאותית. הפוליטיקה הברזילאית רחוקה שנות אור ממודל שתי המפלגות ששולט בפוליטיקה האמריקאית. הפרלמנט הברזילאי מכיל ערב־רב של מפלגות מכל הסוגים והגוונים, במקרים רבים עם מעט מאוד אידיאולוגיה והרבה מאוד אישיות. המפלגות האלה גם משתנות, נעלמות, נוצרות, מתמזגות ומתפצלות כל הזמן. לא נדיר לראות פוליטיקאים עוברים ממפלגה שעל הנייר היא שמאלנית לחלוטין למפלגה על הנייר ימנית ולהיפך. מההתרשמות שלי, נראה שזה נפוץ בעיקר אצל פוליטיקאים זקנים יותר ומפלגות ותיקות יותר, והדור הצעיר הופך להיות יותר אידיאולוגי.

העניין הזה בא לידי ביטוי בענק בבחירות הקודמות. כל הסקרים הראו שלולה היה מנצח בלי שום בעיה לו היה יכול להתמודד. אבל מדובר על לולה אישית, לא על אידיאולוגיית שמאל כלשהי. כשלולה נכנס לכלא ושלח את איש אמונו פרננדו הדאד להתמודד במקומו, אפילו שהוא ניהל קמפיין שכולו לולה ופחות או יותר הבהיר שתפקידו הוא בסך הכול להיות מחמם הכסא של לולה עד שיצא מהכלא, הברזילאים לא השתכנעו. רבים מהם רצו להצביע ללולה כי הם רצו את לולה, לא כי הם רצו את מפלגת הפועלים. ההמשך ידוע – בולסונרו הלהיב את מחנה הימין וגם כנראה הרבה אנשים לא־אידאולוגיים אחרים שפשוט אהבו אותו אישית. הוא ניצח את הדאד והפך להיות נשיא.

מכאן שגם אם לולה מנצח את בולסונרו, זה לא מעיד בהכרח על איזושהי הליכה שמאלה. אני לא יודע מה סוד הקסם של לולה, אבל אנשים אוהבים אותו. אם הוא מנצח עכשיו (זה עוד לא סופי כמובן, אבל נראה די סביר שהוא ינצח) בפער נמוך יותר משצפו הסקרים (ואגב, הבחירות האלה מסמנות כישלון בלתי נתפס של הסקרים בברזיל, זה סיפור לפעם אחרת), זה אפילו מעיד לטובה על נשיאות בולסונרו.

אבל חשוב יותר, בשביל לראות אם הברזילאים הולכים ימינה או שמאלה צריך להסתכל על שאר הבחירות. מעבר לבחירת הנשיא היו שם גם בחירות לבית הנבחרים, לשליש מהסנאט, ולפרלמנטים והמושלים של כל המדינות בנפרד. ושם רואים נצחונות ימניים מובהקים.

בולט במיוחד בית הנבחרים, שהימין התחזק בו משמעותית. מפלגת הפועלים נשארה עם אותו מספר מנדטים בדיוק שהיה לה לפני, אבל המפלגות שמשמאלה חטפו מכה רצינית. בולסונרו, שהסתכסך עם המפלגה הסוציאל־ליברלית שבמסגרתה רץ בבחירות הקודמות עבר למפלגה הליברלית (שמות מפלגות בברזיל זה דבר כמעט אקראי לחלוטין; כאמור, הרבה מפלגות או פוליטיקאים מתחילים על הנייר כשמאל ועוברים לימין ולהיפך) ולקח איתו לא רק את רוב המנדטים של מפלגתו הקודמת, אלא עוד הרבה מ"הימין המיינסטרימי" המעורפל; המפלגה הליברלית היא כרגע בהפרש משמעותי המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. גם גורמי ימין שלא בהכרח מזוהים עם בולסונרו, בעיקר הימין הליברלי והימין הדתי (בולסונרו הוא בעיקר ימין פופוליסטי. יש הרבה חפיפה בין השלושה, אבל יש גם סכסוכים), התחזקו. ממבט על הבחירות למושלי המדינות ולסנאט אפשר לראות שמפלגת הפועלים וידידותיה לא זכו בשום הישג חדש – הם עדיין מצליחים להיבחר כמעט רק במעוז האחד שלהם, המדינות העניות יחסית של צפון־מזרח ברזיל, וקצת בסביבתן. המדינות המרכזיות של ברזיל, מרכזי האוכלוסייה והכלכלה, רק הולכות יותר ויותר ימינה. גם בסנאט נרשמה התחזקות לימין על חשבון השמאל, והתחזקות לימין האידיאולוגי על חשבון ה"ימין" המיינסטרימי לשעבר.

חשוב לא פחות ואולי יותר הוא המצב בשלטונות המקומיים במדינות. בסאו פאולו הבחירות למושל ילכו לסיבוב שני, אבל המועמד הבולסונריסטי מועמד מובהק לניצחון. ריו עמוק בכיס של הבולסונריסטים. מדינות חשובות אחרות נשארות בימין הישן, או בוחרות אנשי ימין ליברלי או דתי. דוגמה בולטת היא מדינת מינס ג'רייס, שם הצביעו הרוב ללולה בבחירות לנשיאות אבל לתפקיד המושל נבחר איש ימין ליברלי מובהק שכמו מושלי ימין אנטי־בולסונריסטים אחרים, הכריז על תמיכה בבולסונרו לסיבוב השני כי כל סכסוך ביניהם מתגמד לעומת האיבה שלהם למפלגת הפועלים וללולה. הכנתי מפה קטנה (סליחה על האיכות הירודה, ותודה לויקיפדיה על המפה שעליה התבססתי) של המצב הכללי במדינות, מי תומך במי:

סגול – מדינה שבחרה מושל תומך בולסונרו. אדום – מדינה שבחרה מושל תומך לולה. ורוד/כתום – מדינה שהולך לסיבוב שני בבחירות למושל, ואני מעריך שייבחר תומך בולסונרו/לולה (בהתאמה). צהוב – סיבוב שני שלא ברור איך ייגמר. אפור – סיבוב שני שצפוי להיבחר בו מועמד שהכריז על נייטרליות.

כל זה אומר שגם אם לולה עומד להיות הנשיא לכהונה נוספת, עומד להיות מאוד קשה עבורו לשלוט לגמרי במדינה. ואם המגמה הנוכחית תימשך עוד כמה שנים, סביר להניח ששום דבר לא יעצור את הימין בבחירות הבאות. מרגישים את זה גם בתרבות – הרשתות החברתיות מוצפות באינספור כלי תקשורת מכל גווני הימין (בולסונריסטים, ליברלים, דתיים), סלבריטאים מרגישים הרבה יותר בנוח להביע תמיכה בבולסונרו לעומת מקביליהם בארה"ב או בישראל. כולל כדורגלנים אגב, מעמד חשוב בברזיל. ניימאר, אחד הכדורגלנים המפורסמים ביותר בעולם כיום, העלה לפני הסיבוב הראשון סרטון שלו רוקד בחיוך רחב לצלילי זמריר בחירות של בולסונרו, ושלח את המבקרים לחפש את החברים שלהם (סי אן אן דיווחו אז על 47 מיליון צפיות, מאז בטח נוספו עוד הרבה).

שורה תחתונה – אני ממשיך לסמן את ברזיל בתור הפוטנציאל הגדול לעתיד אמריקה הלטינית. אני לא מת על בולסונרו ולא על הרבה מעמיתיו, אבל הבעיות שלי איתם מתגמדות לעומת הבעיות שיש לברזיל (ולשכנותיה) כיום מעשרות שנות שלטון סוציאליסטי. גם אם זה יתעכב קצת עם עוד ארבע שנות לולה, נראה שהמגמה היא יותר שוק חופשי, יותר קשיחות מול הפשע האינסופי במדינה, יותר חירות הפרט – דברים שלדעתי יכולים לאפשר לברזיל, בעוד 20-30 שנה, לתפוס מקום טוב בתור המעצמה השנייה של יבשת אמריקה; או לפחות בתור מדינה מוצלחת בהרבה מהכישלונות שמקיפים אותה.

ברזיל היא המערב, ובולסונרו מנהיג העולם החופשי?

(הכותרת פרובוקטיבית בכוונה, אל תסיקו ממנה מסקנות)

ראיתי לא מזמן סרט תיעודי ברזילאי בשם "1964: ברזיל בין רובים וספרים", סרט שנוי־במחלוקת שמתואר בדרך־כלל כ"תומך הדיקטטורה הצבאית". אל הסרט הגעתי דרך ציוץ של אדוארדו בולסונרו (הבן של) שתיאר אותו בתור "הסרט שהשמאל הכי היה רוצה לאסור בברזיל". נשמע מבטיח.

הסרט במידה מסוימת (או במידה רבה) אכן תומך בדיקטטורה הצבאית, אבל התיאור הזה לא ממש נותן את התמונה המלאה. לא תמצאו שם שבחים למיליטריזם, לערכים מסורתיים, לדת הקתולית, למנהיגים כאלה ואחרים, או לכל אידיאולוגיה ימנית שמרנית אחרת, שלא לדבר על פשיסטית. לסרט יש מטרה אחת מובהקת – להציב את הדיקטטורה הצבאית בהקשר היסטורי כחלק מהמלחמה הקרה. הדיקטטורה, לפי יוצרי הסרט, לא באה בפני עצמה כדי לקדם איזושהי אידיאולוגיה ימנית במיוחד; הדיקטטורה הייתה מכה מקדימה שבאה למנוע מהפיכה קומוניסטית. הנשיא דאז ז'וּאָאוּ גּוּלָאר, לפי הטענה, זמם ביחד עם גיסו הפוליטיקאי לֵאוֹנֵל בְּרִיזוֹלָה לקדם מהפיכה בסגנון קובני, בשיתוף המפלגה הקומוניסטית הברזילאית והשירותים החשאיים של שלל מדינות קומוניסטיות (בסרט יש נוכחות בולטת למרואיינים פולנים וצ'כים שמדברים על ארכיונים שנפתחו לציבור בצ'כיה אחרי נפילת הקומוניזם). הגנרלים בסך הכול עשו מה שצריך כדי למנוע את זה, והדיכוי שהם הפעילו היה כלי מצער ולפעמים פסול, אבל מטרתו הייתה להציל את המדינה מאפשרות גרועה הרבה יותר. אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה כדי לשפוט עד כמה זה נכון; מה שמעניין פה מבחינתי זה מה אפשר ללמוד מזה על הימין הברזילאי כיום.

אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארצות־הברית, מאמר מערכת בדר שפיגל תהה אם הגיע הזמן להתחיל לראות באנגלה מרקל את "מנהיגת העולם החופשי", כי נשיא ארצות־הברית כבר לא ממלא את התפקיד הזה. מעבר לחוסר הענווה בפרשן גרמני שחושב שהמדינה שלו, מדינה שלכל הדעות לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה מאיום מינימלי בלי מטריית ההגנה האמריקאית, היא חשובה כל־כך שמגיעה לה "הנהגת העולם החופשי", נראה לי שזה מבטא גישה מוזרה לרעיון העולם החופשי.

הביטוי "העולם החופשי", למיטב ידיעתי, היה רלוונטי ונפוץ בעיקר בתקופת המלחמה הקרה. חלקים משמעותיים מהעולם חיו תחת דיקטטורה טוטליטריסטית, וחלקים אחרים התנגדו לזה וראו בעצמם את "העולם החופשי" בניגוד לזה. העולם החופשי הוא לא האידיליה הרב־תרבותית ושוחרת־השלום שרואים פרשני דר שפיגל במדינה שלהם. העולם החופשי הוא מקום קשה ואגרסיבי, שנלחם למען החירות שלו ומשלם בדמם של בניו. המלחמה הקרה אומנם נקראת "קרה", אבל בשוליה היא הייתה חמה ואלימה. כשמדברים על "מנהיג העולם החופשי" מדברים על רונלד רייגן – לא על קלינטון, לא על אובמה, לא על בוש, ובטח לא על מרקל.

נחזור לברזיל. כשנבחר ז'איר מסיאס בולסונרו לנשיאות, הגיעו אינסוף השוואות לטראמפ, ולא קשה להבין למה. שניהם טיפוסים די וולגריים, עשירים אבל מתחברים היטב למעמדות הנמוכים, ובעיקר ללבנים מביניהם. שניהם הגיעו כאאוטסיידרים במידה כזו או אחרת (בולסונרו בניגוד לטראמפ היה פוליטיקאי ותיק, אבל לא ממש במרכז הבמה), רכבו על גל אנטי־ממסדי, ומתאפיינים בשנאה הדדית אינסופית מול התקשורת ושאר מנגנוני "דיפ סטייט" להגדרתם. שניהם נתפסים בצדק או שלא (כנראה בצדק) כבעלי ערכי מוסר לא מרשימים, ושניהם משתפים קצת יותר מדי את המשפחה בענייני הנשיאות שלהם. הרבה דמיון יש, אבל כשמסתכלים יותר בפרטים, יש גם הרבה הבדל.

אפשר לאהוב או לשנוא את טראמפ; אפשר לאהוב או לשנוא את רייגן; מה שבטוח, שניהם מייצגים "ימין" שונה לחלוטין. בדבר אחד צדקו הצקצקנים מדר שפיגל – קשה לראות בטראמפ "מנהיג העולם החופשי". טראמפ מייצג פופוליזם בלתי־אידיאולוגי; הוא מדבר על איך עושים טוב לאמריקה ולאמריקאים, ולא מתעניין בעולם יותר מדי. ובולסונרו? זה סיפור שונה לגמרי. בולסונרו עצמו, והאנשים שמקיפים אותו, מייצגים אידיאולוגיה קשיחה ומובהקת, ונתמכים על־ידי שלל ארגוני תקשורת וחברה אזרחית, הרבה מהם חדשים מהשנים האחרונות; והאידיאולוגיה הזאת היא הדבר הקרוב ביותר שיש בעולם כיום לרונלד רייגן ומלחמתו בקומוניזם. אפשר לטעון שהם מושחתים, משקרים או טועים; אבל מבחינת הרטוריקה שלהם, אני לא מכיר עוד מדינה בעולם שמנהיגיה מתבטאים בכזאת חריפות בעד חופש הפרט והשוק החופשי, ונגד הסוציאליזם.

עוד לפני הניצחון בבחירות, הרבה גבות הורמו כשבולסונרו הציג את שר האוצר המיועד שלו, הכלכלן פאולו גדס שנחשב שוק־חופשיסט קיצוני (גבות הורמו בין השאר כי בולסונרו נודע לאורך רוב הקריירה שלו כ"חברתי" בהעדפותיו הכלכליות). עם הקמת הממשלה, למדנו להכיר עוד כמה דמויות צבעוניות. שר החוץ אֶרְנֶסְטוֹ אָרַאוּז'וֹ התחיל את כהונתו עם מאמר די מדהים באנגלית שמפרט את תפקידה החדש של ברזיל בעולם ב"קידום חופש המחשבה וחופש הביטוי ברחבי העולם", בעמידה איתנה מול איומים ובעיקר האיום הנשקף מ"משטרים לא דמוקרטיים שמייצאים פשע, חוסר־יציבות ודיכוי" כמו ונצואלה וקובה, וכל זה עטוף בביקורת פילוסופית על פוסט־מודרניזם ועל לודוויג ויטגנשטיין. או שר החינוך אברהם ויינטראוב (יהודי, למי שסופר) שמקדיש חלקים נכבדים מזמנו לנזוף בקומוניסטים בטוויטר. וכמובן חבר הפרלמנט אדוארדו בולסונרו, אחת הדמויות הבולטות ביותר בממשל של אביו, שעומד בחוד החנית של המאבקים נגד ממשלים סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, או של הידידות עם מדינות אנטי־קומוניסטיות אחרות מרחבי העולם, ובעיקר עם ממשל טראמפ, פולין והונגריה, וכמובן ישראל.

וכאמור, הממשל הזה יושב על קרקע מוצקה. בשנים האחרונות רואים פריחה מדהימה של תנועות ימין ליברליות באינטרנט הברזילאי, ונוצרת ברית ליברלית־שמרנית שדומה למה שקורה בהרבה מדינות בעולם (גם בישראל יש כמה שמנסים), אבל עם הרבה יותר הצלחה. כבר סיפרתי על שני כוכבי היוטיוב הליברלים שהפכו לחברי פרלמנט, והם רק קצה הקרחון. בכל מקום שמסתכלים רואים עוד עיתונים, עוד ערוצי יוטיוב, עוד ארגונים שמוקדשים לכלכלה חופשית, חירות הפרט ולפעמים קצת לשמרנות, ונראה שיש לזה קהל. הסרט שהצגתי בתחילת הרשומה הזאת זכה נכון לכתיבת שורות אלה ליותר משש וחצי מיליון צפיות; זה לסרט תיעודי באורך יותר משעתיים. הפילוסוף הזקן אוֹלָבוֹ דֶּה קַרְבָאלְיוֹ, סוג של גיבור של הליברלים החדשים האלה, נע סביב המאה אלף צפיות לכל סרטון שלו; סרטונים שבהם הוא יושב ומדבר על פוליטיקה ופילוסופיה מול מצלמה באיכות ירודה. אלה מספרים די דומים לכוכבים מפורסמים כמו בן שפירו לדוגמה, ומדובר על אדם שמוגבל לקהל דובר פורטוגזית. אני לא יכול עדיין להגיד שאני מבין בדיוק מה קורה כרגע בברזיל, אבל אפשר בהחלט להגיד שקורה שם משהו חדש. אם המלחמה הקרה עומדת לחזור אלינו עם חזרת הסוציאליזם לאופנה בכל מיני מדינות מערביות, נראה שיש גם מי שמתכוננים לאייש את הצד השני של המלחמה הזאת.

הבחירות בברזיל, והסיכוי לעליית אוהבי ישראל

הגיע יום הבחירות – לברזיל אומנם לא צפוי להיות נשיא חדש היום, עם יותר מעשרה מועמדים אפשר להניח די בביטחון שנצטרך לחכות לסיבוב השני בעוד שלושה שבועות, אבל עדיין מעניין מאוד מה יהיו התוצאות. ולא רק בחירות לנשיאות, גם הפרלמנט הלאומי והפרלמנטים המדיניים יעמדו לבחירות, ויהיה מעניין לראות איך זה ייגמר. אבל כדי לא להיכנס למורכבות האינסופית של הפוליטיקה הברזילאית עם אינספור המפלגות שלה, נתמקד בבחירות לנשיאות שעומדות להיות דרמטיות במיוחד.

הסקרים כרגע די ברורים – אלא אם תהיינה הפתעות ענקיות, הסיבוב הראשון עומד להיגמר עם זָ'אִיר בּוֹלְסוֹנָרוּ במקום הראשון ופֶרְנַנְדּוֹ הָדָּאדּ במקום השני, וההתמודדות האמיתית תהיה הסיבוב השני שבו שניהם כרגע צמודים לחלוטין על־פי הסקרים. וזה עומד להיות דרמטי, כי הם מייצגים שני קטבים הפוכים לחלוטין מכל בחינה, ואולי במיוחד בסוגיית היחס לישראל, שבה תהיה פה בחירה בין מהפיכה מוחלטת ועליית מי שעשוי להיות המנהיג הפרו־ישראלי ביותר בעולם, לבין המשך המצב הקיים והלא־מוצלח.

על ז'איר בולסונרו כבר דיברתי בעבר, אבל אני רוצה להדגיש עוד יותר עד כמה הסיפור רלוונטי לישראל. קודם כל, בולסונרו הוא מועמד האבנגליסטים, וכמו שאתם מכירים מארצות־הברית, זה אומר פרו־ישראליות מובהקת. מההטבלה שלו בנהר הירדן, דרך אינספור ציטוטי "מברך ישראל יבורך, מקלל ישראל יקולל" (מבוסס על בראשית י"ב ג', "אֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר". הבולסונרואים ותומכיהם מצטטים את זה בכל הזדמנות), ועד סרטונים הזויים כמו זה ("מה אומר התנ"ך על בולסונרו והדאד?"[1]). אבל זה ממשיך הרבה מעבר לדת. הוא מעריץ את הטכנולוגיה הישראלית ורואה בה ישועה אפשרית לבעיות המים בצפון־מזרח ברזיל, הוא מברך את טראמפ על העברת השגרירות לירושלים ומצפה בקוצר רוח לעשות את אותו הדבר לשגרירות ברזיל. בנו אדוארדו מרעיף שבחים על ישראל עוד יותר ממנו, וז'איר גאה בו על זה עד כדי דמעות בעיניים תוך כדי ישיבת פרלמנט שבה אדוארדו משבח את ישראל. הנה אדוארדו מגן על ישראל בישיבת פרלמנט בהשתתפות משלחת פלסטינית, שצועקת עליו בתגובה. פה בגירסה עם כתוביות באנגלית (וגם הרבה דרמה עם מוזיקת רקע וסרטונים קשורים מוטמעים בפנים):

ומנגד, מיהו פרננדו הדאד? פה מגיעים לאחד הדברים המוזרים בבחירות האלה – הדאד הוא ממלא מקום. האירוע החשוב בפוליטיקה הברזילאית של הזמן האחרון הוא חקירת השחיתות הענקית שבמסגרתה נתפסו פוליטיקאים רבים, כולל הנשיא האהוב לוּאִיס אִינַסְיוֹ "לוּלָה" דָּה־סִילְבָה, שנשפט ונכנס לכלא בהאשמות שחיתות. מפלגתו, מפלגת הפועלים, לא נותנת לעובדה הזאת להפריע לה, ותכננה להעמיד אותו בכל מקרה בתור מועמדם לנשיאות. כשועדת הבחירות פסלה את הרעיון הזה, התחילו את הקמפיין שלהם בסיסמה "הדאד הוא לולה, לולה הוא הדאד". ובצדק – סקרים מראים שלו היה לולה מתמודד על הנשיאות, הוא היה צפוי לנצח בקלות. זה אומר שניצחון של הדאד יהיה כנראה המשך עסקים כרגיל עבור ברזיל, כמו בימי לולה וממשיכתו דילמה רוסף – שלטון סוציאליסטי מתון (מתון במונחים דרום־אמריקאים – אחרים אולי לא יראו בו מתון במיוחד), מחובר לשמאל העולמי וכמובן אנטי־ישראלי. זו תהיה הבחירה שיצטרכו לקבל הברזילאים.

להמחשה נוספת, הנה סרטוני תעמולת הבחירות שלהם. בתעמולת הבחירות של הדאד, שאגב לפחות לי נראית פחות כמו עידוד להצבעה ויותר כמו דיסטופיה מד"בית מפחידה, רואים הרבה פחות את הדאד והרבה יותר את לולה; אצל בולסונרו, בינתיים, הכול חייכני וצבעוני ומסכמים בסיסמה הקבועה: "ברזיל מעל הכול, אלוהים מעל כולם".

סביר להניח שבכל אמריקה הלטינית עומדים לעקוב בדריכות. יש ביבשת היסטוריה ארוכה של חלוקה בין מדינות ימניות ומדינות שמאליות; ניצחון לבולסונרו יהיה ניצחון ענק לימין הלטיני אחרי תקופה של שלטון שמאלי ביבשת, וייצור ציר חזק של ברזיל, ארגנטינה, קולומביה צ'ילה ופרגואי, ניצחון של הדאד יסמן את המשך המצב הנוכחי. ובהקשר הזה, אחת הסוגיות החשובות ביותר היא ונצואלה. מפלגת הפועלים ושלטון המרכז־שמאל נזהר מלהזדהות יותר מדי עם שלטון מדורו בונצואלה, אבל הם גם לא מתנגדים לו יותר מדי. עליית ממשלת ימין בשכנה הגדולה והחשובה של ונצואלה (בנוסף לזה שכבר קיים בקולומביה) יכול להיות מכה קשה לשלטון מדורו ואולי לקרב עוד יותר את קיצו, שממילא לא נראה רחוק. בתעמולת הימין הברזילאי, בכל מקרה, ונצואלה מככבת, והם עושים את כל המאמצים להזכיר למצביעים את המצב הקשה שהביא שם השלטון הסוציאליסטי ולהזהיר שהצבעה לשמאל הברזילאי תביא סכנות דומות.

נעדכן כשיהיו דברים מעניינים.

בינתיים, בשוליים, כמה דברים אחרים שנראה בבחירות האלה:

קודם כל, מי שבגיל המתאים וזוכר את הימים שבהם רומאריו היה השם הגדול ביותר בכדורגל הברזילאי ואולי בעולם, אולי ישמח לשמוע שאחרי מספר שנים כחבר פרלמנט במדינת ריו דה־ז'ניירו, רומאריו מתמודד לתפקיד מושל המדינה. מהסקרים שראיתי, יש לו סיכוי לא רע להגיע לסיבוב השני, ואם יגיע, יש לו סיכוי לא רע לנצח. נראה לי שלא מעט ישראלים ישמחו לשמוע על המושל רומאריו.

וחוץ מכדורגלנים, מעניינת גם עלייתם של פוליטיקאי היוטיוב. לא מעט כוכבי יוטיוב צומחים לאחרונה בעולם דובר האנגלית עם ערוצים מלאים בדיבורים על פוליטיקה, ובפרט שמרנים וליברלים (במובן הקלאסי) – הרבה קוראים ישראלים בטח שמעו על ג'ורדן פטרסון או דייב רובין, קצת פחות אולי שמעו על פול ג'וזף ווטסון או קרל "סרגון האכדי" בנג'מין. אבל הברזילאים, מסתבר, מקדימים את דוברי האנגלית, ועשויים להכניס כוכבי יוטיוב ראשונים לפרלמנט – שניים מהכוכבים המפורסמים של הסצינה הליברלית, קִים קָתָּגִּירִי ואַרְתּוּר דוֹ־בָאל, מנסים לעשות את המעבר מיוטיוב לפרלמנט. קתגירי, הצעיר היפני־ברזילאי שמשמש בתור הפנים המוכרות של התנועה הליברלית הברזילאית, ינסה להיכנס לפרלמנט הברזילאי מטעם מדינת סאו־פאולו, ודו־באל ינסה להיבחר לפרלמנט המקומי של מדינת סאו־פאולו. לשניהם יש סרטוני הגנה על ישראל בארכיוניהם, למקרה שתהיתם. יהיה משעשע.

[1] למקרה שתהיתם, מספרים על כך שלשניהם יש שמות עבריים עתיקים, ומצטטים את הסיפור על הדד מלך ארם שהיה אויב לישראל (כמובן, מקור שמו של פרננדו הדאד הוא חדד, ממוצא לבנוני־נוצרי כמו ברזילאים רבים), ומהצד השני על יאיר הגלעדי השופט. מכאן שהדאד זה רע, ז'איר זה טוב. השתכנעתם?

ברזיל: בדרך למהפיכה אמונית?

נראה לי שהרבה ישראלים נתקלו לאחרונה בסרטון החביב שבו חבר פרלמנט ברזילאי נוזף בהתאחדות הכדורגל הארגנטינאית על ההחלטה האווילית שלהם בביטול משחק הידידות עם ישראל. אבל מעבר להרמת האגו הקטנה, מסתתר פה סיפור גדול בהרבה – פרט להיותו חבר פרלמנט ברזילאי ואוהב ישראל ענק, אדוארדו בולסונרו צריך לעניין אותנו מאוד מסיבה נוספת – אביו, זָ'אִיר מֶסִיאַס בּוֹלְסוֹנָרוּ[1], עשוי בהחלט להפוך להיות הנשיא הבא של ברזיל, במה שעשוי להיות מהפך פוליטי ענק ועליית הנצרות האוונגליסטית לשלטון באחת המדינות הגדולות והחשובות ביותר בעולם. אז למרות שבדרך־כלל אני לא עוסק בענייני אמריקה (אז קחו בעירבון מוגבל את השליטה שלי בחומר), זה דרמטי מדי מכדי לפספס.

במידה מסוימת הסיפור מוכר ומתחבר לדברים שקורים בכל רחבי העולם המפותח (ואפילו קצת בעולם הלא מפותח) – עם פשיטת הרגל (בכל מיני מובנים) של התקשורת הממסדית ועליית הרשתות החברתיות, צומחים בעוד ועוד מדינות פוליטיקאים שמציגים את עצמם כאנטי־ממסדיים, ששונאים את התקשורת הממסדית והיא שונאת אותם, אבל זוכים לאהדה עממית רצינית, בדרך־כלל בשילוב של המעמדות הנמוכים, גורמים שמרניים מסוימים, וחלקים מהאליטה הימנית הליברלית. בולסונרו מסמן וי על כל הסעיפים האלה, עם נוכחות משמעותית בטוויטר, פייסבוק ויוטיוב, הערות כמעט יומיומיות על התקשורת השקרנית שמפלה נגדו (ובהתאם, הערות יומיומיות של אותה התקשורת על "הסכנה הפשיסטית" שהוא מייצג), ועם קהל תומכים שכולל הרבה מאוד נוצרים אוונגליסטיים אבל (נראה ש)גם הרבה מאוד חילונים, בעיקר בערים הגדולות, שמחפשים פתרון לבעיות הקשות ביותר של ברזיל – השחיתות והפשע.

ועדיין, ברזיל היא מדינה שונה מאוד מארצות הברית וממדינות אירופה שבהן אנחנו מכירים את התופעה הזאת. קודם כל, כנראה הסיפור המוביל פה הוא הדת. הנצרות האוונגליסטית היא דת הולכת ופורחת בברזיל, עם הערכות שכרגע עומדות על קצת יותר מעשרים אחוזים מהאוכלוסייה (ובניגוד לקתוליות שלעתים קרובות מהווה דת "על הנייר", מהתרשמותי לפחות נראה שהאוונגליסטים נוטים להיות הרבה יותר דתיים), ועם הרבה מאוד כסף מאחוריה. ז'איר בולסונרו הוא באופן מובהק "המועמד האוונגליסטי" והוא היה כזה כבר כמה עשורים – ואין ספק שכל הממסד האוונגליסטי עומד להתייצב מאחורי הקמפיין שלו. זה עלול להיות סימן רע לחופש הפרט בברזיל – התבטאויות שלו בנושאי הפלות או זכויות להט"בים נוטות להיות עוינות במיוחד. מצד שני, כן נראה שהוא מנסה במידה מסוימת למצב את עצמו כמועמד מודרני יותר, ומנסה גם להציג את עצמו כנשיא טוב ללהט"בים (וגם בברזיל אפשר להתחיל לראות ניצוצות של פוליטיקה להט"בית ימנית, עם פעילים שיוצאים נגד חלקים מסוימים מהתרבות ה"גאה" ועדיין דורשים שיוויון זכויות).

אבל דת היא ממש לא הסיפור היחיד כאן. כמו בכל אמריקה הלטינית, פשע ואלימות הן הבעיות הגדולות של המדינה, והתסכול מעשרות או מאות שנים של חיים בצילם מוביל אנשים לחפש פתרונות קיצוניים. במקרה של בולסונרו, מדובר על "פתרון" שאולי מוכר לכם מארצות־הברית – נשק לכולם. הזכות לנשיאת נשק היא אחד הנושאים הבולטים ברטוריקת הבחירות של בולסונרו, ואין ספק שיש לזה קהל. אחד התומכים המעניינים לאחרונה היה גּוּסְתָּבֹו לִימָה (אם השם לא מוכר לכם, אולי זה יהיה מוכר לכם) – אחד הידוענים המפורסמים של ברזיל, שפרסם סרטון שלו מתאמן עם נשק כבד במיוחד והוסיף טקסט על הזכות לנשיאת נשק, ל"הגנת משפחותינו ובתינו", וסיים עם תגית #בולסונרו2018. המוני הצעירים והצעירות שממלאים אצטדיונים כדי לשמוע אותו הם כנראה לא דתיים במיוחד, אבל זו האוכלוסייה האחרת שבולסונרו פונה אליה – עירוניים ממעמד לא גבוה, אבל מספיק גבוה כדי לשנוא ולפחוד מאותם העבריינים מהפאבלות שאתם מכירים מכל סרט שאי פעם ראיתם על ריו דה ז'ניירו. בולסונרו מציע להם מסר חדש – פחות נסיונות לפתור בעיות בחינוך והידברות, שנשמעים טוב אבל בינתיים לא מצליחים במיוחד, ויותר נשק. בכך הוא אולי דומה למקבילו הלא־אירופי האחר חוץ מטראמפ – רודריגו דותרתה נשיא הפיליפינים, שגם הוא התפרסם בחיבתו לפתור בעיות באמצעות נשק. האם יש גם קשר לצבע העור של אותם הצעירים, שנוטה להיות לבן משמעותית מזה של תושבי הפאבלות? שונאי בולסונרו אוהבים להגיד שכן, בולסונרו עצמו נהנה מדי פעם להדגיש תמיכה שהוא מקבל מאזרחים או ארגונים אפרו־ברזילאים.

החלק האחרון של הפאזל הוא העוינות בין ימין ושמאל. הפוליטיקה הברזילאית מבולגנת הרבה יותר מזו האמריקאית, אבל בתחום הזה יש הרבה דמיון – המועמד האנטי־ממסדי לא מצא חן בעיני כל הימין, אבל הוא מתאמץ למצוא כמה גורמי ימין מסורתי שילוו אותו ויוסיפו לו קצת תמיכה אליטיסטית יותר. כמה פרשנים ששמעתי כבר הצביעו על כך שהכלכלה הפופוליסטית שבולסונרו פעם קידם (כסוג של ש"ס אוונגליסטי) התחלפה פתאום בתמיכה קיצונית בשוק חופשי, קצת בחסות הכלכלן פָּאוּלוֹ גֶּדֶּס שהפך להיות יועצו הכלכלי. בולסונרו עצמו העיד שהוא לא ממש מתמצא בכלכלה, מה שאומר שהוא כנראה שמח להשאיר לגדס את הכלכלה כדי לקרוץ לעשירי ברזיל ששמחים לכמה שיותר הפרטות אחרי שנים רבות של שלטון השמאל, בזמן שבולסונרו עצמו קורץ לעניים עם העמדות החברתיות השמרניות שלו. גם על ביזור השלטון והוספת זכויות למדינות במקום לפדרציה הוא מדבר, באופן שמזכיר מאוד את הימין האמריקאי.

עוד נקודה שחשובה לגבי ברזיל, היא שתמיכה בימין היא לא דבר פשוט – המדינה עוד זוכרת היטב את הדיקטטורה הצבאית ששלטה שם עד לפני שלושים שנים ועדיין מזוהה במידה מסוימת עם הימין הברזילאי. במקום להכחיש את זה, בולסונרו (בעצמו איש צבא) דיבר לא פעם בחיוב על תקופת הדיקטטורה – אחד הדברים שמחרידים את מבקריו יותר מכל התבטאות אחרת. האם זה יעלה לו ביוקר מבחינה אלקטורלית? בינתיים נראה שלא בהכרח.

נחכה בסבלנות לבחירות בספטמבר ונראה מה יהיה. בינתיים, הרושם העיקרי שלי – אמריקה הלטינית היא עדיין איזור חולה, המחלה היא הפשע והאלימות, ופתרון עדיין אין. אולי לא מפתיע שהם מחפשים כל פעם מהפכה מסוג אחר כדי לרפא את המחלה, אבל אני לא אופטימי לגבי סיכויי ההצלחה שלהם. דבר אחד בטוח – ככל שהם יפנו יותר לנצרות אוונגליסטית בתור פתרון (וגם בבחירות האחרונות בקוסטה ריקה הייתה הצלחה מפתיעה למועמד האוונגליסטי, אם כי בסופו של דבר הוא לא נבחר, ותופעות דומות נראות במדינות נוספות), היחסים עם ישראל ישתפרו לרמות שעוד ידהימו אותנו. מכל מה שראיתי עד עכשיו, נראה שהאוונגליסטים הברזילאים אוהבים את ישראל ואת היהודים עוד יותר ממקביליהם האמריקאים, וזה הישג לא פשוט. אני לא יודע אם בולסונרו על כסא הנשיא יהיה טוב לברזיל, אבל ליחסי ברזיל־ישראל זו תהיה מתנה עצומה.

[1] לא סתם אני כותב את השם המלא – שמו האמצעי הוא "משיח". הסיקו מסקנות בעצמכם.