ואגנר באפריקה,חיזבאללה בדרום אמריקה, וכישלון הבדלנות

נתקלתי בכמה ניתוחים מעניינים (ראו לדוגמה כאן, או כאן) של הפעילות באפריקה של חברת "ואגנר", הארגון הצבאי הפרטי-בערך שמהווה חלק משמעותי מהצבא הרוסי באוקראינה ובמקומות אחרים. בשלב הזה סביר להניח שכל קורא חדשות כבר מכיר את ואגנר בתור אלה ששולחים את אנשיהם, כולל מגוייסים טריים מבתי הכלא ברוסיה, למתקפות (מוצלחות יותר או פחות) בשלל חזיתות באוקראינה, אבל לא הרבה מדברים על פעילותם בשאר העולם ומקורות המימון שלהם.

נראה שחלק משמעותי מהמודל הכלכלי של ואגנר הוא חוזים שהם חותמים עם שלל מדינות חלשות ומפוקפקות באפריקה, במסגרתם ואגנר עוזרים להם להילחם בכל מיני מורדים, איסלאמיסטים ואחרים, ובתמורה ואגנר זוכים לשלוט במשאבי הטבע שלהם. הדיווחים מדברים על שליטה משמעותית של ואגנר במכרות זהב, יהלומים, ומשאבים אחרים בהרבה מהמדינות האלה. כמה מהשמות הבולטים הם סודאן, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקנית, ובורקינה פאסו. בחלק מהמדינות האלה יש דיבורים על שליטה כמעט מוחלטת של ואגנר בכל מכרות הזהב במדינה.

זה מזכיר לי דיבורים דומים על חיזבאללה, ארגון שידוע בעיקר בהקשר הלבנוני וסביבתו, אבל כפי שכתבתי בעבר, יש להם מעורבות משמעותית באמריקה הלטינית, שם הם (כך אומרים) מרוויחים הון משוק הסמים בשיתוף פעולה עם ארגונים עברייניים ופוליטיים. האדם הממוצע יכול להסתכל על ארגונים כמו ואגנר וחיזבאללה ולחשוב שאולי אפשר "לייבש" אותם בסנקציות על רוסיה או על לבנון. אם הכלכלה הרוסית לא יכולה לייצר דברים, אין להם כסף למימון המלחמה שלהם, וגמרנו. אבל כאן רואים שזה לא כזה פשוט.

וזה מביא אותי לסוגיית הבדלנות. לימנים במערב יש אולי תדמית של נושאי נשק ניציים, אבל הם גם נוטים ללאומנות וסולדים מ"גלובליזם" לא רק ברמת האידיאולוגיה, אלא גם ברמה האישית. אני שומע שוב ושוב בחוגי ימין גישה של "העולם השלישי דפוק כי הוא דפוק, אנחנו צריכים להפסיק לבזבז עליו זמן וכסף ולהתעסק בעניינים שלנו. אם הם רוצים לנהל מדינות כושלות ולהרוג אחד את השני זאת הבעיה שלהם". אפשר אולי להבין את הגישה הזאת כתוצאה מובנת של הגלובליזם הדי־כושל שמגיע לעתים קרובות משמאל, עם שפיכת כסף רב על מדינות כושלות ברחבי העולם, אבל בדלנות לא יכולה להיות הפתרון. ואגנר וחיזבאללה מזכירים לנו את זה היטב.

פעם כתבתי פה על הספר מקמאפיה של מישה גלני, והוא רלוונטי מאוד לנושא הזה. מדינות כושלות ומושחתות ברחבי העולם, גם אם לכאורה אין להן כוח לפגוע באף אחד, הן בעיה של כולנו. הן הופכות להיות מקור הכנסה וכוח של ארגוני פשע וטרור שלא מתכוונים להסתפק בהן; הם מתכוונים להתפרנס מהן היטב כדי להתחזק ולתקוף אותנו. אני שומע שוב ושוב על השימוש של דיקטטורות מרחבי העולם בשלל מנגנוני פשע בתור מקורות הכנסה, ולהיפך – ארגוני פשע שמתפרנסים מהשתלטות על מדינות כושלות. וכשהדיקטטורות והמאפיות האלה מאיימות בהמשך על העולם החופשי, זו סכנה ממשית לכולנו.

אז מה עושים? אני בטח לא בא פה לנזוף בימין בשם איזושהי פנטזיה או"מניקית על "חיסול העוני" שיתקן את המדינות האלה. ייתכן מאוד שאין דרך עדינה לתקן אותן, וייתכן מאוד שלפחות בטווח הקצר אין דרך בכלל. אבל זו שיחה שצריך לקיים. זרם פוליטי שמתכוון להנהיג מדינה לא יכול להמשיך עם הפנטזיה של "אנחנו פה והם שם, הבעיות שלהם לא מעניינות אותנו". הכישלון האמריקאי באפגניסתאן (ועוד לפניו בוייטנאם ואחרים) אולי הוציא לאנשים את החשק ממעורבות בעולם השלישי, אבל לא בטוח שלנצח תהיה לנו הפריבילגיה לעשות רק מה שמתחשק לנו. כל דבר מסיוע כלכלי, דרך סנקציות, ועד מעורבות צבאית של ממש צריך להיות על השולחן (אגב, מעורבות צבאית אולי נשמע מגונה, אבל נאט"ו ובעיקר צרפת עושות את זה כמעט כל הזמן. כרגע יש המוני יחידות צבא נאט"ו פרוסות בכל מיני מדינות עולם שלישי). ולא חייבים להיות תלויים בממשלות – גם לאנשים פרטיים יש הרבה דרכים להשפיע על מדינות כאלה. מי שחושב שהוא יכול להילחם בואגנר באוקראינה אבל לא במאלי כנראה לא מבין מה זאת מלחמה.

כמובן, כל זה דורש מבט רציני ובוגר על מדינות העולם השלישי. רוב האנשים לא מתעניינים בזה, ומעדיפים סיסמאות על עוני וקולוניאליזם משמאל, או על תרבות דפוקה מימין. האמת היא שהמדינות הכושלות בעולם נוטות להיות סיפורים מורכבים מאוד, עם הרבה גורמים חיצוניים שלוחצים עליהן ומעודדים אותן להיכשל, כולל גורמים במערב (אם מתוך "כוונות טובות" של שולחי כספי סיוע שמגיעים לממשלות מושחתות או של קובעי מדיניות הגירה שמעודדים את יזמי המדינות האלה לעזוב, או מתוך תאוות בצע של חברות רב־לאומיות ששמחות לשליטה על משאבי הטבע של המדינות האלה). יכול מאוד להיות שחלק מהגורמים האלה ניתנים לפתרון גם בלי איזה מין קולוניאליזם מחודש. אבל צריך חשיבה אסטרטגית רצינית שמבינה שתיקון המדינות האלה הוא חלק בלתי נפרד ממלחמת ההישרדות של העולם החופשי. וכיום אין לזה הרבה תיאבון לא משמאל ולא מימין.

עוד על חיזבאללה בדרום־אמריקה: מארגון טרור לארגון פשע

עוד פרק במעללי חיזבאללה במשולש הגבולות ארגנטינה־ברזיל־פרגואי: אתמול עצרה המשטרה הברזילאית אדם בשם אסעד אחמד ברכאת, אזרח פרגואי ממוצא לבנוני שנחשב סוג של "בנקאי החיזבאללה" באותו האזור. מדובר על אדם שמנהל כספים אדירים. בארגנטינה הוא מבוקש על העלמת הכנסות בהיקף של יותר מעשרה מיליון דולרים רק מאחד הקזינואים שהחמולה מנהלת שם באזור. בארצות־הברית הוא נחשב טרוריסט מבוקש, בפרגואי הוא מבוקש על רשימה ארוכה של פשעים, ועכשיו רק נשאלת השאלה לאיזו מדינה יסגירו אותו. וזה נותן תירוץ טוב להביא כאן כמה קטעים מראיון שפורסם לא מזמן בעיתון הארגנטינאי כְּלָארִין עם עִמַנוּאֶלֶה אוֹתּוֹלֶנְגִּי, מומחה לחיזבאללה באופן כללי ולנוכחות שלהם במשולש הגבולות בפרט. הראיון המלא כאן בספרדית.

קטעים נבחרים:

"בטוח שחלק מהכסף השחור שעובר במשולש הגבולות מגיע בסופו של דבר לטרוריסטים?

– כן. הוא הולך לחיזבאללה. יש מקרים שנחקרים כרגע בארצות־הברית ופרגואי, אם כי בפרגואי קשה יותר כי תמיד יש ניסיונות לבלום את החקירות. אבל המסמכים מראים בפירוש שהנמען הסופי הוא חיזבאללה."

"מה דעתך על הקפאת הנכסים שביצעה ממשלת ארגנטינה נגד גורמים שמואשמים בהלבנת כספים במשולש הגבולות והעברתם לחיזבאללה?

– זה נראה לי חשוב מאוד מכמה סיבות, קודם כל סמלית. במשך יותר מעשור, אף אחד באזור לא נגע בסוגיית החיזבאללה. גם לא ארצות־הברית, שביטלה סנקציות על עסקי החיזבאללה ב 2004, לדוגמה, ואיבדה עניין באזור. תוכנית הלבנת הכספים [שנחקרת עכשיו] נתמכת על־ידי אחד האנשים שנחקרו בארצות־הברית ב 2006. אחרי שתים־עשרה שנה, הוא עדיין פועל. כך שמדובר על חוסר עניין של ארצות־הברית להמשיך להפעיל לחץ […]"

"אתה רואה שיתוף פעולה בין מדינות המשולש במאבק במימון הטרור?

– לא. מדינות המשולש מדברות הרבה אבל לא עושות כמעט כלום. אני חושב שיש שתי בעיות נפרדות. בפרגואי המצב שונה מבברזיל. בפרגואי הבעיה היא שיתוף פעולה בקרב הפוליטיקאים והשלטונות, אנשי המכס והנמלים, משמר הגבול, שופטים, תובעים, מי שלא יהיה. עוגת הלבנת הכספים כל־כך גדולה שכולם טועמים ממנה. לכן אין עמדה ברורה נגד חיזבאללה. מעניין אותם הכסף. בברזיל המצב שונה. ברור שכרגע יש גם שם בעיית שחיתות באזור משולש הגבולות, אבל לא מדובר בבעיה מבנית במדינה הברזילאית. אבל המנהיגים הברזילאים לא רואים בבעיית המשולש בעיה דחופה. יש להם בעיות גדולות יותר, ומעבר לכך יש שם אי־בהירות אידיאולוגית לגבי חיזבאללה, הם לא בהכרח רואים בה ארגון טרור. אבל עם חיזבאללה אסור להתבלבל, כי הוא מעורב בפעילויות פשע. לא משנה אם הם טרוריסטים או לוחמי התנגדות. מה שחשוב זה שכאן באמריקה הלטינית הם מסייעים לקרטלי הסמים. במערב אפריקה הם מעורבים בסחר בבני־אדם, באפריקה המרכזית והמזרחית הם תורמים לחיסול מיני בעלי־חיים ולסחר בשנהב."

"אתה אומר פה דברים קשים על פרגואי.

– נקווה שמשהו ישתנה עם שינוי הממשלה […] הנשיא [החדש] הזה הגיע עם דיבורים טובים וקשוחים, אבל מילים לא אומרות שום דבר עד שיגיעו תוצאות. הבעיה היא לא רק פרגואי, במשולש הגבולות יש שלוש מדינות, אבל בפרגואי נמצאת התשתית […]"

 

עד כאן הקטעים הרלוונטיים. אני ממשיך לעקוב אחרי זה כי זה באמת נראה לי כמו אחת הסוגיות החשובות ביותר כרגע לביטחון ישראל, וחבל שלא מדברים על זה בישראל יותר. נשיא פרגואי החדש שהוזכר בראיון, מריו אבדו בניטס, בינתיים לא התחיל ברגל ימין את יחסיו עם ישראל, אבל אם הוא יפעל למיגור השחיתות שמחזקת את חיזבאללה זה יהיה חשוב הרבה יותר מאשר סוגיות מיקום השגרירות. לגבי ברזיל, הבחירות כזכור מתוכננות לאוקטובר, ונראה אם תצא מהן איזושהי בשורה חדשה.

כספי הסמים של חיזבאללה והמאבק על נפשה של ארגנטינה

החדשות מסוריה מספרות על ניצחון לציר האיראני במלחמה בסוריה; אבל בזמן שבחיזבאללה אולי נרגעים קצת עם החדשות בחזית הסורית, דברים מעניינים מאוד קורים בצד השני של העולם, דברים עם פוטנציאל להשלכות חשובות מאוד על האזור שלנו. בישראל לא נראה לי שמדברים על זה הרבה, אבל אויביה הגדולים ביותר של ישראל מככבים כיום באחת הפרשות הדרמטיות והמשמעותיות ביותר בדרום אמריקה, ויכול להיות שאם הצדק ינצח שם, זו תהיה מכה עצומה לחיזבאללה ולאיראן.

ההתפתחות האחרונה היא החלטה של ממשלת ארגנטינה להקפיא את נכסיה של חמולת ברכאת, חמולה ממוצא לבנוני שמבוססת באזור הגבול המשולש בין ארגנטינה, ברזיל ופרגואי – אזור שנחשב מוקד של הברחות סמים ופעולות פשע אחרות. אבל כל העיתונאים הארגנטינאים שמדברים על הנושא הזה מבהירים שלא מדובר באיזושהי משפחת פשע שגרתית שמנסה להרוויח כסף בשביל הכיף – מדובר על מקור הכנסה משמעותי של החיזבאללה.

ובארגנטינה, זה לא דבר של מה בכך. לארגנטינאים יש חשבון פתוח עם החיזבאללה, שבשנים האחרונות הולך ומתחדד. בשנת 1994 אירע פיגוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה – 85 הרוגים ומאות פצועים בהתקפה על בניין הקהילה היהודית במדינה. יותר מעשרים שנים עברו מאז, ואשמים עדיין אין; אבל אין לארגנטינאים הרבה ספקות שהפיגוע תוכנן על־ידי משמרות המהפיכה באיראן ובוצע על־ידי חיזבאללה. כמה שנים אחרי הפיגוע הוציא שופט ארגנטינאי צווי מעצר למספר בכירים איראניים ולבנונים, כולל עימאד מורֿניה והאשמי רפסנג'אני, אבל כמובן לא יצא מזה הרבה. מאז, חקירת האירוע מתאפיינת בביצועים גרועים באופן חשוד, והרבה מעריכים שזה לא צירוף מקרים.

וכשאני אומר "לא צירוף מקרים", מדובר בלשון המעטה. לא רק בכירים ממשטרת בואנוס איירס נחקרו בפרשה, אצבעות הופנו עד לנשיא ארגנטינה דאז קרלוס מנם, שהואשם בקבלת שוחד איראני למסמוס החקירה. אחרי מנם הגיע נסתור קירשנר שלכאורה קרא לקדם את החקירה ובזמנו הוצאו צווי המעצר לאיראנים; אבל השיא הגיע אחרי שקירשנר הוחלף באשתו, כריסטינה פרננדס דה־קירשנר. ב 2013 חתמה ממשלת כריסטינה קירשנר על הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת איראן ל"חקירה משותפת" של הפרשה, וכנראה פעלה במרץ להעלמת החקירה – כולל באמצעים שמתאימים יותר לסרט הוליוודי מאשר למדינה דמוקרטית.

הדמות הבולטת ביותר במאבק לחשיפת הפרשה הוא אלברטו ניסמן, מי שהיה עד לאחרונה התובע החוקר הראשי של הפרשה. ב 2013 הוא פרסם מסמך ענק שמפרט רשת טרור ענפה שהקימו לטענתו האיראנים בכל רחבי דרום אמריקה; ושנתיים מאוחר יותר הוא הגיש תלונה מפורטת נגד כריסטינה קירשנר ואוסף ממקורביה (כולל שר החוץ היהודי הקטור תימרמן) על סיוע לאיראנים להעלים את הפרשה בתמורה לנפט איראני. מיד לאחר מכן, גופתו של ניסמן התגלתה, והרצח לא פוענח עד היום. אבל בינתיים ניסמן הפך לסוג של קדוש מעונה, ועיתונאים וחוקרים אחרים לא מוותרים על הניסיון לגלות מה בדיוק קרה, ולסגור חשבונות עם איראן וחיזבאללה על הפיגוע ועם כריסטינה קירשנר על רצח ניסמן.

בחזרה להווה. מוקד הכוח של חמולת ברכאת במשולש הגבולות היה נושא משמעותי באזהרות של אלברטו ניסמן. אוסף מאמרים בעיתונות הארגנטינאית מבהירים עד כמה עמוק הולך הסיפור הזה, עם כספים, סמים ונשק שעוברים בין שלוש המדינות, כולל הציוד ששימש בפיגוע בבניין הקהילה היהודית. אם להאמין לעיתונאים הארגנטינאים, בני החמולה מקושרים עם כמה מקרטלי הסמים הרצחניים ביותר ביבשת, ועם גורמים בכירים בכל מיני ממשלות. כידוע אני לא מומחה לדרום אמריקה ואין לי זמן לעקוב אחרי כל דבר שקורה שם; אבל אם החקירה הזאת תימשך ותצליח, זה יכול להיות ניצחון אסטרטגי. וגם לכריסטינה קירשנר נראה שהשעון מתקתק – ההאשמה נגדה בבגידה כרגע מוקפאת בגלל חסינות שהיא נהנית ממנה בהיותה סנאטורית, אבל מי יודע כמה זמן זה עוד יימשך.

כשנבחר לפני שנה וחצי מַאוּרִיסְיוֹ מַּכְּרִי לנשיאות ארגנטינה במהפך פוליטי שהעיף סוף־סוף את הקירשנרים מהשלטון, בישראל שמחו – מכרי היה ידוע כידידותי לישראל. אבל ככל שמתקדמת החקירה הזאת, אולי עוד נגלה שהשמחה הייתה מתונה מדי – יכול להיות שלא סתם קיבלנו שיפור קטן ליחסים עם מדינה מדרג בינוני בעולם; אולי קיבלנו מתנה ענקית שתוכל להשפיע משמעותית על המאבק בטרור החיזבאללה. תחת ממשל מכרי נראה שיש סיכוי שסוף סוף החקירה תוכל להתקדם בלי מכשולים ממשלתיים. ואת זה כדאי גם לקחת בחשבון לקראת הבחירות הקרבות בברזיל (אשתדל עוד לכתוב עליהן), ומי יודע באילו עוד ממשלות המאבק הזה נוגע. אם כמה מהארגונים הרצחניים ביותר באסיה משתפים פעולה עם כמה מהארגונים הרצחניים ביותר באמריקה, אנחנו באמת נמצאים במלחמה כלל־עולמית.

ונקודה אחרונה – נקווה שכשיתבהרו כמה מהדברים האלה, עוד נקבל גם כמה תשובות על מה בדיוק הייתה, אם בכלל, המעורבות של ממשל ברק אובמה בחסימת החקירה בנושא הזה בארצות־הברית. אם עליו אי אפשר לסמוך שיילחם ברוצחים, נקווה שאחרים יביאו את הישועה.