הערות על הקיסר האדום

אחרי הרבה זמן ששמעתי על הפודקאסט "המשחק הגדול", החלטתי לא מזמן סוף סוף להאזין לו, והופתעתי לטובה – למי שעוד לא מאזין, אני ממליץ להתחיל. מה שבעיקר עניין אותי היה סדרת "קיסר אדום", סדרת פרקים מקיפה על סין, ואני בתור מישהו שכבר הרבה שנים אומר שיש מחסור חמור בדיבורים בעברית על סין והודו מאוד מרוצה. לפני שאני מגיב, חשוב להזכיר קודם כל, שהסינית שלי עדיין יחסית מוגבלת ושכמות החומר שיצא לי כבר לקרוא בסינית עדיין יחסית מצומצמת. כמו כן, הקשר שלי לתרבות סין מגיע דרך טאיואן ואפשר בהחלט להאשים אותי בקצת הטיות לכיוון הטאיואני. אז בהינתן זה, כמה הערות:

1. קודם כל, שוב ושוב אני אדגיש, טוב מאוד שמתחילים בישראל לדבר יותר על סין ואני מקווה שנראה עוד כאלה, ולא רק על סין אלא גם על מדינות אסיאתיות אחרות ובראשן הודו.
2. הסדרה בגדול טובה מאוד. בפרט, היא אחד המקורות הנדירים שנמנעים מכמה קלישאות נפוצות על סין, ומההתייחסות לסינים כאל רובוטים גאונים ומוזרים כפי שנהוג ברוב התקשורת. סין היא מדינה ככל המדינות, יש בה שלטון של מפלגת יחיד קומוניסטית וזה מגיע עם הרבה מאוד בעיות וסכנות, והסדרה סוקרת את זה היטב.
3. בכמה מקומות בכל זאת לא התרשמתי, בעיקר כשהסדרה יוצאת מתחום המפלגה הקומוניסטית, תחום שעורך הפודקאסט בבירור חקר היטב ומבין בו הרבה יותר ממני, ונכנסת לדיבורים על ההיסטוריה והתרבות הסינית הכללית. דווקא שם הסדרה כן נופלת להרבה קלישאות נפוצות על סין – דברים כמו "הם רואים בעצמם מרכז העולם", "הם לא מתעניינים במה שקורה סביבם כי באופן מסורתי הם רואים בשכניהם ברברים שאין להם מה להציע" וכו'. כל תרבות בת אלפי שנים כוללת הרבה מאוד זרמים שונים וקולות שונים, והמבט שלנו על סין כיום מושפע באופן חזק מאוד מהעומדים בראשה כיום. לאורך ההיסטוריה הסינית היו הרבה מאוד גישות שונות ליחסי חוץ, כמו בכל מדינה מורכבת אחרת, ויש כאלה עד היום (ודווקא את ריבוי הדעות כיום הסדרה מציגה באופן לא רע). רק כדוגמה – הפודקאסט מספר לנו שסין הייתה יכולה לגלות את אמריקה, אבל היא לא הייתה סקרנית מספיק ולכן האירופאים הסקרנים הם אלה שגילו אותה. אני רוצה להזכיר שהאירופאים גילו את אמריקה במקרה, תוך חיפוש אחרי נתיב מסחר להודו, כי זה היה חשוב לכלכלה שלהם. גם האירופאים לא היו משקיעים את ההשקעה העצומה הנדרשת במשלחת כמו זו של קולומבוס סתם מתוך סקרנות. לסינים לא היה הצורך הכלכלי בחיפוש נתיב מסחר לקצה השני של העולם, אז הם לא עשו את זה. אני פתוח לאפשרות שאולי הסינים כן היו יחסית יותר אדישים לסביבתם לעומת האירופאים, אבל אני צריך יותר ראיות לכך.
4. חצי בהמשך לסעיף הקודם – יש כמה ביטויים בשפה הסינית שחוקרים מערביים מאוד אוהבים לצטט ולהציג אותם בתוך איזושהי תובנה מקיפה על התרבות הסינית. הפודקאסט, שבבירור מתבסס על מקורות דוברי אנגלית (ואפילו קצת מגזים ו"מתרגם" מדי פעם כמה מונחים לאנגלית משום מה, כאילו יש איזשהו יתרון לתרגום לאנגלית על פני עברית כשהמקור ממילא הוא סיני), לפעמים מצליח להימנע מזה ולפעמים מצטרף לקלישאות. דוגמה חיובית אחת היא המבט המפוכח שלו על הביטוי "דרך המשי החדשה", שעיתונאים כל־כך אוהבים להציג כאילו מדובר באיזושהי תוכנית גאונית להשתלטות על כלכלת העולם, והפודקאסט מסביר היטב שמדובר על כותרת דרמטית לאוסף רגיל של מהלכים מדיניים וכלכליים כמו שכל מעצמה צפויה לעשות, רק שהסינים אוהבים לתת כותרות דרמטיות בנות ארבע אותיות לכל דבר. לעומת זאת, בביטויים היסטוריים יותר, הפודקאסט כן "קונה" את הדרמה ונותן יחס מוגזם מאוד בעיני לביטויים כמו "המנדט השמימי" או "תחת השמיים". נכון שאני עדיין לא מומחה גדול לסין, אבל קראתי כבר לא מעט טקסטים פוליטיים סיניים ונתקלתי במונח "המנדט השמימי" מספר אפסי של פעמים, לעומת אינספור פעמים במקורות דוברי אנגלית. בסך הכול, הרעיון שממשלה אמורה להיות מועילה לנמשלים, גם אם איננו אוניברסלי, הוא לא כזה מהפכני. קונפוציוס דיבר על זה כבר לפני יותר מאלפיים שנה בלי להזדקק לביטוי "המנדט השמימי", ואפילו אצלנו – מה זה "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" אם לא תיאור של איך שושלת מאבדת את המנדט השמימי? לגבי "תחת השמיים", נתקלתי בזה הרבה פעמים בסינית וזה פשוט הביטוי המקובל בסינית עתיקה להגיד "העולם". בדיוק כמו שבעברית יש כל מיני דרכים לקרוא לעולם, אפשר להגיד "ארבע קצוות תבל" או "עלי אדמות" או כל מיני כאלה. יכול להיות מאוד שהיו וישנם סינים שמחזיקים באידיאולוגיה שלפיה סין היא מרכז העולם ומדינות אחרות אמורות להתנהל סביבה וכו', אבל זו פשוט תפיסה אידיאולוגית כמו שכל מיני מדינות גדולות חושבות שהן צריכות להיות המובילות בעולם, ואני לא רואה סיבה להניח שהיא איזשהו מאפיין מרכזי של התרבות הסינית.
5. באופן כללי, כל דיבור על התרבות הסינית כגורם להתנהגותה של סין כיום יהיה בלתי־משכנע אם לא נוכל להכיל אותו גם על מדינות אחרות שיצאו מאותה התרבות – סינגפור וטאיואן. האם גם אצלן ניתן לזהות את השפעות "המנדט השמימי" ו"תחת השמיים"? נראה לי שלא. ומצד שני, דווקא במקרה אחר הפודקאסט ניסה להציע הסברים לשיעור החיסכון הגבוה בסין, ולא התייחס לעובדה שהוא גבוה מאוד גם בסינגפור וטאיואן, מה שגורם לי לחשוב שפה דווקא כן יכולה להיות השפעה של התרבות הסינית ולא בהכרח של המדיניות שהפודקאסט ניסה להצביע עליה.
6. הסדרה עשתה עבודה טובה מאוד בהצגת הסוגייה הסינית בהקשר אמריקאי, והזכירה גם את טאיואן וישראל – מומלץ מאוד ללמוד ולהתעניין גם בנקודת המבט של כמה מהשכנות המשמעותיות של סין, בעיקר הודו, יפן, ואולי אוסטרליה קוריאה ווייטנאם. האתגר הסיני הוא הרבה יותר מסיפור של סין מול ארה"ב, ועם הדעיכה המסתמנת של ארצות־הברית, המדינות האחרות האלה עומדות להיות יותר ויותר חשובות.
7. עוד תרומה חשובה של הסדרה היא המים הקרים שהיא שופכת על ההתלהבות בתקשורת מפני ההשקעות הסיניות כסוג של השתלטות על העולם. היא מסבירה היטב שהשקעות כאלה הן לא עניין כזה פשוט. אני מקווה שיום אחד מישהו יחקור את העניין באופן מקיף יותר, כי אני חושב שיש נושא אחד שלא נהוג לדבר עליו, בין השאר ממניעי תקינות פוליטית – הרבה מדינות בעולם הן פשוט כושלות כי מנהלים אותן אנשים כושלים, וייתכן שהשקעות שם הן פחות השתלטות על העולם ויותר זריקת כסף לבור ללא תחתית וכפוי טובה. בעיקר מעניינת הסוגייה הזאת לאור הזרקור שכוון שם אל אפריקה, עם ה"פוטנציאל" הדמוגרפי שלה – עדיין מוקדם להגיד, יכול להיות שאפריקה היא ההשקעה החכמה ביותר לעתיד, אבל ייתכן גם שאפריקה עומדת לרכוב על הגל הדמוגרפי שלה אל עתיד כושל ואלים של מלחמות פנימיות, הרס ובזבוז כל השקעה שמושקעת בה עכשיו. יכול להיות שה"טהרנות" המערבית לגבי השקעות במדינות בעלות מוניטין מפוקפק בתחום זכויות האדם הוא לא (רק) מגבלה של טהרנים מוסריים, אלא הסוואה לאסטרטגיית השקעה חכמה לטווח ארוך? כשמסתכלים על "הצלחתה" של פקיסתאן בת־טיפוחיה של סין, אפשר בהחלט לתהות. טאיואן, לדוגמה, החליטה החלטה אסטרטגית לפני כמה שנים להפסיק את מדיניות ה"השקעה" במדינות קטנות לצורכי דיפלומטיה – עד לא מזמן היו כל מיני מדינות קטנות, בעיקר באמריקה הלטינית, שנותרו בתור היחידות שמכירות בטאיואן ולא בסין בתור המדינה הסינית הלגיטימית והיו מצביעות בעדה באו"ם. ממשלת צאי יינג־וון החליטה להפסיק "להשקיע" במדינות האלה השקעות שהיו בבירור שוחד דיפלומטי, וכיום המדינות האלה ברובן הצטרפו לשאר העולם והכירו בסין הקומוניסטית במקום טאיואן.
8. אני לא בטוח שהשתכנעתי מהטענה שלסין, בניגוד לארצות־הברית, אין בריתות אלא סוג שונה לחלוטין של מערכת יחסים בין המעצמה הסינית ומדינות שאמורות להיות בנות חסותה. כבר ציינתי קודם שההתייחסויות לביטוי "תחת השמיים" נשמעו לי כמו התלהבות יתרה מביטוי די שגרתי, ומעבר להם הפודקאסט מייחס חשיבות עצומה לנאום אחד של שי ג'ינפינג – לא יודע אם יצא לכם לשמוע נאומים של פוליטיקאים בחייכם, אבל שווה לזכור שהם לא בדיוק מקור מידע אובייקטיבי ונייטרלי, בטח שלא נאומים בסגנון הדרמטי הסיני. אם שי ג'ינפינג אמר שהוא רוצה לנהל את העולם בידידות ושיתוף פעולה ובלי מערכות בריתות – יופי. אז אמר. ד"ש מפקיסתאן.
9. אחרון חביב, נקודה שבעיני היא אולי החשובה ביותר – כל מי ששומע את הפודקאסט הזה צריך לזכור שהעניינים האלה הם לא רק תיאוריה כללית שתפקידנו להאזין לה ולהתעניין – כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על מאזן הכוחות בין סין והמערב בצורה מאוד פשוטה. כל מוצר שאנחנו קונים, אנחנו יכולים בהחלט להתעניין איפה הוא יוצר, ואנחנו יכולים בהחלט להעדיף לקנות מוצרים שקנייתם תועיל לכלכלת מדינה שאנחנו רוצים בטובתה ולא במדינה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנה. זה נכון בלי קשר לשאלה אם אתם "בעד" או "נגד" סין הקומוניסטית. לא צריך להחרים מישהו או לצאת בהכרזות דרמטיות, בסך הכול להוסיף את זה לרשימת השיקולים בקניית מוצר.

הבחירות בטאיואן – ממשיכים להיות טאיואנים

הכותרות (הדי מעטות ממילא) על הבחירות בטאיואן מדברות על ניצחון גדול למחנה האנטי-סיני, ועל המסר לממשלת סין לשכוח מאיחוד. זה במידה מסוימת נכון, אבל קצת פחות דרמטי ממה שזה נשמע. בסך הכול הממשלה והפרלמנט נשארים די דומים למה שהם היו לפני הבחירות, התוצאה הייתה די דומה למה שחזו הסקרים, וממילא היחסים עם סין הם לא השיקול היחיד בבחירות שם. ההישג העיקרי הוא שממשלת המִינְגִ'ינְדַּנְג הצליחה לשמור על כוחה למרות מה שנראה כמו קאמבק של הגּווֹמִינְדַּנְג בבחירות המקומיות לפני שנתיים. כמה מחשבות:

– קודם כל, אין ספק שלמהומות בהונג קונג היה חלק גדול בתוצאה הזאת. מאז שהן התחילו הגוומינדנג הייתה במגמת ירידה הדרגתית. אין הרבה ביקוש בטאיואן לאיחוד עם סין.
– משהו ששמעתי הרבה בבחירות האלה היה המהפך התרבותי בין שתי המפלגות. עלייתו של הָאן גווֹ-אוּ בפוליטיקה הטאיואנית עד לרמת מועמד הגוומינדנג לנשיאות נראית כמו ניסיון לרכוב על איזשהו גל בינלאומי של מנהיגים "עממיים", בוטים וקצת וולגריים כמו טראמפ, דוטרטה, בולסונרו ואחרים. נראה שההימור כשל במקרה הזה, והמתינות והממלכתיות של צָאי יִינְג-וּון ניצחה. יש פה מהפך כי היסטורית הגוומינדנג הייתה מפלגת האליטות המשכילות, והמינג'ינדנג הייתה מפלגת ה"צ'חצ'חים" הכפריים דוברי הטאיואנית (מול המנדרינית ה"מכובדת" של האליטות). כבר הרבה שנים שמתקדם תהליך של שדרוג השפה הטאיואנית לשפה שלא מתביישים לדבר בה גם בדיונים מכובדים ונאומים פוליטיים, והתדמית הלא-משהו של דובריה הולכת ומשתפרת.
– אמרתי בעבר ואני עדיין חושב ששיטת בחירות יחסית כמו בישראל היא הטובה ביותר, אבל אין ספק ששיטת בחירות אזורית עם מועמד אחד מנצח מכל אזור בחירה היא הכיפית ביותר לצפייה. בטאיואן, אגב, יש שילוב של השתיים, שממחיש את ההשפעות של כל שיטה – במחוזות הבחירה נבחרו כמעט רק מועמדים משתי המפלגות המובילות (רק אחד ממפלגה קטנה ועוד קומץ עצמאיים), והבחירות היחסיות לעומת זאת נראו כמו בחירות רב-מפלגתיות רגילות, ארבע מפלגות נכנסו לפרלמנט.
– די הרבה נשים נבחרו, ועד כמה שאני רואה אין בטאיואן לא שיריונים ולא הקלות. גם די נפוץ שם לשמוע התנסחויות שבמדינות מערביות היו כנראה נתפסות כמעליבות או "מחפיצות", כמעט כל מועמדת צעירה זוכה לכותרות בסגנון "הבחורה היפה שמתמודדת על מחוז פלוני", ולא נראה שכל זה מקשה עליהם לכבד את הפוליטיקאיות שלהם. טאיואן נשארת, למיטב ידיעתי, המדינה היחידה במזרח יבשת אסיה (אולי אפילו היחידה ממזרח לישראל) שהונהגה על-ידי מנהיגה נבחרת שאיננה קרובת משפחה של מנהיג גבר מהעבר.
– באופן כללי, מול מצב הרוח הדי עגום של הדמוקרטיה במערב, וכישלון הדמוקרטיה ברוב העולם שמחוץ למערב, הדמוקרטיה הטאיואנית נראית מוצלחת ואופטימית. לפעם הבאה שמישהו יטען שדמוקרטיה היא חלק מהתרבות המערבית, והתרבות הסינית היא קונפורמיסטית או לא-אינדיבידואליסטית מדי בשביל דמוקרטיה.