הבחירות בטאיואן – ממשיכים להיות טאיואנים

הכותרות (הדי מעטות ממילא) על הבחירות בטאיואן מדברות על ניצחון גדול למחנה האנטי-סיני, ועל המסר לממשלת סין לשכוח מאיחוד. זה במידה מסוימת נכון, אבל קצת פחות דרמטי ממה שזה נשמע. בסך הכול הממשלה והפרלמנט נשארים די דומים למה שהם היו לפני הבחירות, התוצאה הייתה די דומה למה שחזו הסקרים, וממילא היחסים עם סין הם לא השיקול היחיד בבחירות שם. ההישג העיקרי הוא שממשלת המִינְגִ'ינְדַּנְג הצליחה לשמור על כוחה למרות מה שנראה כמו קאמבק של הגּווֹמִינְדַּנְג בבחירות המקומיות לפני שנתיים. כמה מחשבות:

– קודם כל, אין ספק שלמהומות בהונג קונג היה חלק גדול בתוצאה הזאת. מאז שהן התחילו הגוומינדנג הייתה במגמת ירידה הדרגתית. אין הרבה ביקוש בטאיואן לאיחוד עם סין.
– משהו ששמעתי הרבה בבחירות האלה היה המהפך התרבותי בין שתי המפלגות. עלייתו של הָאן גווֹ-אוּ בפוליטיקה הטאיואנית עד לרמת מועמד הגוומינדנג לנשיאות נראית כמו ניסיון לרכוב על איזשהו גל בינלאומי של מנהיגים "עממיים", בוטים וקצת וולגריים כמו טראמפ, דוטרטה, בולסונרו ואחרים. נראה שההימור כשל במקרה הזה, והמתינות והממלכתיות של צָאי יִינְג-וּון ניצחה. יש פה מהפך כי היסטורית הגוומינדנג הייתה מפלגת האליטות המשכילות, והמינג'ינדנג הייתה מפלגת ה"צ'חצ'חים" הכפריים דוברי הטאיואנית (מול המנדרינית ה"מכובדת" של האליטות). כבר הרבה שנים שמתקדם תהליך של שדרוג השפה הטאיואנית לשפה שלא מתביישים לדבר בה גם בדיונים מכובדים ונאומים פוליטיים, והתדמית הלא-משהו של דובריה הולכת ומשתפרת.
– אמרתי בעבר ואני עדיין חושב ששיטת בחירות יחסית כמו בישראל היא הטובה ביותר, אבל אין ספק ששיטת בחירות אזורית עם מועמד אחד מנצח מכל אזור בחירה היא הכיפית ביותר לצפייה. בטאיואן, אגב, יש שילוב של השתיים, שממחיש את ההשפעות של כל שיטה – במחוזות הבחירה נבחרו כמעט רק מועמדים משתי המפלגות המובילות (רק אחד ממפלגה קטנה ועוד קומץ עצמאיים), והבחירות היחסיות לעומת זאת נראו כמו בחירות רב-מפלגתיות רגילות, ארבע מפלגות נכנסו לפרלמנט.
– די הרבה נשים נבחרו, ועד כמה שאני רואה אין בטאיואן לא שיריונים ולא הקלות. גם די נפוץ שם לשמוע התנסחויות שבמדינות מערביות היו כנראה נתפסות כמעליבות או "מחפיצות", כמעט כל מועמדת צעירה זוכה לכותרות בסגנון "הבחורה היפה שמתמודדת על מחוז פלוני", ולא נראה שכל זה מקשה עליהם לכבד את הפוליטיקאיות שלהם. טאיואן נשארת, למיטב ידיעתי, המדינה היחידה במזרח יבשת אסיה (אולי אפילו היחידה ממזרח לישראל) שהונהגה על-ידי מנהיגה נבחרת שאיננה קרובת משפחה של מנהיג גבר מהעבר.
– באופן כללי, מול מצב הרוח הדי עגום של הדמוקרטיה במערב, וכישלון הדמוקרטיה ברוב העולם שמחוץ למערב, הדמוקרטיה הטאיואנית נראית מוצלחת ואופטימית. לפעם הבאה שמישהו יטען שדמוקרטיה היא חלק מהתרבות המערבית, והתרבות הסינית היא קונפורמיסטית או לא-אינדיבידואליסטית מדי בשביל דמוקרטיה.