עלייתה ונפילתה של המרשתת

לפני חודשיים בערך עלה לכותרות (לפחות הכותרות שאנשים כמוני קוראים) אדם יקר בשם טִים בֶּרְנֶרְס־לִי, שבדרך כלל מיוחסת לו המצאת הווב[1], עם מכתב פתוח שהוא כתב לציבור לפירוט דאגות שלו לעתיד האינטרנט.

ומה מטריד אותו? שלושה דברים: אנחנו מאבדים שליטה על המידע הפרטי שלנו, אנחנו נחשפים יותר מדי בקלות למידע כוזב, וגופים פוליטיים מקבלים כלים שיאפשרו להם להשפיע עלינו בדרכים מפוקפקות יותר. ומה מטריד אותי? לא רק שאני לא חולק יתו את אותן הדאגות, אלא שהעובדה שאלה הדברים שמטרידים את מי שנמצא בדרגים הגבוהים של גופים בעלי השפעה על האינטרנט, מחזקת את הדאגה שלי שהאינטרנט עומד להיות חסר אונים מול סכנות גדולות בהרבה מאלה.

אחרי כמעט שלושים שנים עם רשת האינטרנט, קל לקחת אותה כמובנת מאליה. אני בטוח שלא מעט מכם כבר נולדו בעולם עם אינטרנט, וגם המבוגרים יותר כבר כנראה רגילים אליה כל־כך שקשה לדמיין את העתיד בלעדיה. אבל חשוב לזכור – האינטרנט היא לא טכנולוגיה, או רעיון, או מחקר, דברים שמרגע שהופיעו בעולם לא יכולים להיעלם (למרות שגם זה לא מוחלט – כבר הזכרתי בעבר איך ימי הביניים העלימו הרבה מאוד רעיונות טכנולוגיים וחברתיים, לדוגמה); האינטרנט היא תשתית פיזית, שמורכבת מהמוני כבלים ונתבים שנמצאים בשליטת גופים שונים, ומנוהלת דרך שרתי DNS שבעצמם נשלטים על־ידי גופים כאלה ואחרים. די מעט אנשים צריכים לקבל החלטות רעות כדי שהאינטרנט, אם לא ילך לאיבוד, יהפוך למשהו שונה מאוד ממה שהוא היום.

למה אני חושב שהאינטרנט בסכנה? קודם כל, הוא עדיין צעיר, וכל מבנה או ארגון שעוד לא חגג 50, בקנה מידה היסטורי הוא עדיין ניסוי. העובדה שהוא עובר עדיין שינויים מרחיקי לכת באופי, בניהול, ובמשתמשים שלו רק מחזקת את הדאגה הזאת. גם אם לא היו לנו תרחישים ספציפיים לדמיין שבהם האינטרנט הולך לאיבוד, היינו צריכים לקחת בחשבון שזה עלול לקרות בדרך לא צפויה.

אבל גם לא קשה לדמיין דרכים שבהן זה יקרה. הרבה זמן עבר מאז שהאינטרנט היה דרך לחנוני מחשבים מרחבי העולם להתכתב בנושאי מדע, או תכנות, או מסע בן כוכבים. האינטרנט גדל להיות מפלצת ענקית, והכי חשוב – להיות מלא בהמון כסף. ועם כל הכסף הזה, כל אחת מהחברות ששולטות בחלק מהתשתית הזאת מחפשת ללא הפסקה דרכים לוודא שהם יוכלו להרוויח כסף באינטרנט ואתם לא. עם הגידול במספר המשתמשים, ועם יותר ויותר אנשים שצורכים מידע לעומת מספר האנשים שמיצרים מידע באינטרנט, גדלה המוטיבציה של אנשים שרוצים להגן עלינו מעצמנו – שחס וחלילה לא נקרא משהו מסוכן או לא מנומס. השילוב בין המגמות האלה יוצר מצב מסוכן מאוד: דמיינו שחלק מאותם הגופים ששולטים בחלק משמעותי מהתשתית – ספקי אינטרנט, ספקי תוכן, ממשלות וכו' – מחליטים לנצל את השליטה שלהן כדי ליצור מונופול או קרטל. מה יותר פשוט מלזעוק שהילדים שלנו חשופים לדברים נוראים באינטרנט, ולכן צריך להוסיף פיקוח? להחליט שמהיום, בשביל להקים אתר אינטרנט צריך רישיון מיוחד מהממשלה? כבר ראינו לא מעט חקיקה שמתערבת באינטרנט: הדוגמה הבולטת ביותר היא חוק העוגיות ההזוי של האיחוד האירופי. ומרגע שצריך רישיון, אנחנו יודעים איך זה ממשיך: עוד ועוד חוקים מופיעים "להגנת המשתמשים", שלמעשה ינוסחו על־ידי החברות שרוצות להקשות כמה שיותר על מתחרים, ולאנשים כמוני כבר לא יהיה סיכוי לכתוב באינטרנט. האם זה תרחיש סביר? להערכתי, לא רק שזה סביר, אלא מבחינתי זו תהיה הפתעה עצומה אם זה לא יקרה בשלושים השנים הקרובות.

ובגלל זה מטריד אותי כל־כך המכתב של טים ברנרס־לי. הדברים שהוא מתלונן עליהם הם בדיוק אותם ענייני "הצילו אותנו מעצמנו" שלדעתי מכינים את הקרקע לחיסול האינטרנט (לא מכוונות רעות כמובן – הוא נשמע לי כמו אדם טוב ואחראי. הויכוח הוא על אסטרטגיה). אנשים משתפים יותר מדי מידע באינטרנט? אנשים קוראים דברים שקריים? אנשים מתפתים לפרסומות פוליטיות מפוקפקות? אלה שלוש דוגמאות לדברים שאנשים עושים מרצונם החופשי. אני מאוד בעד חינוך אנשים לשימוש אחראי באינטרנט, ובכל מקור מידע אחר; אבל מעט מאוד אנשים מציעים לפתור את הבעיות האלה על־ידי אחריות. וברנרס־לי, למרבה האכזבה, לא שונה מהרוב. הכיוונים שהוא מציע לפתרון הבעיות מבוססים על פניה לגבירים (גוגל, פייסבוק) שיפתרו לנו את הבעיה – והוא מקשר לידיעה על אמצעים של פייסבוק להגיד לנו מה אמיתי ומה לא כדוגמה לפתרונות כאלה. אם אנחנו עומדים לסמוך על פייסבוק לספר לנו מה זה חדשות אמיתיות ומה לא, קשה לי להאמין שאנחנו רחוקים מהיום שבו מי שלא מוכן להגיד לנו את זה, לא מקבל רישיון – הרי אם פייסבוק פתרו לנו את הבעיה, מה נעשה עם בעיות שקורות מחוץ לפייסבוק? האפשרות ההגיונית היחידה היא להכריח את שאר המקומות להתנהג כמו פייסבוק. ואם זה לא נשמע לכם הגיוני – לפייסבוק, גוגל ואמזון יש מיליארדים להשקיע בלוביסטים שידאגו שלמחוקקים שלכם זה כן יישמע הגיוני.

המסקנה מכל זה – צריך ליהנות מהאינטרנט כל עוד הוא איתנו. ובמידה מסוימת אני מבין אנשים כמו טים ברנרס־לי – האינטרנט כבר הפך להיות גדול מדי מכדי להתנהל כמו קומונה אידיאליסטית של חנוני מחשבים. הסביבה שבה אנחנו ניגשים לחשבון הבנק שלנו ומשלמים מיסים לממשלות שלנו צריכה לעמוד בסטנדרטים קשיחים יותר מדיון על מה הדרך הטובה ביותר למיין מספרים. ולכן, הייתי שוקל ברצינות שינוי אסטרטגיה לאנשים שדואגים לחופש באינטרנט – אולי עדיף לוותר על המאבק על האינטרנט עצמו, לקבל את הרעיון שהוא עומד להיות מוגבל ומפוקח, ובמקום לנסות לשנות אותו – אולי עדיף להתרכז ביצירת איזו פינה מוגנת בתוכו או לצידו, איזשהו "מיני־אינטרנט" שלא יכיל את כל העוצמה של האינטרנט הנוכחי, אבל יהיה חופשי – אינטרנט זול שכנראה לא יהיה חזק מספיק בשביל להכיל סרטוני וידאו ולא יהיה מאובטח מספיק בשביל להעביר כסף, ולכן הוא יהיה משעמם וטרחני ואף אחד לא ירצה להשתמש בו חוץ מחנוני מחשבים שרוצים לדבר על מדע אחד עם השני (ואנשים שרוצים לדבר על דברים אחרים – אולי אפילו אנשים שרוצים לקרוא הגיגים פוליטיים של איזה בלוגר כזה או אחר); במילים אחרות, גירסה מודרנית לאינטרנט של שנות התשעים.

נראה לי שאפשר לעשות השוואה לא רעה עם הרדיו – אני לא מכיר איזשהו הבדל משמעותי בטכנולוגית הרדיו לעומת האינטרנט שבגללה לרדיו אנחנו צריכים רק להקשיב ובאינטרנט אנחנו גם כותבים. כשהטכנולוגיה הייתה בראשיתה, כל חנון רדיו היה יכול לשדר מה שבא לו, עם או בלי מאזינים. בסופו של דבר זה הפך להיות גדול מדי מכדי להתנהל באופן כזה, עבר להיות תחת פיקוח, ובמסגרת הפיקוח הזה הוקצו כמה תדרים לאותם החנונים שיוכלו להמשיך להשתעשע ולתקשר אחד עם השני בזמן ששאר העולם מאזין לפייסבוק גלגל"צ – זה נקרא רדיו חובבים, ומעולם לא ניסיתי את זה אבל זה נשמע חביב. לדעתי זה יכול להיות תרחיש לא בלתי־סביר לכיוון העתידי של האינטרנט, וזה יהיה במידה מסוימת מצער, אבל צריך להכיר במציאות, ולקבל את מה שנותנים לנו.

[1] וידוי: עד כתיבת שורות אלה הייתי בטוח ש"מרשתת" הומצאה כתרגום לביטוי האנגלי World Wide Web (WWW), ועמדתי להתחיל את המאמר בתזכורת למי שלא מכיר, מה ההבדל בין זה לבין האינטרנט. בדיקה מראה שלמעשה "מרשתת" מבחינת האקדמיה היא האינטרנט, ואין לי שום מושג איך לקרוא למה שהמציא טים ברנרס־לי. אקדמיה, פישלתם.