לקראת בחירות 2021

אמי ביקשה ממני הסבר מפורט לכך שאמרתי שלו הייתי בישראל בזמן הבחירות הייתי מצביע למפלגת ימינה (ולכך שבבחירות האחרונות שהצבעתי בהן בפועל, 2019א, הצבעתי לימין החדש), זאת למרות שבצעירותי, כמו כל הסביבה שגדלתי בה, נהגתי באופן די אוטומטי להצביע למרצ או מפלגות אחרות של "האנשים הטובים". החלטתי לפרסם את התשובה פה כי אולי עוד אנשים יתעניינו.

אני לא אכנס יותר מדי לדיון על למה הצבעתי שמאל בעבר ואיך זה השתנה – אפשר לכתוב על זה ספר שלם, אבל בגדול נראה לי שברוב המגזרים בארץ (וכנראה בעולם), דעות פוליטיות לא מגיעות מדיונים ענייניים ורציניים על מדיניות, אלא מגורמים חברתיים ושבטיים. כשהייתי נער היה ברור שמרצ והעבודה הם הטובים, מפגלת שינוי זה קביל בקושי, וכל דבר ימינה מזה זה מוקצה. לא שמישהו בהכרח אמר את זה במפורש, אבל זה פשוט מובלע בכל דיון על פוליטיקה. אם כל מה שמדברים עליו זה הדברים הרעים שעושים באגף אחד (ותמיד יש כאלה כי כל אחד עושה דברים רעים), ומתעלמים לחלוטין או מתרצים כל דבר רע של הצד השני, אז יוצרים רושם ברור של מי הטובים ומי הרעים.

כשגדלתי התחלתי להתעניין יותר בפרטים, זכיתי גם בשירות הצבאי שלי להכיר אנשים ממגזרים שונים, ובסופו של דבר למדתי שפות והסתובבתי בעולם וקיבלתי כל מיני נקודות מבט חדשות על מה שקורה, זה איפשר לי לנהל עם עצמי דיון ענייני יותר ובסופו של דבר להחליט שלו הייתי עכשיו בישראל, הייתי מצביע למפלגת ימינה. הסיבות לזה גם הן יכולות למלא ספר שלם, אבל על קצה המזלג:

ביטחון ואסטרטגיה

רוב הדיון הציבורי סביב הנושא הביטחוני מתרכז בשאלה איך צריך להיראות (אם בכלל) פתרון הסכסוך. האם יו"ש צריך להפוך לחלק ממדינה פלסטינית, או חלק מישראל, או משהו באמצע. לדעתי זו שאלה חשובה, אבל פחות ממה שנהוג לייחס לה. לדעתי כל אחת מהאפשרויות האלה תהיה אתגר גדול, אף אחת מהן לא תביא אוטומטית לא אסון ולא הצלחה. אם מקימים מדינה פלסטינית, יהיה אתגר גדול בשמירה על ביטחון המדינה מול מה שבלי הרבה ספק יהיה, לפחות בטווח הקצר והבינוני, מדינת טרור במרחק קסאם מנתב"ג. אם מתכננים לספח את יו"ש יום אחד יהיה אתגר גדול בהתמודדות עם המיעוט הערבי שיהפוך להיות גדול הרבה יותר, ומדינות עם מיעוטים בגודל הזה נוטות להיות פחות יציבות, אפשר להסתכל במיוחד על הדוגמה הלבנונית. אם מתכננים לעשות משהו באמצע (סיפוח חלקי, תוכנית האמירויות, או פשוט גרירת רגליים והשארת המצב הקיים לנצח), יהיה קצת משני האתגרים הנ"ל, פלוס המשך האתגר לשמור על מעמדה הבינלאומי של ישראל. בכל אחת מהאפשרויות האלה האתגרים הם לא פשוטים, אבל גם לא בלתי אפשריים.

וזה מביא אותנו לשאלה כמה אנחנו מוכנים להתמודד עם אתגרים. לצערי, הפוליטיקאים שמקדמים את אסטרטגיית הקמת המדינה הפלסטינאית, נראים לי חסרי כל עניין בהתמודדות עם האתגרים האלה. הגישה של אנשים כמו ניצן הורוביץ או מירב מיכאלי היא סלידה אוטומטית מכל ניסיון של המדינה לשמור על ביטחונה. אנשים שמריעים לממשלות אירופאיות או לבית הדין בהאג שמגנה את ישראל על צוק איתן הם לא אנשים שאני סומך עליהם להתמודד עם אתגר גדול הרבה יותר של ה"צוק איתן" שנצטרך במדינה הפלסטינאית ביו"ש, ואין ספק שנצטרך כאלה אם תקום מדינה כזאת. עקרונית, אולי (לצורך הדיון) הייתי מעדיף נצים ביטחוניים שיקדמו אסטרטגיית התנתקות מיו"ש. אבל אין כאלה. אם אני צריך לבחור בין אנשים שיילחמו למען ביטחון המדינה ולא מוכנים לסגת מיו"ש, לבין אנשים שרוצים לסגת מיו"ש והפתרון שלהם לכל בעיה ביטחונית הוא לוותר על עוד משהו ולקוות ש"הקהילה הבינלאומית" תציל אותם – אני נאלץ לבחור בראשונים.

באופן כללי, זה תוצאה של תהליך מצער שעבר על ישראל בעשורים האחרונים, של מה שבעיני הוא פשיטת רגל מוחלטת של ישראל החילונית. בישראל החילונית כיום, פרט לקומץ קטנטן של יוצאי דופן, אין בן־גוריון, אין יגאל אלון, אין א.ד. גורדון ואין יצחק טבנקין. אין אפילו יצחק רבין. ישראל החילונית של היום, כפי שאני רואה מחבריי, מהתרבות הפופולרית ומנבחרי הציבור המובילים באוכלוסייה הזאת, היא חברה שחיה עם רגל אחת באירופה או אמריקה, לא מבינה ערבית (מטאפורית ומילולית), וחושבת שביטחון ומלחמה הם נושאים "מלוכלכים" שצריך להימנע מהם ולתת לאיזו קהילה בינלאומית מדומיינת לטפל בהם. אם אני צריך לבחור מגזר שישמור על ביטחון המדינה, לצערי אני מהמר על הציונות הדתית, אפילו שאני לא ממש מזדהה איתה באופן כללי. זו אחת הסיבות שאני לא חי בישראל ולא בטוח מה דעתי על לחזור לישראל בעתיד.

מההתרשמות שלי, הרבה מהאנשים שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית כפתרון לסכסוך עושים את זה לא כי זו אפשרות עדיפה אסטרטגית, אלא כי מרוב הפחדות נגד כל אפשרות אחרת הם בכלל לא מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. ככה אני הייתי לפני 10-15 שנים. אז התחלתי להסתובב בעולם, למדתי כל מיני שפות, והחכמתי קצת. ההפחדות על הקהילה הבינלאומית שתכעס עלינו לא רלוונטיות כי אין שום דבר כזה קהילה בינלאומית, והארגונים הבינלאומיים שלפעמים מצביעים עליהם הם קיני צביעות ופוליטיקה שיש להם מעט מאוד עניין במה שישראל עושה בפועל. רוב הגורמים שם אוהבים או שונאים את ישראל בהתאם לצורכיהם, וימשיכו לאהוב או לשנוא בלי קשר למה שישראל תעשה. דעת הקהל הבינלאומית, מצידה, מתעניינת בישראל בערך כמו שהישראלי הממוצע מתעניין בדקויות הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים באיטליה או בתאילנד. מקריאת עיתון הארץ וכו' אפשר לדמיין שכל בניית שכונה במזרח ירושלים מעוררת איזה מין גל זעם ברחבי העולם. האמת היא שברוב מכריע ממדינות העולם אין לאף אחד שום מושג מה זה מזרח ירושלים, מה זה יו"ש, מה זה הקו הירוק, ובקושי יודעים מה זה ישראל. אם כותרות העיתונים יציגו את זה עם תמונה מפחידה וצקצוקים בלשון, הם יחשבו שישראל מבצעת פשע נורא. אם כותרות העיתונים יציגו את זה ככלום, הם יחשבו שלא קרה כלום.

עוד הפחדה היא מאיך שאנחנו מאבדים את הגורמים המתונים מקרב הפלסטינים או הערבים או משהו בסגנון. אני עדיין לא דובר ערבית מושלמת, אבל למדתי מספיק בשביל לקרוא עיתונים פלסטיניים ולהבין שאין שום גורמים מתונים בעלי רלוונטיות כלשהי בחברה הזאת. המטרה של כל גורם בעל רלוונטיות כלשהי שם היא מקסימום העלמה של ישראל, וכל שיקול אחר הוא שולי. בעולם הערבי הכללי, בינתיים, אני מתרשם שהאדם הממוצע מתעניין בישראל הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב. אם זה היה הרושם שלי עוד קודם, אז הסכמי אברהם הבהירו את זה מעבר לכל ספק. מעבר לזה, ההפחדה הזאת גם כוללת את ההנחה המובלעת ש"הפלסטינים" רק רוצים מדינה פלסטינים ואחרת הם יכעסו. האמת היא שאין שום דרך לדעת מה רוצים אנשים שחיים תחת דיקטטורה, שבה אנשים עם הדעות הלא נכונות יכולים למצוא את עצמם עם כדור בראש. מבחינת זכויות הפרט, אין שום ספק שמדינה פלסטינית תהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לפלסטינים כפרטים.

בקיצור, אני לא בהכרח חושב שימינה יפתרו את הסכסוך או יצילו את בטחון ישראל, אבל אני ממש לא מתרשם מההפחדות של מי שחושב שכל התנחלות היא סוף החלום הציוני. אני מוכן לשקול כל מפלגה שלא מתנגדת אוטומטית לכל פעולה למען ביטחון ישראל (קו הגבול בעיני עובר בין מפלגת העבודה ליש עתיד – עבודה ושמאלה ממנה מבחינתי הן התאבדות לאומית, יש עתיד וימינה ממנה מבחינתי באות בחשבון). עם עדיפות למי שנראה שייקח את הביטחון כמה שיותר ברצינות.

כלכלה

יש קלישאה שאומרת "מי שלא סוציאליסט עד גיל 20 אין לו לב, מי שלא שמרן (כלכלית) עד גיל 30 אין לו שכל". במקרה שלי זה בהחלט היה נכון. בתור נער נראו לי מאוד מעוררות השראה הסיסמאות על צדק חברתי וזכויות כאלה ואחרות. אז גדלתי קצת והבנתי שכסף לא צומח על העצים. העובדה החשובה ביותר לדעתי במדיניות כלכלית, ואיכשהו נראה שפוליטיקאים כמעט מכל המפלגות בוחרים להתעלם ממנה, היא שלממשלה (בגדול) אין כסף. הממשלה לא עובדת ולא מנהלת עסק. מה שהממשלה יכולה לעשות זה לקחת משאבים מחלק מהאזרחים ולתת לאזרחים אחרים (או יותר גרוע, לבזבז אותם באופן שפשוט משמיד את הערך שלהם). זה לא אומר שמדינת רווחה היא בהכרח דבר רע, אבל שכל החלטה כלכלית צריכה להתבסס על המציאות הכלכלית. הכי קל להיות פוליטיקאי "לוחם" שמבטיח לתת כסף לזקנים, ולניצולי השואה, ולמובטלים, ולעניים, ולמי לא. אבל לפוליטיקאים האלה אין באמת כסף לתת. כשהם "נותנים" כסף למישהו זה אומר שהם לוקחים אותו מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים. וזה עוד סביר; לקחת הרבה כסף מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים זה מודל שעובד טוב במדינות צפון אירופה, כמו מדינת מגוריי הולנד; הבעיה היא כשלא רק לוקחים מהם כסף, אלא מגבילים אותם, מטרידים אותם ומאיימים עליהם עם אינספור חוקים מטופשים שנשמעים טוב ל"הגנת הצרכן" או "הגנת העובד" או כל מיני מטרות נחמדות אחרות, ומשמעותן שהקמת עסק בישראל היא משימה מתסכלת ומסוכנת, בטח בהשוואה להולנד. ובלי אנשים שמקימים עסקים ומייצרים עושר, אין רווחה לאף אחד ובטח שאין מה לחלק לזקנים ולניצולי השואה וכו'. בשנים האחרונות אני מתחיל להתעניין בנושא הזה יותר ויותר, ואני שומע דברים מצמררים לגבי כמה קשה לנהל עסק בישראל וכמה בירוקרטיות ממשלתיות מעלות פה את יוקר המחיה. יכול לספק דוגמאות למי שלא מכיר.

ה"חברתיות" המדומיינת הזאת קיימת כמעט בכל המפלגות בישראל, שמאל ימין ומרכז, אבל בשנים האחרונות יש קצת התעוררות ליברלית ומפלגת ימינה היא כנראה המובילה בה. מפלגת "תקווה חדשה" עדיין לא ממש ברורה, בינתיים נראה שהם גייסו כמה שמות ליברליים רציניים אבל נראה שהם די נדחקים הצידה. גם לליכוד יש כמה גורמים ליברליים טובים בספסלים האחוריים אבל בראש עדיין שולט הפופוליזם ה"חברתי". מפלגות המרכז לא ממש מבטיחות – עברנו מכחלון שהגאווה הגדולה שלו הייתה כמה כספי ציבור הוא בזבז, המשכנו לכחול לבן שהתחילו עם יו"ר ההסתדרות וכיום מככב שם אלון שוסטר שמצהיר במפורש כמה הוא סולד משוק חופשי; יש עתיד יחסית יותר סבירה אבל לא מציגים איזשהו רצון לשינוי משמעותי. על השמאל אין צורך להכביר מילים. דווקא הרבה מהליברליזציה של שנות התשעים בישראל, למיטב ידיעתי, הגיעה מאנשי מפלגת העבודה כמו יצחק רבין וחיים רמון; אבל מפלגת העבודה כיום, שלא לדבר על מפלגת מרצ, הן מפלגות שרוצות תמיד יותר הוצאות ויותר רגולציה.

קשה לתאר כמה שהנושא הזה חשוב בעיניי. גם בהקשר הביטחוני, לדעתי ביטחון ישראל מגיע בראש ובראשונה מכלכלת ישראל. הכלכלה חשובה לא (רק) בשביל רמת החיים שלנו, אלא בשביל החיים עצמם. מי שיש לו כסף יכול להשקיע בביטחון ויכול להשקיע בחיזוק מעמדו הבינלאומי.

משפט וחוקה

זה נושא קצת מסוכן כי קל מאוד להישמע פה כאילו אני מקדם תאוריות קונספירציה ביביסטיות. אני לא תומך בחוק צרפתי ולא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה לנצח, אבל זה לא משנה את העובדה שיש דברים שהביביסטים צודקים בהם לגבי מערכת המשפט. משפטי נתניהו נראים לי מופרכים וכמוהם הרבה רדיפות משפטיות אחרות נגד פוליטיקאים שהסתיימו בכלום; אבל אלה נושאים שממילא לא מעניינים אותי מספיק בשביל להתעמק בהם. אני מוכן לשמוע טיעוני נגד אם מישהו רוצה להסביר לי איך שטות כמו "סיקור חיובי" לראש הממשלה המושמץ ללא הפסקה הזה זו עברה פלילית שלו. מה שיותר מעניין אותי זה נושאים תיאורטיים וארוכי טווח יותר.

בדמוקרטיה יש איזון עדין בין נבחרי ציבור לבין מערכת המשפט. יש כל מיני דעות האם צריך למשוך יותר לכאן או יותר לכאן, אבל העיקרון המנחה החשוב ביותר, לפחות מבחינתי, הוא שבאמצע צריך לעמוד החוק, הכתוב והיבש. אחרת בכלל לא משנה למי אנחנו מצביעים, אם ממילא קבוצת אנשים לא נבחרים הם אלה שמחליטים פה. בישראל התפתחה תופעה שבמסגרתה מערכת המשפט פועלת בלי לחכות לחוק – גם במה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", עם כל שיקולי ה"מידתיות" ו"האדם הסביר" שמאפשרים לשופטים לפסוק מה שבא להם בלי להתייחס למה שכתוב בחוק (פסילת חוקים על פי "חוקה" שלא קיימת בישראל, הטקס הקבוע של פסילת מועמדים לכנסת ואז פסילת הפסילה, סאגת יו"ר הכנסת אחרי בחירות 2019 וכו'), ואולי המובהק ביותר – סוגיית היועצים המשפטיים, שבמקום לייעץ הם מסוגלים פשוט לקבוע לבוסים שלהם מה לעשות. למי שרוצה עוד פרטים אני ממליץ בחום על השיחה בין יאיר לפיד ודניאל פרידמן כאן. מבחינתי, בלי שום קשר לביבי או לא ביבי, צריך לוודא שמערכת המשפט הישראלית נשארת כפופה לחוק. ימינה וסמוטריץ' נראים נחושים לעשות את זה, יאיר לפיד נראה שרוצה לעשות את זה אבל רק אחרי שיעיפו את ביבי, הליכוד נראה שרוצה לעשות את זה רק עד שזה לא יהיה יותר חשוב לביבי. כל שאר המפלגות נראה שמעדיפות לחזק את המצב הקיים.

פוליטיקה

עם מערכת בחירות רביעית בשנתיים, ישראל נמצאת במשבר פוליטי ולא נראה שיש רצון חזק איפשהו לפתור אותו. המשבר נובע מחוסר מוכנות של מפלגות שונות להתפשר ולשתף פעולה זו עם זו, ונראה שהמצביעים והפרשנים מכל הצדדים רק מעודדים ומתגמלים אותן על זה. אני לא רוצה לתגמל את ההתנהגות ההרסנית הזאת, וסולד מכל מפלגה שמתגאה ברשימת המפלגות או הפוליטיקאים שהיא מחרימה או "לא תשב" איתם כאילו אנחנו בגנון. הרשימה הארוכה של אנשים שלא יישבו עם ביבי, לא יישבו עם החרדים, לא יישבו עם הערבים, מה שלא יהיה. ישראל היא מדינה מורכבת, יש בה אנשים עם כל מיני דעות מאוד שונות זו מזו, ואם הם לא ימצאו דרך להתמודד עם זה, להתפשר ולשתף פעולה, זה ייגמר באסון. ימינה היא אחת המפלגות הכי פחות מחרימות ואני מכבד את זה. צל"ש גם לכחול לבן שאיפשרו את היציאה מהמשבר הקודם, לפחות לטווח קצר. רוב שאר המפלגות לא מעוררות אופטימיות.

נסתפק בזה לבינתיים, זה כאמור רק על קצה המזלג, אשמח לפרט על נושאים מסוימים בהתאם לבקשות הקהל.