חשיפה מרעישה – שיטת הבחירות בישראל די נורמלית

מאמר חדש שלי באתר "שקוף":

https://shkifut.info/2019/05/electiontype/

מצטרף לשאיפה ותיקה שלי להילחם בתפיסה הנפוצה כאילו מערכת פוליטית עם שתי מפלגות גדולות זה איזה מין מצב "נורמלי" או "טבעי" שצריך לשאוף אליו.

הערה קטנטנה: אני ציינתי במאמר שמספר חברי הכנסת נמוך יחסית למקבילינו בעולם, אבל "כדאי להגדיל את מספר חברי הכנסת" זו תוספת של מערכת "שקוף". לי אין כרגע דעה מגובשת בנושא.

מודעות פרסומת

איך בונים מדינה מתוקנת

לפני שנה וחצי כתבתי (כאן וכאן) על מה שבעיני הוא השלב הבא של הדמוקרטיה – הרחבת הדיון הציבורי סביב תקציב המדינה והמודעות לאיך המדינה באמת מתנהלת. באותו הזמן היו לי כמה בעיות טכניות ופרטיות שגרמו לעניין הזה קצת להתמוסס.

עכשיו הגיע הזמן לחזור. ובתור התחלה אני מספק תוספת חשובה בעיני – השוואה בינלאומית. בשבועות האחרונים אני עובד על פרויקט חדש, שמטרתו להבין טוב יותר איך עובדות מדינות על־ידי השוואה בין מדינות שונות, והמדינה שבחרתי להתחיל בה היא מדינה שנחשבת לדעתי בכל ישראל כמדינה מתוקנת, מתאפיינת בגודל די דומה לישראל (קצת יותר גדולה), תרבות די דומה, ופוליטיקה די דומה: הולנד. תרגמתי לעברית את סעיפי התקציב ההולנדי לשנת 2019, ופרסמתי אותם לצד אלה של ישראל כדי שנוכל להתחיל להבין קצת יותר מה הופך מדינה למדינת רווחה צפון־אירופאית לעומת מה שיש לנו, ולראות אם יש דברים ששווה ללמוד מהם או דברים ששווה להיזהר מהם. אני מקווה שזו רק ההתחלה, ועוד אעשה דברים דומים כדי להבין את כל המדינות המתוקנות (ואולי גם הלא־מתוקנות, ואולי לפעמים מה שנדמה לנו כמדינות מתוקנות זה לא בדיוק מה שחשבנו?) בעולם.

עברו על התקציבים כאן: ישראל 2019 – הוצאות, הכנסות; הולנד 2019 – הוצאות, הכנסות.

נקודה אחת שחשוב להבין זה עד כמה הולנד היא אכן מדינת רווחה צפון־אירופאית. נראה לי שיש להרבה אנשים איזושהי תדמית של הולנד בתור ערש הליברליות באירופה – לי בהחלט הייתה תדמית כזאת לפני שהתחלתי להכיר אותה יותר. התדמית הזאת אולי הייתה נכונה בעבר, אבל כפי שהתקציב יבהיר לכם (ותקופת מגורים בהולנד הבהירה לי), כיום לא ברור עד כמה נשאר משהו מהליברליות הזאת חוץ מהסמים והזנות. בכל מה שקשור לכלכלה, נראה שהממשלה מתערבת לא פחות מבכל מדינת רווחה אחרת.

הבהרה: הפרויקט עדיין בשלבי התחלה, וצפויות הרבה טעויות ותקלות באיכות המידע, נכונות המידע, והפרשנות שלו. אבל חייבים להתחיל איפשהו.

אז מה אנחנו לומדים מההשוואה? בתור התחלה, כמה תובנות התחלתיות:

– אנחנו בעיצומו של תהליך מדהים במערב ובצפון אירופה, שבו המלחמה בפליטות פחמן הופכת לחלק עצום מהמנגנון הממשלתי. להולנדים יש משרד ממשלתי בשם "המשרד לנושאים כלכליים ואקלים", וממה שאני שומע בתקשורת נשמע כאילו מיליארדי האירו שהולכים על זה כרגע הם רק ההתחלה. תהיו מוכנים, כי דברים כאלה נוטים להגיע די מהר מאירופה לישראל.

– ההוצאה העיקרית של ישראל היא תשלום חובות; אצל ההולנדים זה המקום השני. אני עדיין צריך מתישהו לחקור את הטענה שחוב לאומי זה דבר טוב, אם מישהו מתנדב להסביר אני אשמח לשמוע.

– משרד החוץ הישראלי הוא הוצאה די צנועה בת פחות ממיליארד וחצי ש"ח, בהולנד זה עולה כמעט 10 מיליארד אירו. למה זה? רוב מכריע מהכסף הולך על סעיף בשם "שיתוף פעולה אירופי יעיל". עוד לא חקרתי מה זה אומר בדיוק, אבל קשה להגיד שאני מופתע. האיחוד האירופי זה תחביב יקר.

– תקציב הביטחון ההולנדי, במספרים מוחלטים, נמוך מזה של ישראל אבל לא בהרבה כמו שהייתי אולי מנחש (10.5 מיליארד אירו, כלומר בערך 45 מיליארד ש"ח, לעומת 55 מיליארד ש"ח בישראל פלוס עוד 10 מיליארד על "הוצאות ביטחוניות שונות"). התקציב בישראל אומנם בפועל נוטה לתפוח הרבה מעבר למה שמופיע על הנייר, אבל עדיין – יכול להיות שאנחנו לא מבצר מבודד בג'ונגל כמו שלפעמים נוטים לחשוב. למי שתוהה מה ההולנדים עושים עם הכסף הזה, מסתבר שהצבא ההולנדי פעיל בכל מיני מקומות בעולם במסגרת משימות נאט"ו, או"ם ואיחוד אירופי כאלה ואחרות; כשמסתכלים על איך נראות המדינות שבהן הם פעילים (אפגניסתאן, סוריה וכו'), לא נראה שהם תורמים הרבה. לו הייתי הולנדי הייתי אומר שה 10.5 מיליארד האלה קצת מבוזבזים. מצד שני, אולי זה פחות עניין של המשימות הפעילות ויותר הכנה לעתיד, אולי הם פשוט למדו את הלקח מהפעם הקודמת שהם נזקקו לצבא.

– התחבורה הציבורית ההולנדית מעולה, ונראה שההשקעה הממשלתית לא בהכרח גבוהה יותר מזו בישראל (ובמדינה גדולה יותר עם אוכלוסייה גדולה יותר). זה נושא שמאוד מצדיק בדיקה מקיפה יותר בהמשך.

מספיק לבינתיים. השאיפה היא בעתיד להרחיב את הפרויקט לעוד מדינות, יותר מידע על כל מדינה (גם בתקציב ישראל בינתיים לא כללתי את המידע מהתקציבים הספציפיים של כל משרד), עוד השוואות (לא רק תקציב – איך נראית מדיניות המס הישראלית מול ההולנדית? איך נראים חוקי העבודה? וכן הלאה), ועוד תובנות.

סיפוח יו"ש: אסון או אסטרטגיה? שיחה עם תמריץ

רשומה מסוג חדש היום – שיחות עם אנשים מעניינים. בזמן האחרון ניהלתי דיון מעניין עם הבלוגר תמריץ בשאלה – האם רעיון סיפוח יהודה ושומרון הוא מתכון לאסון לאומי, או שמדובר באפשרות אסטרטגית לגיטימית שכדאי לדון עליה?

מוזמנים להמשיך את הדיון בתגובות.

שי: אני לא בעד סיפוח אבל גם לא לגמרי נגד. לתפיסתי, זה המועמד העיקרי כרגע, מבין האפשרויות שבאמת יכולות לקרות, לפתרון לטווח ארוך של הסוגיה הפלסטינית. זה מאוד תלוי איך ומתי יעשו אותו.

הייתי אומר שהדעה שלי קצת יותר מורכבת משאלה פשוטה של "בעד" או "נגד". לו הייתי אני ממשלת ישראל, כנראה לא הייתי מספח (בטח לא באופן שיעשה את זה הימין הישראלי), אבל לא נראה לי שזו שאלה רלוונטית. כשאני מסתכל על האפשרויות שממשלה ישראלית עשויה לקדם (בהינתן הדעות של אוכלוסיית ישראל), ושיכולות להצליח בהינתן התגובה הצפויה של הפלסטינים, הערבים, האירופים, ושאר הקהילה הבינלאומית, הייתי מגדיר את הסיפוח כאפשרות בעלת סיכון גבוה ותועלת גבוהה, והאפשרות המתחרה העיקרית, המשך המצב הקיים ללא הגבלה (אם אני מבין נכון, זו האפשרות החביבה עליך), כאפשרות בעלת סיכון מתון ותועלת מתונה. איפה התוחלת גבוהה יותר, אני לא בטוח. לא הייתי קורא לסיפוח כי לא הייתי רוצה לקחת על עצמי סיכון גדול בנושא כל־כך חשוב; אבל אני בכלל לא בטוח שמנקודת מבט אסטרטגית נטו, זו לא האפשרות העדיפה.

ההבדל בינינו, אם אני מבין נכון, הוא בהערכת הסיכונים: אני רואה בסיפוח כבעל סיכון גבוה אבל לא בלתי־עביר, ואתה רואה בו, אם אני מבין נכון, דרך בטוחה לחורבן בית שלישי. אני לא בטוח אם יש בינינו הבדלים גם בהערכת הסיכונים של המשך המצב הקיים, אשמח לדבר עוד גם על זה.

תמריץ: אני מתקשה לראות אפילו תועלת אחת בהחלטה של סיפוח לעומת המצב הנוכחי. ייתכן שבאיזה תסריט עתידי רחוק אולי יכולה לצמוח מזה תועלת כלשהי. אבל איזה תועלת יש בכך עכשיו?
הדיון על סיפוח משרת את האינטרס של הימין הקיצוני בכך שמהווה איזו פנטזיה משיחית נכספת ואת האינטרס של השמאל בכך שמהווה גורם מרתיע, יחיד שנשאר, מפני המשך הכיבוש. אבל החלטת הסיפוח עצמה לא משרתת אפילו את האינטרסים של הצדדים הקיצוניים האלו. היא לא פותרת שום בעיה ויוצרת המון בעיות חדשות.
היחידים שירוויחו מסיפוח הם הפלסטינים כיחידים. אבל הפלסטינים יתקשו לרדוף כציבור את האינטרס שיש לכל אחד מהם כיחידים. לכן גם הם לא יפעלו למען סיפוח. איך תוכנית יכולה להתממש כשלאף גורם בעולם אין תמריץ לקדמה?

שי: בדבר אחד אין ויכוח – הסיפוח לא אמור להביא תועלת עכשיו. מדובר במכה בטווח הקצר במטרה לפתור בעיה בטווח הארוך. מה התועלת:

1. שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל: ברור שבטווח הקצר ישראל תספוג מבול גינויים ממדינות ערב והמערב, כמו שקורה בכל פעולה ישראלית. אבל בטווח הארוך זה יפתור בעיה גדולה של ישראל – לא משנה כמה נצדיק את מצב המדינה, כמה נדבר על מצבם הטוב של הפלסטינים לעומת מדינות ערב אחרות, וכל מיני טיעונים אחרים – עדיין, אי אפשר להכחיש את הכיבוש. העובדה שישראל שולטת על אוכלוסייה ללא זכות הצבעה היא מצב חריג בעולם, ומאוד לא פשוט להסביר אותו. סיום הכיבוש ישמוט את הקרקע מתחת לגינוי ישראל – כמובן, לא מול שונאי ישראל האוטומטיים שכבר ימצאו דרך להתלונן על פליטים או אפרטהייד או עזה, לא מול אוהבי ישראל האוטומטיים שממילא לא מפריע להם הכיבוש, אבל מול צדדים נייטרליים יותר בדיון, ויש לא מעט כאלה.

2. שיפור אופן ניהול השטחים: אחרי הסיפוח אין יותר מערכת חינוך שמלמדת ילדים שהארץ היא "שלנו" ויום אחד ניפטר מהיהודים וניקח אותה בחזרה, אין יותר תשלומים ממלכתיים למשפחות רוצחים, אין יותר משטרה מפוקפקת שמטרידה מתנגדי משטר ואתאיסטים ומתקשה (או לא מעוניינת) לפעול נגד טרור.

3. שיפור מצב הפלסטינים: אני תמיד נזהר מלהניח שאם חייהם יהיו טובים יותר אז יהיה פחות טרור ושנאה, אבל סיכוי כלשהו כן יש לזה – אם תושבי הגדה יחיו כמו ערביי ישראל, ייתכן מאוד שגם שנאתם לישראל תהפוך להיות כמו זו של ערביי ישראל. כלומר עדיין גבוהה מדי (בממוצע), אבל לא ברמה של טרור ומלחמה.

4. סיום הסכסוך הפנימי: כל־כך הרבה מהפוליטיקה הישראלית מבוסס על העימות בין תומכי המדינה הפלסטינית לבין מתנגדיה; ברגע שנחליט סוף סוף על אחד הכיוונים (גם אם זה הפחות טוב מבין השניים), באופן כזה שכבר לא תהיה דרך חזרה, הפוליטיקה הישראלית תוכל להקדיש יותר תשומת לב לפתרון בעיות אחרות במדינה – בטווח הקצר כנראה בעיות שייגרמו מהסיפוח עצמו (קידום דו־קיום בין יהודים וערבים, פיתוח יהודה ושומרון), בטווח הארוך גם דברים אחרים. זה, אגב, גם התהליך שקרה לי – מרגע שהגעתי למסקנה שכבר אין דרך חזרה לפתרון שתי המדינות, התחלתי להתעניין יותר באסטרטגיות להצליח בלעדיו. ממש לאחרונה עולים לכותרות אנשי שמאל אחרים שמגיעים למסקנות דומות. ברור שזה לא יפתור את כל הסכסוך הפנימי, השמאל האנטי־ציוני עדיין יהיה פה, אבל לרוב השמאל זה יכול להיות תהליך בריא.

שוב, אני לא אומר שכל הדברים האלה מצדיקים את הסיפוח, זה הצד של ה"תועלת" מול צד ה"סיכון". אבל אני בהחלט חושב שיש צד של תועלת במשוואה.

לגבי אינטרסים, אתה יכול להסביר מי בימין ולמה נראה לך שמתעניין בסיפוח בתור פנטזיה משיחית נכספת ולא בתור מדיניות ממשית? מכל מה ששמעתי מסמוטריץ', גליק, פייגלין ואחרים נראה לי שהם מאוד רציניים ומאוד מפוכחים בעניין הזה (אולי גם מאוד טועים, אבל רציניים).

תמריץ: ישראל תצטרך להתמודד עם שיעור פשיעה גבוה בקרב הפלסטינים ועם טרור מבפנים שהרבה יותר קשה להתמודד איתו (לא ניתן להטיל סגרים או לחזור לימי הממשל הצבאי. צריך יהיה לפרק את גדר ההפרדה).
היא תהיה מדינה שפחות נעים לחיות בה מבחינת פשיעה ויכולות מדינת הרווחה. צפויה בריחת מוחות כמו הווייט פלייט בכל מקום שבו מתערבבים עם אוכלוסיה בעייתית.
אי השוויון בתוך הציבור היהודי יועצם כי מדינת הרווחה לא תוכל לתמוך בעניים יהודים. לא יישאר לה כסף.
בעיתונות הבינלאומית ידווחו שוב ושוב תופעות של אי שוויון בין יהודים וערבים. אלו יהיו תוצאות לוואי של ההתמודדות מול פשיעה וטרור ושל העוני הפלסטיני. אבל זה עדיין יוציא שם רע למדינה.
חוץ מזה יש את עזה והרבה מתשומת הלב לסיטואציית הכיבוש תופנה לשם. יופעל הרבה לחץ על ישראל לספח גם אותה, אם פיתרון 2 המדינות נקבר הרי שזה מתחייב שגם היא תסופח. עזה תיחשב כבנטוסטן לא לגיטימית.

חיי הפלסטינים ישתפרו אבל לדעתי המצב הרגוע של ערביי ישראל נובע משילוב של תקווה אישית ויאוש לאומי. כלומר יש להם תקוות לשיפור חייהם האישיים אך יאוש מהאפשרות להביס את היהודים במובן הלאומי. מדינה דו לאומית תפגע קשות בשליטת היהודים במדינה ולכן תעורר תקווה מחודשת לניצחון היסטורי על היהודים וכך גם תהווה פתח לחידוש הטרור.

אני לא רואה שום נושא שיתקיים בפוליטיקה הישראלית אחרי הסיפוח לבד מהסכסוכים עם הערבים, שאלת היד הקשה מול הטרור והפשיעה שלהם וטענותיהם לקיפוח/אפליה מתקנת/סיפוח עזה/ביטול חוק השבות שיהיו הציר שעליו הכול נסוב.

מילים הן זולות אבל האם סמוטריץ' באמת רוצה עכשיו לחלק את תקציב הרווחה שמופנה לעיירות הפיתוח למשל עם הערבים בשטחים? ממש לא. זה עול נורא. לא סתם דרום קוריאה חוששת כל כך מעלות תקציבית של איחוד אפשרי עם הצפון. פייגלין בעיקר מקשקש שטויות על תשלום לערבים שיהגרו.

שי: עברנו לדבר על הסכנות, זה אומר שאנחנו מסכימים על התועלת?

לגבי פשיעה – אין ספק שזה יהיה בעייתי. אחת הסיבות שגורל הסיפוח תלוי מאוד באיך בדיוק עושים אותו, היא שלדעתי התמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי בישראל היא נקודת התחלה טובה לקראת הסיפוח. כל עוד הממשלה לא מצליחה להתמודד היטב עם הבעיה הזאת, אפשר להיות פסימיים לגבי ההתמודדות שלה אחרי הסיפוח.
מה שכן – הלקח הישראלי בינתיים יכול ליצור את הרושם שההשפעה של זה על האוכלוסייה היהודית תהיה פחותה ממה שמשתמע מדבריך. היהודים והערבים בישראל חיים די בנפרד (אם זה מצב בריא או לא, זה נושא לויכוח אחר), ולא נראה לי שרמת הפשיעה באום אל־פאחם או רהט משפיעה יותר מדי על החיים בתל־אביב, ולא מתקרבת למצב של בריחת מוחות. לא בלתי אפשרי שזה יהיה גם המצב לגבי פשיעה בשכם או בג'נין (גם אם כאמור, מצב טוב זה לא יהיה).

האומנם אי השוויון יועצם כי מדינת הרווחה לא תוכל לתמוך בעניים יהודים? אולי. בכל מקרה, מדפוסי ההצבעה של העניים היהודים נראה לי שאולי סדר העדיפויות שלהם שם את יו"ש מעל מדינת הרווחה; בשביל ניצחון סמלי גדול כל־כך למחנה הלאומי לדעתי הם ברובם יסכימו לקצת הפחתה ברווחה.

לגבי העיתונות הבינלאומית: כבר עכשיו היא די מתקשה לעניין אנשים עם כותרות על בתים שנבנים בירושלים, בזמן שבשאר העולם כותרות מדברות על מלחמות וטרור. כשכל מה שיישאר להם זה "תופעות של אי שוויון בין יהודים וערבים" במדינה שבה אין כיבוש ולערבים יש זכויות אזרח מלאות, קשה לי לדמיין "שם רע למדינה" יותר מהמצב כיום.

לגבי עזה – אני לא רואה סיבה להניח שיופעל יותר לחץ לפתור את הבעיה אחרי הסיפוח לעומת לפניו. בעיני מי היא תיחשב כ"בנטוסטן לא לגיטימית"? בעיני מי שקורא לה היום "בית הכלא הגדול ביותר בעולם" או סיסמאות אחרות בסגנון? קשה לי לדמיין מישהו שלא מפעיל לחץ על ישראל כבר עכשיו בעניין עזה, אבל יתחיל להפעיל אחרי הסיפוח.

לגבי תקווה אישית וייאוש לאומי: לי נראה שסיפוח שיתבצע על־ידי ממשלת ימין יביא יותר ייאוש לאומי, לא תקווה לניצחון היסטורי על היהודים. הרי הם לא יוכלו להתאפק מלתאר את זה כעוד חלק מהדורסנות הישראלית שהורסת כל סיכוי לשלום וכו', ואת זה קשה לשלב עם תקווה. בשביל להביע תקווה הם יהיו צריכים להתייחס באופן חיובי למהלך, וזה יהרוס להם את הסיכוי להשיג סימפתיה בעולם, המטרה הטקטית העיקרית שלהם בשנים האחרונות.

האם סמוטריץ' באמת רוצה עכשיו לחלק את תקציב הרווחה שמופנה לעיירות הפיתוח עם הערבים בשטחים? למה לשאול אותי, שאל את סמוטריץ'. אני לא נוהג לקרוא מחשבות, מבחינתי אם הוא אומר במפורש שהוא רוצה משהו ומפרסם תוכניות איך לעשות את זה, הפרשנות הסבירה ביותר היא שזה מה שהוא רוצה.

תמריץ: יש בסיפוח תועלת אחד בלבד – קבירת האפשרות למדינת טרור ביו"ש. זו תועלת גדולה אבל עדיין לפעמים התרופה גרועה מהמחלה.

לתפוצה הבדואית יש כבר היום השפעה קשה על החיים בצפון הנגב מבחינת פשיעה.

עניי ישראל היהודים אינם מקדשים לדעתי את השליטה ביו"ש אלא את שיקולי הביטחון ונסיון העבר הראה שהם היו מפוכחים יותר מהאינטליגנציה הישראלית לגבי סכנות בנסיגה. אני לא רואה אצלם התלהבות גדולה מסיפוח מליוני ערבים. לא מדובר בקצת הפחתה ברווחה אלא בקריסה טוטאלית של מדינת הרווחה. פי 2 פיות של עניים על אותו הכסף.

כל הדיון הבינלאומי נכון לעכשיו מתבסס על זה שישראל לגיטימית כי יש פתרון לגיטימי באופק של 2 מדינות. סיפוח יקבור את רעיון 2 המדינות ולכן יבטל מבחינת הקהילה הבינלאומית את האפשרות שישראל תיחשב אי פעם לגיטימית.

הספין קצר הטווח פחות חשוב. ישראל עם מאזן דמוגרפי רעוע שהעולם מפסיק להאמין בזכות קיומה היא ישראל חלשה ואויבים מבחוץ ומבפנים מריחים זאת.

אתה מניח הנחה שלימין יש עניין אמיתי בסיפוח. זה לא הגיוני לאור המחיר הדמוגרפי והכלכלי. ובאמת בימין בפועל מדברים על סיפוח שטחי סי. שזה רעיון רע מאוד בפני עצמו אך לא סיפוח מלא. בנט, שקד ואחרים הסתייגו בהחלטיות מסיפוח מלא. סיפורי מעשיות של סמוטריץ או פייגלין על סיפוח לצד הגירה מרצון של פלסטינים שייכים למדף של אוטופיות ימין כמו בית המקדש השלישי.

הסיפוח לישראל מופרך מלכתחילה כי אין היגיון בעוד מיליוני ערבים במדינת היהודים בשעה שיו"ש צמודים לירדן הפלסטינית ברובה שאליה מתאים להם להסתפח. נכון שנוצרה מציאות בינלאומית שבה עבר הירדן היא ישות מדינית בפני עצמה בעוד שיו"ש חלק מפלשתינה שבה הוקמה המדינה. אבל ההיגיון הדמוגרפי חזק אפילו יותר מהסדרים קולוניאליסטים בני מאה שנה.

השאלה מהצד הישראלי היא למה לדון בכלל בסיפוח. מה רע לישראל במצב הקיים. אם יבוא זמן שבו הסטטוס קוו יהיה הרסני נדבר אז, בנסיבות שיהיו אז. כרגע כל הכוכבים מסתדרים בצד של ישראל.

שי: אם אצל עניי ישראל אין התלהבות גדולה מהסיפוח, אז לא יהיה סיפוח. בינתיים לא נראה לי שדיבורים על סיפוח הם פגיעה גדולה במעמדם הפוליטי של הפוליטיקאים שמעלים אותם, אבל נחכה ונראה.

אתה יכול לפרט קצת על החזון שבו "הקהילה הבינלאומית" מבטלת את האפשרות שישראל תיחשב אי פעם לגיטימית? אילו מדינות לדעתך ייקחו חלק במהלך הזה, כולן? האם סין והודו יראו בישראל בלתי‏־לגיטימית בגלל הסיפוח? טראמפ? ויקטור אורבן? אני לא מתייחס עדיין לשאלה האם זה הרסני לישראל או לא, אני רק רוצה להבין את הטענה שלך.

אם אתה מזלזל ב"סיפורי מעשיות" של תומכי הסיפוח אז לא ברור לי מה עניין ירדן לדיון. האם יש איפשהו תמיכה בתוכנית סיפוח הפלסטינים לירדן שהיא יותר מ"סיפורי המעשיות" של הסיפוח?

השורה האחרונה שלך חשובה מאוד לדעתי. אני כאמור לא ממש תומך בסיפוח, אבל בעיני חשוב מאוד לדבר על זה כי אסור לחכות ש"הסטטוס קוו יהיה הרסני". אם נחכה עד להרס ורק אז נתחיל לדבר, נהיה במצב גרוע מאוד. חשוב מאוד לדבר ולהתכונן לעתיד, ולהכין כמה שיותר תוכניות פעולה חלופיות. גם אם הסיפוח לא יהיה האופטימלי מביניהם, חשוב לדבר על הסכנות וההזדמנויות שבו כדי שגם אם נמצא את עצמנו נגררים אליו מסיבות כאלה ואחרות, לפחות נדע לצמצם נזקים כמה שיותר.

תמריץ: ברגע שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב לא תראה את ישראל כלגיטימית, אנחנו בצרה גדולה כי יהיה בארה"ב נשיא דמוקרטי, לפחות בחלק גדול מהזמן. וסין והודו ממש לא יושיעונו במצב כזה. לא מהן יבוא וטו במועצת הביטחון או גב בטחוני.
הרגישות של ישראל לסנקציות גבוהה מאוד. ואולי זה לטובה כי ימנע יסתבכות במעשי טירוף כמו סיפוח חד צדדי.

אפשר לדון בכל דרך פעולה עתידית אפשרית, אבל רעיון הסיפוח נראה זוועתי מכל זווית התבוננות וכאמור. יש בזה משהו מקומם – זכה העם היהודי ואחרי אסונות רבים מספור וכיסופים של דורות הצליח להקים מדינה משלו בדקה התשעים של הלגיטימיות הבינלאומית, בסוף שנות הארבעים רגע לפני הכחדת הקולוניאליזם – ילך לזרוק הכול בהרפתקת טירוף שכזו.

אפשר להתבונן במהלך ההיסטוריה בזום אין ובזום אאוט. בזום אין, כלומר בטווח הקרוב, סיפוח בוודאי לא רלוונטי כרגע ולא ישרת שום מטרה. בזום אאוט, בחשיבה על העתיד הרחוק מתוך הנחה שתהליכים ארוכי טווח יגיעו בדרך כזו או אחרת למיצוי אז -אולי יש מי שמתפתה לסיפוח, כי נראה לו שהחזקת שני מיליון ערבים ללא אזרחות בלתי אפשרית בטווח הארוך. למי שחושב כך אני אומר – בטווח הארוך התהליך הטבעי הצפוי הוא שערבים בירדן וערבים פלסטינים יחברו זה לזה ולא שיחיו בישות מדינית עם יהודים שאין להם שמץ דבר במשותף.

שי: אז כל העניין הוא המפלגה הדמוקרטית בארצות־הברית? צר לי, אבל אם כל הביצים שלנו בסל האמריקאי אז זו הבעיה, והיא תתפוצץ בשלב כזה או אחר עם או בלי סיפוח. עד כמה נוח אתה מרגיש עם התקווה שהמפלגה הדמוקרטית לא תראה את ישראל כבלתי־לגיטימית בקרוב גם בלי קשר לסיפוח?

תמריץ: זו בעיה קשה ומדאיגה מאוד.. עם זאת הדמוקרטים אינם אנטי ישראל אלא אנטי ליכוד. ממשלת שמאל-מרכז בישראל תוכל להסתדר איתם על בסיס התקדמות לרעיון שתי המדינות.

שי: נראה לי שאפשר להתחיל לסכם:

ממה שנראה לי, אנחנו מסכימים על כך שסיפוח יביא בעיות גדולות של פשיעה ועוני, אבל חלוקים על ההיקף ועל היכולת של ישראל להתגבר עליהן.

אנחנו חלוקים לחלוטין על ההשפעות הבינלאומיות – לדעתך הסיפוח יזיק למעמד הבינלאומי של המדינה, לדעתי הוא ינער אותו קצת בטווח הקצר, אבל יעזור לו משמעותית בטווח הארוך.

אתה לא שותף להערכתי שסיפוח עשוי לשפר את הדיון הפוליטי הפנימי בתוך ישראל, ואתה חושב הפוך ממני בשאלה איך זה ישפיע על הפוליטיקה הערבית (האם יוסיף או יוריד מנטייתם לראות את חיסול ישראל כתוכנית פעולה מעשית).

אתה חושב שכל הדיון על הסיפוח הוא בכל מקרה מיותר, אני חושב שהוא כדאי ומומלץ.

ומה דעתכם? מוזמנים להמשיך את הדיון בתגובות.

ישראל זה מזרח או מערב?

לא מעט פעמים כבר יצא לי לשמוע דיונים (גם בקרב ישראלים וגם בקרב זרים) בשאלה אם ישראל, ובכלל העם היהודי, הם חלק מהעולם המערבי או לא. אולי לעתים קרובות יותר, יצא לי לשמוע אנשים שמניחים אוטומטית שכן; ומדי פעם אנחנו שומעים קולות אחרים שמדברים על "השתלבות במרחב" וקוראים לישראלים לקבל על עצמם את השייכות למזרח התיכון. מי צודק? האם ישראל היא במערב או לא?

אני לא רוצה להכתיב תשובה לאף אחד; פטריוטים ישראלים רבים בטח יראו בי איזה מין "אזרח העולם" קוסמופוליטי שמטייל בין ערי העולם ולא ממש ראוי להשתתפות בדיון על עתיד העולם היהודי. אבל הייתי רוצה להמליץ על תשובה אחת.

השתייכות לעולם המערבי היא כיום סוג של סמל סטטוס; המערב מסמל תרבות ושגשוג, חופש ודמוקרטיה. במצב הזה, לא מפתיע שהרבה אנשים רוצים להשתייך אליו. אבל אני מציע לנסות להסתכל על תמונה קצת יותר רחבה – העם היהודי הוא בן שלושת־אלפים שנה פחות או יותר, האם בזמן הזה אפשר וכדאי לשייך אותו לעולם המערבי?

הנקודה החשובה הראשונה, היא שמדובר לגמרי בבחירה. מי שלא משוכנע בזה, אני ממליץ שיקרא קצת ספרות עם התייחסויות ליהודים מלפני מאה שנים ויותר; מדהים כמה השתנו הדברים. לא מזמן קראתי את אייבנהו, קלאסיקה ספרותית אנגלית מהמאה ה־19. הסופר ידידותי באופן מדהים ליהודים וכמעט יוצא מגדרו כדי לתאר בסימפטיה את הסבל שעבר עליהם בתקופה שעליה מדבר הספר (אנגליה שאחרי הכיבוש הנורמני). אבל דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו אצלו, הוא עד כמה היהודים הם זרים. זרים אקזוטיים וטובים, אבל זרים לגמרי. בארצות־הברית, היהודים רק לאחרונה נכנסו לקטגוריה של "לבנים". הציונים האנגליים שפעלו להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל היו אוהבי־יהודים מושבעים; הם ראו בהם ידידים גדולים וחשובים של אנגליה. אבל הם עדיין היו "הם", לא "אנחנו". אין שום הכרח היסטורי בשיוך היהודים למערב. אז אם זה קרה במקרה, האם כדאי לזרום עם זה? אולי נצטרף למערב? לפני זה, כדאי להסתכל על קצת על מהו אותו המערב.

המערב התחיל לשגשג בקנה מידה עולמי לפני משהו כמו 400-500 שנים. עד אז, העושר והתרבות בעולם התרכזו בסין, בהודו, בפרס, במסופותמיה, או בתורכיה. הייתה למערב תקופה טובה גם אלף שנה לפני זה, אבל האימפריה הרומית קרסה מזמן, וגם בשיאה היא לא הייתה האימפריה המובילה בעולם ברוב המדדים (מול בת־זמנה, סין של שושלת האן). מה שאנחנו מכירים כיום כ"תרבות המערב", עם חופש הפרט והדמוקרטיה והשוק החופשי וכדומה, הם ממש לא איזשהו יעד בלתי נמנע שהובילו אליו תולדות המערב; כל אלה הם מצב היסטורי זמני, שהגיע בעיקר בעקבות תקופת דומיננטיות אנגלית על המערב, ויכול בקלות להשתנות – יש לא מעט סימנים שהוא משתנה לכיוונים לא טובים כבר בימים אלה. כיום אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולטעון שהנאורות הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמערב, כי המערב זה ג'ון לוק, אדם סמית, וולטייר או ג'ון סטיוארט מיל. אבל באותה המידה יכולנו להגיד שהמערב זה סוקרטס, קרל מרקס, פרידריך ניטשה וז'אן־פול סארטר: ה"מערב" הזה הוא לא פחות "מערבי", והרבה פחות נאור. מצד שני, יכולנו בקלות לדוג בפינצטה כמה פילוסופים סיניים, הודיים, מוסלמים או רוסים שהביעו דעות נאורות ולטעון שהם מייצגים את התרבות שלהם כמו שאלה שבחרנו בפינצטה מייצגים את תרבות המערב. למעשה, ייתכן מאוד שזה עוד יקרה יום אחד, ושנכדינו ילמדו שדמוקרטיה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הסינית, עוד מאז קונפוציוס; זה יהיה נכון פחות או יותר כמו טענה מקבילה על המערב.

קחו תרגיל מחשבתי קטן: נניח שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה. נניח שהקיסרויות הגרמנית והאוסטרית היו מביסות את אנגליה וצרפת. איך היינו רואים אז את המערב? דמוקרטי במיוחד הוא לא היה. קשה מאוד להאמין שהייתה עדיין נשארת דמוקרטיה בצרפת, מדינה שהתנדנדה במשך שנים בין דמוקרטיות ודיקטטורות כאלה ואחרות. ברור עוד יותר שהעולם דובר הגרמנית לא היה הופך לדמוקרטי; אותו עולם שבמציאות שלנו הדמוקרטיה נכפתה עליו במיטב הנשק של דוברי האנגלית. סוג של שוק חופשי היו אולי מאמצים עם הסתייגויות, כמו סין של היום. מדינות דרום אירופה רוויות המהפיכות, האם היה איזשהו כוח שימשוך אותן לכיוון החופש והדמוקרטיה? קשה מאוד להאמין (זוכרים שספרד, יוון ופורטוגל היו דיקטטורות עדיין בשנות השבעים?). בריטניה הייתה כנראה חוזרת להתכנס בתוך עצמה, מקפידה רק לצבור מספיק בריתות כדי שאירופה לא תתאחד לחסל אותה. ארצות־הברית הייתה כנראה זונחת סופית את היבשת הישנה והמאכזבת, שכנראה גם כלכלית לא הייתה משגשגת יותר מדי. אם ישראל הייתה קמה, ומעניין לתהות אם זה היה קורה, זה לא היה מגיע בחסות בריטית.

ואולי במקום לדמיין את זה בעבר, נדמיין את זה בעתיד – האם מופרך לדמיין מצב שבו הדמוקרטיות המערביות מוכות בשדה הקרב ומוצאות את עצמן בעולם שבו הכוחות החזקים הם לא דמוקרטיים, לא נאורים, לא חופשיים? ארגוני הטרור הקיקיוניים ביותר כבר גורמים להרבה מהמדינות האלה לכרסם עוד ועוד בערכים הדמוקרטיים שלהם. מה יקרה כשיגיעו כוחות חזקים יותר להתמודד איתם? לא חסרים מועמדים.

מצד שני, מה מציעים לנו אחרים? לא נראה לי שבכלל צריך טיעונים כדי להסביר למה לא מומלץ ליהודים לשייך את עצמם למזרח התיכון. הערבים הם בני־דודינו וזה לא ישתנה, והייתי מאוד שמח אם יותר ישראלים היו לומדים ערבית ומכירים אותם טוב יותר, אבל כל זה לא משנה את העובדה שהמזרח התיכון הוא ספינה טובעת, שבזמן הטביעה גם התפוצצה, דלפה שמן, עלתה על שרטון, והותקפה על־ידי כרישים. מי שרוצה לנהוג על־פי "יהי ביתך בית ועד לחכמים; והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם", כנראה שהמזרח התיכון לא יהיה הבחירה הראשונה שלו.

העם היהודי מאז ומתמיד היה מעשי. בין אם נאמין באלוהים ובין אם לא, אי אפשר להכחיש שחלק חשוב מאוד מהמהפיכה היהודית היה האוניברסליות שלה; לא משנה איפה אנחנו, אין צורך להתחנף לאלים המקומיים; העולם כולו עומד בפנינו, וכולו מתנהל על־פי אותם החוקים. אם כיום יש במערב ערכים ששווה ללמוד מהם ולהתקרב אליהם, טוב מאוד; אבל אתמול לא היו, ומחר אולי שוב לא יהיו. אם מחר תעלה סין או הודו או יפן בתור האור החדש לגויים, אין שום סיבה שהיהודים לא יהיו הראשונים שיבואו לחגוג איתם (ואגב, בכל המדינות האלה יקבלו את היהודים בברכה). אבותינו אכלו מרורים באירופה, ואם אחרי מאות שנים סוף סוף זכו שם לקצת עדנה, צריך להגיד תודה, אבל לא להגזים. מי שרוצה להיות חלק מהמערב, כנראה לא חקר לעומק מה זה בדיוק המערב; לא בקנה מידה של עשר שנים, אלא בקנה מידה של אלף שנים. העם היהודי מספיק ותיק כדי לחשוב לטווח ארוך.

פיליבסטרים ואומנות האופוזיציה

פיליבסטר הוא מושג כזה שאם לא הייתי יודע שהוא קיים, בחיים לא הייתי מנחש שהוא יהיה אפשרי. הנוכחות החזקה שלו בשבועיים האחרונים, ביחד עם פרשת הקיזוזים שלא החמיאה לאף צד, גורמת לי לרצות להגיד כמה דברים על מהות האופוזיציה במדינה דמוקרטית.

מה בדיוק אמורה לעשות אופוזיציה זו סוגיה לא פשוטה, ורבים תהו לגביה בעבר. פרלמנט היה במקור גוף לדיונים, בלי הצבעות והכרעת רוב; וגם כשהתחילו הכרעות רוב, הנטייה הראשונית הייתה שכל חבר פרלמנט ייצג באופן עצמאי איזשהו אזור. הרעיון של קואליציה ואופוזיציה הוא די חדש במונחים היסטוריים (לא יותר ממאתיים שנה אם אני לא טועה, וברוב העולם הרבה פחות), ולהערכתי העולם הדמוקרטי עדיין לא לגמרי הבין איך זה אמור לעבוד – אם כל מהות הפרלמנט היא ההצבעות, וחבר אופוזיציה לנצח יצביע עבור יוזמות שייכשלו או נגד יוזמות שיצליחו, אז מה הטעם בו?

תשובה אפשרית אחת היא שבאמת אין בו טעם. אפשר לקרוא לזה ציניות, אבל זה לא בהכרח שגוי – יכול להיות שעם התבגרות הדמוקרטיה, כמו שרעיון הקואליציה והאופוזיציה החליף את רעיון הפרלמנט המורכב כולו מעצמאיים, גם מנגנון הקואליציה והאופוזיציה עוד יוחלף. במה יוחלף, זה מעבר להיקף הרשומה הזאת; במקרה הטוב זה יהיה איזשהו סוג של דמוקרטיה ישירה. במקרה הגרוע, אולי פשוט נגלה שהדמוקרטיה היא בלתי אפשרית בעידן המידע – זה לא בלתי אפשרי. כל מיני מדינות מהדמוקרטיות החזקות ביותר בעולם נתקלות לאחרונה בפעם הראשונה במקרים של חוסר יכולת להקים ממשלה – תופעה שיכולה עקרונית להיות הרסנית לדמוקרטיה. מה יקרה אם מדינה לא מצליחה להקים ממשלה, מכריזה על בחירות חדשות, ועדיין לא מסוגלת להקים ממשלה?

בשאיפה שהדמוקרטיה לא עומדת לקרוס, אפשר לנסות לחשוב על תפקידים אחרים לאופוזיציה. מה שראינו השבוע הוא אופוזיציה שרואה את תפקידה בהפרעה מירבית לקואליציה, וניצול כל פרצה בספר החוקים כדי לקדם את תפיסת העולם שלהם – אין לי דרך אחרת להגדיר את רעיון הפיליבסטר. יש כאלה שיגידו שזה רעיון טוב, הרי מה עוד תעשה האופוזיציה אם לא לקדם את תפיסת העולם שלה ושל מצביעיה? אבל אני הייתי אומר שזו חשיבה לטווח קצר מאוד.

בסופו של דבר, חוק המרכולים הוא לא שיגור חללית לנפטון – אין חלון הזדמנויות של פעם ב 175 שנים שאם מפספסים אותו אז הוא לא יקרה. אם הפלתם את החוק עכשיו, הוא יעבור בפעם אחרת. לא נראה לי שהקואליציה הנוכחית היא איזשהו הרכב זמני שהמצביעים רק מחכים להפיל. קואליציות עם תמיכה לחוקי שבת כנראה עוד נראה פה הרבה בעתיד. כל מה שהאופוזיציה "מרוויחה" משבירת הכלים היא הידיעה שאם יום אחד הם כן יצליחו להרכיב קואליציה בעצמם, תהיה להם אופוזיציה שלא תשקול אפילו לחשוב על דברים כמו אדיבות וממלכתיות בהתנהלות שלה. שלא לדבר על המסר שעובר לאזרחים: אל תנסו להידבר, לשתף פעולה, ובטח לא להודות בכישלון כשמדובר על יחסי ימין־שמאל. הכול מלחמת חורמה. להערכתי, מלחמת חורמה כזאת לא תועיל לאף אחד, אבל בעיקר לא לשמאל שנידון להפסיד בה.

מה בכל זאת אופוזיציה יכולה לעשות? אם נקבל על עצמנו את העובדות הכואבות (אם הצבעתם לאופוזיציה) – העובדה שהקואליציה מושלת במדינה עם רוב קולות, ויכולה להעביר כל חקיקה שהיא מסכימה עליה בינה לבין עצמה, התשובה היא: קודם כל להירגע. אולי העובדה הזאת היא אסון ואולי לא, בכל מקרה אין טעם להילחם במציאות. הדבר העיקרי שהאופוזיציה יכולה לעשות הוא להתרכז בלהפוך את עצמה בעתיד לקואליציה. לא סביר שיצליחו לשכנע איזושהי מפלגת קואליציה לערוק (אבל אם כן, כל הכבוד להם), אז העבודה העיקרית היא לשכנע את הציבור להצביע להם בפעם הבאה. נשמע פשטני? אולי. אבל ככה עובדת דמוקרטיה. אופוזיציה לא אמורה להצליח בחקיקה במדינה דמוקרטית – במדינה דמוקרטית החקיקה נתונה לרוב. נכון שיש מערכות איזונים ובלמים לחסום את הרוב הזה, אבל לא נראה לי שקיים בעולם אדם שהיה מגדיר "להפריע לפעילות הכנסת כדי שחוק לא יצליח לעבור" כמערכת איזונים מוצלחת. בואו נשאיר בקטגוריית האיזונים והבלמים את בית המשפט[1], חוקי היסוד ושאר דברים הגיוניים. הקראת ציוצים ופרקי תנ"ך במליאת הכנסת, עם כל הכבוד למבטא התימני המגניב של איתן כבל, הם לא ממש דברים שהייתי מגדיר כאיזונים ובלמים בדמוקרטיה מוצלחת.

כבר הצרתי בעבר על אחת ממפלגות האופוזיציה שבדיוניה הפנימיים לא מציעה שום דבר חוץ מ"איך לנצח בבחירות", ולצערי לא נראה שהמצב הזה עומד להשתנות. בסופו של דבר, עדיין לא שמעתי מהאופוזיציה שום הצעה איך בדיוק לנצח בבחירות חוץ מהסיסמה הקבועה על "להביא קהלים חדשים". לעתים רחוקות אפשר לשמוע הצהרות מהאופוזיציה על חזון מדיני שונה מזה של הקואליציה (הייתי שמח אם הוא היה מגיע עם יותר תוכניות כתובות ומפורטות ופחות סיסמאות בראיונות של דקה בתוכניות החדשות), ולעתים רחוקות עוד יותר על הבדלים בעניינים כלכליים וחברתיים שלא מסתכמים בתסמונת גנרל הכורסא (כלומר, זריקת סיסמאות שבבירור יכול להגיד רק מי שאין לו אחריות ממשית על ניהול מדינה). בחלום הורוד שלי, כל מפלגת אופוזיציה הייתה ממנה ממשלת צללים, מנסחת תקציב מדינה חלופי משלה, ומציגה מדיניות חלופית ממשית – אולי תגידו שאת הבוחרים הישראליים לא באמת מעניינים דיונים עמוקים, והם שמחים עם סיסמאות ריקניות, ויכול להיות שזה נכון (למרות שאני זוכר כרגעי השיא של האופוזיציה את החשיפות שלהם על תקציבים מפוקפקים להתנחלויות מכל מיני ועדות כנסת, פעולות ממשיות שכן נקלטו היטב בציבור), אבל זה יהיה טוב אפילו לחברי הכנסת עצמם. מי שלא מנסח חזון רציני, אפילו אם זה רק למגירה, בסופו של דבר יתנוון כל־כך שהוא לעולם לא יפיק שום דבר עמוק יותר מציוץ בטוויטר.

ובכל זאת, מה אם האופוזיציה משוכנעת שהיא לא תיבחר לעולם? מה אם אין טעם לנסות לשכנע מצביעים, כי (נניח) הדמוגרפיה השתנתה כל־כך שאין שום רוב שיכול יותר להצביע לגוש כלשהו?

אני לא אומר שזה המצב בישראל, אבל הנה עצה למי שחושב שכן. גם כאן, חשוב להתחיל בהכרה במציאות – הליכה עם הראש בקיר עם סיסמאות כמו "אי אפשר סתם לוותר" לא תעזור לאף אחד. אם מפלגה מסוימת משוכנעת שהיא לעולם לא תיבחר, הייתי אומר שיש דבר אחד שהיא יכולה לעשות – להשלים עם רוע הגזירה, לבלוע את הרוק ולמצוא דרכים לעבוד עם הרוב הבלתי־נמנע. הציבור הישראלי לעולם לא יבחר ברובו במפלגה שמקדמת פירוק התנחלויות? קבלו את זה, הצהירו "אנחנו מאמינים בכל ליבנו בפירוק התנחלויות, אבל זה לא מעשי בפוליטיקה הישראלית; לכן נתרכז באפשרות חלופית שכן יכולה לעבוד, ונתמוך בכל ממשלה שתסכים לתנאים א' ב' ג'" (חיזוק מערכת המשפט? זכויות אדם לכל תושבי השטחים? יש כל מיני דברים שאנשים במפלגות האלה רוצים לקדם שלא בהכרח הופכים אותם לבלתי־ניתנים למשילה).

אני משתדל לא לספר פה יותר מדי על עמדות פוליטיות ממשיות שלי, אבל בגדול זה התהליך שעבר עלי מאז ההתבגרות הפוליטית שלי – במקור הייתי עמוק במה שמכונה "מחנה השמאל" (לפחות בהיבט המדיני), אבל בשלב מסוים הבנתי שעומדת בפני בחירה – ללכת עם הראש בקיר למען מטרה שלעולם לא תושג, או לנסות לחשוב איזו מדינת ישראל, מבין אלה שיכולות באמת להתקיים בהינתן העמדות הקיימות בציבור הישראלי והפלסטיני ובקהילה הבינלאומית, תהיה הטובה ביותר לדעתי. ואת המדינה הזאת ארצה לקדם. אני מקווה שיום אחד גם האופוזיציה הישראלית תקבל החלטה דומה, כי מפלגות שכל מהותן הוא להפריע למפלגות השלטון הן סכנה לדמוקרטיה לא פחות מכל חוק. במקום לשבור את כל הכלים בשביל איזשהו רווח לטווח הקצר, בואו נחשוב על מהות הדמוקרטיה בטווח הארוך.

[1] וגם האינפלציה בשימוש בו היא בעיה בפני עצמה, אבל זה דיון לפעם אחרת.

איך הפכה ישראל לסוגיה פוליטית בהולנד

מאמר שלי באתר "מידה" – מוזמנים לקרוא, ולהגיב שם או כאן. מקווה שעוד יש לכם תיאבון לפוליטיקה הולנדית, ולשמוע איך נראים דיונים על ישראל במדינות שלא תמיד מדברים עליהן.

http://mida.org.il/2017/07/29/לא-נלחמים-בטחנות-רוח-מדוע-ההולנדים-אוה/

הדילמה הסורית, וידידים לטווח הקצר והארוך

נתקלתי לא מזמן בסרטון המעניין הזה, הישר מדמשק:

אין ספק שמדובר בתעמולה פרו־אסדית מטעם הימין הצרפתי (הידידותי לרוסיה, וידידותי לאסד), ויוצר הסרט לא מכחיש את זה. אבל גם כשמדובר בתעמולה, יש הרבה מה ללמוד, כי לא כל אחד ירצה להראות את אותה התעמולה. בפרט, סרטון כזה אי אפשר לדמיין שהיה מגיע מאף אחד מהצדדים האחרים (פרט אולי לכורדים, ולכמה קבוצות חילוניות קטנות בדרום) של מלחמת האזרחים בסוריה; גם בלי להתייחס לדאע"ש ואל־קאעדה, אני מניח שלאף אחד אין אשליות שמישהו מארגוני המורדים הסוניים היה מתגאה בנשים צעירות בגופיות ושיער חשוף שלומדות מוזיקה ואומנות ברחובות עיר הבירה שלו. הרבה צרות קיבלנו מהשדרוג במעמדו של האיסלאם השמרני בעשורים האחרונים, אבל על יתרון אחד אפשר להצביע: לפחות הם לא מרגישים צורך לשקר לנו. הם אומרים במפורש שהם רוצים שריעה, הם רוצים חברה שמרנית, הם רוצים להתרחק מערכי המערב המושחת. תעמולה מהסוג הזה סביר להניח שלא היינו מקבלים אפילו מבני בריתו של אסד באיראן ובלבנון.

מה אנחנו יכולים לעשות עם ההבנה הזאת? לא הרבה. למרבה הצער, אנחנו לא יכולים לבחור בריתות רק על סמך איזו אוכלוסייה נחמדה או נאורה יותר. המשטר בסוריה ובני בריתו החליטו באופן נחרץ שהם שואפים להשמדת ישראל, וזה אומר שלישראל אין ברירה אלא להתגונן. אותו משטר בסוריה גם בחר לדכא את האוכלוסייה שלו בדרכים שחברה תרבותית לא יכולה לעבור עליהן לסדר היום. כל הסימפתיה למרואיינות בסרטון לא יכולה לשנות את המצב הזה.

אז איפה זה כן רלוונטי? במחשבה לטווח הארוך. אני מבין את הצורך האסטרטגי בדיבור על "המדינות הסוניות המתונות", אבל אני מקווה שמרוב צרכים אסטרטגיים, אנשים לא יתחילו באמת להאמין לזה. אני לא הראשון שיגיד שאין שום דבר "מתון" במדינות ה"מתונות" האלה, ובמידה רבה העובדה שישראל מוצאת את עצמה ביחסים ידידותיים מאחורי הקלעים (על־פי מקורות זרים) עם כמה מה"מתונות" האלה וביחסי עוינות קשים עם כל המדינות החילוניות ביותר במזרח התיכון (פרט לישראל עצמה) הוא אירוניה היסטורית מוזרה, ולא כדאי להניח שהיא תימשך לנצח.

כשחושבים לטווח הארוך, מה שחשוב לזכור זה שמשטרים יכולים להשתנות מהר מאוד מקצה לקצה; עמים משתנים הרבה יותר לאט. קשה לי להאמין שיש מישהו עם עניין מינימלי בהיסטוריה שלא יסכים שבטווח הארוך, העם הפרסי הוא המועמד הסביר ביותר לידידות עם עם ישראל מתוך כל עמי המזרח התיכון (פרט אולי לכורדים); ארבעים שנות קיומה של הרפובליקה האיסלאמית הם טיפה בים לעומת אלפי שנים שבהם המדינה הפרסית על כל גלגוליה הייתה אולי החביבה ביותר על היהודים מבין כל אימפריות המזרח התיכון, כולל המדינה האיראנית המודרנית עד המהפיכה. למעשה, אפילו אחרי המהפיכה, לא תמיד היה ברור שאיראן היא אויבת גדולה יותר של ישראל ממדינות אחרות באזור.

לגבי סוריה – המדינה הסורית מאז הקמתה הייתה עוינת לישראל תחת שני דגלים: הלאומנות הערבית והאנטי־מערביות המרקסיסטית. שני הדגלים האלה כבר נקברו מזמן, והעוינות נשארה להתקדם מכוח האינרציה בלבד. לא ברור עדיין מה יקרה עם סוריה בעתיד הקרוב, וגם לא עם לבנון, מדינה שכבר מזמן איבדה את האשליה שיש לה אפשרות להתקיים כיחידה לאומית ממשית; אם הן עומדות להיקרע לגזרים, או להתאחד באופן כזה או אחר תחת איזשהו מוקד כוח חדש, הן יצטרכו לאתחל מחדש את יחסי החוץ שלהן; אם עד שזה יקרה, הנסיבות הבינלאומיות יהיו כאלה שיהיה להן (או לחלק מהשברים שיקומו תחתיהן) אינטרס לאהוב את ישראל, או לפחות לשנוא אותה פחות מאחרים, זה יכול להביא הזדמנויות חדשות לישראל ולמזרח התיכון. ובמצב כזה, החילוניות של האזרחים בדמשק ובלטקיה נותנות קצת תקווה.

אין לי איזושהי טענה כלפי מדיניות ישראל – אם מומחי הביטחון אומרים שאיראן היא כיום האיום הגדול ביותר על ביטחון ישראל, אני מאמין להם ושמח שהם פועלים בנדון. אבל התפקיד שלהם הוא לדאוג לטווח הקצר. בטווח הארוך, אני מקווה שיש מי שמשקיע קצת מחשבה בהתכוננות ליום שבו "הציר השיעי" או יקרוס, או יגלה שיש לו בעיות יותר חשובות מישראל. אל תשכחו – הרפובליקה האיסלאמית של איראן, עם כל הכבוד ל"בחירות" שיש בה כל כמה שנים, עברה חילופי שלטון ממשיים רק פעם אחת – עם מות ח'ומייני עלה ח'מנאי לתפקיד המנהיג העליון, ונשאר שם עד היום. מי יודע מה יקרה כשיגיע תורו של ח'מנאי לעלות השמימה? גם מהפיכה שתסיים את הרפובליקה האיסלאמית וגם אוסף שינויים הדרגתיים שישנו מדיניות בתוך הרפובליקה האיסלאמית יכולים בקלות להחזיר את האיראנים לימיהם הקודמים כידידים. ואם הם יהיו ידידים, אז הדרך קצרה להצטרפות של החילונים מדמשק ומביירות. ולידידות עם גורמים חילוניים יש הרבה יותר סיכוי להימשך מאשר עם גורמים איסלאמיסטיים. לא שאין תקווה לידידות עתידית עם כל עמי המזרח התיכון – אבל כשמסתכלים על הדיון הציבורי וסקרי דעת קהל ממצרים, ירדן או סעודיה, אין ספק – איתן זה ייקח הרבה מאוד זמן.