בציוצים נבנה את מדינת כורדיסתאן

נחמד לראות אירוע בינלאומי שמעורר הרבה עניין בקרב ישראלים, והפלישה התורכית לסוריה בהחלט הייתה אירוע כזה. קשה שלא לחבב את הכורדים, גם בגלל העוול ההיסטורי שבבירור נעשה להם, וגם בגלל הנטייה שלהם לחילונות ולידידות עם המערב ועם ישראל, לפחות ביחס לשכניהם. יגידו כל מיני ציניקנים שזה לא חוכמה, זה בסך הכול "אויב אויבי הוא ידידי", אבל עובדה שלא חסרים מיעוטים במדינות מוסלמיות שנדרסים ומדוכאים על־ידי הרוב ועדיין בוחרים לשנוא גם את ישראל והמערב. אבל עדיין, כדאי להישאר על קרקע המציאות.

קודם כל, השנאה המחודשת לתורכיה לא תעזור לאף אחד. נכון שארדואן הוא רשע שונא־ישראל שמדרדר את הדמוקרטיה בארצו. אבל כל מיני טענות על "רצח עם" שהתורכים עומדים לבצע בכורדים נשמעות פחות עובדתיות ויותר צווחניות. אם צבא תורכיה מתכנן לבצע רצח־עם בכורדים, נראה שהוא גרוע ברצח־עם כמעט כמו צה"ל; גם צה"ל מואשם לעתים קרובות בהאשמה דומה מצד אנשים עם מעט מאוד עניין בעובדות, והפלסטינים כמו הכורדים עדיין קיימים ולא נראה שזה עומד להשתנות. מסטטיסטיקות ששמעתי עד עכשיו על הרוגים, המספרים נשמעים די אופייניים למבצע צבאי ורוב מכריע מההרוגים מסומנים (לפחות על־ידי המשקיפים שפירסמו את המספרים) כאנשי פק"ק. אפשר כמובן לטעון שמגיעה לכורדים מדינה עצמאית ולכן לא לגיטימי שהתורכים יתקפו אנשי פק"ק, אבל במונחים בינלאומיים קשה לטעון שיש משהו מיוחד בתורכיה שמעדיפה להילחם באנשים שרוצים לפרוש ממנה. הייתי מעדיף שהעולם לא היה ככה, אבל זה המצב.

השנאה לתורכיה החדשה גם מאפשרת לאנשים לשכוח כמה פרופורציות. למרות המגמה השלילית, תורכיה היא עדיין מדינה מתקדמת, דמוקרטית ותרבותית בהרבה בהשוואה לשכנותיה הערביות (לא שזה הישג גדול, אבל עדיין שווה לזכור). אני לא יודע כמה יסבלו הכורדים תחת השלטון התורכי בעקבות הסכסוך הספציפי ביניהם; אבל אם הם יצליחו למצוא דרך להסתדר, על פי כל קריטריון הגיוני עדיף כיום לחיות תחת שלטון תורכי מאשר ערבי. אולי זה עוד עומד להשתנות, אבל נצטרך עוד הרבה מאוד שנים עד שזה ישתנה. בינתיים הדמוקרטיה המוגבלת בתורכיה היא עדיין גורם משמעותי, הכלכלה התורכית מקרטעת אבל קיימת, ולאדם חילוני בעל מחשבה עצמאית כנראה עדיף בהרבה לחיות בתורכיה של ארדואן מאשר בסוריה או בעיראק, גם אם שתי האפשרויות לא מדהימות.

בעיקר, השיעור שלדעתי שווה ללמוד מזה הוא מה התנאים להקמת מדינה. לא מעט צייצנים שמעתי בימים האחרונים מדברים בעברית ובאנגלית על כמה מגיעה לכורדים מדינה. לצערנו או שלא, אין בעולם דבר כזה "מגיע". וכל הדיבורים על גינויים וחרמות על תורכיה, לדעתי, לא יעזרו בשום צורה לא לשאיפות העצמאות של הכורדים ולא לסיכוייהם לחיים טובים. כל אותם הפרשנים שמרוב רצון טוב מתכוננים לצייץ עד הלוחם הכורדי האחרון, מסתכנים בהטלת הקללה הגדולה ביותר על הכורדים – הפיכתם לפלסטינים.

לא משנה מה דעתכם על האם "מגיעה" לפלסטינים מדינה או לא, קשה לדעתי להתווכח עם הטענה שהשאיפה למדינה היא הדבר הגרוע ביותר שקרה להם. גם להם, כמו לכורדים, יש שלל צייצנים מרחבי העולם שמספרים להם כמה מגיעה להם מדינה וכמה אסור להם לוותר. כמה חייבים להחרים ולהתנגד לישראל וכמה ההתנגדות עוד תנצח. כמובן, ההשוואה הזאת לא אומרת שישראל ותורכיה הן אותו הדבר – אפשר בהחלט להאמין שישראל צודקת במאבק שלה ותורכיה לא; אבל מעשית, התוצאה עלולה בהחלט להיות אותה התוצאה. אם הכורדים, כמו הפלסטינים, ישקיעו את מאמציהם ב"התנגדות" במקום בפיתוח כלכלי ודמוקרטי של החברה שלהם, לא מצפה להם עתיד מזהיר. ויש להם עוד הרבה מה לפתח.

את מצבם הנוכחי ראינו עם ניסיונות העצמאות של אחיהם בעיראק. עם כל הסימפתיה, עדיין מדובר בחברה שבטית, עם שלטונות מושחתים, ובלי כלכלה משמעותית. אין ספק שהכורדים בסוריה פיתחו שלטונות שונים מאוד מאלה שבעיראק, אבל כנראה לא מסדר גודל שונה. את חשיבות הפיתוח הכלכלי אפשר לראות לאחרונה בהונג־קונג – למה בעצם ההונג־קונגים מעוררים כל־כך הרבה תשומת לב בהשוואה לאינספור קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם? קשה לטעון שהם "ראויים" לעצמאות באופן שבו הכורדים ראויים; אין שום הבדל אתני, דתי או לשוני בינם לבין שכניהם. ההבדל הוא שהם מייצרים דברים. ההון העצום ששווה השכונה הקטנה הזאת יוצר מצב שבו הסינים, גם אם הם יכולים למחוץ אותם ובסופו של דבר ייתכן מאוד שיעשו את זה, יודעים שזו תהיה מכה כלכלית קשה עבורם. זה יוצר מצב שבו לאינספור מדינות אחרות יש אינטרס להתעניין במה שקורה שם, כי יש להם סחר משמעותי עם ההונג־קונגים.

אז לכל הצייצנים שדואגים לשלומם של הכורדים – אני ממליץ בחום להתחיל לחשוב על איך לפתח את כלכלת כורדיסתאן ואת המוסדות הדמוקרטיים שם, ופחות על איך להתלונן ולהילחם. פיתוח כזה אפשר, גם אם לא בקלות, לעשות גם לפני העצמאות. יש עוד דוגמה טובה למיעוט שדאג להתפתח לפני שהקים לעצמו מדינה – היהודים. התמיכה שקיבלו היהודים מהממשל הבריטי (לפחות בתקופות מסוימות ותחת זרמים פוליטיים מסוימים בבריטניה) נבעה לא רק מרגשות ציוניים אצל כמה נוצרים בריטיים, אלא מההכרה בכך שהיהודים מפתחים את הארץ ויוצרים שם דמוקרטיה מתקדמת, והערבים צפויים "להקים" שם המשך של הכלום שהתקיים של בימי השלטון העותמני. אם הכורדים יהפכו את עצמם לקבוצה העשירה והמשגשגת ביותר במזרח התיכון מחוץ לישראל – אולי יהיה להם יותר סיכוי להתמודד מול היריבים שלהם.

כורדיסתאן מתדרדרת, והעיניים על משפחת ברזאני

אחרי שהאופוריה של משאל העם התחלפה בכישלון של הנסיגה מכירכוכ, המצב רק הולך ומתדרדר בכורדיסתאן העיראקית. האשמות הדדיות בין המפלגות, ונכון לכתיבת שורות אלה גם הצתות ותקיפות. ומה שצף אל פני השטח בזמן האחרון אצל פרשני כורדיסתאן דוברי אנגלית הוא ניתוח שמסתובב באזור כבר כמה שנים אבל הופך אולי לרלוונטי במיוחד – ניתוח שאומר שהמפתח להבנת יחסי הכוח בכורדיסתאן העיראקית נמצא בין שני הנכדים המובילים של מוסטפא ברזאני: ראש הממשלה נֶצִ'ירְבָאן (בן אידריס) ברזאני, וראש מנגנוני הביטחון מַסְרוּר (בן מסעוד) ברזאני. ולפרשנים האלה אין ספק מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה. הדיון הזה צף בעיקר מתוך פרשן כורדי אחד, אבל דברים דומים נכתבו כבר בעבר.

הפרשנים האלה מציגים את מסרור כסוג של ביריון, נצר לפוליטיקה השבטית, האלימה והמושחתת שנהוגה ברוב המקומות במזרח התיכון. הם טוענים שהוא לקח לעצמו את מנגנוני הביטחון בדיוק בשביל לאפשר לו לרדוף או לחסל כל מי שמתנגד לו או לאבא שלו, או אפילו מי שמסרב לשלם לו שוחד מספיק. את משאל העם, כך נטען, הוא דחף בכוח בתקווה שהמדינה העצמאית בראשות אבא שלו תעבור אליו בקרוב בירושה, ומיותר לציין שהדמוקרטיה לא נמצאת חזק בתמונה הזאת.

את נצ'ירבאן מתארים אותם הפרשנים כאדם שאומנם משתתף בשחיתות הנהוגה בתרבות הפוליטית המקומית, אבל חוץ מזה כטיפוס חיובי יחסית לעמיתיו. את אביו אידריס מתארים כמי שהיה אחראי על הדיפלומטיה הכורדית בזמן שמסעוד טיפל בצד הצבאי, והילדים ממשיכים את דרכי אבותיהם. נצ'ירבאן מתואר כדיפלומט שוחר שלום שמנסה לייצב את המדינה שבדרך ולשמור על יחסים טובים עם השכנים. למשאל העם הוא, על פי הדיווח הזה, התנגד עד כמעט לרגע האחרון.

עכשיו שמסעוד ברזאני הודיע על התפטרות, מתחילים לדבר על מאבק ירושה. לפי הפרשנים האלה, התקווה העיקרית של כורדיסתאן היא נצ'ירבאן. את האלימות של היממה האחרונה הם מייחסים למסרור, שמנסה לחסל חשבונות עם היריבים ולמקם את עצמו על המסלול לרשת את אביו (כנראה בברכתו). אם לא תימצא דרך להשכין שלום, אותם היריבים עומדים להכות בחזרה ובמקרה הגרוע אולי עוד נראה שחזור של מלחמת הברזאנים והטלבאנים מהעבר. נצ'ירבאן מוגדר שם בתור היחיד מהמשפחה שמתקבל בברכה גם אצל האופוזיציה, והוא מסומן שם בתור מי שיכול עכשיו להשכין שלום.,

בכל מקרה, החלומות על מדינת כורדיסתאן נראים רחוקים מתמיד. אם היה נדמה שמשאל העם מבטל את הקולות מהאופוזיציה שאמרו שצריך קודם כל לתקן את השלטון הכורדי ורק אז לדבר על עצמאות, נראה שהדעה הזאת עומדת לנצח. השאלה היא אם מה שיקרה זה באמת תיקון, או התדרדרות גדולה עוד יותר.

לקט חדשות 21/06/2017

לקט דברים מעניינים מרחבי העולם מהשבוע האחרון, בדגש על דברים שלא הגיעו לתקשורת דוברת העברית. כולכם מוזמנים לצרף בהערות דברים מעניינים שקראתם אתם.

• הודו: אחרי התלבטויות רבות, נבחר המועמד לנשיאות מטעם הקואליציה, שצפוי לניצחון כמעט בטוח. רַם נַתְּ כּוֹבִינְדְּ צפוי להיות הדאלית השני שמשמש בתפקיד, וזה מתחבר למאמצים גדולים של מפלגת השלטון, מפלגת העם ההודי, להדגיש את החיבור שלה לקאסטות הנמוכות, מול ההאשמות הנפוצות מולה שהיא מפלגה של הקאסטות הגבוהות.
• טיואן: כמעט אבל מדיני אחרי שממשלת פנמה, אחת המדינות הבודדות שעדיין בחרו לשמור על יחסים דיפלומטיים עם טיואן ולא עם סין, החליטה על שינוי מדיניות ועברה ליחסים עם סין.
• כורדיסתאן: עכשיו שסופרים את הימים לקראת משאל העם לעצמאות, המפלגה השולטת (KDP) מתחילה לנסות ליזום פיוס עם האופוזיציה, ומתחילים לדבר על הפעלה מחודשת של הפרלמנט הכורדי. בינתיים חילוקי הדעות עדיין חזקים, והפרלמנט עדיין לא פועל.
• הולנד: אחרי המחלוקות הארוכות מול תורכיה וההאשמות שממשלת תורכיה מתערבת בענייני הקהילה התורכית בהולנד ולוחצת עליה לתמוך בארדואן, מגיע תורה של מרוקו: על רקע המחאה העממית בהרי הריף, מתחילים לדאוג בהולנד מ"ידה הארוכה של רבאט", עם טענות שלממשלה יש רשימה של הולנדים ממוצא מרוקאי שלא מוצאים חן בעיניה.
• גז: ממשלת גרמניה אוהבת לדבר בקשיחות על רוסיה, אבל כשמדובר בארנק העניינים אחרים: ממשלות גרמניה ואוסטריה כועסות על ההתנגדות האמריקאית לצינור גז עוקף־אוקראינה מרוסיה לאירופה.
• מיאנמר: הסכסוך מול הבדלנים הקאצ'ינים מחריף, והסכסוך בין בודהיסטים למוסלמים ממשיך: לאומנים בודהיסטים הביאו לסגירת שני בתי ספר מוסלמיים ביאנגון, ובינתיים כפר בודהיסטי מעבר לגבול בבנגלדש הוצת על ידי מוסלמים בנגלים שהאשימו את בני הכפר ברצח בחור בנגלי מקומי.
• רוסיה/בריטניה: תחקיר מעניין על שורת מקרי מוות בבריטניה של אנשים שלא מצאו חן בעיני ממשלת רוסיה, על רקע האשמות שהממשלה הבריטית לא ממש מתאמצת לחקור את העניינים האלה.

לקט חדשות 12/06/2017

לקט דברים מעניינים מרחבי העולם מהשבוע האחרון, בדגש על דברים שלא הגיעו לתקשורת דוברת העברית. כולכם מוזמנים לצרף בהערות דברים מעניינים שקראתם אתם.

• כורדיסתאן: בשעה טובה נקבע תאריך למשאל העם על עצמאות: 25 בספטמבר. הממשלה מדגישה שזה לא אומר שיום אחרי זה הם יכריזו על מדינה, תידרש עדיין הרבה עבודה אחרי זה. קשה להאמין שהתוצאה תהיה כל דבר חוץ מרוב עצום בעד עצמאות, גם אם מפלגת האופוזיציה העיקרית עדיין לא מרוצה מהעובדה שהפרלמנט הכורדי לא התכנס כבר שנתיים בעקבות סכסוך בינם לבין מפלגת השלטון, והצהרתם הרשמית היא "בעד עצמאות, אבל משאל העם לא חוקי כל עוד אין פרלמנט שיאשר אותו". כמו שאמרתי בעבר, לישראל יש סיבות טובות מאוד לעקוב בדריכות אחרי ההתפתחויות שם.
• הולנד: חבר מועצת העיר האג, בחור בשם עבדו כֿולאני (לא משנה מאיזו עדה), עלה לכותרות בשבוע שעבר: חבר המפלגה הרפורמית צייץ תמונה של קבוצת ילדים חמודים מישראל שביקרו בפרלמנט ההולנדי במסגרת איזושהי סדנת מנהיגות. כֿולאני הנ"ל (איש "מפלגת האחדות", נסו לתרגם את זה לערבית וזה יישמע מוכר יותר) הגיב בפייסבוק "אלה הכובשים ורוצחי הילדים של העתיד". לא כולם אהבו את זה, בעיקר בזמן שהרשויות התלבטו אם שוב לחקור את חירט וילדרס על "הסתה לגזענות" על נאום שלו בכינוס מפלגת החירות האוסטרית בוינה לפני שנתיים. את הנאום אגב אתם יכולים לראות פה עם כתוביות באנגלית, חסרי הסבלנות מביניכם אולי יהנו לדלג ל 36:20, שם הוא קורא "עלינו לעמוד לצד ישראל" לקול מחיאות כפיים סוערות של המארחים האוסטרים. חומר למחשבה לקראת הבחירות באוסטריה בעוד כמה חודשים.
• הודו: הצבא ההודי עומד לאפשר שירות נשים בתפקידים קרביים – ומצטרף בכך למגמה הולכת וגוברת בעולם. בקרוב ישראל כבר לא תהיה כל־כך מיוחדת בעניין הזה.
• מלזיה: שערורייה מוזרה התפתחה סביב אירוע "יובל ירושלים" שארגנה איזושהי כנסייה נוצרית של המיעוט הסיני במדינה. כל מיני פוליטיקאים בכירים זעקו שמדובר בחגיגה לציון כיבוש ירושלים על־ידי היהודים במלחמת ששת הימים, והודיעו שזה עלבון להרמוניה ולאיסלאם במלזיה. עיתון אחד ציטט בכיר במפלגה האיסלאמית המלזית (מפלגה די קטנה שעשויה לקרוס בבחירות הקרובות, אבל בינתיים עדיין חשובה מספיק בשביל לקבל כותרות בעיתונים) אומר דברים כמו "אסור לנו להרשות לתרבות יהודית להשתרש במדינה שלנו […] אל תפגעו בארץ המלאית שלנו עם פעילות נוצרית ציונית".
• מלטה: בזמן שכולם מרוכזים בבחירות בצרפת ובריטניה, לא מזמן היו בחירות במלטה, ומסתבר שלא שקט ורגוע שם כמו שאולי הייתם מצפים. מפלגת העבודה נבחרה מחדש למרות האשמות כבדות נגדם בפרשיות שחיתות.
• קטר־סעודיה: הרבה מדינות מתחילות למקם את עצמן על המפה, בעד או נגד הקטרים. תורכיה מהדקת קשרים אסטרטגיים עם קטר ומציבה שם חיילים, ואיראן מביעה תמיכה זהירה. פקיסתאן מכחישה דיווחים על תמיכה בקטרים, הפיליפינים מודיעים שעובדים פיליפינים לא יגיעו לקטר עד שיתבהרו העניינים, והנה ניתוח מעניין אצל בלומברג על משמעות הסכסוך על שוק האנרגיה באסיה.

שתי מדינות לעם אחד

ראש ממשלת כורדיסתאן העיראקית הודיע שהשנה יהיה משאל עם על עצמאות. נשמע דרמטי, אם כי העובדה שגם בשנה שעברה הם אמרו את זה קצת מקהה את ההתלהבות. בינתיים נראה שחלון ההזדמנויות שלהם עדיין פתוח, עם יחסים מעולים עם האמריקאים ויחסים סבירים עם כמעט כל אחד אחר, כולל אפילו תורכיה. כמו שאמרתי לא מזמן, זו יכולה להיות התפתחות מאוד חיובית למזרח התיכון, בטח מנקודת מבט ישראלית. הדעות עדיין חלוקות האם הם סתם מדברים כדי לזכות בנקודות פוליטיות, או אם הם באמת מתקדמים בהדרגה, לאט ובזהירות, לכיוון העצמאות. בינתיים בכותרות – החלטה להתחיל להניף את דגל כורדיסתאן לצד דגל עיראק בכּירכּוכּ, העיר שעלולה להיות מרכז המחלוקת העיקרי בתרחיש עתידי של פרישת כורדיסתאן מעיראק. עוד צעד בדרך שלהם להיראות כמו מדינה.

מה שכן, כשאני אומר שיש להם יחסים סבירים "כמעט" עם כל אחד, יש עוד תופעה מעניינת לשקול – הכורדים בסוריה בינתיים לא רק שהולכים ומתרחקים מאלה בעיראק, אלא גם מתחזקים יותר ויותר. עד כדי כך שכבר אפשר להתחיל לשאול אם אולי הם חזקים מספיק בשביל ללכת בהדרגה לקראת עצמאות בעצמם, גם בלי טובות מאחיהם בעיראק – שילוב בין יחסים מעולים עם הרוסים והאמריקאים לבין יכולת צבאית מרשימה נותנת להם מעמד די טוב. הרוסים מרסנים בשבילם את התורכים, האמריקאים עדיין רואים בהם את השותפים העיקריים לחיסול דאע"ש, והם כבר מתכוננים להיות אלה שיעצבו את גורל א־רקה אחרי שיכבשו אותה מדאע"ש. והצבא בינתיים הולך וגדל, כולל ציוד ואימון אמריקאי.

אין ספק שהכורדים בסוריה עדיין מאוד רחוקים מעצמאות, בטח בהשוואה לאלה בעיראק, אבל עדיין – בפועל, הם אלה שמנהלים את המדינה שלהם כרגע. ואם המאבק הפנימי בתורכיה יסלים לרמה של קריסת המדינה (תרחיש לא בלתי אפשרי) – נראה שהכורדים בתורכיה הרבה יותר ייטו לחבור לאחיהם בסוריה מאשר לאלה בעיראק. במצב כזה, המדינה הכורדית המערבית תהפוך להיות הרבה יותר בת־קיימא.

עד כמה שזה נשמע מוזר, האמת היא שלגישת שתי המדינות יש אפילו כמה יתרונות. לו הייתי נוטה לקונספירציות, אולי הייתי אפילו תוהה אם הם תכננו את זה ביחד – במקום להקים מדינה אחת שתכעיס שתי מעצמות (הממשלות בסוריה ועיראק לא ממש יכולות להשפיע הרבה על מה שיקרה, מי שחשוב פה זה תורכיה ואיראן), הם יקימו שתי מדינות, כל אחת תכעיס רק מעצמה אחת, אולי אפילו תוך שיתוף פעולה עם המעצמה היריבה. השאלה היא אם בדרך הם יצליחו להתאפק ולא להרוג אחד את השני – מה שכרגע לא נראה לגמרי בטוח.

האם הגיע הזמן ללמוד כורדית?

נראה לי שלא מספיק מדברים על זה בישראל, אבל יש סיכוי ממשי שהמזרח התיכון עומד לעבור טלטלה שלא נראתה כמותה כבר הרבה זמן, ובניגוד לרוב הטלטלות במזרח התיכון, זו עשויה להיות ברכה ענקית לישראל (ולכל מי שרוצה שלום ושגשוג במזרח התיכון) – הקמת מדינה כורדית. זה נושא שקיים בחדשות כבר כמה שנים ואולי אפשר לקבל את הרושם שהכול דיבורים ולא קורה כלום, אבל האמת היא שהעניין מתקדם היטב בשנה האחרונה והסיכוי הופך ליותר ויותר ממשי. מה הסיכוי שזה באמת יקרה, ומה ישראלים יכולים לעשות בקשר לזה?

נתחיל עם קצת רקע. הכורדים, למי שלא שמע, הם עם שחי במזרח התיכון, קרובי משפחה של הפרסים, והם אחד העמים המשמעותיים ביותר באזור מבחינת גודל אוכלוסייה וגודל שטח שבו הם העם הדומיננטי. איכשהו, הם יצאו המפסידים הגדולים של הסידור המחודש של המזרח התיכון אחרי מלחמות העולם – התורכים הקימו מדינה, היהודים הקימו מדינה, הפרסים גיבשו את המדינה שכבר הייתה להם, ושאר המזרח התיכון חולק בין כל מיני מדינות ערביות. הכורדים נפלו בין הכיסאות, והשטח שבו הם חיים, במקום להפוך למדינת כורדיסתאן, התחלק בין שטחיהן של ארבע מהמדינות האלה – תורכיה, איראן, סוריה ועיראק. זה יצר להם בעיה די רצינית – להשתחרר ממדינה אחת זה מספיק קשה, אבל להשחרר מארבע מדינות זה נראה די בלתי אפשרי. מי שכלוא בתוך מדינה אחת (כמו שהיו עד לאחרונה הדרום־סודאנים או המזרח־תימורים) יכול לחכות שהמדינה הזאת תהיה חלשה מספיק, לקבל תמיכה מהשכנות שלא אוהבות אותה, ולהכריז על פרישה. מי שכלוא בתוך ארבע מדינות נמצא בבעיה – אם אחת מהן חלשה, לאחרות עדיין יש אינטרס חזק לעזור לה למנוע מהם לפרוש, כי אם הם פורשים מאחת יהיה להם קל יותר לפרוש גם מהאחרות. כששתיים מהמדינות האלה, איראן ותורכיה, הן המעצמות האזוריות העיקריות בשכונה, זה הופך להיות קשה במיוחד.

ועם זאת, בעיקר כתוצאה מסדרת כשלונות מוחלטים בכל תחום אפשרי של המדינות שבהם הם כלואים, הכורדים נמצאים עכשיו בחלון הזדמנויות לעשות את הבלתי אפשרי. בעיראק יש להם מחוז אוטונומי שמנהל את ענייניו בעצמו, מתחזק צבא משלו, ולמעשה מתנהל כמעט כמדינה לכל דבר. בסוריה, תחת אבק המלחמה, הם הקימו לעצמם בכוח אוטונומיה שבינתיים מצליחה להרחיק את הממשל המרכזי ממנה. בתורכיה הם כרגע נמצאים תחת דיכוי של ממשלה שכמעט מעולם לא הייתה חלשה יותר, ורק באיראן המצב עדיין די רגיל. ועוד דבר חשוב – המעמד שלהם בתור הגורם היחיד במזרח התיכון שנלחם ברצינות בדאע"ש נותן להם כוח דיפלומטי ובינלאומי משמעותי מאוד, שמתבטא בעיקר בגיבוי שהם מקבלים מארצות־הברית ורוסיה, שתי המעצמות העולמיות הרלוונטיות ביותר למזרח התיכון.

אז איך ממשיכים מכאן? מארבעה חלקים מישהו חייב להיות הראשון, והנסיבות התגלגלו כך שהתפקיד הזה נופל על החלק העיראקי (שיום אחד אולי נתחיל לקרוא לו פשוט "דרום כורדיסתאן"). כאמור, המחוז הכורדי בעיראק כבר מתנהל כמדינה עצמאית כמעט בכל מובן, אבל עדיין חסר שלב אחד, חשוב וקשה – הכרזה רשמית. בשנה שעברה הבטיחו המנהיגים לערוך משאל עם עד סוף 2016 על הקמת מדינה עצמאית. זה עדיין לא קרה, אבל כל הסימנים מצביעים על כך שאם הם יעשו את זה, זה יכול להצליח. האמריקאים והרוסים משתפים איתם פעולה בשמחה בכל תחום, הממשלה בבגדאד חלשה מדי מכדי להתלונן, ואפילו התורכים מקיימים איתם קשרים טובים וקונים מהם נפט. לכאורה, תרחיש הדומינו אמור להתגלגל ככה: הם מקימים מדינה עצמאית בשטח שלהם. את הכורדים בסוריה גם ככה נראה שיהיה קשה מאוד להחזיר לידי שלטון אסד אחרי שהם התרגלו לשלטון העצמי שיש להם כרגע, אז עם מדינה כורדית חזקה לידם כבר אין כמעט ספק. הם יכריזו על פרישה מסוריה והקמת פדרציה כורדית עם אחיהם מעיראק. התורכים, שממשלתם הנוכחית מצטיינת בלמצוא דרכים להרוס את מעמדה הבינלאומי, ימשיכו לרמוס את זכויות הכורדים אצלם עד שהכורדים השכנים יחליטו שהם מספיק חזקים כדי להגיב, ויודיעו על התערבות למען אחיהם הסובלים, עד שבסופו של דבר גם החלק התורכי (צפון כורדיסתאן) יצטרף. ומה לגבי הכורדים האיראנים? הם עלולים למצוא את עצמם בתור המפסידים מהסידור הזה. קשה לנצח ארבעה קרבות במקביל, ויכול להיות שאחד מהארבעה יוקרב למען האחרים. לחילופין, יכול להיות שהם יצליחו להחזיק מעמד כמה שנים עד שהמשטר באיראן יתערער מספיק, הגיוני שזה יקרה מתישהו. וכשזה יקרה, תהיה מדינה כורדית שמוכנה להרוויח מזה.

עד כאן נשמע פשוט מאוד. האם זה באמת יקרה? לא ברור. יש עדיין כמה בעיות בדרך.

אחת הבעיות העיקריות היא שלמרות שהשלטונות הכורדיים עושים רושם הרבה יותר דמוקרטיים ומתקדמים משכניהם, הם (הכורדים בעיראק; על כורדים אחרים בהמשך) עדיין לא משהו בתחום הזה. הבערך־מדינה שלהם נשלטת על ידי אליטה שכוללת מספר קצת חשוד של אנשים בני אותה המשפחה – אחיינו של הנשיא הוא ראש הממשלה, בנו של הנשיא הוא יו"ר מועצת הביטחון, וקרובי משפחה אחרים ממלאים את שורות השלטון. אותו נשיא, מסעוד ברזאני, מואשם על־ידי מפלגות מתחרות בכך שהכהונה שלו נגמרה לפני שנה וחצי וסכסוכים בין־מפלגתיים מונעים בחירות חדשות. המפלגה שלו ושתי המפלגות הגדולות האחרות לא ממש משתפות פעולה, ופה ושם גם מנהלות קרבות חמושים. כמובן שגם האשמות בשחיתות ודיכוי אופוזיציה נשמעות לעתים קרובות.

ואם יוצאים מעיראק ומסתכלים על כל כורדיסתאן, הפערים רק גדלים. לא ברור עד כמה החברה השבטית השמרנית שרואים בכורדיסתאן העיראקית תצליח להסתדר עם המהפכנים המרקסיסטים־אנרכיסטים שמנהלים את האוטונומיה הכורדית בסוריה, ושותפיהם במחתרת הכורדית בתורכיה (שבעצמה, לא ברור עד כמה מסתדרת עם ההנהגה הפוליטית הליברלית־פרוגרסיבית של הכורדים התורכים). כבר עכשיו יש ביניהם הרבה מחלוקות, בעיקר על רקע הניסיון של הכורדים בעיראק לשמור על יחסים טובים עם תורכיה בזמן שממשלת
תורכיה דורסת את הכורדים בתורכיה ובסוריה.

בעיה נוספת היא שמבחינה כלכלית, כורדיסתאן היא מדינת נפט, והתקופה הזאת (לשמחתנו בדרך כלל) היא תקופה גרועה מאוד למדינות נפט. נפילת מחירי הנפט מפילה איתה את הכלכלות של כל המדינות שתלויות בו – ראו במיוחד את ונצואלה, ובאופן פחות בולט מרגישים את זה היטב גם בסעודיה, איראן, רוסיה, ואחרות. לכורדים יהיה קשה לנהל מדינה בלי למצוא מקורות הכנסה חלופיים, נפט כיום הוא השקעה די מפוקפקת. מעבר לכך, חיזוק הכלכלה דורש הרבה מסחר, ומסחר זה עניין לא פשוט למדינה בלי גישה לים. השכנות של מדינה כורדית עצמאית יהיו ברובן או כולן אותן המדינות שבהן הם צריכים להילחם כדי לקבל את העצמאות הזאת מלכתחילה, אז לא ברור כמה פשוט יהיה לכורדים לסחור איתן ודרכן. כרגע הכורדים בעיראק מייצאים נפט לתורכיה, אבל מה יקרה אם וכאשר תתפוצץ המלחמה התורכית־כורדית שכרגע נראית אולי בלתי־נמנעת? זה לא יהיה פשוט.

כל הדברים האלה מאוד בעייתיים, אבל קשה להיות מפונקים באזור הזה. קשה למצוא מדינות שעם הקמתם היו דמוקרטיות מתפקדות היטב, וגם אנחנו בישראל היינו מדינה עם דמוקרטיה די מפוקפקת בעשורים הראשונים לעצמאות. אז עדיין, הסיכוי להכרזת עצמאות כורדית מתישהו בשנה־שנתיים הקרובות נשאר להערכתי די גדול. מה זה אומר מבחינתנו?

הקמת מדינה חדשה היא זמן שבו הרבה דברים יכולים להשתנות. מדינה בת מיליוני אנשים עומדת לגבש מדיניות חוץ חדשה, הסתכלות חדשה על העולם, כלכלה חדשה. השכנים שלהם וגורמים איסלאמיסטיים בתוכם ינסו לשכנע אותם לאמץ את אותו הקו האנטי־ישראלי שנפוץ ברוב העולם המוסלמי. ישראל מתחילה מעמדת פתיחה טובה מאוד – גם בתור "האויב של האויב", מדינה שנחשבת יריבה של רוב המדינות שדיכאו אותם, גם על רקע "ברית המיעוטים" של בן־גוריון והסיוע הרב שנתנה ישראל לכורדים בעבר בכל מיני צורות (מומלץ בחום הספר "אנא כורדי" של אליעזר גייזי צפריר על חוויותיו כסוכן מוסד בכורדיסתאן), וגם עם זיכרונות טובים מיהדות כורדיסתאן, כל אלה מתרכזים ביחד לפוטנציאל רב ליחסים טובים בין שתי המדינות. זאת בנוסף לעובדה שהם אומנם מוסלמים, אבל מתונים הרבה יותר מהשכנים ומדינה כורדית תהיה ללא ספק חילונית (היו בעבר אפילו כל מיני דיווחים על אופנה חדשה ביניהם לחזור לדת הזורואסתרית, אבל אני בספק אם זה רציני במיוחד). אבל אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. נקודת פתיחה טובה יכולה מהר מאוד להיעלם, וישראל צריכה להיות מוכנה להזכיר שיש לה מה לתרום גם לכורדיסתאן של אחרי העצמאות; והמשימה היא לא רק לממשלה, אלא לכולם. אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, וכל מי שיש לו עניינים ברחבי העולם יצטרכו אם וכאשר זה יקרה לשאול את עצמם מה הם יכולים לעשות בשיתוף פעולה עם החברים החדשים בשכונה, ובתור התחלה – כדאי מאוד שיהיה בישראל היצע מכובד של דוברי כורדית. יש עוד קצת זמן עד שתוכל לקום המדינה הזאת, וזה אולי הזמן להתחיל להתכונן.