משגיחי הכשרות של יחסי החוץ הישראליים

הביקור של ויקטור אורבן בישראל לא מזמן היה לדעתי עליית מדרגה בתהליך הירידה מהפסים של רוב האופוזיציה הישראלית, ואיתה רוב התקשורת הישראלית (תהליך שלא ייחודי לישראל, הוא קורה במקביל ברוב מדינות המערב). כשהתקשורת התיישרה לפי קו האופוזיציה על "בידוד מדיני" של מדינת ישראל, היה אפשר לקבל את זה – אולי הם באמת מאמינים שאפשר לנהל את יחסי החוץ של ישראל באופן טוב יותר. אבל לאט לאט התחילו להגיע בשורות טובות ליחסי החוץ הישראליים, והאופוזיציה עמדה בפני ברירה – הם יכלו לעשות את הצעד ההגיוני ולשמוח על ההצלחות, אבל הם העדיפו לחפש רעיון אחר. וכך נולדה אחת התופעות המוזרות של הפוליטיקה הישראלית כיום – אם אי אפשר להתלונן יותר על כישלון ביחסי החוץ, נעבור להתלונן על יותר מדי הצלחה ביחסי החוץ. וכך פתאום כל מפגש עם מנהיג זר הופך להזדמנות לבדיקה בציציותיו, איך אפשר למסגר את היחסים החיוביים בתור דבר שלילי. הונגריה היא בעצם מדינה פשיסטית, פולין שונאת יהודים, בליטא נתניהו "מפרק את האיחוד האירופי", ובאוסטריה הנאצים בשלטון. אף מדינה לא כשרה חוץ מצרפת וגרמניה, כנראה.

אז לכל המתלוננים על כך שנתניהו מעז להיות ידידותי עם מנהיגי הונגריה, ליטא, פולין, וכו' – אני מקדיש את הלקט הבא:

אנגלה מרקל נפגשת עם ויקטור אורבן
נשיא האיחוד האירופי ז'אן־קלוד יונקר נותן "כיף" ידידותי לויקטור אורבן
ראש ממשלת שבדיה (מעצמת זכויות האדם!) סטפן לפבן מבקר בפולין
עמנואל מקרון נפגש עם מנהיגי המדינות הבלטיות
ז'אן־קלוד יונקר מסכם "ארוחת ערב ידידותית" עם ראש ממשלת פולין

נפסיק פה, כי סביר להניח שהבנתם את הרעיון. הייתי יכול להמשיך עוד הרבה.

d_kos20180705034-1280x640
בתמונה: אנגלה מרקל מכשירה פשיסטים ותוקעת טריז באיחוד האירופי. התמונה מ dailynewshungary.

שלא יהיו אי־הבנות – אני לא מתווכח עם העובדה שמרקל, מקרון, ושאר חביביהם של התקשורת הישראלית מתעבים בכל ליבם את אורבן וחבריו. וגם הביקורים לעיל כללו הרבה ויכוחים ומחלוקות. אבל הטענה שביקור ידידותי עם מנהיג מדינה ממדינות האיחוד האירופי היא איכשהו פעולה שלילית, איזושהי "נתינת לגיטימציה" לשלטון מרושע או "תקיעת טריז באיחוד האירופי" – זה אבסורד מוחלט. מי שמבקר את ממשלת ישראל על ביקורים ידידותיים שלה עם מנהיגים מזרח־אירופאים, כדאי שיבקר גם את מרקל ומקרון, כי גם הם נפגשים איתם. לא רק זה, הם חברים איתם ב"איחוד" – כדאי לזכור את העובדה הזאת לפני שמתייחסים לאורבן כאיזשהו מנהיג מוקצה.

זווית חדשה שעולה בזמן האחרון היא ניסיונות להעלות את זכר השואה כנשק במאבק הזה, והיא נשמעת לי גרועה עוד יותר. אני לא מומחה לתולדות השואה בליטא או בקרואטיה או בכל מקום אחר (ואגב, הנה ניתוח מומלץ של מישהו שכן מומחה), אבל קשה לי שלא להתרשם שהטענות האלה מונעות פחות מאמת היסטורית ויותר מאותו הרצון לנגח את ממשלת ישראל. מישהו באמת מאמין שיש איזשהו יתרון ליהודים בהתעקשות להכריח את עמי מזרח אירופה להאשים את עצמם בשואה? אני לא יכול לדמיין אפשרות טובה יותר מזה שהם יגידו שהשואה היא פעולה איומה שעשו אחרים. אם הם ייקחו אחריות בעצמם, כמה זמן יעבור עד שהם יתחילו למצוא הסברים למה "הם" עשו את זה? אנשים באופן טבעי מנסים למצוא הסברים לעבר שגורמים לו (ולהם) להיראות טוב יותר. אם ניקח מהם את ההסבר "זה היה מישהו אחר", הם יצטרכו למצוא הסברים אחרים ללמה הם עשו את זה. וזה יכול להיגמר לא טוב.

לחילופין, אולי תומכי הגישה הזאת פשוט מסונוורים מההצלחה המסחררת של אותה הגישה בגרמניה, המדינה שבה מומלץ ליהודים לא ללכת עם כיפה ברחוב?