הקהילה הבינלאומית בין סראייבו לדמשק

אני קורא בימים אלה ספר מעניין מאוד על מלחמת העולם הראשונה. מעניין בין השאר בגלל שהוא נכתב מיד אחרי המלחמה, כך שהוא מתאר אותה בפני עצמה ולא בתור איזושהי הקדמה למלחמת העולם השנייה; וחוץ מזה, מעניין כי הכותב, אמריקאי בעל הערצה אינסופית לבעלות הברית, מתאר אותה כמלחמה צודקת, מלחמת העולם החופשי נגד הדיקטטורה והחושך. ויש לו טיעונים לא רעים בכיוון הזה.

נקודת המבט הפופולרית על מלחמת העולם הראשונה מרוכזת תמיד בכמה "מיותרת" היא הייתה. איזו דוגמה נוראה לאיוולת המלחמה, מיליוני אנשים שמתו בשביל כלום. מערכת בריתות סבוכה באירופה ומחוצה לה שיצרה חבית חומר נפץ שרק היה צריך ניצוץ שיצית אותו; הניצוץ הגיע בדמות ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, שפתח מלחמה שאף אחד לא ממש הבין על מה היא, אבל כולם היו מחויבים על־פי חוזים להיכנס אליה ולשלוח את מיליוני בניהם למות בה.

אבל האם התיאור הפופולרי הוא גם התיאור המדויק? בואו ננסה לרדת קצת לפרטים. ב 28 ביוני 1914 נרצח יורש העצר האוסטרי על־ידי מתנקשים שלחמו לעצמאות יוגוסלביה – חוץ מממלכת סרביה, שאר השטח שחיו בו יוגוסלבים היה תחת שלטון (כיבוש, יש שיאמרו) האימפריה האוסטרו־הונגרית. המלוכה האוסטרית, שהאשימה (במידה מסוימת של צדק) את הסרבים, הגיבה בשליחת רשימת דרישות לממשלת סרביה שנעו בין פיקוח אוסטרי על חקירת הרצח, עד ל"מלחמה בתעמולה אנטי־אוסטרית" בסרביה עד כדי זכות וטו של האוסטרים על מינוי קצינים ופקידי ממשלה סרבים. הרבה מקורות טוענים שהדרישות נוסחו בכוונה כדי שהסרבים לא יוכלו להסכים, אבל לא ניכנס לזה. בכל מקרה, הסרבים הסכימו כמעט להכול, אבל האוסטרים לא הסתפקו בפחות מהכול והכריזו מלחמה.

רוסיה, בת־ברית של סרביה, בבירור הייתה מחויבת להכריז מלחמה על אוסטריה. גרמניה הייתה בת־ברית של אוסטריה, וכמוה גם איטליה; אבל בעוד שמאוד ברור שברית צבאית מחייבת מדינה להתערב לטובת בת־בריתה המותקפת (כמו שרוסיה נחלצה לעזרת סרביה המותקפת), הצטרפות למלחמה בצד התוקף היא סיפור אחר; ואכן איטליה, בסופו של דבר, לא רק שלא נחלצה לעזרת האוסטרים, אלא בסופו של דבר אפילו תקפה אותם והצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית. אבל גרמניה? לא רק שהם הצטרפו, אלא שלא מעט מסמכים גרמניים שהתפרסמו בדיעבד חשפו כמה שההנהגה הגרמנית השתוקקה למלחמה באותו הזמן, עד כדי עידוד האוסטרים לפתוח בה. והם לא חיכו אפילו לשמוע מה תעשה צרפת, בת־בריתה של רוסיה – אחרי שאיומים על הצרפתים (והאנגלים) להישאר ניטרליים נשארו בלי תשובה לכאן או לכאן, הגרמנים הכריזו מלחמה על צרפת, ופלשו  ללוכסמבורג בדרך לתקוף את צרפת ממנה.

אבל גולת הכותרת הייתה הפלישה לבלגיה. הניטרליות של בלגיה הייתה במידה מסוימת כל סיבת קיומה – המדינה הוקמה על־ידי המעצמות בתור סוג של אזור חיץ ניטרלי בין גרמניה וצרפת. כולן היו חתומות על ההסכמה לשמור על הניטרליות שלה. כשהגרמנים פלשו לבלגיה (כי לתקוף את צרפת ישירות היה קשה מדי, היו הגנות רציניות על הגבול עם גרמניה), עם תירוצים קלושים של "אנחנו פולשים כדי למנוע מהצרפתים לפלוש ולהפר את הניטרליות הבלגית", זה כבר לא השאיר ברירה, וגם בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. הבלגים עצמם הפגינו כוחות אדירים כשהתנגדו לענק הגרמני והודיעו שהם לא יסכימו שהמדינה שלהם תשמש קרש קפיצה לפלישה למדינה אחרת, והגרמנים הגיבו בכיבוש אכזרי ופשעי מלחמה נוראים.

זה התיאור שאני מקבל לא רק מהספר האמריקאי שלי, אלא גם מעוד כמה מקורות שמאמתים אותו – אני מודה שלא תהיה לי תמונה מלאה כל עוד לא קראתי מקור פרו־אוסטרי (אם בכלל יש כאלה), אבל בינתיים קשה לי להאמין שזה ישנה הרבה. אז מה אנחנו לומדים מזה? יש איזושהי תפיסה בימינו, כאילו "הוא התחיל" זה תירוץ ילדותי לנקיטה בפעולה תקיפה. התפיסה הזו לא רק שגויה, אלא מסוכנת וניהיליסטית. מלחמה היא לא סכסוך בין ילדים; כמו שדינו של אדם שתוקף אדם שמנסה להרוג אותו אינו כדין אדם שתוקף אדם סתם, וכך גם לגבי מדינה. העובדה שהפלישה האוסטרית לסרביה הפכה למלחמת עולם לא רק שאיננה "איוולת", אלא היא גבורה יוצאת מן הכלל. לו היו הבריטים או הצרפתים רוצים מלחמה, הם היו יכולים בקלות להכריז עליה בעצמם, במקום לתת לגרמנים הזדמנות טובה כל־כך להתכונן. אבל הם לא עשו את זה. הנכונות שלהם להיכנס למלחמה איומה וקשה כדי להגן על הסדר העולמי ועל המדינות הניטרליות והחלשות היא דבר להתגאות בו, לא להתבייש. הרי מה היה עדיף, שיתנו לסרביה, לוכסמבורג ובלגיה להיבלע על־ידי מדינות חזקות ותוקפניות יותר?

למעשה, התשובה לשאלה הזאת די קלה. זה בדיוק מה שהיו מעדיפים כל אותם אלה שמנחילים לנו את תפיסת "המלחמה המיותרת", ועדויות לזה אנחנו רואים כיום בכל העולם. ממשלת סוריה משתמשת בנשק כימי? תורכיה כובשת נתחים מסוריה? ספרד ועיראק מדכאות את המיעוטים הממורמרים שבתוכן? רוסיה פולשת לאוקראינה? אין סוף לרשימה. בכל מקום שבו היה צריך קהילה בינלאומית חזקה, מישהו שיגן על החלשים לא בדיבורים אלא במעשים, מגיעה האליטה האירופאית ומביישת את זכרם של (חלק מ)אבותיה. אני מודה, גם אני חשבתי פעם, בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שיש דבר כזה "הקהילה הבינלאומית" שצריך להתחשב בו. כמה שהתפיסה הזאת נראית היום תמימה. ועכשיו אני תוהה אם שם זה התחיל. אולי אם היינו זוכרים היום את הגבורה של הבריטים, הצרפתים והבלגים שעמדו מול אימפריית ענק שניסתה לדרוס את כל מי שהיא רוצה, אולי אז גם היה מי שיציל את היזידים, והטוטסים, ושאר הקורבנות המיותרים של התקופות המאוחרות יותר.

ומה לגבי היהודים? אחד הדברים שעכשיו נראים לי המקוממים ביותר, הוא הטענה (שאני זוכר היטב משיעורי היסטוריה בבית הספר) שהצרפתים היו "חמדנים" בחוזה ורסאי, שהגרמנים נותרו אחריו בכזו מצוקה שקל להבין שהרפובליקה שלהם קרסה לטובת קיצוניים פנאטיים. בדיעבד זה נראה לי כמו האשמת קורבן עצובה. מי שחושב שהנאצים (והקומוניסטים, שלא היו רחוקים מלעקוף את הנאצים במאבק על מי הורס את רפובליקת ויימאר) היו תוצאה טבעית של חוזה ורסאי, חושב באותו האופן כמו מי שחושב שטרור איסלאמי הוא תוצאה טבעית של עוני במדינות האיסלאם. ושוב, אולי אם ההחלטה הבריטית והצרפתית להילחם במלחמת העולם הראשונה הייתה זוכה להערכה המגיעה לה, אולי הם היו מקבלים את ההחלטה הראויה גם בשנות השלושים ותוקפים את גרמניה הנאצית מיד כשהחלה להפר את תנאי חוזה ורסאי, במקום לחכות שהיא תהפוך לאימפריה צבאית. ומי יודע כמה חיים היו ניצלים אז. נראה לי שאנחנו יודעים כמה חיים יהודיים.

הדיון הציבורי על הקהילה הבינלאומית נשמע לעתים קרובות מדי כמו דיון עקרוני – או שצריך להתחשב בקהילה הבינלאומית, או ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים". אבל חשוב לזכור גם את הדיון העובדתי – אפשר להאמין שקהילה בינלאומית היא דבר טוב שצריך להתחשב בו, אבל רק במצב שבו הקהילה הזאת באמת מתנהגת כמו קהילה בינלאומית. כיום אנחנו בבירור לא חיים בעולם כזה, וצריך להסיק מסקנות בהתאם. אבל עדיין לקוות שיום אחד תהיה בעולם קהילה בינלאומית שאיננה צבועה וחלשה, ואם זו תגיע, אז להשתתף בה בכבוד.