הערה קצרה – עימות לראשות העבודה והמשחק הפוליטי

הערה קצרה לגבי הבחירות למפלגת העבודה:

לפני כמה ימים ראיתי את העימות הגדול בין המועמדים. אני כותב הרבה על פוליטיקה במדינות אחרות, ואחד הדברים שאני מאוד מעריך הוא הנוכחות המשמעותית בהן של עימותים – הזדמנויות למנהיגים פוטנציאליים לדבר באופן ממשי על התוכניות שלהם, מעבר לצעקות בנות כמה דקות שהם יכולים לספק בראיונות רגילים. מהבחינה הזאת אני מברך את מפלגת העבודה על ההחלטה ומקווה שנראה דברים כאלה לעתים קרובות יותר בפוליטיקה הישראלית.

זה לגבי עיקרון העימות. לגבי המימוש, זה קצת פחות מלהיב. מעבר לחיקוי ביבי המביך שהם החליטו משום מה לכלול שם, שימו לב לשאלות שנשאלו שם: איך תגרמו למפלגת העבודה לנצח. מה ישפר את הסיכויים. איך להגיע לקהלים חדשים. כל השאלות, ללא יוצא מן הכלל, התייחסו לראשות המפלגה כאילו מדובר בייצוג קבוצה באיזשהו משחק אסטרטגיה, כשהמטרה היחידה היא לנצח. אפילו לא שאלה אחת ניסתה למצוא איזשהו חזון של כל מתמודד לאופן ניהול המדינה, איך הם יפעלו בעניין הסכסוך המדיני, איך הם ינהלו את הכלכלה, מה דעתם על חוק ההסדרים. למרבה הצער, זו נקודה שבה התרבות הפוליטית הישראלית עדיין צריכה להשתפר.

אז בזמן שנקווה ליותר עימותים בעתיד, נקווה גם שהעימותים האלה יעסקו בפוליטיקה כמו שהיא צריכה להיות – ניהול המדינה. לא פוליטיקה כמו שהיא נראית ממבט ילדותי, כמו איזושהי תחרות פופולריות שצריך לנצח בה. אם אין לראש מפלגת העבודה מה להציע חוץ מלנצח בבחירות, אולי זה יכול להסביר למה הוא לא מצליח לנצח בבחירות.