אדם סמית ובעלי ההון

העלתי את התרגום לפרק השישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה מתחילים לדבר על הון. סמית מגדיר את כל התשלומים בחברה כמורכבים משלושה חלקים: משכורות לעובדים, רווחים לבעלי ההון, ודמי שכירות לאדמה. והדבר הראשון שעולה בדעתי כשאני קורא את זה, זה שהפרק הזה במידה מסוימת מתחיל את הדיון בין הקפיטליזם והמרקסיזם.

מעולם לא נמשכתי במיוחד למרקסיזם, ואני לא מתמצא בזה יותר מדי, אז אני מזמין את כל הקוראים שמתמצאים בה לתקן אותי – כי אני עומד לכתוב כמה דברים על ההבנה שלי את התורה המרקסיסטית, והם לא יהיו מחמיאים במיוחד. באמת שהשתדלתי ללמוד את התורה הזאת, אבל היא עדיין נשמעת לי כל־כך לא הגיונית שאני בטוח שאני מפספס משהו.

בכל ניסיון שלי לקרוא את הטענות של מרקס אני נתקל בטענה על העוול הגדול בכך שפירות עבודתו של אדם לא שייכים לו במלואם, והוא נאלץ לחלוק אותם עם בעל הון (או "קפיטליסט חזירי") כלשהו. על כך יגיד אדם סמית: בוקר טוב אליהו. הרעיון של השקעת הון בעבודה תמורת חלק מהרווחים הוא כל־כך בסיסי בכלכלה האנושית כבר אלפי שנים, שסמית לא ממש משקיע בלהסביר אותו. הוא משקיע קצת יותר בדיבור על דמי שכירות על אדמה, ונשמע לי שהוא לא ממש אוהב את הרעיון – הוא מתאר את עיקרון הבעלות הפרטית על אדמה כמצב קיים, אבל לא בהכרח מצב רצוי. אבל השקעת הון היא כמובן סיפור אחר לגמרי.

בכל פעם שאני שומע על תלונות בסגנון מרקסיסטי נגד המערכת הכלכלית, אני מתרשם שיש לנו אכן בעיה במערכת הקפיטליסטית שלנו, אבל לא אותה הבעיה שעליה מתלונן המרקסיזם: הבעיה היא שיש לנו יותר מדי עובדים ומעט מדי בעלי הון. המרקסיזם, להבנתי, יכול להישמע הגיוני רק למי שעבד כל חייו כעובד שכיר; התשובה הקפיטליסטית לשאלה "למה העובד נאלץ לחלוק את תוצרי עבודתו עם בעל ההון", היא "כי אם לא, אז למה שהעובד לא ילך לייצר בעצמו?" – עבודה היא, בחברה דמוקרטית וליברלית, עסקה חופשית שנעשית מרצון חופשי. מי שלא מרוצה מתנאי העבודה במפעל שלו, יכול ללכת להקים עסק שמתחרה באותו המפעל. הבעיה היא שבחברה שבה אנשים כל־כך רחוקים מרעיון הקמת עסק עצמאי, שהרעיון בכלל לא עולה על דעתם, אז הם הופכים באמת להיות שבויים של בעלי ההון, והדרך היחידה שלהם לשפר את תנאי עבודתם היא לבקש, או לדרוש, או לעשות מהפכות.

מנקודת מבט קפיטליסטית, למיטב הבנתי, חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא או בעל הון, או שבוחר כרגע לא להיות בעל הון. זאת בניגוד לנקודת המבט הסוציאליסטית, שבה חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא עובד. אם כל אדם הוא בעל הון פוטנציאלי, אז "בעלי ההון" לא יכולים לעשוק אותנו כי "בעלי ההון" הם אנחנו – אם עסק מסוים מרוויח סכומים שנראים לנו לא הגיוניים, התגובה ההגיונית (בעולם הקפיטליסטי) היא לא לאסור על זה, או להגביל אותו, או לדרוש ממנו יותר מיסים; התגובה ההגיונית היא להקים עסק מתחרה, להרוויח קצת פחות, ולגבות מחירים נמוכים יותר.

וכאן טמונה הבעיה: אנחנו חיים בחברה מעורבת, בין שתי תפיסות עולם שדי סותרות זו את זו – בהרבה מאוד מקרים, תנועה טובה לכיוון האידיליה הסוציאליסטית היא פעולה שמרחיקה אותנו מהאידיליה הקפיטליסטית, ולהיפך. נוצר פה סוג של משחק סכום אפס, לא בין בעלי ההון והעובדים, אלא בין המחזיקים בשתי השקפות העולם: עובד שרואה בעצמו בעל הון פוטנציאלי, גם אם מעולם לא היה באמת בעל הון, האינטרס שלו יהיה חברה יותר ויותר קפיטליסטית: חברה כזאת תקל כמה שיותר על פתיחת עסק עצמאי, וכך העובד יהיה פחות ופחות תלוי במעסיק שלו; בכל רגע נתון הוא יודע שאם הוא לא מרוצה מהעבודה, הוא יפרוש ויקים עסק מתחרה; וכך תנאי העבודה שלו בהכרח משתפרים גם אם הוא נשאר שכיר כל חייו. הכיוון השני, בעל הון סוציאליסט, כאמור לא נשמע לי מאוד סביר[1], אבל עקרונית גם הוא אפשרי. אולי בעל ההון רואה בעצמו סוג של שליח ציבור, ומקווה שיום אחד המדינה תחליף אותו והוא יזכה לחיי פועל מאושרים.

במצב הזה, לדעתי, הדרך הטובה ביותר של הקפיטליסט לשכנע אחרים בצדקת הקפיטליזם, היא לשכנע אותם להפוך לעצמאיים. למי שרואה בעצמו שכיר לכל חייו, אין שום תועלת באדם סמית, בכלכלה חופשית, או ברווחי הון. כל מה שהוא צריך זה למצוא פטרון טוב.

[1] כמובן, אני מדבר על תרחיש של בעל הון שמקדם סוציאליזם מתוך אמונה ממשית, לא מישהו שמקדם חקיקה סוציאליסטית כדי לחבל במתחרים שלו (כאלה לא חסרים).

מודעות פרסומת