הולנד: ממשלה חדשה, כוכב חדש

זוכרים שפעם היו בחירות בהולנד? בשעה טובה, אחרי כמאתיים ימי משא־ומתן קואליציוני, סוף סוף נחתם הסכם להקמת הממשלה שלכולם היה ברור שתקום כבר מהיום שאחרי פרסום תוצאות הבחירות. מַרְק רוּתֶּה ממשיך לכהונה שלישית כראש הממשלה, עם המפלגה הליברלית (VVD) שלו, ידידתה המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, מפלגת המרכז־שמאל הפרו־אירופאית דמוקרטים66, ומפלגת האיחוד הנוצרי, שהיא עצמה שילוב קצת מוזר של שמרנות נוצרית עם קצת שמאל מודרני פרו־אירופאי.

בסך הכול לא משתנה הרבה לעומת הממשלה הקודמת; היחס המסויג לאיחוד האירופאי ימשיך, עם רותה מצד אחד שינסה להביע קרירות כדי למנוע זליגת קולות למפלגות האירוסקפטיות, ומצד שני ד66 שיעשו כל דבר כדי להפוך את עצמם למיותרים ולהעביר את כל הסמכות לבריסל. ההסכם הקואליציוני זמין לקריאה כאן (בהולנדית כמובן), כמה נקודות מעניינות:

– ביטחון הוא הסעיף הגדול ביותר שם פרט להגירה, וכולל הרבה תוספות תקציב למשטרה ולמשרד הביטחון, ודיבורים על לוחמה בטרור (ועל קניית נשק רצינית; נראה לי שלישראל, שלמרבה הצער מתפרנסת היטב מדברים כאלה, שווה אולי לחפש שם הזדמנויות).
– מי המדינה היחידה שאיננה שכנה של הולנד (זה כולל את ונצואלה, ששכנה לכמה איים קאריביים שטכנית שייכים עדיין לממלכת הולנד) שמוזכרת? ניחשתם נכון, הסכם קואליציוני הולנדי מדבר עלינו. הם רוצים לשמור על יחסים טובים עם ישראל וגם עם הרשות הפלסטינית, ולפעול למען שלום ופתרון שתי המדינות. עכשיו אתם יכולים לישון בשקט בלילה.
– לגבי אירופה: הרבה דיבורים יפים על חשיבות האיחוד, אבל ההסכם מביע התנגדות מפורשת לחילוץ מדינות פושטות רגל ולהידוק שיתוף הפעולה הכלכלי של גוש האירו.
– סעיף ההגירה שם עצום, ומהווה אולי 90% מפרק יחסי החוץ. בין השאר: "לפליטים מגיע סיוע, אבל זה לא כולל זכות לבחור באיזו ארץ לקבל את הסיוע הזה". מביעים תמיכה ביצירת אזורים בטוחים במדינות המקור וסיוע למדינות שכנות (ירדן ולבנון), קוראים לחיזוק ההגנה על הגבולות החיצוניים של אירופה, ומבקרים בפרט פעולות "הצלה" שמביאות מהגרים טובעים לאירופה גם אם הנמל הקרוב (כלומר, הנמל שאליו צריך להביא אותם לפי עקרונות ההצלה בים) הוא באפריקה (נושא משמעותי מאוד כיום בים התיכון). מאוד מדגישים את העניינים האלה, וגם בתקשורת הנושא הזה הודגש בכותרות הראשיות מההסכם הזה, ואלסבייר מציין שזה הנושא שעליו נפל המשא־ומתן הקואליציוני עם מפלגת השמאל הירוק.

בינתיים, הכוכב העולה של הפוליטיקה ההולנדית הוא ללא ספק תְּיֶרִי בּוֹדֵּה, מסוג האינטלקטואלים הצעירים שרואים הרבה לאחרונה שמדברים נגד השמאל הקוסמופוליטי ובעד תרבות המערב והליברליזם הקלאסי; בהולנד נראה שהשילוב הזה עובד טוב במיוחד. המפלגה החדשה שהוא הקים לפני הבחירות נכנסה לפרלמנט עם שני מושבים, אבל מעקב אחרי התקשורת ההולנדית ייתן לכם את הרושם שמדובר ביו"ר האופוזיציה לפחות. וילדרס? מפלגת העבודה? הסוציאליסטים? כולם שוליים. אפילו את "ג'סטין תרודו ההולנדי", יו"ר מפלגת השמאל הירוק יסי כלאבר, כמעט לא שומעים. בסקר האחרון על "לו היו עכשיו בחירות, למי הייתם מצביעים", מפלגתו של בודה עולה משניים לתשעה מנדטים. נראה אם הוא יצליח לשמור על הקצב הזה לעוד הרבה זמן, כי לצערו ייקח עוד הרבה זמן עד הבחירות הבאות.

העלייה המטאורית שלו יכולה להיות בשורה טובה בעיקר לשונאי האיחוד האירופי – נוף פוליטי עם שתי מפלגות אירוסקפטיות מצליחות זה משהו שעוד לא ראינו (המנדטים של בודה מגיעים מכל מיני מפלגות, לא רק מוילדרס), ויכול בהחלט לחזק את הכנסת האירוסקפטיות למיינסטרים; בעיקר לאור העובדה שבודה נראה הרבה יותר "קל לעיכול" לחברה העירונית מאשר וילדרס – וילדרס נתפס בדרך־כלל (בצדק או שלא) כסוג של לאומן קלאסי שמדבר לליבם של כפריים ומובטלים שמלאים מרירות על העולם המודרני. בודה לעומתו פונה ללא ספק לקהל עירוני בן המעמדות הגבוהים, ומדבר בשפה שלהם. אם וילדרס הוא רחבעם זאבי, בודה הוא נפתלי בנט, אבל בגרסה עוד יותר תל־אביבית. בודה הוא מה שרונן שובל רצה בזמנו להיות, הייתי אולי אומר, אולי מה שאמיר אוחנה או שרן השכל ינסו להיות כשיהיו גדולים.

איך הוא עושה את זה? שילוב בין תדמית אינטלקטואלית "חנונית" במקצת, עם חיבה לדיבור בלטינית בכל הזדמנות, ומצד שני שליטה מצוינת ברשתות חברתיות ונטייה לליצנות מתונה בפרלמנט. דברים כמו זה:

מודעות פרסומת

רגע לפני הבחירות: עדכון הולנד

יומיים לפני הבחירות בהולנד, ושלושה חודשים מאז המאמר האחרון שלי על החשיבות שלהן, עושה רושם כרגע שאולי תצא מזה הרבה פחות דרמה ממה שנראה קודם. בחודשיים האחרונים מפלגת החירות יורדת באופן עקבי בסקרים, וכרגע רובם צופים לה מקום שני צמוד מאוד מול המפלגה הליברלית. מצד שני, מהפך פוליטי בכל מקרה יהיה שם, ולמעשה כמה מהפכים פוליטיים שונים. הנה סקירה קטנה של מה שקרה מאז המאמר הקודם שכתבתי.

קודם כל, מסתמן שדצמבר־ינואר פשוט היו חודשים מושלמים לוילדרס בגלל הרבה דברים ששמו אותו בכותרות. בחירת דונלד טראמפ מצד אחד, והרשעתו במשפט על "התבטאות גזענית" שלרוב מכריע מהאוכלוסייה ההולנדית נראה כמו רדיפה פוליטית מצד שני, הפכו אותו לכוכב התקשורת ההולנדית. אחרי שדעכו העניינים האלה, הוא לא עשה הרבה מאמצים להיראות בתקשורת והתמקד בשיגור סיסמאות דרך הטוויטר. במיוחד צרמה החלטתו לא להשתתף בעימותים הטלוויזיונים של השבוע שלפני הבחירות, עימותים שנראה שהייתה להם לא מעט השפעה. עם כל הכבוד לטוויטר, יכול להיות שזה לא מספיק כדי לשכנע את המתלבטים, והתמיכה בו ירדה באופן הדרגתי עד שכבר בכלל לא ברור אם מפלגת החירות עומדת באמת להיות הגדולה ביותר.

בינתיים, גם ההדגשה של סיכוייו המזעריים להיות בממשלה כלשהי כנראה לא עזרו לו. כמו שאמרתי במאמר הקודם, בהולנד ממשלות צריכות קואליציה ולוילדרס יהיה קשה להשיג את זה אם הוא ימשיך להשמיץ את מפלגות הימין הממסדיות, המפלגות הגדולות היחידות שהיו יכולות להיות שותפות פוטנציאליות שלו. בסופו של דבר הליברלים והנוצרים־דמוקרטים הבהירו מאוד בבוטות שהם לא מוכנים לשום קואליציה איתו. הגדיל לעשות ראש הממשלה הנוכחי מַרְק רוּתֶּה מהליברלים שפתח את חשבון הטוויטר שלו בפעם הראשונה מאז 2011 רק כדי לצייץ "אין סיכוי, חירט. אין סיכוי. זה לא עומד לקרות". כמו שאמרתי, היה אפשר לפקפק בטענות כאלה כתעמולת בחירות אם מפלגת החירות הייתה באמת זוכה בניצחון ענק, אבל עם מצב הסקרים הנוכחי, נראה שלא יהיה שווה לרותה לחזור בו. זה משאיר מצב שבו היחידה מהמפלגות הגדולות שלא פסלה קואליציה עם וילדרס היא מפלגת הגימלאים, שגם היא יורדת בסקרים בחודשים האחרונים והעלייה המטאורית שצפו לה (כן, הולנד קצת מפגרת אחרי ישראל בעניין הזה) כבר לא נראית כל־כך מטאורית. מה שכן, סקרים ממשיכים להראות חוסר התלהבות של ההולנדים מהאיחוד האירופי. אז אולי יש לו משהו להתעודד ממנו.

מי שכן צפוי לעלייה מטאורית, כן השתתף בעימותים ועשה זאת היטב, הוא הכוכב החדש של השמאל המגניב בהולנד, ראש מפלגת השמאל הירוק יֶסִי כְּלָאבֶר. צעיר, כריזמטי, חצי מרוקאי, ובעל כל הדעות ה"נכונות" של השמאל העולמי המודרני – במילים אחרות, סוג של ג'סטין תרודו הולנדי. המפלגה שלו צפויה לעלות מארבעה מנדטים לכמעט עשרים, על חשבון מפלגת העבודה המתרסקת (שוב ההולנדים מעתיקים מישראל), אם כי עדיין לא לגמרי בטוח אם זה יספיק לו בשביל להיות מנהיג השמאל.

בכל מקרה, התוצאות הכלליות, על־פי הסקרים צפויות להיות בעייתיות מאוד מבחינת יציבות. בשביל להקים ממשלה יהיה צריך קואליציה ענקית של מפלגות שונות מאוד זו מזו, ולא ברור עד כמה יציב זה עומד להיות. ההימור ההגיוני ביותר הוא עדיין על מרק רותה בתור ראש הממשלה הבא, כנראה באיזושהי ממשלת אחדות.

ונדלג קצת להווה – בימים האחרונים אולי שמעתם על הסיפור הגדול ביותר בהולנד, עימות מתוקשר עם תורכיה על רקע ניסיון שרי ממשלה תורכים להגיע להולנד (ולמדינות אירופאיות אחרות) ולנהל שם את מערכת הבחירות שלהם עם האזרחים התורכים הרבים באירופה לקראת משאל העם התורכי באפריל. רותה החליט ללכת לעימות בלתי מתפשר וזה כנראה ישתלם לו מבחינה פוליטית – בכל המפלגות מוילדרס ועד כלאבר פירגנו לו על העמידה האיתנה מול "הרודן התורכי" (ניסוח נפוץ בתקשורת ההולנדית). באופן כללי הבלגאן הזה כנראה טוב לימין עם תזכורת נוספת לצרות שבהגירה ובחיבוקים לעולם המוסלמי, וכנראה ספציפית לימין של רותה. השאיפה שלו היא למשוך קולות מוילדרס על־ידי הצגה שלו כמי שיודע להתייצב מול גורמים אנטי־הולנדיים במקרה הצורך.
אגב, מפלגה אחת שלא בדיוק הביעה תמיכה היא המפלגה התורכית החדשה דֶּנְק – תוצר של שני חברי פרלמנט ממוצא תורכי ממפלגת העבודה שפרשו והקימו מפלגה עצמאית שאמורה לייצג את "המיעוטים הלא־לבנים" במדינה. רוב הסקרים מנבאים להם שני מושבים בפרלמנט. הבלגאן האחרון אולי יחזק את התודעה התורכית של המצביעים התורכים שלהם ואת הרצון שלהם להצביע, אבל אפילו להם לא ברור אם זה באמת יעזור, כי הם בונים גם על קולות לא תורכיים, ואם עד עכשיו ממילא לא היה ברור עד כמה המצביעים המרוקאים והסורינאמים הרגישו בבית במפלגה כזו, יכול להיות שעוד תזכורת לקשר ההדוק של התורכים עם ארדואן יוציא להם את החשק עוד יותר. בכל מקרה, מנהיגי המפלגה ניסו בעדינות ללכת בין הטיפות ולא לזעוק יותר מדי חזק בעד ארדואן. מה שעלול עוד יותר לסבך את העניין הוא העובדה שהפנים הציבוריות של פיזור ההפגנות התורכיות הן פניו של ראש עיריית רוטרדאם אחמד אבו־טאלב, נחשו מאיזו עדה, איש מפלגת העבודה. זה אולי לא יעזור לשאיפה לאחדות תורכית־מרוקאית.

ולבסוף, אני יודע שהקהל העברי אוהב לדעת מה קורה עם ישראל והיהודים: אחד העיתונים ההולנדיים ערך סדרת כתבות על הקשר בין דת ודפוסי הצבעה. בכתבה שעסקה בקול היהודי, ונראה שהייתה מורכבת בעיקר מביקור באיזושהי מסעדה כשרה ודיבורים עם הצוות, המסקנה הייתה שהקול היהודי נוטה חזק למפלגה הליברלית, גם מתוקף היותם קהל היעד הטבעי שלה (משכילים ויזמים) וגם בגלל החשיבות הרבה של תמיכה בישראל מבחינתם. הם דיווחו באופן קצת משועשע על מישהי שהחליטה להצביע למפלגה נוצרית־קלוויניסטית הקיצונית כי היא תומכת מאוד בישראל, ומישהי אחרת שמצביעה למפלגה למען בעלי החיים[1] כי היא רוצה מפלגה שמאלית וירוקה אבל בלי האנטי־ישראליות שמאפיינת את רוב השמאל.

ועוד קצת בזווית הישראלית – ראש ממשלת הולנד לשעבר דְּרִיס וַן־אַכְתּ, שכיהן לפני יותר משלושים שנה מטעם המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, הודיע שהוא מפסיק לתמוך במפלגה ויצביע למישהו אחר בבחירות הקרובות. הסיבה? נמאס לו מהתמיכה המוגזמת שלהם בישראל. עושה רושם שהוא הפך לדובר די רציני של הזרם האנטי־ישראלית באירופה בשנים האחרונות (למעשה, בלוג חדשות ימני נתן לעניין את הכותרת "שונא־ישראל הכבד דריס ון־אכת לא יתמוך ביום רביעי במפלגתו הנוצרית־דמוקרטית כי "הם מסרבים להחרים את ישראל""). תזכורת גם למקום המרכזי באופן מטריד של ישראל בפוליטיקה ההולנדית, וגם לתמיכה היחסית שהיא זוכה לה בימין ההולנדי.

[1] כן, יש דבר כזה, וזה סיפור די מעניין שאולי אפרט עליו בעתיד. כרגע עם שני מושבים בפרלמנט, וצפויים להתחזק.