העלתי את התרגום לחלק השני והאחרון של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).
פרק מעניין ורלוונטי במיוחד לימינו: איך מדיניות ממשלתית משפיעה על השוק החופשי, או בפרט: סקירת שלושה סוגי התערבות ממשלתית בעייתית מימי אדם סמית שמנעו מהשוק החופשי להביא לתוצאות הטובות ביותר לציבור. וממשיכיהן של כל שלוש הגישות האלה עדיין פעילים בימינו.
אחד הדברים המעניינים במיוחד בפרק הזה הוא נקודת המבט של סמית כאביר זכויות הכפריים מול העירוניים, משהו שלא הרבה מדברים עליו בפוליטיקה בימינו. קצת חבל שהדיון הציבורי הכלכלי נתפס תמיד כרצף בין שני קטבים, אחד לטובת הפועלים העניים ואחד לטובת בעלי העסקים העשירים. לדעתי, יהיה נכון יותר להצביע על שלושה קטבים: הפועלים, בעלי העסקים, והעצמאים. המהפיכה הגדולה של הסוציאליזם הייתה נתינת הכוח הפוליטי לפועלים, שעד אז לא היו מיוצגים, כי עצם קיומם של פועלים שכירים היה תופעה חדשה שהביאה המהפיכה התעשייתית; בימיו של אדם סמית התופעה הזאת הייתה עדיין חדשה יחסית, והדיון הפוליטי שהוא מציג הוא בין שני הקטבים האחרים: העצמאיים מול בעלי העסקים.
כך נוצר מצב שקורא מודרני יכול קצת להתבלבל מקריאת אדם סמית: לטובת מי הוא, בעצם? מצד אחד הוא אבי תיאוריית השוק החופשי, ומדבר ללא הרף נגד מעורבות ממשלתית; מצד שני הרטוריקה שלו לעתים קרובות נשמעת לא מאוד שונה מזו של סוציאליסטים מודרניים; האויבים הגדולים שלו הם בעלי עסקים גדולים, לא ממשלות. זה נגרם מאותו השינוי ביחסי הכוחות בכלכלה: בימיו של סמית היו עצמאים מול בעלי עסקים, כשהפועלים השכירים הם עדיין תופעה חדשה ולא מוכרת; בימינו, לעומת זאת, יש פועלים מול בעלי עסקים, כשעצמאיים הם זן נדיר ואולי בסכנת הכחדה. היעדרם של עצמאיים מהדיון הכלכלי המודרני גורם לרבים משמאל ומימין לחשוב בטעות שהשוק החופשי נמצא בצד של בעלי העסקים ונגד הפועלים השכירים, וזה רחוק מאוד מהמציאות: במציאות, עם שלושת קטביה, השוק החופשי הוא ידידם של העצמאיים, ואויב זכויות היתר של שתי הקבוצות האחרות.
הראשון מבין שלושת הנושאים הנידונים בחלק הזה הוא חוקי התאגידים בימיו של אדם סמית: המילה "תאגיד" הייתה אז מאוד שונה ממה שהיא היום, ותיארה סוג של איגודי עובדים בענף כלשהו במקום כלשהו; וזה מתכתב חזק עם מה שכתבתי בעבר על גילדות ואוניברסיטאות. אז כמו היום, מקצועות רבים נמצאים תחת "הגנה" של הממשלה או של איזשהו ארגון "מקצועי" ששומר על הצרכנים מפני הסכנה האיומה של עבודה לא מקצועית מספיק; ובפועל, פעילותם האמיתית של אותם האיגודים היא שמירה על האינטרסים של העוסקים הותיקים והחזקים, חסימת מתחרים פוטנציאליים, ושמירה על מחירים גבוהים. הוא מוסיף זווית מעניינת לעניין הזה כעניין של בני העיר מול בני הכפר: עסקים גדולים, תאגידים ומפעלי ייצור הם תופעות עירוניות, בעוד שהכפר בדרך־כלל מאוכלס בעצמאיים. הוא מציג את המעורבות הממשלתית בכלכלה כתחבולה של בני העיר להשיג לעצמם זכויות־יתר על חשבון בני הכפר, ומביא כמה ראיות משכנעות לטענה הזאת. בימינו, תהליך העיור המואץ הוא כנראה אחת הסיבות העיקריות להתמעטותם של העצמאיים; והסוציאליזם, שהפך להיות האידיאולוגיה המובילה להצדקת התערבות ממשלתית בכלכלה, גם נוטה להיות מזוהה חזק עם מרכזי הערים הגדולות ולזכות שם לתמיכה הגדולה ביותר (ישראל היא קצת מקרה מיוחד עם הסוציאליזם מתוצרת הקיבוץ, אבל בימינו גם בישראל הסוציאליזם ברובו מתרכז בבתי קפה בדרום תל־אביב ולא ברפת בקיבוץ).
זה מזכיר קצת התפתחויות בדיונים לגבי איכות הסביבה: יותר ויותר נשמעת בשנים האחרונות קריאה מפוליטיקאים שמרניים "לקחת בחזרה" את המושכות בדיוני הסביבה מהסוציאליסטים, עם השקפה שמוחה על דרישות "ירוקות" שמגיעות מאנשים שחיים רחוק מהטבע, במרכזי הערים הגדולות, ומתיימרים להכתיב הגנה על הטבע לאוכלוסייה כפרית שמחוברת לאותו הטבע הרבה יותר מהם. ראו לדוגמה כאן.
הנושא השני של החלק הזה הוא הזרמת כסף משלמי המיסים לניפוח מלאכותי של ענפים מעבר לביקוש האמיתי שלהם. זה מתחבר היטב לדיון שאני מנסה לפתח על תקציב התרבות (שקצת מתעכב, אני מקווה להמשיך אותו בקרוב), ולעוד דברים רבים אחרים: אני מקווה שככל שנחפור יותר בתקציב המדינה, כך נהיה מודעים יותר ויותר לכסף שמזרימה הממשלה לדברים שלא מעניינים אותנו, ונוכל להחליט באופן מושכל יותר עד כמה אנחנו באמת רוצים את זה.
הנושא השלישי הוא מה שאנחנו מכנים כיום "גמישות שוק העבודה", אבל בימי אדם סמית האתגרים שעמדו מולו היו שונים מאוד מהיום; מצד אחד, דברים כמו קשיים על פיטורי עובדים, חוקי רווחת עובדים ומניעת אפליה למיניהם, לא היו קיימים; מצד שני, הוא מספר על הגבלות קשות על תנועה חופשית, שמאוד מזכירים את מה שקורה כיום בין מדינות, ואז היה נכון אפילו בתוך כל מדינה – מעניין לראות איך המאבק המייגע שעובר כיום מי שרוצה לקבל אשרת עבודה או שהייה במדינה אחרת, היה פעם צריך לעבור אפילו מי שרוצה לעבור מכפר אחד לאחר. בין השאר, הסקירה של "חוקי העוני" היא שיעור מעניין במיוחד באיך חוק שבכל ניסוחו אפשר לראות רק כוונות טובות וסיוע לעניים, יכול בסופו של דבר להפוך לכלי דיכוי נגד אותם העניים.
דברים מעניינים שקראתי 