האיש החולה על האירוואדי

השבוע ראינו משהו שכבר הרבה זמן לא זכינו לראות בעולם – הכרזת מלחמה רשמית. הממשלה האזרחית בבורמה, שהודחה בהפיכה צבאית לפני כמה חודשים, הכריזה רשמית מלחמה על הצבא שהדיח אותה. לא קריאות ל"קהילה הבינלאומית" שתציל אותם, לא תחינות לתקשורת המערבית על כמה הם מסכנים וכמה מגיע להם, אלא פשוט מלחמה.

אחרי שאפגניסתאן נצנצה לרגע על גבי מהדורות החדשות העולמיות, סביר להניח שהיא עומדת לחזור לאלמוניות שאיפיינה אותה לפני פיגועי התאומים. סתם עוד מדינה עם מלחמות אזרחים בלתי פוסקות (אגב, מלחמת האזרחים שהייתה שם לפני התאומים, בין הטליבאן והברית הצפונית, עדיין קיימת – ממשיכי הברית הצפונית של אז עדיין נמצאים באותו הבסיס שהיה להם אז ושוב מבטיחים להילחם משם בטליבאן). וזו הזדמנות טובה לחזור להסתכל על מדינה אחרת שחזרה לא מזמן עשרים שנה אחורה, והדיון הציבורי נוטה לא לספור אותה. מה יהיה השלב הבא של מלחמת האזרחים הבורמזית? האם כאן, בניגוד לאפגניסתאן המייאשת, יש סיכוי שגם ישתנה משהו בסופו של דבר?

נתחיל בסיכום החודשים האחרונים – אחרי כמה שנים אופטימיות, בורמה חזרה אחורה עשרים שנה. הצבא חזר לשלוט, המנהיגה הדמוקרטית המהוללת אונג סן סו צ'י שוב במעצר, המפלגה שלה שוב נרדפת ומנהיגיה נעצרים, והמיעוטים הלאומיים במזרח, מערב וצפון המדינה שוב נלחמים במלוא כוחם בצבא הלאומי. האופוזיציה הדמוקרטית, אחרי שנים רבות של הפגנות ומחאות ושאר התנגדויות בלתי־אלימות, נראה שהבינה סוף סוף שזה לא עובד. הכרזת המלחמה השבוע היא רק עוד שלב בתהליך שבו האופוזיציה, שכרגע מרוכזת בממשלת צללים שהוקמה במחתרת ובגלות, מסירה את הכפפות ומתחילה לחפש פתרון צבאי.

זו התפתחות מעניינת, כי בדרך כלל לא רואים דברים כאלה. התרגלנו שהצדדים ה"צודקים" שנתמכים על־ידי המערב נגד דיקטטורים אלימים בדרך־כלל נוטים ליישר קו עם הגישה הרווחת במערב, ולקרוא ל"דיאלוג" ולעזרה מה"קהילה הבינלאומית". הכרזת מלחמה היא פעולה מאוד לא אלגנטית בחוגים האלה, ואכן היא לא זכתה להתלהבות גדולה מהמערב. אבל עוד מאפיין ידוע של ההסתמכות על הקהילה הבינלאומית, היא שהיא לא עוזרת לאף אחד. הבלארוסים עדיין מדוכאים על־ידי הדיקטטור שלהם. לכורדים ולקטלונים אין מדינה ולא עומדת להיות. היזידים ניצלו בקושי מרצח־עם מוחלט, ואוכלוסיית ונצואלה וקובה עדיין מדוכאות. המחנה הדמוקרטי בבורמה הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לדיכוי חסר הצדקה ואפילו לא יותר מדי קשה לפתרון – התמיכה העממית העצומה שזוכה לה אונג סן סו צ'י די ברורה (בניגוד לממשלת גאני באפגניסתאן, לדוגמה, שהייתה בבירור כפייה אמריקאית שלא הרשימה הרבה מקומיים). הצבא המיאנמארי אומנם נחשב אחד החזקים באזור, אבל מעצמה זו בטח לא ואין להם גיבוי חזק מאף מעצמה אחרת. הסינים והרוסים אומנם שמחים לתמוך בהם פה ושם עם איזו הצבעה באו"ם, אבל לא נראה שאכפת להם יותר מדי וגם עם השלטון הדמוקרטי הם יכולים לעבוד. למרות כל זאת, ה"קהילה הבינלאומית" לא הייתה מסוגלת לעשות כלום כדי לעזור לבורמזים. האם הגישה המלחמתית כן תצליח? נחכה ונראה.

התהליך כנראה התחיל כבר לפני כמה שנים עם משבר הרוהינגה. נראה שהסירוב של אונג סן סו צ'י להקריב את עצמה פוליטית לטובת הרוהינגה היה סוג של קו פרשת מים, שהפך אותה לאויבת בקרב אליטות זכויות האדם המערב, והפך אותה ואת תומכיה לעצמאיים יותר בזירה הבינלאומית. עד לאותו הרגע, שווה לזכור, היא הייתה במערב גיבורה ברמה של נלסון מנדלה. לוחמת הדמוקרטיה וזכויות האדם, זוכת פרס נובל, האישה החזקה והמרשימה שמדוכאת על־ידי כוחות הצבא הרשעים. הבעיה היא שהמערב אוהב את הגיבורים שלו מדוכאים והיא כנראה החליטה שהיא מעדיפה ניצחון (או לפחות סיכוי לניצחון) על פני אהדה.

מה יקרה עכשיו? קשה לדעת. הצבא, כאמור, נחשב חזק מאוד גם במונחים בינלאומיים. מצד שני, ההתנגדות לו היא לא סתם אוסף סטודנטים אידיאליסטיים. בורמה נמצאת מאז הקמתה במלחמה קבועה בין הממשלה המבוססת על הרוב הבורמזי במרכז המדינה, לבין שלל המיעוטים החיים מסביב. חבלי הארץ שבהם חיים המיעוטים האלה הם אזורים פרימיטיביים עם תשתיות אפסיות, פני שטח קשים מאוד לשליטה, והם עצמם עמים שרגילים ללחימה כבר דורות רבים ולא כל־כך קל לדכא אותם. חלק מהמיעוטים, בעיקר הקאצ'ינים והקארנים במזרח המדינה, כבר התנדבו לשתף פעולה עם האופוזיציה ודיווחים רבים מספרים בחודשים האלה על סטודנטים וכל מיני צעירים עירוניים שיוצאים לג'ונגלים לקבל נשק ואימונים קרביים מבני אותם המיעוטים לקראת הלחימה נגד הצבא. ודיווחים על אבידות לצבא מגיעים כל הזמן.

השלכה אחת שעשויה להיות לסיפור הזה היא חיזוק המעמד הבדלני של המיעוטים. אולי אפילו עד כדי פירוק המדינה בסופו של דבר? אחרי שהם כבר נטו לחתום על הסכמים כאלה ואחרים עם הממשלה מתוך הבנה שמלחמה אינסופית לא מביאה להם את העצמאות המיוחלת, נראה שעכשיו הסיכוי לפירוק המדינה מתחיל לגדול. ייתכן מאוד שגם האופוזיציה וגם הממשלה יעדיפו לשלוט בעצמם על חלק מהמדינה, ולא לתת ליריביהם את המדינה השלמה, ולכן אולי יסכימו לתת הרבה מאוד למיעוטים תמורת סיוע. הקאצ'ינים והקארנים כאמור התייצבו חזק בצד האופוזיציה; בינתיים יש דיווחים שהממשלה מחלקת כל מיני גזרים לצבא הראקין במערב המדינה, שחולם להקים מחדש את המדינה העצמאית שהייתה להם לפני מאות שנים – הם כנראה זוכרים יותר לטובה את הצבא הבורמזי אחרי שזה הוציא עבורם את הערמונים מהאש עם גירוש הרוהינגה, שנוכחותם הייתה מקשה עליהם לנהל מדינת לאום ראקינית הומוגנית (חוץ מזה שההבדלים בין הראקינים והבורמזים מזעריים, בניגוד לשאר המיעוטים שרבים מהם דוברים שפות שונות לחלוטין עם תרבויות שונות לחלוטין. הראקינית נחשבת בסך הכול ניב בורמזי לא מאוד שונה מהבורמזית התקנית). נותר עוד לראות איפה יתייצבו המיעוטים האחרים. בינתיים הם ברובם נלחמים כרגיל בממשלה, אבל בלי להביע איזושהי תמיכה באופוזיציה.

נותר גם לראות מה יהיה עם סין. כרגע נראה שסין די ידידותית לחונטה הצבאית, אבל כנראה לא ברמה שהיא תרצה להשקיע בה יותר מדי. הקושי בניהול מלחמת גרילה בשטחים שבטיים קשים, האופי הבעייתי שהחונטה תמיד התאפיינה בו בקשריה הבינלאומיים, המצב הלא־מזהיר של סין בהרבה היבטים בזמן האחרון, והעובדה שאונג סן סו צ'י ותומכיה, גם אם נוטים למערב, הבהירו שהם לא בכיס של אליטת זכויות האדם המערבית – כל אלה כנראה תורמים לגישה הסינית שכרגע לא מדברת יותר מדי נגד האופוזיציה. בניגוד למקומות רבים אחרים באזור, לפחות בינתיים לא נראה שמלחמת האזרחים הזאת עומדת להפוך למלחמת פרוקסי של מעצמות.

בעיקר מעניין לראות איך תסתדר החיה החדשה הזאת, אופוזיציה דמוקרטית פרו־מערבית שמעדיפה להילחם ולא לדבר. האם זו התחלה של מגמה חדשה בעולם? סביר להניח שלא. בורמה תמיד הייתה עוף מוזר, וזה בינתיים לא משתנה. בחדשות כנראה שלא נשמע עליה בקרוב, אבל אני בהחלט אמשיך לעקוב.

הערות על הקיסר האדום

אחרי הרבה זמן ששמעתי על הפודקאסט "המשחק הגדול", החלטתי לא מזמן סוף סוף להאזין לו, והופתעתי לטובה – למי שעוד לא מאזין, אני ממליץ להתחיל. מה שבעיקר עניין אותי היה סדרת "קיסר אדום", סדרת פרקים מקיפה על סין, ואני בתור מישהו שכבר הרבה שנים אומר שיש מחסור חמור בדיבורים בעברית על סין והודו מאוד מרוצה. לפני שאני מגיב, חשוב להזכיר קודם כל, שהסינית שלי עדיין יחסית מוגבלת ושכמות החומר שיצא לי כבר לקרוא בסינית עדיין יחסית מצומצמת. כמו כן, הקשר שלי לתרבות סין מגיע דרך טאיואן ואפשר בהחלט להאשים אותי בקצת הטיות לכיוון הטאיואני. אז בהינתן זה, כמה הערות:

  1. קודם כל, שוב ושוב אני אדגיש, טוב מאוד שמתחילים בישראל לדבר יותר על סין ואני מקווה שנראה עוד כאלה, ולא רק על סין אלא גם על מדינות אסיאתיות אחרות ובראשן הודו.
  2. הסדרה בגדול טובה מאוד. בפרט, היא אחד המקורות הנדירים שנמנעים מכמה קלישאות נפוצות על סין, ומההתייחסות לסינים כאל רובוטים גאונים ומוזרים כפי שנהוג ברוב התקשורת. סין היא מדינה ככל המדינות, יש בה שלטון של מפלגת יחיד קומוניסטית וזה מגיע עם הרבה מאוד בעיות וסכנות, והסדרה סוקרת את זה היטב.
  3. בכמה מקומות בכל זאת לא התרשמתי, בעיקר כשהסדרה יוצאת מתחום המפלגה הקומוניסטית, תחום שעורך הפודקאסט בבירור חקר היטב ומבין בו הרבה יותר ממני, ונכנסת לדיבורים על ההיסטוריה והתרבות הסינית הכללית. דווקא שם הסדרה כן נופלת להרבה קלישאות נפוצות על סין – דברים כמו "הם רואים בעצמם מרכז העולם", "הם לא מתעניינים במה שקורה סביבם כי באופן מסורתי הם רואים בשכניהם ברברים שאין להם מה להציע" וכו'. כל תרבות בת אלפי שנים כוללת הרבה מאוד זרמים שונים וקולות שונים, והמבט שלנו על סין כיום מושפע באופן חזק מאוד מהעומדים בראשה כיום. לאורך ההיסטוריה הסינית היו הרבה מאוד גישות שונות ליחסי חוץ, כמו בכל מדינה מורכבת אחרת, ויש כאלה עד היום (ודווקא את ריבוי הדעות כיום הסדרה מציגה באופן לא רע). רק כדוגמה – הפודקאסט מספר לנו שסין הייתה יכולה לגלות את אמריקה, אבל היא לא הייתה סקרנית מספיק ולכן האירופאים הסקרנים הם אלה שגילו אותה. אני רוצה להזכיר שהאירופאים גילו את אמריקה במקרה, תוך חיפוש אחרי נתיב מסחר להודו, כי זה היה חשוב לכלכלה שלהם. גם האירופאים לא היו משקיעים את ההשקעה העצומה הנדרשת במשלחת כמו זו של קולומבוס סתם מתוך סקרנות. לסינים לא היה הצורך הכלכלי בחיפוש נתיב מסחר לקצה השני של העולם, אז הם לא עשו את זה. אני פתוח לאפשרות שאולי הסינים כן היו יחסית יותר אדישים לסביבתם לעומת האירופאים, אבל אני צריך יותר ראיות לכך.
  4. חצי בהמשך לסעיף הקודם – יש כמה ביטויים בשפה הסינית שחוקרים מערביים מאוד אוהבים לצטט ולהציג אותם בתוך איזושהי תובנה מקיפה על התרבות הסינית. הפודקאסט, שבבירור מתבסס על מקורות דוברי אנגלית (ואפילו קצת מגזים ו"מתרגם" מדי פעם כמה מונחים לאנגלית משום מה, כאילו יש איזשהו יתרון לתרגום לאנגלית על פני עברית כשהמקור ממילא הוא סיני), לפעמים מצליח להימנע מזה ולפעמים מצטרף לקלישאות. דוגמה חיובית אחת היא המבט המפוכח שלו על הביטוי "דרך המשי החדשה", שעיתונאים כל־כך אוהבים להציג כאילו מדובר באיזושהי תוכנית גאונית להשתלטות על כלכלת העולם, והפודקאסט מסביר היטב שמדובר על כותרת דרמטית לאוסף רגיל של מהלכים מדיניים וכלכליים כמו שכל מעצמה צפויה לעשות, רק שהסינים אוהבים לתת כותרות דרמטיות בנות ארבע אותיות לכל דבר. לעומת זאת, בביטויים היסטוריים יותר, הפודקאסט כן "קונה" את הדרמה ונותן יחס מוגזם מאוד בעיני לביטויים כמו "המנדט השמימי" או "תחת השמיים". נכון שאני עדיין לא מומחה גדול לסין, אבל קראתי כבר לא מעט טקסטים פוליטיים סיניים ונתקלתי במונח "המנדט השמימי" מספר אפסי של פעמים, לעומת אינספור פעמים במקורות דוברי אנגלית. בסך הכול, הרעיון שממשלה אמורה להיות מועילה לנמשלים, גם אם איננו אוניברסלי, הוא לא כזה מהפכני. קונפוציוס דיבר על זה כבר לפני יותר מאלפיים שנה בלי להזדקק לביטוי "המנדט השמימי", ואפילו אצלנו – מה זה "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" אם לא תיאור של איך שושלת מאבדת את המנדט השמימי? לגבי "תחת השמיים", נתקלתי בזה הרבה פעמים בסינית וזה פשוט הביטוי המקובל בסינית עתיקה להגיד "העולם". בדיוק כמו שבעברית יש כל מיני דרכים לקרוא לעולם, אפשר להגיד "ארבע קצוות תבל" או "עלי אדמות" או כל מיני כאלה. יכול להיות מאוד שהיו וישנם סינים שמחזיקים באידיאולוגיה שלפיה סין היא מרכז העולם ומדינות אחרות אמורות להתנהל סביבה וכו', אבל זו פשוט תפיסה אידיאולוגית כמו שכל מיני מדינות גדולות חושבות שהן צריכות להיות המובילות בעולם, ואני לא רואה סיבה להניח שהיא איזשהו מאפיין מרכזי של התרבות הסינית.
  5. באופן כללי, כל דיבור על התרבות הסינית כגורם להתנהגותה של סין כיום יהיה בלתי־משכנע אם לא נוכל להכיל אותו גם על מדינות אחרות שיצאו מאותה התרבות – סינגפור וטאיואן. האם גם אצלן ניתן לזהות את השפעות "המנדט השמימי" ו"תחת השמיים"? נראה לי שלא. ומצד שני, דווקא במקרה אחר הפודקאסט ניסה להציע הסברים לשיעור החיסכון הגבוה בסין, ולא התייחס לעובדה שהוא גבוה מאוד גם בסינגפור וטאיואן, מה שגורם לי לחשוב שפה דווקא כן יכולה להיות השפעה של התרבות הסינית ולא בהכרח של המדיניות שהפודקאסט ניסה להצביע עליה.
  6. הסדרה עשתה עבודה טובה מאוד בהצגת הסוגייה הסינית בהקשר אמריקאי, והזכירה גם את טאיואן וישראל – מומלץ מאוד ללמוד ולהתעניין גם בנקודת המבט של כמה מהשכנות המשמעותיות של סין, בעיקר הודו, יפן, ואולי אוסטרליה קוריאה ווייטנאם. האתגר הסיני הוא הרבה יותר מסיפור של סין מול ארה"ב, ועם הדעיכה המסתמנת של ארצות־הברית, המדינות האחרות האלה עומדות להיות יותר ויותר חשובות.
  7. עוד תרומה חשובה של הסדרה היא המים הקרים שהיא שופכת על ההתלהבות בתקשורת מפני ההשקעות הסיניות כסוג של השתלטות על העולם. היא מסבירה היטב שהשקעות כאלה הן לא עניין כזה פשוט. אני מקווה שיום אחד מישהו יחקור את העניין באופן מקיף יותר, כי אני חושב שיש נושא אחד שלא נהוג לדבר עליו, בין השאר ממניעי תקינות פוליטית – הרבה מדינות בעולם הן פשוט כושלות כי מנהלים אותן אנשים כושלים, וייתכן שהשקעות שם הן פחות השתלטות על העולם ויותר זריקת כסף לבור ללא תחתית וכפוי טובה. בעיקר מעניינת הסוגייה הזאת לאור הזרקור שכוון שם אל אפריקה, עם ה"פוטנציאל" הדמוגרפי שלה – עדיין מוקדם להגיד, יכול להיות שאפריקה היא ההשקעה החכמה ביותר לעתיד, אבל ייתכן גם שאפריקה עומדת לרכוב על הגל הדמוגרפי שלה אל עתיד כושל ואלים של מלחמות פנימיות, הרס ובזבוז כל השקעה שמושקעת בה עכשיו. יכול להיות שה"טהרנות" המערבית לגבי השקעות במדינות בעלות מוניטין מפוקפק בתחום זכויות האדם הוא לא (רק) מגבלה של טהרנים מוסריים, אלא הסוואה לאסטרטגיית השקעה חכמה לטווח ארוך? כשמסתכלים על "הצלחתה" של פקיסתאן בת־טיפוחיה של סין, אפשר בהחלט לתהות. טאיואן, לדוגמה, החליטה החלטה אסטרטגית לפני כמה שנים להפסיק את מדיניות ה"השקעה" במדינות קטנות לצורכי דיפלומטיה – עד לא מזמן היו כל מיני מדינות קטנות, בעיקר באמריקה הלטינית, שנותרו בתור היחידות שמכירות בטאיואן ולא בסין בתור המדינה הסינית הלגיטימית והיו מצביעות בעדה באו"ם. ממשלת צאי יינג־וון החליטה להפסיק "להשקיע" במדינות האלה השקעות שהיו בבירור שוחד דיפלומטי, וכיום המדינות האלה ברובן הצטרפו לשאר העולם והכירו בסין הקומוניסטית במקום טאיואן.
  8. אני לא בטוח שהשתכנעתי מהטענה שלסין, בניגוד לארצות־הברית, אין בריתות אלא סוג שונה לחלוטין של מערכת יחסים בין המעצמה הסינית ומדינות שאמורות להיות בנות חסותה. כבר ציינתי קודם שההתייחסויות לביטוי "תחת השמיים" נשמעו לי כמו התלהבות יתרה מביטוי די שגרתי, ומעבר להם הפודקאסט מייחס חשיבות עצומה לנאום אחד של שי ג'ינפינג – לא יודע אם יצא לכם לשמוע נאומים של פוליטיקאים בחייכם, אבל שווה לזכור שהם לא בדיוק מקור מידע אובייקטיבי ונייטרלי, בטח שלא נאומים בסגנון הדרמטי הסיני. אם שי ג'ינפינג אמר שהוא רוצה לנהל את העולם בידידות ושיתוף פעולה ובלי מערכות בריתות – יופי. אז אמר. ד"ש מפקיסתאן.
  9. אחרון חביב, נקודה שבעיני היא אולי החשובה ביותר – כל מי ששומע את הפודקאסט הזה צריך לזכור שהעניינים האלה הם לא רק תיאוריה כללית שתפקידנו להאזין לה ולהתעניין – כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על מאזן הכוחות בין סין והמערב בצורה מאוד פשוטה. כל מוצר שאנחנו קונים, אנחנו יכולים בהחלט להתעניין איפה הוא יוצר, ואנחנו יכולים בהחלט להעדיף לקנות מוצרים שקנייתם תועיל לכלכלת מדינה שאנחנו רוצים בטובתה ולא במדינה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנה. זה נכון בלי קשר לשאלה אם אתם "בעד" או "נגד" סין הקומוניסטית. לא צריך להחרים מישהו או לצאת בהכרזות דרמטיות, בסך הכול להוסיף את זה לרשימת השיקולים בקניית מוצר.

הדשא של השכן הסיני

כבר כמה שנים מדברים בעולם על סין בתור המעצמה הבאה. שום דבר לא יכול לעצור את הענק המתעורר, הגיע הזמן להתכונן לסדר עולמי חדש של השלום הסיני, הפיתוח הסיני, השפה הסינית, מה שלא יהיה. בשנים האחרונות נראה שממשלת סין תחת שי ג'ינפינג בהחלט חושבת ככה, ונראה שגם במדינות אחרות ממהרים לאמץ את זה – במדינות המערב הרבה ממהרים כבר לעשות את מה שהמערב הולך ומתרגל אליו בשנים האחרונות, כניעה ללא מאבק, ובמדינות אחרות מזדרזים כל שונאי המערב ובעיקר שונאי ארצות‏־הברית וחוגגים את הופעת המעצמה החלופית.

אז קודם כל, לא כל־כך פשוט להיות מעצמה, והסינים כבר מתחילים להרגיש את זה על בשרם – לאט לאט הרטוריקה במדינות אסיה מתחלפת; השמחה על הכסף הסיני שמגיע כחלופה לכסף המערבי עם דרישותיו והצקותיו, מתחלפת יותר ויותר בתלונות על הדרישות שמגיעות עם הכסף הסיני. אבל עוד יותר מזה, רציתי להגיד כמה מילים על סין עצמה, ואיך ההיסטוריה שלה מכינה אותה לרגע הזה.

סין היא מדינה ענקית, ובמשך חלק משמעותי מההיסטוריה האנושית היא הייתה המדינה החזקה ביותר בעולם. הרבה אנשים רואים את העובדה הזאת ומתחילים להסתכל על הסינים בתור סוג של אסטרטגים מבריקים בעלי אופקים רחבים וסבלנות אינסופית. "אנחנו חושבים במונחים של שנים, הם חושבים במונחים של מאות" זה ביטוי שבוריאציה כזאת או אחרת, שמעתי הרבה ממערביים שמדברים על הסינים. הרושם הזה נשען להערכתי על סוג של אינטרפולציה – לפני 3,000 שנה סין הייתה קטנה, היום היא גדולה, לכן אנשים נוטים להניח שהיא מתקדמת צעד־צעד, בסבלנות אינסופית, כל הזמן גדלה, כל הזמן בולעת עמים קטנים יותר, ומתקדמת עד לתוצאה הבלתי־נמנעת של שליטה על כל העולם. לא רק המערב, נראה שככה גם שי ג'ינפינג רואה את המצב.

אבל אני רוצה להצביע על כמה נקודות מעניינות בהיסטוריה הסינית. בסוף המאה השלישית לפני הספירה התחילה שושלת האן, אחת הגירסאות המצליחות ביותר של המדינה הסינית לאורך השנים. איך נראתה אותה המדינה הסינית?

han_map
מדינת האן בשנת 87 לפנה"ס. מקור: ויקיפדיה

בצפון היא הגיעה עד קוריאה. בצפון מערב התחילה מערכה על "השטחים המערביים", כיום שינג'יאנג או תורכסתאן, שנמשכת באופן כזה עד היום. בדרום־מערב כבשו את רוב יוננאן והגיעו בערך עד גבול טיבט, ובדרום כבשו את צפון וייטנאם. במילים אחרות, חוץ מכמה שטחים בצפון שתיכף נדבר עליהם, ומטיבט שעד היום שנויה במחלוקת, סין לא ממש כבשה עוד שטחים (שטח אחד בולט שהסינים התרחבו אליו הוא טיואן, שכיום כמובן לא נמצא בידי ממשלת סין).

והשטחים שכן כבשה, איך עשתה את זה? היו כמה כיבושים בדרך, אבל קשה להגיד שסין מתהדרת בהיסטוריה צבאית מפוארת במיוחד. בתור מדינה גדולה ועשירה כל־כך, אפשר להגיד שהיא כבשה די מעט ונכבשה די הרבה. השטחים בצפון שנוספו למדינה מאז שושלת האן? זה לא שהסינים כבשו אותם, אלא יותר הם כבשו את הסינים. שלושה מהשכנים הצפוניים כבשו את סין לאורך השנים: הכֿיתאנים, המונגולים והמנצ'ו. שלושתם בסופו של דבר אימצו את התרבות הסינית (אצל המונגולים נשאר גם חלק משמעותי שלא, האחרים נבלעו פחות או יותר לגמרי) והממשלות שלהם נחשבות כיום כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הסינית.

אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שסין תהפוך להיות איום על שלום העולם ותתחיל במסע כיבושים בסגנון יפן שלפני מאה שנה. אבל אם היא תעשה את זה, ההיסטוריה לא לטובתה. תרבות סין היא תרבות מפוארת ומצליחה, אבל הרבה מההצלחה הזאת היא בת אלפיים שנה ומאז לא הכול מתקדם היטב. ועוד יותר חשוב – סין היא מעצמה תרבותית וכלכלית יותר מאשר צבאית. מדיניות החוץ שלה בדרך־כלל התבססה על תשלומי שוחד ליריבים כדי שלא יתקפו, ועל הזמנתם להתאזרח ולהפוך לסינים בעצמם. מבחינה צבאית היום היא מעצמה על הנייר, אבל מלחמה לא מתנהלת במספרים על הנייר. ההיסטוריה הסינית מלאה בהפסדים מפוארים של צבאות סיניים ענקיים מול צבאות קטנים בהרבה מבחינה מספרית. לא מעט פרשנים מעריכים גם היום שלסין אין סיכוי מול מדינה כמו יפן, בעלת צבא קטן יותר מספרית אבל מנוסה ומלוכד הרבה יותר.

אז מה המסקנה מכל זה? אמרתי בעבר ואני עדיין אומר, תרבות סין היא תרבות מפוארת ומעניינת ושווה להכיר אותה ולהתעניין בה. כדאי מאוד לעשות שם עסקים וליצור חברויות. אבל לא נראה לי שיש בסיס לתדמית המפחידה שלה. מי שיפחד ממנה כל־כך שיתחיל לוותר לה על כל דבר רק כדי להימנע מעימות, יעשה מעשה שטות. מי ששונא את ארצות־הברית כל־כך שימהר לרתום את עצמו לעגלה הסינית במקום, להערכתי ימצא את עצמו בסופו של דבר בצד המפסיד; עם כל צרותיה של ארצות־הברית ושל המערב, נראה לי שהם עדיין עומדים על קרקע איתנה יותר מהסינים. חשוב לזכור שגם מבחינה כלכלית, הצמיחה הסינית היא תופעה חדשה יחסית ועלולה בהחלט להיפסק יום אחד; יש שאומרים שזה כבר קורה, ובין הסיום ההולך ומתקרב של הדיבידנד הדמוגרפי לבין מה שרבים מתארים כמו נסיגה של ממשלת שי ג'ינפינג מהפתיחות והליברליזציה של דנג שאופינג חזרה לכיוון רודני יותר בסגנון מאו (אני לא יודע עד כמה זה נכון,
אבל שמעתי את זה כבר מכמה מקורות), ייתכן מאוד שהעשורים הקרובים יהפכו את סין ליורשת יותר של הדעיכה הרוסית מאשר של העוצמה האמריקאית.

מיאנמר והרלוונטיות הדועכת של המערב

תשעה חודשים עברו מאז שכתבתי פה על הפיכתה של מיאנמר לקורבן החדש של השמאל העולמי, ובשבועות האחרונים ראינו עליית מדרגה כבדה בעניין. עיתונים מערביים מלאים בכותרותעל "רצח עם" ועל פשעים מחרידים של הממשלה, ומספרים לנו על מאות אלפי פליטים שבורחים לבנגלדש. דבר אחד קשה למצוא באותה התקשורת – איזשהו פתחון פה לגורמים מיאנמריים ובודהיסטים. עד כמה שהתקשורת המערבית אוהבת לדבר על "שתיקתה של אונג סן סו־צ'י", לא קשה למצוא את הגירסה של המיאנמריים לאירועים, ולא נראה שהרבה עיתונאים טורחים לעשות את זה. התקשורת דוברת האנגלית במיאנמר ובהודו (לדוגמה כאן) בדרך כלל נוטה לאופוזיציה נגד הממשלות ולהזדהות עם הגישה המערבית, אז כשהם מביאים את הגירסה המיאנמרית, קשה לחשוד בהם שהם שופרי השלטון. אפשר גם להשיג רקע מדו"ח של קבוצת המשברים הבינלאומית בנושא מלפני שנה, ארגון שמאוד קשה לחשוד בו בחיבה ללאומנות בודהיסטית.

אז בואו נראה כמה עובדות: קודם כל, מה שעיתונים מערביים לא מכחישים אבל גם לא מקפידים לדווח עליו, הוא שהסכסוך בין ממשלת מיאנמר לבין האוכלוסייה המוסלמית שיושבת בדרום־מערבה לא התחיל כאיזושהי גחמה של הממשלה, אלא מדובר בסכסוך שהסלים לאחרונה עם ארגון חמוש ואלים שמונהג על־ידי איסלאמיסטיים שהתחנכו בסעודיה ופקיסתאן. התקפות של אותו הארגון על כוחות הביטחון המיאנמריים ועל אזרחים בודהיסטים הן חלק בלתי נפרד מהסכסוך. מקורות מיאנמריים מדברים גם על עשרות אלפי פליטים בודהיסטים והינדים; אומנם הרבה פחות ממספרי הפליטים המוסלמים, אבל עדיין לא ממש התמונה החד־צדדית של "טיהור אתני" שמספרים לנו עליה. מקורות מערביים גם מערבבים בין שני דברים, ומעבר לגינויי אלימות כלפי המוסלמים, הם גם מתערבים בפוליטיקה הפנימית של המדינה עם דרישות להכרה באותם המוסלמים כאזרחי מיאנמר; הממשלה, מצידה, רואה בה מהגרים בלתי־חוקיים מבנגלדש.

האם ממשלת מיאנמר צודקת? אני לא יודע. האם מתבצעים פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם נגד המוסלמים? כמעט בטוח שכן. מיאנמר היא עדיין מדינת עולם שלישי ענייה ומלאה סכסוכים אלימים. אבל כמו שאמרתי במאמר הקודם, יש הרבה היתממות וצביעות בבחירה את מי להאשים בהפרות זכויות אדם ואת מי לא. ממשלות מלזיה ותורכיה מתייצבות בין ראשי המגנים את ממשלת מיאנמר, וזוכים לכותרות במערב; האם אותם כלי התקשורת המערביים משקיעים את אותה האנרגיה בדיווחים על ההפצצות התורכיות בערי הכורדים בתוך ומחוץ לתורכיה, או על דיכוי המיעוטים הלא־מוסלמים במלזיה? לא שאין ביניהם כאלה שמדברים על הנושאים האלה וכל הכבוד להם על זה, אבל ההיטפלות הנוכחית למיאנמר היא מעבר לכל פרופורציה. קשה שלא לתהות אם הפשע של מיאנמר, כמו זה של קורבנות אחרים של אותה התקשורת: פולין בהנהגת מפלגת החוק והצדק, הודו בהנהגת מפלגת העם ההודי, וכמובן ישראל, הוא שהמדינות האלה מתעקשות לשמור על המורשת והדת הלאומית שלהם, ולא להתיישר עם הקו הפוסט־לאומי שמוכתב מברלין. לא משנה אם מדובר במדינה יהודית, נוצרית, הינדית או בודהיסטית (נראה שמדינות מוסלמיות מקבלות פטור משום מה), כל מי שמאמין עדיין בלאומיות כלשהי זוכה אוטומטית לגינוי.

בכל מקרה, עד פה אני קצת ממחזר דברים שאמרתי בעבר. מה שהייתי רוצה להוסיף הפעם זו הערה על אחד המוטיבים החוזרים באותם הדיווחים, "מדוע שותקת אונג סן סו־צ'י". בתקשורת מציגים אותה שוב ושוב כמי שמעלה באמון הרב שנתנו לה במערב, מתחרטים על פרס הנובל ופרסים אחרים שניתנו לה, ותוהים האם היא מונעת משיקולים פוליטיים ציניים, או שהיא פשוט חסרת אונים מול כוחם של מנהיגי הצבא שעדיין מחזיקים ברוב הכוח במדינה. ואני תוהה אם אין אולי הסבר אחר לאותה השתיקה.

אולי האמת היא שפשוט לא מעניין אותה לדבר עם התקשורת המערבית – אולי האמת היא שהתקשורת המערבית פשוט לא רלוונטית. אונג סן סו־צ'י יודעת ממי היא צריכה תמיכה: היא צריכה אותה מסין ומהודו, שתי המעצמות שבאזור שלה. הדיפלומטים הצרפתים והגרמנים יכולים להתלונן עד מחר; במבט ממיאנמר, הם מייצגים שתי מדינות רחוקות וחלשות, וקומץ לווינים מסביבם. בינתיים, נרנדרה מודי בא לבקר במיאנמר ומביע סולידריות, ומשרד החוץ הסיני מביע תמיכה וקורא לעולם לעמוד לצד ממשלת מיאנמר במאמציה להשכין שלום. במצב כזה, מה הפלא שסו‏־צ'י שותקת? זו אותה הסיבה שבגללה החונטה השולטת בתאילנד מתעלמת מאינסוף הגינויים מהמערב, ונשיא הפיליפינים צוחק כל הדרך אל הקלפי. כשהארזים עומדים לצדך, לא תשקיע הרבה מאמצים בגיוס אזובי הקיר.

מזרח אסיה בין סין, הודו וארה"ב

נשיא הפיליפינים רודריגו דּוּתֶּרְתֶּה החליט להפסיק קבלת כל סיוע מהאיחוד האירופי כמחאה על ההתערבות שלהם בעניינים הפנימיים בפיליפינים – צעד נוסף בסכסוך הולך וגובר ביניהם, שהתחיל עוד לפני שהוא נבחר. אם לא עקבתם, דמיינו את כל הזעזועים של פקידים ועיתונאים אירופיים בחליפות אופנתיות כשהם מדברים על אנשים "לא נחמדים" כמו דונלד טראמפ או חירט וילדרס, זה בדיוק היחס שקיבל "טראמפ הפיליפיני", וגם ההיפך די דומה – הוא לא מפספס הזדמנויות להביע סלידה מהם ומהערכים שהם מייצגים. הסיבה המוצהרת לסכסוך היא המדיניות הקיצונית שהוא מנהל מאז עלייתו לשלטון למלחמה נגד השימוש בסמים; המבקרים אומרים שהוא מנסה "לפתור" את הבעיה על־ידי רצח שיטתי בחסות המדינה של משתמשים, התומכים אומרים שהוא בסך הכול מגביר אכיפה מול עבריינים שבמדינה רווית אלימות כמו הפיליפינים, לעתים קרובות מתנגדים באלימות למשטרה שנאלצת להגיב באלימות. תחליטו אתם למי להאמין.

בכל מקרה, אני אומר "הסיבה המוצהרת" לסכסוך כי יש לי חשד כבד ששני הצדדים החליטו להסתכסך הרבה לפני שהם החליטו על מה; שניהם מתבססים על שני תהליכים משמעותיים שקורים בעולם כבר הרבה זמן – פרישת המערב מענייני אסטרטגיה בינלאומית מצד אחד, ועליית כוחות חדשים באסיה מצד שני.

נראה לי שזו לא תהיה הצהרה קיצונית או מפתיעה במיוחד להגיע שהעולם המערבי, בעשורים האחרונים, במובן מסוים "הלך לישון" – קרה שם תהליך חזק מאוד של איבוד רצון להשפיע על העולם, איבוד ביטחון בצדקת הערכים שלהם לעומת ערכים אחרים, ופחד משתק מפני כל סוג של עימות. עם הפרישה מענייני העולם, הם גם יכולים לאפשר לעצמם לשאוף לאיזושהי עמדה "טהורה" יותר (או צדקנית, יש שיאמרו) ולהתחיל לבקר ולחטט בעניינים של אחרים יותר – מי שאין לו שאיפות אסטרטגיות (ולא סכנות קיומיות) לא צריך בני ברית, ויכול להרגיש חופשי יותר להסתכסך עם כולם. אם ידידה ותיקה בוחרת לנשיאותה מישהו שלא מוצא חן בעיניהם, למה שלא יבקרו אותו? הם כבר לא צריכים חברים ביבשות אחרות. התהליך הזה חזק במיוחד במערב אירופה – בעולם דובר האנגלית זה גם קורה, אבל במידה פחותה.

בינתיים, כל ואקום סופו להתמלא, ואם המערב לא עומד לפרוש חסות על שאר העולם, מדינות אחרות יעשו את זה. על מעללי איראן, סעודיה ותורכיה במזרח התיכון אתם בטח קוראים בתקשורת הישראלית, אבל עם כל הכבוד למזרח התיכון, האזור של־פי כל הדעות עומד להיות החשוב יותר לעשורים הקרובים הוא מזרח אסיה. התפיסה המקובלת היא שסין הולכת ומשתלטת על האזור, ואף אחד לא יכול לעצור אותה. האם זה באמת המצב?

הפיליפינים בהחלט פוזלים לכיוון הזה, והחלופה של דותרתה לתמיכה המערבית היא תמיכה סינית משמעותית. מצד שני, הוא עדיין טיפוס די בלתי־צפוי, ועליית טראמפ ("דותרתה האמריקאי"?) לנשיאות ארה"ב הגדילה את הסיכוי לחימום היחסים. בינתיים הם שומרים על כל האפשרויות פתוחות, אבל בהחלט נראה שהם מסתכלים יותר על סין כיום.

והם לא לבד. בתאילנד (למי שלא עוקב – עדיין בשליטת הצבא בחסות המלוכה, כמה שנים אחרי הפיכה נגד הממשלה הנבחרת) נראה שהשלטון מאוד שמח לקבל חלופה למערב חובב־הדמוקרטיה, וכרגע נראה שממוקם היטב במעגל ההשפעה הסיני, שמצדו שמח לראות את הדמוקרטיה התאילנדית הולכת ודועכת. אני לא מספיק מכיר את תאילנד כדי לדעת אם התהליך הזה עומד להמשיך, ואם הוא בלתי הפיך – בינתיים נראה שהאופוזיציה די נעלמה, אבל בהתחשב בכך שהיא ייצגה רוב די מוצק בבחירות הדמוקרטיות, אני משער שיש עוד סיכוי שנשמע מהם, ושהם לא יתלהבו מהחיבור ההדוק של תאילנד עם סין. עוד באותה קטגוריה נמצא את קמבודיה, מדינה שכל הכותרות שמגיעות ממנה מצביעות על דמוקרטיה הולכת ונעלמת לטובת שלטון סמכותני ומושחת, שבאופן לא מפתיע נהנה מקשר טוב מאוד עם סין.

בינתיים, למדינות אחרות יש יותר מדי דאגות ממדיניות החוץ הסינית מכדי לדאוג מההטפות האירופאיות. דרום־קוריאה, יפן, ויטנאם וטייואן שומרות היטב על היחסים עם המערב, ובעיקר ארצות־הברית, שעדיין מהווה את תעודת הביטוח שלהן נגד תוקפנות סינית. הנוכחות ברשימה של וייטנאם, מדינה שלא מתיימרת אפילו להיות דמוקרטיה, היא המחשה טובה לשרירותיות של חובבי הסנקציות מבוססות־זכויות אדם בזמן האחרון – משעשע לראות, לדוגמה, שהאיחוד האירופי "לא יחתום על הסכם שיתוף פעולה עם תאילנד עד שתהיה במדינה ממשלה נבחרת באופן דמוקרטי" בזמן שהסכם כזה חי וקיים עם וייטנאם.

אם נמשיך קצת מערבה, סין מפסיקה להיות הפטרון היחיד בסביבה. חוץ מסין, הודו היא המדינה היחידה ממזרח לאיראן שמנסה להתנהג כמו מעצמה, והיא מציבה את עצמה בניגוד מוחלט לסין. זה נובע לא רק מתחרות שגרתית בין מעצמות, ולא רק מהיחסים הקרובים של סין עם פקיסתאן, אלא גם משאיפות טריטוריאליות של סין – הסינים עדיין פוזלים חזק לכיוון השטח הנידח יחסית שההודים מנהלים בתור מדינת אָרוּנַצַ'ל פְּרְדֶּשׁ, וכצפוי זה לא עוזר במיוחד ליחסים בין שתי המעצמות. זה יוצר תחרות רצינית בין שתיהן על המדינות השכנות: נפאל, סרי לנקה ומיאנמר, ואולי אפילו מונגוליה, זוכות לחיזורים לא מעטים משני הצדדים, ועדיין לא ברור איך זה ייגמר.

איפה שם אותנו המצב הזה? קודם כל, נקווה מאוד שלא על המסלול למלחמת עולם שלישית. מערכת של שתי בריתות בעלות כוח דומה היא סכנה גדולה מאוד לפיצוץ בסגנון מלחמת העולם הראשונה, וככל שהפער בין שני הצדדים מצטמצם, גדל הסיכוי שנגיע למצב שבו שני הצדדים חושבים שיש להם אינטרס להילחם. חוץ מזה, נראה שאנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה במובן הזה שיש חלופה לדמוקרטיה – אם אחרי נפילת הקומוניזם הייתה תקופה שבה בשביל לקבל סיוע בינלאומי האפשרות היחידה פחות או יותר הייתה להסתדר טוב עם המערב ודרישותיו לדמוקרטיה, כיום המצב הזה משתנה, ומדינות יכולות יותר ויותר להרשות לעצמן לוותר אפילו על מראית עין של דמוקרטיה. ונראה שהודו, מדינה בעלת הרבה מאוד בעיות אבל עם מסירות כמעט פלאית לדמוקרטיה, עשויה להפוך למעצמה לוחמת למען הדמוקרטיה העולמית בערך כמו ארצות־הברית (ואני יודע שיש ויכוחים עד כמה ארה"ב באמת הייתה כזו, אבל אין ספק שזו מחשבה שכן הניעה לא מעט אנשים שם) – רק נקווה שהם יצליחו לעמוד בפיתוי; מפלגת השלטון שם רק הולכת ומתחזקת בקלפיות ברמה שכבר קשה למצוא שם אופוזיציה משמעותית. עד כמה שאני רואה הם שמחים מזה ולא מנסים לנצל את זה לרעה, אבל אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו. כך או כך, בטווח הקצר נראה בינתיים שהצד הסיני צפוי רק להתחזק, עם המגמות שאנחנו רואים במערב; האלרגיה שפיתחו האירופאים נגד חשיבה אסטרטגית צפויה רק להמשיך להרחיק מהם מדינות כמו שקרה עם תאילנד והפיליפינים (וכמו שאמרתי בעבר, הם כבר עובדים חזק על הרחקת מיאנמר מקשרים איתם), ומצד שני הסינים מקפידים לדבר רק על פיתוח כלכלי, ולהציג את הקשרים איתם כעסקאות מועילות לשני הצדדים.

ומה קורה עם ישראל? אני מקווה ומאמין שישראל שומרת על יחסים טובים עם סין וידידותיה וטוב שכך, אבל נראה לי ברור לאיזה כיוון ישראל נוטה. ברית אסטרטגית עם ארצות־הברית ומה שבעיני יכולה להיות ברית אסטרטגית פוטנציאלית עם הודו נותן לישראל דחיפה חזקה מאוד לצד אחד, ואני מקווה שישראל תדע לנצל את המצב הזה ולחזק יותר ויותר את הקשרים עם המדינות שרוצות קשרים חזקים עם העולם הדמוקרטי.

עצמאות הונג קונג והמלחמה הקרירה

כמה מחשבות שמתרכזות בהונג קונג, אבל רלוונטיות לרוב העולם, גם פה אצלנו.

אם אתם עוקבים אחרי חדשות חוץ, בטח יצא לכם לשמוע על כל מיני בלגאנים בהונג קונג בשנתיים־שלוש האחרונות. הכתבות תמיד נראות די אותו הדבר – מישהו בהונג קונג אמר משהו לגבי עצמאות או חופש, או אולי הפגנה מלאה באנשים אמרה. מצד שני, הסינים לא מרוצים ומדברים על הפרת הסכמות וחוקים ותקנות, וכמובן הם מאוד אוהבים ומכבדים את הונג קונג אבל חוק זה חוק. בחדשות יראו לנו כמה הונג־קונגים צעירים ומגניבים מדברים על דמוקרטיה, ומצד שני איזה בירוקרט סיני בחליפה שיצטט כמה סעיפים מחוק כזה או אחר. בחדשות הישראליות יסתפקו בזה ולא יתעמקו יותר מדי. בחדשות הבינלאומיות אולי יתחילו איזשהו דיון על החוקים שעליהם בנויה הונג קונג וההסכמים שבינה לבין סין, יעלו קצת זיכרונות על תקופת השלטון הבריטי ועל העברת השליטה לפני עשרים שנה, וישאלו "מה תעשה ממשלת סין", או "מה יעשה בית המשפט", או "איזה מגניבים הצעירים ההונג־קונגים". אבל עושה רושם שעל העניין האמיתי לא הרבה רוצים לדבר – זה פשוט לא דיפלומטי. אבל בואו ננסה לחשוב על העניין בהיגיון.

הסינים (ובכל המאמר הזה, אני אגיד "סינים" ואתייחס לממשלת סין הקומוניסטית בביג'ין. טכנית גם ההונג קונגים הם "סינים", אבל לא משנה כרגע) לא שולטים על הונג קונג כי הם הוזמנו לשם, או כי הם קנו שם אדמה או כי הם נולדו שם. הם שולטים על הונג קונג כי מתישהו במהלך ההיסטוריה הם שלחו חיילים להיכנס לשם בכוח ולכבוש את האיזור. אומנם באמצע היו כל מיני סיפורים עם הבריטים, אבל זה לא משנה את מקור העניין. ואין פה משהו מיוחד או חריג – זה אותו האופן שבו ממשלת ספרד שולטת על קטלוניה, ממשלת צרפת שולטת על קורסיקה וממשלת מצרים שולטת על סיני. ואותו האופן שבו כל ממשלה שולטת על כל איזור שתושביו לא בהכרח רוצים אותו (או שבמקור לא רצו אותו, ותוך כמה דורות "השתכנעו" עם או בלי כוח מהשלטון הבלתי־רצוי). זה נכון פחות או יותר גם לכל חלק אחר בסין – פעם השלטון המרכזי גם לא שלט על פוג'יאן או על סצ'ואן, עד שבסוף הוא כן. ומבחינתם, הונג קונג היא אותו הסיפור בדיוק.

ולא רק הונג קונג, אלא גם טיבט, שינג'יאנג, מקאו וכמובן טייואן. אין איזשהו הבדל חוקי או מוסרי בין השלטון הסיני הקיים בטיבט, השלטון הסיני החלקי בהונג קונג, והשלטון שהסינים רוצים אבל לא מקבלים בטייואן. בכל המקרים מדובר על מקומות שהסינים רוצים לשלוט עליהם, והמקומיים אולי רוצים את זה ואולי לא (רובם כנראה לא), אבל בכל מקרה לא ממש שואלים אותם.

אז מה בכל זאת ההבדל? למרבה הצער, יש עובדה שהרבה אנשים בעולם המפותח נוטים לשכוח, כשהם מתרגלים לשמוע יותר מדי על החוק הבינלאומי והקהילה הבינלאומית. העובדה הזאת היא שהעולם הוא לא דמוקרטיה. נכון שיש איזשהו ארגון של מדינות העולם שמארגן הצבעות על כל מיני דברים, אבל הוא לא משנה הרבה. גם אם בחיי היום־יום שלנו אנחנו רגילים שסכסוכים נפתרים על־ידי המשטרה או בית המשפט, חשוב לזכור שמחוץ לרמת המדינה זה לא קיים. סכסוכים בינלאומיים נפתרים כשלשני הצדדים יש אינטרס לפתור אותם – ואם אחד הצדדים יכול להשמיד את הצד השני באלימות בלי להפסיד מזה, כנראה ה"פתרון" שיוחלט עליו הוא שאותו הצד החזק יקבל כל מה שהוא ירצה.

ופה טמון ההבדל בין טיבט, הונג קונג וטייואן. לטיבט לא היה מספיק כוח – צבאי, כלכלי, או דיפלומטי. היה להם מספיק כוח דיפלומטי כדי לייצר קצת לחץ בינלאומי ואולי לאלץ את הסינים קצת להקפיד על ההתנהגות שלהם שם, אבל לא מספיק כדי למנוע את הכיבוש. לטייואנים, או ליתר דיוק לממשלת "רפובליקת סין" (הממשלה ששולטת כיום בטייואן הייתה במקור פשוט ממשלה מתחרה של סין, וראתה בעצמה ממשלה שאמורה לשלוט על כל המדינה), היה מספיק כוח כדי לשלוט על טייואן ולהרחיק משם את הסינים. הכוח של הונג קונג הספיק כדי ליצור את המצב המעורפל הנוכחי. מאיפה הגיע הכוח הזה? הכוח של טייואן התחיל בכוח צבאי, והמשיך מאז ועד היום בשילוב של כוח צבאי עם דיפלומטיה – טייואן היא בת־ברית משמעותית של ארצות־הברית וידידותיה, ולכן הסינים לא פולשים לטייואן כי הם לא רוצים להתחיל מלחמה עם ארצות־הברית. אם הם היו מאמינים שהם יכולים לעשות את זה, לאף אחד אין ספק שזה היה קורה.

ולכן, מה יקרה בהונג קונג? מה שיקרה לא תלוי לא בפלפולים על החוק, לא בדיבורים יפים, לא באו"ם ולא ב"קהילה הבינלאומית". המעמד המיוחד של הונג קונג הגיע אליה בגלל שהבריטים לא הסכימו שהסינים יעשו בה מה שהם רוצים, והיו מאיימים מספיק כדי שהסינים ישתכנעו. מצד שני, הבריטים ויתרו לסין על הונג קונג בגלל שהסינים היו חזקים מספיק כדי שהבריטים לא ירצו צרות איתם. זה אומר שהמעמד המיוחד הזה יישאר כל עוד שני מוקדי הכוח האלה נשארים כמו שהם. אם הסינים יחשבו שהם יכולים להיכנס להונג קונג עם טנקים ולהכריח אותם להכניס לכלא את כל מי שמדבר לא יפה נגד המפלגה הקומוניסטית, ובריטניה וארצות־הברית לא יעשו כלום חוץ מלגנות ו"להביע דאגה" – אז הם יעשו את זה, בדיוק כמו שהרוסים כבשו את קרים וכמו שהאיראנים והתורכים (ושוב הרוסים) נכנסו לסוריה והתחילו להפציץ שם את כל מי שהם רוצים. וגם מהצד השני – אם סין תקרוס לאיזה משבר כלכלי ותפסיק להיות המעצמה המאיימת שהיא היום, סביר להניח שפתאום דיבורים על עצמאות להונג קונג יהפכו להיות נפוצים יותר. לא לאלה ולא לאלה אכפת באמת מה"חוק הבסיסי" שעליו הם מתווכחים – החוק הוא רק הסמל על הנייר למאזן הכוח שנוצר. אם ישתנה מאזן הכוח, ימצאו די בקלות דרך לשנות את החוק.

השנים האחרונות לא היו מוצלחות מדי לידידותיה של ארצות־הברית והמערב מהבחינה הזאת – בתקופה האחרונה נחשב מגונה במדינות המפותחות לדבר על מאזני כוח ובריתות בינלאומיות. עכשיו עם הנשיא החדש הנכנס לבית הלבן, שמחזק את תחושת ה"מלחמה הקרירה" בין ארצות־הברית לסין, ייתכן שזה עומד להשתנות, לטוב או לרע – וסביר מאוד להניח שההונג קונגים, כמו ידידיהם בטייואן, נשמו חזק מאוד לרווחה כשהגיעו תוצאות הבחירות האלה. אם אין להם בני ברית שמוכנים להגן עליהם, אפשר להיות בטוחים שאף חוק לא יגן עליהם במקומם.

וגם לישראלים כדאי תמיד לזכור את הנקודה הזאת – המערכת הבינלאומית היא עדיין מערכת של אינטרסים וכוח. מי שחושב שה"קהילה הבינלאומית" תפתור לו איזשהו סכסוך באופן הוגן, אני ממליץ לו על ביקור נחמד בטיבט. מי שחושב ש"חשוב מה יעשו היהודים" ו"עם לבדד ישכון" – שייזכר אולי בדרום־אפריקה, או במדינות אחרות שהחליטו להתעלם מהכול. או למה ללכת רחוק כל־כך? לא מזמן עבר עלינו חג החנוכה, וחוץ מלדבר על איזה גיבור היה יהודה המכבי, אולי כדאי לכבד קצת גם את שני אחיו שהחזיקו את הממלכה אחריו – אחרי שהוא סיפק להם את התנאים הבסיסיים עם הניצחונות הצבאיים, הם דאגו לבסס את מעמד המדינה החדשה עם מערכת בריתות שתוודא שהאנטיוכוס הפוטנציאלי הבא לא יכבוש אותם, לא כי הוא מכבד איזשהו חוק, אלא כי הוא יודע שזה יכאב לו.