הדשא של השכן הסיני

כבר כמה שנים מדברים בעולם על סין בתור המעצמה הבאה. שום דבר לא יכול לעצור את הענק המתעורר, הגיע הזמן להתכונן לסדר עולמי חדש של השלום הסיני, הפיתוח הסיני, השפה הסינית, מה שלא יהיה. בשנים האחרונות נראה שממשלת סין תחת שי ג'ינפינג בהחלט חושבת ככה, ונראה שגם במדינות אחרות ממהרים לאמץ את זה – במדינות המערב הרבה ממהרים כבר לעשות את מה שהמערב הולך ומתרגל אליו בשנים האחרונות, כניעה ללא מאבק, ובמדינות אחרות מזדרזים כל שונאי המערב ובעיקר שונאי ארצות‏־הברית וחוגגים את הופעת המעצמה החלופית.

אז קודם כל, לא כל־כך פשוט להיות מעצמה, והסינים כבר מתחילים להרגיש את זה על בשרם – לאט לאט הרטוריקה במדינות אסיה מתחלפת; השמחה על הכסף הסיני שמגיע כחלופה לכסף המערבי עם דרישותיו והצקותיו, מתחלפת יותר ויותר בתלונות על הדרישות שמגיעות עם הכסף הסיני. אבל עוד יותר מזה, רציתי להגיד כמה מילים על סין עצמה, ואיך ההיסטוריה שלה מכינה אותה לרגע הזה.

סין היא מדינה ענקית, ובמשך חלק משמעותי מההיסטוריה האנושית היא הייתה המדינה החזקה ביותר בעולם. הרבה אנשים רואים את העובדה הזאת ומתחילים להסתכל על הסינים בתור סוג של אסטרטגים מבריקים בעלי אופקים רחבים וסבלנות אינסופית. "אנחנו חושבים במונחים של שנים, הם חושבים במונחים של מאות" זה ביטוי שבוריאציה כזאת או אחרת, שמעתי הרבה ממערביים שמדברים על הסינים. הרושם הזה נשען להערכתי על סוג של אינטרפולציה – לפני 3,000 שנה סין הייתה קטנה, היום היא גדולה, לכן אנשים נוטים להניח שהיא מתקדמת צעד־צעד, בסבלנות אינסופית, כל הזמן גדלה, כל הזמן בולעת עמים קטנים יותר, ומתקדמת עד לתוצאה הבלתי־נמנעת של שליטה על כל העולם. לא רק המערב, נראה שככה גם שי ג'ינפינג רואה את המצב.

אבל אני רוצה להצביע על כמה נקודות מעניינות בהיסטוריה הסינית. בסוף המאה השלישית לפני הספירה התחילה שושלת האן, אחת הגירסאות המצליחות ביותר של המדינה הסינית לאורך השנים. איך נראתה אותה המדינה הסינית?

han_map
מדינת האן בשנת 87 לפנה"ס. מקור: ויקיפדיה

בצפון היא הגיעה עד קוריאה. בצפון מערב התחילה מערכה על "השטחים המערביים", כיום שינג'יאנג או תורכסתאן, שנמשכת באופן כזה עד היום. בדרום־מערב כבשו את רוב יוננאן והגיעו בערך עד גבול טיבט, ובדרום כבשו את צפון וייטנאם. במילים אחרות, חוץ מכמה שטחים בצפון שתיכף נדבר עליהם, ומטיבט שעד היום שנויה במחלוקת, סין לא ממש כבשה עוד שטחים (שטח אחד בולט שהסינים התרחבו אליו הוא טיואן, שכיום כמובן לא נמצא בידי ממשלת סין).

והשטחים שכן כבשה, איך עשתה את זה? היו כמה כיבושים בדרך, אבל קשה להגיד שסין מתהדרת בהיסטוריה צבאית מפוארת במיוחד. בתור מדינה גדולה ועשירה כל־כך, אפשר להגיד שהיא כבשה די מעט ונכבשה די הרבה. השטחים בצפון שנוספו למדינה מאז שושלת האן? זה לא שהסינים כבשו אותם, אלא יותר הם כבשו את הסינים. שלושה מהשכנים הצפוניים כבשו את סין לאורך השנים: הכֿיתאנים, המונגולים והמנצ'ו. שלושתם בסופו של דבר אימצו את התרבות הסינית (אצל המונגולים נשאר גם חלק משמעותי שלא, האחרים נבלעו פחות או יותר לגמרי) והממשלות שלהם נחשבות כיום כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הסינית.

אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שסין תהפוך להיות איום על שלום העולם ותתחיל במסע כיבושים בסגנון יפן שלפני מאה שנה. אבל אם היא תעשה את זה, ההיסטוריה לא לטובתה. תרבות סין היא תרבות מפוארת ומצליחה, אבל הרבה מההצלחה הזאת היא בת אלפיים שנה ומאז לא הכול מתקדם היטב. ועוד יותר חשוב – סין היא מעצמה תרבותית וכלכלית יותר מאשר צבאית. מדיניות החוץ שלה בדרך־כלל התבססה על תשלומי שוחד ליריבים כדי שלא יתקפו, ועל הזמנתם להתאזרח ולהפוך לסינים בעצמם. מבחינה צבאית היום היא מעצמה על הנייר, אבל מלחמה לא מתנהלת במספרים על הנייר. ההיסטוריה הסינית מלאה בהפסדים מפוארים של צבאות סיניים ענקיים מול צבאות קטנים בהרבה מבחינה מספרית. לא מעט פרשנים מעריכים גם היום שלסין אין סיכוי מול מדינה כמו יפן, בעלת צבא קטן יותר מספרית אבל מנוסה ומלוכד הרבה יותר.

אז מה המסקנה מכל זה? אמרתי בעבר ואני עדיין אומר, תרבות סין היא תרבות מפוארת ומעניינת ושווה להכיר אותה ולהתעניין בה. כדאי מאוד לעשות שם עסקים וליצור חברויות. אבל לא נראה לי שיש בסיס לתדמית המפחידה שלה. מי שיפחד ממנה כל־כך שיתחיל לוותר לה על כל דבר רק כדי להימנע מעימות, יעשה מעשה שטות. מי ששונא את ארצות־הברית כל־כך שימהר לרתום את עצמו לעגלה הסינית במקום, להערכתי ימצא את עצמו בסופו של דבר בצד המפסיד; עם כל צרותיה של ארצות־הברית ושל המערב, נראה לי שהם עדיין עומדים על קרקע איתנה יותר מהסינים. חשוב לזכור שגם מבחינה כלכלית, הצמיחה הסינית היא תופעה חדשה יחסית ועלולה בהחלט להיפסק יום אחד; יש שאומרים שזה כבר קורה, ובין הסיום ההולך ומתקרב של הדיבידנד הדמוגרפי לבין מה שרבים מתארים כמו נסיגה של ממשלת שי ג'ינפינג מהפתיחות והליברליזציה של דנג שאופינג חזרה לכיוון רודני יותר בסגנון מאו (אני לא יודע עד כמה זה נכון,
אבל שמעתי את זה כבר מכמה מקורות), ייתכן מאוד שהעשורים הקרובים יהפכו את סין ליורשת יותר של הדעיכה הרוסית מאשר של העוצמה האמריקאית.

מודעות פרסומת

מיאנמר והרלוונטיות הדועכת של המערב

תשעה חודשים עברו מאז שכתבתי פה על הפיכתה של מיאנמר לקורבן החדש של השמאל העולמי, ובשבועות האחרונים ראינו עליית מדרגה כבדה בעניין. עיתונים מערביים מלאים בכותרותעל "רצח עם" ועל פשעים מחרידים של הממשלה, ומספרים לנו על מאות אלפי פליטים שבורחים לבנגלדש. דבר אחד קשה למצוא באותה התקשורת – איזשהו פתחון פה לגורמים מיאנמריים ובודהיסטים. עד כמה שהתקשורת המערבית אוהבת לדבר על "שתיקתה של אונג סן סו־צ'י", לא קשה למצוא את הגירסה של המיאנמריים לאירועים, ולא נראה שהרבה עיתונאים טורחים לעשות את זה. התקשורת דוברת האנגלית במיאנמר ובהודו (לדוגמה כאן) בדרך כלל נוטה לאופוזיציה נגד הממשלות ולהזדהות עם הגישה המערבית, אז כשהם מביאים את הגירסה המיאנמרית, קשה לחשוד בהם שהם שופרי השלטון. אפשר גם להשיג רקע מדו"ח של קבוצת המשברים הבינלאומית בנושא מלפני שנה, ארגון שמאוד קשה לחשוד בו בחיבה ללאומנות בודהיסטית.

אז בואו נראה כמה עובדות: קודם כל, מה שעיתונים מערביים לא מכחישים אבל גם לא מקפידים לדווח עליו, הוא שהסכסוך בין ממשלת מיאנמר לבין האוכלוסייה המוסלמית שיושבת בדרום־מערבה לא התחיל כאיזושהי גחמה של הממשלה, אלא מדובר בסכסוך שהסלים לאחרונה עם ארגון חמוש ואלים שמונהג על־ידי איסלאמיסטיים שהתחנכו בסעודיה ופקיסתאן. התקפות של אותו הארגון על כוחות הביטחון המיאנמריים ועל אזרחים בודהיסטים הן חלק בלתי נפרד מהסכסוך. מקורות מיאנמריים מדברים גם על עשרות אלפי פליטים בודהיסטים והינדים; אומנם הרבה פחות ממספרי הפליטים המוסלמים, אבל עדיין לא ממש התמונה החד־צדדית של "טיהור אתני" שמספרים לנו עליה. מקורות מערביים גם מערבבים בין שני דברים, ומעבר לגינויי אלימות כלפי המוסלמים, הם גם מתערבים בפוליטיקה הפנימית של המדינה עם דרישות להכרה באותם המוסלמים כאזרחי מיאנמר; הממשלה, מצידה, רואה בה מהגרים בלתי־חוקיים מבנגלדש.

האם ממשלת מיאנמר צודקת? אני לא יודע. האם מתבצעים פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם נגד המוסלמים? כמעט בטוח שכן. מיאנמר היא עדיין מדינת עולם שלישי ענייה ומלאה סכסוכים אלימים. אבל כמו שאמרתי במאמר הקודם, יש הרבה היתממות וצביעות בבחירה את מי להאשים בהפרות זכויות אדם ואת מי לא. ממשלות מלזיה ותורכיה מתייצבות בין ראשי המגנים את ממשלת מיאנמר, וזוכים לכותרות במערב; האם אותם כלי התקשורת המערביים משקיעים את אותה האנרגיה בדיווחים על ההפצצות התורכיות בערי הכורדים בתוך ומחוץ לתורכיה, או על דיכוי המיעוטים הלא־מוסלמים במלזיה? לא שאין ביניהם כאלה שמדברים על הנושאים האלה וכל הכבוד להם על זה, אבל ההיטפלות הנוכחית למיאנמר היא מעבר לכל פרופורציה. קשה שלא לתהות אם הפשע של מיאנמר, כמו זה של קורבנות אחרים של אותה התקשורת: פולין בהנהגת מפלגת החוק והצדק, הודו בהנהגת מפלגת העם ההודי, וכמובן ישראל, הוא שהמדינות האלה מתעקשות לשמור על המורשת והדת הלאומית שלהם, ולא להתיישר עם הקו הפוסט־לאומי שמוכתב מברלין. לא משנה אם מדובר במדינה יהודית, נוצרית, הינדית או בודהיסטית (נראה שמדינות מוסלמיות מקבלות פטור משום מה), כל מי שמאמין עדיין בלאומיות כלשהי זוכה אוטומטית לגינוי.

בכל מקרה, עד פה אני קצת ממחזר דברים שאמרתי בעבר. מה שהייתי רוצה להוסיף הפעם זו הערה על אחד המוטיבים החוזרים באותם הדיווחים, "מדוע שותקת אונג סן סו־צ'י". בתקשורת מציגים אותה שוב ושוב כמי שמעלה באמון הרב שנתנו לה במערב, מתחרטים על פרס הנובל ופרסים אחרים שניתנו לה, ותוהים האם היא מונעת משיקולים פוליטיים ציניים, או שהיא פשוט חסרת אונים מול כוחם של מנהיגי הצבא שעדיין מחזיקים ברוב הכוח במדינה. ואני תוהה אם אין אולי הסבר אחר לאותה השתיקה.

אולי האמת היא שפשוט לא מעניין אותה לדבר עם התקשורת המערבית – אולי האמת היא שהתקשורת המערבית פשוט לא רלוונטית. אונג סן סו־צ'י יודעת ממי היא צריכה תמיכה: היא צריכה אותה מסין ומהודו, שתי המעצמות שבאזור שלה. הדיפלומטים הצרפתים והגרמנים יכולים להתלונן עד מחר; במבט ממיאנמר, הם מייצגים שתי מדינות רחוקות וחלשות, וקומץ לווינים מסביבם. בינתיים, נרנדרה מודי בא לבקר במיאנמר ומביע סולידריות, ומשרד החוץ הסיני מביע תמיכה וקורא לעולם לעמוד לצד ממשלת מיאנמר במאמציה להשכין שלום. במצב כזה, מה הפלא שסו‏־צ'י שותקת? זו אותה הסיבה שבגללה החונטה השולטת בתאילנד מתעלמת מאינסוף הגינויים מהמערב, ונשיא הפיליפינים צוחק כל הדרך אל הקלפי. כשהארזים עומדים לצדך, לא תשקיע הרבה מאמצים בגיוס אזובי הקיר.

מזרח אסיה בין סין, הודו וארה"ב

נשיא הפיליפינים רודריגו דּוּתֶּרְתֶּה החליט להפסיק קבלת כל סיוע מהאיחוד האירופי כמחאה על ההתערבות שלהם בעניינים הפנימיים בפיליפינים – צעד נוסף בסכסוך הולך וגובר ביניהם, שהתחיל עוד לפני שהוא נבחר. אם לא עקבתם, דמיינו את כל הזעזועים של פקידים ועיתונאים אירופיים בחליפות אופנתיות כשהם מדברים על אנשים "לא נחמדים" כמו דונלד טראמפ או חירט וילדרס, זה בדיוק היחס שקיבל "טראמפ הפיליפיני", וגם ההיפך די דומה – הוא לא מפספס הזדמנויות להביע סלידה מהם ומהערכים שהם מייצגים. הסיבה המוצהרת לסכסוך היא המדיניות הקיצונית שהוא מנהל מאז עלייתו לשלטון למלחמה נגד השימוש בסמים; המבקרים אומרים שהוא מנסה "לפתור" את הבעיה על־ידי רצח שיטתי בחסות המדינה של משתמשים, התומכים אומרים שהוא בסך הכול מגביר אכיפה מול עבריינים שבמדינה רווית אלימות כמו הפיליפינים, לעתים קרובות מתנגדים באלימות למשטרה שנאלצת להגיב באלימות. תחליטו אתם למי להאמין.

בכל מקרה, אני אומר "הסיבה המוצהרת" לסכסוך כי יש לי חשד כבד ששני הצדדים החליטו להסתכסך הרבה לפני שהם החליטו על מה; שניהם מתבססים על שני תהליכים משמעותיים שקורים בעולם כבר הרבה זמן – פרישת המערב מענייני אסטרטגיה בינלאומית מצד אחד, ועליית כוחות חדשים באסיה מצד שני.

נראה לי שזו לא תהיה הצהרה קיצונית או מפתיעה במיוחד להגיע שהעולם המערבי, בעשורים האחרונים, במובן מסוים "הלך לישון" – קרה שם תהליך חזק מאוד של איבוד רצון להשפיע על העולם, איבוד ביטחון בצדקת הערכים שלהם לעומת ערכים אחרים, ופחד משתק מפני כל סוג של עימות. עם הפרישה מענייני העולם, הם גם יכולים לאפשר לעצמם לשאוף לאיזושהי עמדה "טהורה" יותר (או צדקנית, יש שיאמרו) ולהתחיל לבקר ולחטט בעניינים של אחרים יותר – מי שאין לו שאיפות אסטרטגיות (ולא סכנות קיומיות) לא צריך בני ברית, ויכול להרגיש חופשי יותר להסתכסך עם כולם. אם ידידה ותיקה בוחרת לנשיאותה מישהו שלא מוצא חן בעיניהם, למה שלא יבקרו אותו? הם כבר לא צריכים חברים ביבשות אחרות. התהליך הזה חזק במיוחד במערב אירופה – בעולם דובר האנגלית זה גם קורה, אבל במידה פחותה.

בינתיים, כל ואקום סופו להתמלא, ואם המערב לא עומד לפרוש חסות על שאר העולם, מדינות אחרות יעשו את זה. על מעללי איראן, סעודיה ותורכיה במזרח התיכון אתם בטח קוראים בתקשורת הישראלית, אבל עם כל הכבוד למזרח התיכון, האזור של־פי כל הדעות עומד להיות החשוב יותר לעשורים הקרובים הוא מזרח אסיה. התפיסה המקובלת היא שסין הולכת ומשתלטת על האזור, ואף אחד לא יכול לעצור אותה. האם זה באמת המצב?

הפיליפינים בהחלט פוזלים לכיוון הזה, והחלופה של דותרתה לתמיכה המערבית היא תמיכה סינית משמעותית. מצד שני, הוא עדיין טיפוס די בלתי־צפוי, ועליית טראמפ ("דותרתה האמריקאי"?) לנשיאות ארה"ב הגדילה את הסיכוי לחימום היחסים. בינתיים הם שומרים על כל האפשרויות פתוחות, אבל בהחלט נראה שהם מסתכלים יותר על סין כיום.

והם לא לבד. בתאילנד (למי שלא עוקב – עדיין בשליטת הצבא בחסות המלוכה, כמה שנים אחרי הפיכה נגד הממשלה הנבחרת) נראה שהשלטון מאוד שמח לקבל חלופה למערב חובב־הדמוקרטיה, וכרגע נראה שממוקם היטב במעגל ההשפעה הסיני, שמצדו שמח לראות את הדמוקרטיה התאילנדית הולכת ודועכת. אני לא מספיק מכיר את תאילנד כדי לדעת אם התהליך הזה עומד להמשיך, ואם הוא בלתי הפיך – בינתיים נראה שהאופוזיציה די נעלמה, אבל בהתחשב בכך שהיא ייצגה רוב די מוצק בבחירות הדמוקרטיות, אני משער שיש עוד סיכוי שנשמע מהם, ושהם לא יתלהבו מהחיבור ההדוק של תאילנד עם סין. עוד באותה קטגוריה נמצא את קמבודיה, מדינה שכל הכותרות שמגיעות ממנה מצביעות על דמוקרטיה הולכת ונעלמת לטובת שלטון סמכותני ומושחת, שבאופן לא מפתיע נהנה מקשר טוב מאוד עם סין.

בינתיים, למדינות אחרות יש יותר מדי דאגות ממדיניות החוץ הסינית מכדי לדאוג מההטפות האירופאיות. דרום־קוריאה, יפן, ויטנאם וטייואן שומרות היטב על היחסים עם המערב, ובעיקר ארצות־הברית, שעדיין מהווה את תעודת הביטוח שלהן נגד תוקפנות סינית. הנוכחות ברשימה של וייטנאם, מדינה שלא מתיימרת אפילו להיות דמוקרטיה, היא המחשה טובה לשרירותיות של חובבי הסנקציות מבוססות־זכויות אדם בזמן האחרון – משעשע לראות, לדוגמה, שהאיחוד האירופי "לא יחתום על הסכם שיתוף פעולה עם תאילנד עד שתהיה במדינה ממשלה נבחרת באופן דמוקרטי" בזמן שהסכם כזה חי וקיים עם וייטנאם.

אם נמשיך קצת מערבה, סין מפסיקה להיות הפטרון היחיד בסביבה. חוץ מסין, הודו היא המדינה היחידה ממזרח לאיראן שמנסה להתנהג כמו מעצמה, והיא מציבה את עצמה בניגוד מוחלט לסין. זה נובע לא רק מתחרות שגרתית בין מעצמות, ולא רק מהיחסים הקרובים של סין עם פקיסתאן, אלא גם משאיפות טריטוריאליות של סין – הסינים עדיין פוזלים חזק לכיוון השטח הנידח יחסית שההודים מנהלים בתור מדינת אָרוּנַצַ'ל פְּרְדֶּשׁ, וכצפוי זה לא עוזר במיוחד ליחסים בין שתי המעצמות. זה יוצר תחרות רצינית בין שתיהן על המדינות השכנות: נפאל, סרי לנקה ומיאנמר, ואולי אפילו מונגוליה, זוכות לחיזורים לא מעטים משני הצדדים, ועדיין לא ברור איך זה ייגמר.

איפה שם אותנו המצב הזה? קודם כל, נקווה מאוד שלא על המסלול למלחמת עולם שלישית. מערכת של שתי בריתות בעלות כוח דומה היא סכנה גדולה מאוד לפיצוץ בסגנון מלחמת העולם הראשונה, וככל שהפער בין שני הצדדים מצטמצם, גדל הסיכוי שנגיע למצב שבו שני הצדדים חושבים שיש להם אינטרס להילחם. חוץ מזה, נראה שאנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה במובן הזה שיש חלופה לדמוקרטיה – אם אחרי נפילת הקומוניזם הייתה תקופה שבה בשביל לקבל סיוע בינלאומי האפשרות היחידה פחות או יותר הייתה להסתדר טוב עם המערב ודרישותיו לדמוקרטיה, כיום המצב הזה משתנה, ומדינות יכולות יותר ויותר להרשות לעצמן לוותר אפילו על מראית עין של דמוקרטיה. ונראה שהודו, מדינה בעלת הרבה מאוד בעיות אבל עם מסירות כמעט פלאית לדמוקרטיה, עשויה להפוך למעצמה לוחמת למען הדמוקרטיה העולמית בערך כמו ארצות־הברית (ואני יודע שיש ויכוחים עד כמה ארה"ב באמת הייתה כזו, אבל אין ספק שזו מחשבה שכן הניעה לא מעט אנשים שם) – רק נקווה שהם יצליחו לעמוד בפיתוי; מפלגת השלטון שם רק הולכת ומתחזקת בקלפיות ברמה שכבר קשה למצוא שם אופוזיציה משמעותית. עד כמה שאני רואה הם שמחים מזה ולא מנסים לנצל את זה לרעה, אבל אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו. כך או כך, בטווח הקצר נראה בינתיים שהצד הסיני צפוי רק להתחזק, עם המגמות שאנחנו רואים במערב; האלרגיה שפיתחו האירופאים נגד חשיבה אסטרטגית צפויה רק להמשיך להרחיק מהם מדינות כמו שקרה עם תאילנד והפיליפינים (וכמו שאמרתי בעבר, הם כבר עובדים חזק על הרחקת מיאנמר מקשרים איתם), ומצד שני הסינים מקפידים לדבר רק על פיתוח כלכלי, ולהציג את הקשרים איתם כעסקאות מועילות לשני הצדדים.

ומה קורה עם ישראל? אני מקווה ומאמין שישראל שומרת על יחסים טובים עם סין וידידותיה וטוב שכך, אבל נראה לי ברור לאיזה כיוון ישראל נוטה. ברית אסטרטגית עם ארצות־הברית ומה שבעיני יכולה להיות ברית אסטרטגית פוטנציאלית עם הודו נותן לישראל דחיפה חזקה מאוד לצד אחד, ואני מקווה שישראל תדע לנצל את המצב הזה ולחזק יותר ויותר את הקשרים עם המדינות שרוצות קשרים חזקים עם העולם הדמוקרטי.

עצמאות הונג קונג והמלחמה הקרירה

כמה מחשבות שמתרכזות בהונג קונג, אבל רלוונטיות לרוב העולם, גם פה אצלנו.

אם אתם עוקבים אחרי חדשות חוץ, בטח יצא לכם לשמוע על כל מיני בלגאנים בהונג קונג בשנתיים־שלוש האחרונות. הכתבות תמיד נראות די אותו הדבר – מישהו בהונג קונג אמר משהו לגבי עצמאות או חופש, או אולי הפגנה מלאה באנשים אמרה. מצד שני, הסינים לא מרוצים ומדברים על הפרת הסכמות וחוקים ותקנות, וכמובן הם מאוד אוהבים ומכבדים את הונג קונג אבל חוק זה חוק. בחדשות יראו לנו כמה הונג־קונגים צעירים ומגניבים מדברים על דמוקרטיה, ומצד שני איזה בירוקרט סיני בחליפה שיצטט כמה סעיפים מחוק כזה או אחר. בחדשות הישראליות יסתפקו בזה ולא יתעמקו יותר מדי. בחדשות הבינלאומיות אולי יתחילו איזשהו דיון על החוקים שעליהם בנויה הונג קונג וההסכמים שבינה לבין סין, יעלו קצת זיכרונות על תקופת השלטון הבריטי ועל העברת השליטה לפני עשרים שנה, וישאלו "מה תעשה ממשלת סין", או "מה יעשה בית המשפט", או "איזה מגניבים הצעירים ההונג־קונגים". אבל עושה רושם שעל העניין האמיתי לא הרבה רוצים לדבר – זה פשוט לא דיפלומטי. אבל בואו ננסה לחשוב על העניין בהיגיון.

הסינים (ובכל המאמר הזה, אני אגיד "סינים" ואתייחס לממשלת סין הקומוניסטית בביג'ין. טכנית גם ההונג קונגים הם "סינים", אבל לא משנה כרגע) לא שולטים על הונג קונג כי הם הוזמנו לשם, או כי הם קנו שם אדמה או כי הם נולדו שם. הם שולטים על הונג קונג כי מתישהו במהלך ההיסטוריה הם שלחו חיילים להיכנס לשם בכוח ולכבוש את האיזור. אומנם באמצע היו כל מיני סיפורים עם הבריטים, אבל זה לא משנה את מקור העניין. ואין פה משהו מיוחד או חריג – זה אותו האופן שבו ממשלת ספרד שולטת על קטלוניה, ממשלת צרפת שולטת על קורסיקה וממשלת מצרים שולטת על סיני. ואותו האופן שבו כל ממשלה שולטת על כל איזור שתושביו לא בהכרח רוצים אותו (או שבמקור לא רצו אותו, ותוך כמה דורות "השתכנעו" עם או בלי כוח מהשלטון הבלתי־רצוי). זה נכון פחות או יותר גם לכל חלק אחר בסין – פעם השלטון המרכזי גם לא שלט על פוג'יאן או על סצ'ואן, עד שבסוף הוא כן. ומבחינתם, הונג קונג היא אותו הסיפור בדיוק.

ולא רק הונג קונג, אלא גם טיבט, שינג'יאנג, מקאו וכמובן טייואן. אין איזשהו הבדל חוקי או מוסרי בין השלטון הסיני הקיים בטיבט, השלטון הסיני החלקי בהונג קונג, והשלטון שהסינים רוצים אבל לא מקבלים בטייואן. בכל המקרים מדובר על מקומות שהסינים רוצים לשלוט עליהם, והמקומיים אולי רוצים את זה ואולי לא (רובם כנראה לא), אבל בכל מקרה לא ממש שואלים אותם.

אז מה בכל זאת ההבדל? למרבה הצער, יש עובדה שהרבה אנשים בעולם המפותח נוטים לשכוח, כשהם מתרגלים לשמוע יותר מדי על החוק הבינלאומי והקהילה הבינלאומית. העובדה הזאת היא שהעולם הוא לא דמוקרטיה. נכון שיש איזשהו ארגון של מדינות העולם שמארגן הצבעות על כל מיני דברים, אבל הוא לא משנה הרבה. גם אם בחיי היום־יום שלנו אנחנו רגילים שסכסוכים נפתרים על־ידי המשטרה או בית המשפט, חשוב לזכור שמחוץ לרמת המדינה זה לא קיים. סכסוכים בינלאומיים נפתרים כשלשני הצדדים יש אינטרס לפתור אותם – ואם אחד הצדדים יכול להשמיד את הצד השני באלימות בלי להפסיד מזה, כנראה ה"פתרון" שיוחלט עליו הוא שאותו הצד החזק יקבל כל מה שהוא ירצה.

ופה טמון ההבדל בין טיבט, הונג קונג וטייואן. לטיבט לא היה מספיק כוח – צבאי, כלכלי, או דיפלומטי. היה להם מספיק כוח דיפלומטי כדי לייצר קצת לחץ בינלאומי ואולי לאלץ את הסינים קצת להקפיד על ההתנהגות שלהם שם, אבל לא מספיק כדי למנוע את הכיבוש. לטייואנים, או ליתר דיוק לממשלת "רפובליקת סין" (הממשלה ששולטת כיום בטייואן הייתה במקור פשוט ממשלה מתחרה של סין, וראתה בעצמה ממשלה שאמורה לשלוט על כל המדינה), היה מספיק כוח כדי לשלוט על טייואן ולהרחיק משם את הסינים. הכוח של הונג קונג הספיק כדי ליצור את המצב המעורפל הנוכחי. מאיפה הגיע הכוח הזה? הכוח של טייואן התחיל בכוח צבאי, והמשיך מאז ועד היום בשילוב של כוח צבאי עם דיפלומטיה – טייואן היא בת־ברית משמעותית של ארצות־הברית וידידותיה, ולכן הסינים לא פולשים לטייואן כי הם לא רוצים להתחיל מלחמה עם ארצות־הברית. אם הם היו מאמינים שהם יכולים לעשות את זה, לאף אחד אין ספק שזה היה קורה.

ולכן, מה יקרה בהונג קונג? מה שיקרה לא תלוי לא בפלפולים על החוק, לא בדיבורים יפים, לא באו"ם ולא ב"קהילה הבינלאומית". המעמד המיוחד של הונג קונג הגיע אליה בגלל שהבריטים לא הסכימו שהסינים יעשו בה מה שהם רוצים, והיו מאיימים מספיק כדי שהסינים ישתכנעו. מצד שני, הבריטים ויתרו לסין על הונג קונג בגלל שהסינים היו חזקים מספיק כדי שהבריטים לא ירצו צרות איתם. זה אומר שהמעמד המיוחד הזה יישאר כל עוד שני מוקדי הכוח האלה נשארים כמו שהם. אם הסינים יחשבו שהם יכולים להיכנס להונג קונג עם טנקים ולהכריח אותם להכניס לכלא את כל מי שמדבר לא יפה נגד המפלגה הקומוניסטית, ובריטניה וארצות־הברית לא יעשו כלום חוץ מלגנות ו"להביע דאגה" – אז הם יעשו את זה, בדיוק כמו שהרוסים כבשו את קרים וכמו שהאיראנים והתורכים (ושוב הרוסים) נכנסו לסוריה והתחילו להפציץ שם את כל מי שהם רוצים. וגם מהצד השני – אם סין תקרוס לאיזה משבר כלכלי ותפסיק להיות המעצמה המאיימת שהיא היום, סביר להניח שפתאום דיבורים על עצמאות להונג קונג יהפכו להיות נפוצים יותר. לא לאלה ולא לאלה אכפת באמת מה"חוק הבסיסי" שעליו הם מתווכחים – החוק הוא רק הסמל על הנייר למאזן הכוח שנוצר. אם ישתנה מאזן הכוח, ימצאו די בקלות דרך לשנות את החוק.

השנים האחרונות לא היו מוצלחות מדי לידידותיה של ארצות־הברית והמערב מהבחינה הזאת – בתקופה האחרונה נחשב מגונה במדינות המפותחות לדבר על מאזני כוח ובריתות בינלאומיות. עכשיו עם הנשיא החדש הנכנס לבית הלבן, שמחזק את תחושת ה"מלחמה הקרירה" בין ארצות־הברית לסין, ייתכן שזה עומד להשתנות, לטוב או לרע – וסביר מאוד להניח שההונג קונגים, כמו ידידיהם בטייואן, נשמו חזק מאוד לרווחה כשהגיעו תוצאות הבחירות האלה. אם אין להם בני ברית שמוכנים להגן עליהם, אפשר להיות בטוחים שאף חוק לא יגן עליהם במקומם.

וגם לישראלים כדאי תמיד לזכור את הנקודה הזאת – המערכת הבינלאומית היא עדיין מערכת של אינטרסים וכוח. מי שחושב שה"קהילה הבינלאומית" תפתור לו איזשהו סכסוך באופן הוגן, אני ממליץ לו על ביקור נחמד בטיבט. מי שחושב ש"חשוב מה יעשו היהודים" ו"עם לבדד ישכון" – שייזכר אולי בדרום־אפריקה, או במדינות אחרות שהחליטו להתעלם מהכול. או למה ללכת רחוק כל־כך? לא מזמן עבר עלינו חג החנוכה, וחוץ מלדבר על איזה גיבור היה יהודה המכבי, אולי כדאי לכבד קצת גם את שני אחיו שהחזיקו את הממלכה אחריו – אחרי שהוא סיפק להם את התנאים הבסיסיים עם הניצחונות הצבאיים, הם דאגו לבסס את מעמד המדינה החדשה עם מערכת בריתות שתוודא שהאנטיוכוס הפוטנציאלי הבא לא יכבוש אותם, לא כי הוא מכבד איזשהו חוק, אלא כי הוא יודע שזה יכאב לו.