אני כידוע חובב היסטוריה גדול, ואחד הדברים שתמיד ריתקו אותי הוא איך נהרס המזרח התיכון. איך קרה שהאיזור שפעם היה ביתן של כמה מהאימפריות המתוחכמות ביותר בעולם, הכלכלות מהמפותחות ביותר והתרבויות מהמשכילות ביותר, הפך למה שהוא כיום: מרחב עצום של אלימות, בורות ונחשלות (לא כולל מדינת ישראל, שאפשר אולי לחשוד בי בחוסר אובייקטיביות, אבל אני באמת רואה בה פלא מדהים ואני מקווה עוד להתייחס לזה יותר בעתיד). תשובה עדיין אין לי וכמובן שלנושא כזה לא יכולה לעולם להיות תשובה מובהקת, אבל ככל שאני מתעמק אני פונה לכיוון קצת מפתיע.
נראה לי שהתשובה המתבקשת, בטח מנקודת מבט יהודית־ישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת, תהיה להאשים את האיסלאם והכיבוש הערבי. זו גם הייתה ההנחה הראשונית שלי עד לאחרונה: אין ספק שמאז אותם הכיבושים, המזרח התיכון רק הולך ודועך. ומדינות האיסלאם כיום לא ממש נמצאות בראש מדדי ההצלחה הבינלאומיים. אבל יכול להיות שהעניין מורכב יותר.
ככל שאני לומד יותר על הכיבוש הערבי ועל המזרח התיכון שביום שלפני הכיבוש, אני יותר נוטה לפקפק בטענה הזאת. הערבים והמוסלמים לא כבשו לא את האימפריה המצרית ולא את החיתית, לא את הבבלים, לא את האשורים ולא את השומרים. יותר ויותר אני מתרשם שיותר משהם כבשו את המזרח התיכון המפואר, הם באו ללקט את השאריות מהחורבן שנחת עליו מאות שנים לפני כן: החורבן שכיום היסטוריונים מכנים "האימפריה הביזנטית", ובזמנו נקרא "האימפריה הרומית" אבל היה רחוק מהאימפריה של אדריאנוס ומרכוס אורליוס בערך כמו שמצרים של היום רחוקה ממצרים של רעמסס השני.
כל מקור שנתקלתי בו עד עכשיו מצייר את אותה התמונה של האימפריה הביזנטית: תמונה של אימפריה חלשה, מושחתת ורקובה, שתפסה טרמפ על כיבושי קודמיה, אבל לא הציעה שום דבר משל עצמה, חוץ מהדת הדכאנית והמפוצלת שלה. וזוהי האימפריה ששלטה ברוב המזרח התיכון ערב עליית האיסלאם. ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על עמים דוברי שפות שונות ומאמיני דתות שונות שבחרו לשתף פעולה עם הכיבוש המוסלמי נגד העולם הביזנטי; האם הם היו תמימים, או טיפשים, האם הם עשו את טעות חייהם? אולי. ואולי הם פשוט בחרו באפשרות הפחות גרועה מבין השתיים, כשאותו הכוח שהרס את המזרח התיכון עמד מול כוח אחר, שאין לו הרבה מה להציע אבל לפחות עשוי להיות קצת פחות גרוע. כשמסתכלים על הקלות שבה כבשו הערבים את המזרח התיכון, נראה לי שקשה שלא להגיע למסקנה הזאת. (הערה – אני כרגע מתעלם מהיסוד החשוב השני של המזרח התיכון באותו הזמן, האימפריה הפרסית הסאסאנית – כרגע אני לא מכיר אותה מספיק כדי לכלול אותה בניתוח הזה).
ואיך כל זה מתחבר להווה? קראתי כמה דברים מעניינים לא מזמן. כמה מכתבי בן־גוריון התפרסמו לאחרונה בפרויקט בן־יהודה, ונתקלתי שם בנקודה מעניינת: בן גוריון, והוא רחוק מלהיות היחיד בתקופתו, מתאר את דוברי הערבית בארץ ישראל וסביבתה כמחולקים לשלוש אוכלוסיות שונות לחלוטין: לדעתו, הערבים המקוריים היחידים הם אלה שאנחנו מכנים בדואים. את יושבי הערים הוא מגדיר כ"ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות", ואת הפלאחים הוא מזהה כחלק מבני ישראל שעם הזמן המירו את דתם ושפתם והפכו לערבים. אין ספק שמעורבת פה האידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית של בן־גוריון, שחלם על שיתוף פעולה בין "הפועל הערבי" ו"הפועל העברי" ליצירת חברת מופת סוציאליסטית, והניתוח ההיסטורי שלו מאוד מתאים לאידיאולוגיה; אבל גם קשה להאשים את בן־גוריון (הלוואי שעוד נזכה לראשי ממשלה משכילים ורחבי אופקים כמוהו) כמספר סיפורים מנותק מהמציאות, ואותו הניתוח נפוץ גם במקומות רבים אחרים.
ולא במקרה הניתוח הזה נפוץ, כי קשה להתעלם מעובדה מאוד בולטת אצל הערבים – נראה שיש להם שתי תרבויות שונות מאוד זו מזו. עוד דבר מעניין שקראתי לאחרונה הוא הספר "שבעת עמודי החוכמה" של תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"). הוא מקדיש עמודים רבים לתיאור העם הערבי ותרבותו, ואותו התיאור הזכיר לי משהו שאנשים נוטים לפעמים לשכוח – פעם, ובמקומות רבים גם היום, המונח "ערבי" מזוהה עם תרבות מאוד מסוימת – תרבות של חיי מדבר, הסתפקות במועט, הכנסת אורחים, שבטיות, סלידה ממערכות פוליטיות וכלכליות, ושמרנות עיקשת. התרבות הזאת מזוהה עד היום עם ערבים מסוימים – בפרט עם אלה של חצי האי ערב, ואלה המכונים "בדואים" בארצות אחרות. בינתיים, באזורנו הערבים מזוהים יותר עם רעיונות כמו קומוניזם, לאומנות, מיליטריזם, חקלאות וסחר – דברים הפוכים לחלוטין מאלה שמאפיינים את הערבים של לורנס. מאיפה אלה הגיעו?
אפשרות שנראית לי די מסקרנת מתחילה בשאלה: איזו מדינה אירופית היא הדומה ביותר למדינות הלבנט בתרבות הפוליטית (והכללית) שלה? נראה לי שיוון תהיה תשובה סבירה ביותר. כיום יוון היא מדינה דמוקרטית, אולי מחוסר ברירה תחת השפעת האיחוד האירופי, אבל ההיסטוריה שלה מלאה באותן התהפוכות שמאפיינות את סוריה או מצרים המודרניות. מפלגות קומוניסטיות ולאומניות, הפיכות צבאיות, נוף פוליטי מפוצל ואלים. במשך אלפי שנים היו היוונים הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים במזרח התיכון ובבלקן, באופן די דומה לערביי הלבנט כשמצאו את עצמם כמיעוטים במדינות אחרות. המוזיקה והאוכל ה"ערבים" וה"תורכים" של המזרח התיכון זהים כמעט לחלוטין לאלה היווניים, ושונים לחלוטין מאלה של הערבים בערב ושל התורכים במרכז אסיה. אולי התרבות הערבית העירונית והכפרית שאנחנו מכירים פה בעצם שאבה פחות ממה שנהוג לחשוב מהכיבוש הערבי ומהאיסלאם, ובעצם מדובר באותה החברה הביזאנטית שבסך הכול המירה את שפתה ודתה, אבל שמרה על אותה התרבות של מאות שנות שלטון יווני?
הרעיון הזה גם מציג באור אחר את גורלם העגום של נוצריי המזרח התיכון. לעתים קרובות נשמעים דיבורים על הטעות הגדולה של הנוצרים שקידמו את הלאומיות הערבית מתוך מחשבה שכך הם יתקבלו כשווים בחברה הערבית, אבל בסוף סבלו חורבן. אבל אולי בעצם היה משהו בדבריהם? אולי באמת התרבות שמאחדת אותם עם שכניהם המוסלמים היא תרבות חזקה יותר מכל דת – התרבות הביזאנטית, שפעם שליטיה היו נוצרים וכיום מוסלמים, אבל היא קיימת מעבר לדת? האם הם סובלים מאלימות ודיכוי? כן, אבל זה חלק בלתי נפרד מהעולם הביזאנטי. אולי כשעזמי בשארה אומר שהוא לא רוצה את הדמוקרטיה שלנו, הוא מעדיף את הלאומיות שלו, אולי אפשר להבין אותו – זה שהוא נוצרי לא אומר שהוא שואב את השראתו ממערב אירופה, אלא אולי מביזנטיון. גם תחת יוסטיניאנוס לא הייתה לו דמוקרטיה, ומדי פעם היה מגיע מישהו לחסל אותו. למה הם רוצים לחיות ככה זו תעלומה, אבל משום מה, זו התרבות שהביזאנטים יצרו.
איך נוצרה אותה התרבות הביזאנטית, אני לא בטוח. אפשר להפנות אצבע מאשימה לנצרות, אולי לעמי המזרח התיכון המקוריים שהתייוונו. אבל אפשרות אחת מסקרנת אותי – יש דבר אחד שכן משותף לתרבות ערב המקורית ולתרבות יוון. מרדכי קידר מדבר הרבה לאחרונה על "תוכנית האמירויות" שלו – תוכנית שמבוססת על הטענה שהמדינות הערביות המצליחות ביותר הן אלה שמבוססות על מבנה שבטי, ולא מדינות לאום גדולות. כשמדובר על האזור שלנו, יכול להיות שהוא צודק בעקיפין, אבל מכיוון אחר? כי לא רק תרבות ערב נרתעת ממדינות לאום, גם תרבות יוון. אחד הדברים המעניינים ביוון הקלאסית הוא הקולוניאליזם שלהם, שהיה שונה כל־כך מזה של רומא, או של כמעט כל מדינה אחרת בהיסטוריה. היוונים, בימי הזוהר שלהם, לא חיפשו להרחיב את המדינה שלהם – הם בכלל סלדו מרעיון המדינה. הם התפשטו והשתלטו על חלקים עצומים מהעולם, אבל עשו את זה בדרך שונה לגמרי – הקולוניאליזם היווני היה מבוסס על "גרעיני התיישבות" שיוצאים מעיר מדינה אחת ומקימים עיר מדינה חדשה, עצמאית לחלוטין מהעיר המקורית. זה כחלק בלתי נפרד מהעובדה שעבור תרבות יוון הקלאסית, מדינת לאום או כל מדינה גדולה אחרת היא רעיון פרימיטיבי ודוחה – המסגרת הפוליטית המושלמת היא הפוליס, עיר המדינה. אולי הריקבון של האימפריה הביזאנטית מגיע מהניסיון הלא־טבעי להלביש על תרבות יוון את רעיון המדינה הגדולה? קשה לדעת, אבל משעשע לחשוב על זה. אולי לרעיון "תוכנית האמירויות" אפשר להוסיף חלופה של "תוכנית ערי המדינה", ולהציע אותה באותה הזדמנות גם לממשלת יוון.
דיברנו על העבר וההווה, ומה לגבי העתיד? פה מגיע עוד דבר מעניין שקראתי. הראיון המדובר של מוחמד בן־סלמאן לעיתון האמריקאי נראה לי מעניין מאוד. אני חלילה לא רוצה להיתמם ולהאמין שמעכשיו הכול הולך להשתנות וסעודיה עומדת להיות חברתנו הכי טובה בעולם. באופן כללי, אני משתדל לא לנבא יותר מדי את העתיד, רק להתכונן לאפשרויות שונות שהוא עשוי להביא. אבל מה שאני רוצה להגיד – אם באמת יתגלה המלך העתידי כרציני בהצהרותיו לפנות לכיוון מודרני ופרו־מערבי, אפשר בהחלט למצוא סיפור שיצדיק את זה.
את החלק הראשון של הסיפור מספק בן־סלמאן עצמו בראיון, וזה בעיני החלק המעניין ביותר באותו הראיון – הוא לא מכחיש את תמיכת העבר של כסף סעודי באיסלאם קיצוני ולא מתחפר עוד ועוד בעמדותיו ומאשים את כל שאר העולם (מאפיינים קבועים של פוליטיקה ביזאנטית, כפי שאנחנו מכירים משכנינו), אלא מספק סיפור אמין לזה. הסעודים עשו מה שהם היו חייבים לעשות במסגרת המאבק העולמי בקומוניזם, באופן דומה לכמה מהפעולות המחרידות של ארצות־הברית באותה המסגרת, כולל בין השאר תמיכה באיסלאם קיצוני. גם לסוגיות הפנים־סעודיות יש לו סיפור טוב – השמרנות הסעודית היא לא איסלאם קיצוני, היא פשוט חברה שמרנית שמסתגלת בקצב שלה לעולם המודרני, ולא תהסס להשתנות כשיגיע הזמן (ועכשיו מגיע הזמן בחלק מהנושאים, לאט ובזהירות). האם הסיפורים האלה אמיתיים? קשה להגיד. אבל הם מספיק סבירים בשביל שאם העתיד יסתדר בהתאם לזה, העבר יוכל להתאים את עצמו. הם לא יצטרכו להכריז על מהפיכה, על כל הסכנות הכרוכות בכך – יהיה להם סיפור מספיק טוב כדי להשתכנע שזה הכיוון שהם תמיד הלכו אליו. והחלק השני של הסיפור?
פשוט מאוד. אם סעודיה (ושותפותיה בחצי האי ערב) תפנה ברצינות לכיוון פרו מערבי, אולי גם עם ידידות לישראל, יש לה הצדקה טובה לזה – הם הערבים האמיתיים, והם לא כפופים לגחמותיהם של הביזאנטים. מי יודע אם בעוד עשרים שנה לא נמצא את עצמנו רואים ב"ערבים" את חברינו הטובים ביותר, ואותם הביזאנטים, אם לא ישכון ביננו שלום עד אז? אולי כמו שהיו ביניהם כמה שניסו לייצר לעצמם עבר כנעני כדי להבדיל את עצמם מהיהודים, עוד נראה כאלה שיתחילו להתחפר באותו העבר הכנעני שלהם כדי לבדל את עצמם מהערבים. שוב, אני לא אומר שזה עומד לקרות; אבל אם רוצים הערבים (כלומר, הערבים המקוריים, אלה שבסעודיה) – ההיסטוריה לצידם. או לפחות, יש להם סיפור מספיק סביר בשביל להעביר את זה.
דברים מעניינים שקראתי 