הפתרון הצבאי לטרור, אי שם באי רחוק

נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מה הרקע למרחץ הדמים הנורא שקרה היום בסרי־לנקה. את הזמן בינתיים שווה לנצל כדי להיזכר בסיפור הדי מדהים של מלחמת האזרחים שהרסה את המדינה עד לא מזמן; בסיום הדרמטי שלה; ובנשיא מהינדה רג'פקסה, שמאז יש לו מעמד מיוחד מאוד בעולם – בעיני מי שרוצה לנצח צבאית את טרור, הוא הדוגמה המושלמת לכך שזה אפשרי; בעיני מי שנרתע מזה, הוא הדוגמה המושלמת לכך שהמלחמה הזאת יכולה להרוס את הדמוקרטיה במדינה הלוחמת באופן שהטרור לא יכול.

אין צורך שאני אספר פה את כל הסיפור. יואב קרני הוא מהכותבים החביבים עלי בכל מה שהוא כתב עד לפני כמה שנים (בשנים האחרונות הוא קצת גולש יותר מדי לטעמי לאקטיביזם פוליטי) והמאמר שהוא כתב לפני עשר שנים על מלחמת האזרחים הסרי־לנקית הוא בעיני מקום מצוין להתחיל בו. כאדם שקשה לחשוד בו שכותב עם סכין בין השיניים ומחכה להזדמנות לשבח את המיליטריזם, הוא כותב שם באובייקטיביות מרשימה ולא מתעלם מההצלחה של הפתרון הצבאי שם (רק דבר אחד נראה לי בעייתי במאמר הזה: ההתייחסות למורדים בתור "התאמילים". ארגון הנמרים התאמיליים למיטב ידיעתי אולי התחיל בתור איזשהו מייצג לאומי של המיעוט התאמילי במדינה, אבל בסופו של דבר עבר לרצוח תאמילים שהתנגדו לו בנחישות לא מועטה בהרבה מזו שבה הוא רצח סינהאלים).

אז מה אפשר ללמוד מהמקרה הסרי־לנקי?

קודם כל, לקחת בפרופורציות את הצרות שלנו. הנמרים התאמיליים הצליחו לרצוח נשיאים, שרים, ואינספור מנהיגים אחרים. הם הצליחו להוציא לפועל פיגועים שהרגו מאות אנשים בפעולה בודדת, אולי כולל זה של היום (כאמור, עדיין לא ברור מה הרקע לאירוע, לאומנות תאמילית היא כנראה האפשרות השנייה הכי סבירה אחרי טרור איסלאמי). בולט במיוחד היה רצח נשיא הודו דאז ראג'יב גאנדי – בערך מקביל לזה שהחמאס ירצח את דונלד טראמפ במחאה על תמיכתו בישראל. לא שארגוני הטרור שתוקפים את ישראל לא היו רוצים לעשות דברים כאלה, אבל למזלנו הם לא מסוגלים, לפחות בינתיים. אז כשמנסים להבין למה סרי־לנקה הסכימה ללכת עד הסוף במלחמה נגד הטרור, צריך לקחת בחשבון את המצב שהיא התמודדה איתו.את המצב שהיא התמודדה איתו.

לגבי המחיר, עדיין מוקדם מדי להגיד. הדמוקרטיה הסרי־לנקית עברה כמה תהפוכות בשנים שמאז מלחמת האזרחים, וממבט מרחוק נראה שהיא אומנם נפגעה משמעותית, אבל במונחים דרום־אסיאתיים עדיין מצבה בכלל לא רע. רג'פקסה בסופו של דבר הודח בבחירות דמוקרטיות, לאחרונה הוא ניסה לחזור שוב במהלך שהיו סביבו מחלוקות אבל שלטון צבאי בנוסח כמה ממדינות האזור האחרות זה בהחלט לא. עיתונאות בסרי־לנקה למיטב ידיעתי היא עדיין מקצוע לא פשוט, אבל ביקורת נגד הממשלה מכל הכיוונים נראה שקיימת לא מעט. כשמסתכלים על חומרת המצב לפני סיום המלחמה ועל המצב הנוכחי, נראה לי שאפשר להגיד בביטחון שהמחיר היה מוצדק.

עוד משהו שראוי לדעתי לציון פה הוא סוגיית הימין והשמאל. סרי־לנקה היא הזדמנות טובה להיזכר שהשילוב בין ימין כלכלי וניציות מדינית לעומת שמאל כלכלי ויוניות מדינית איננו משהו קבוע והכרחי. המהפך הפוליטי שהביא את מהינדה רג'פקסה לשלטון היה לא רק שינוי מדיני וצבאי, אלא גם מעבר מהכלכלה הליברלית והנימוסים הבריטיים של מפלגת הימין לעבר הסוציאליזם הלאומי והקשוח של השמאל. חובבי תולדות ישראל אולי זוכרים עדיין את הימים שבהם הסוציאליסטים הקיצוניים ביותר דרשו את כיבוש הארץ כולה, כולל שתי גדות הירדן, וגם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה במסגרת המאבק הזה. עדינות הנפש של השמאל כיום היא מצב זמני.

והערה אחרונה – אמרתי כבר כמה פעמים בעבר שאני חושב שהעולם ההינדי והבודהיסטי הם בני ברית טבעיים של ישראל כיום, בהתאם למצב הפוליטי בעולם בשנים האחרונות, וסרי־לנקה היא אחת מהחברות במועדון הזה. ברור לי שזה לא יקרה, אבל לדעתי היה טוב לישראל אם אנשים היו מקדישים יותר תשומת לב למדינות האלה.