אדם סמית ומחירי הפירות

אחרי הפסקה ארוכה, העלתי את התרגום לחלק הראשון של הפרק האחד־עשר של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

הפרק עוסק בדמי שכירות על אדמה, והחלק הראשון עוסק באדמות חקלאיות. התיזה העיקרית של הפרק היא שמחיר החיטה, או באופן כללי המזון הבסיסי המועדף על האוכלוסייה (כיום אנחנו אוכלים מגוון יותר אז זה הופך להיות קצת מעורפל), הוא שקובע מה יהיו דמי השכירות שיוכלו לגבות בעלי אדמות מהחקלאים שמעבדים את האדמה (בהנחה שמדובר בשני אנשים שונים, לעתים קרובות בעל האדמה הוא החקלאי), גם אם הם מגדלים גידול אחר. אין לי הרבה מה להגיד על זה, כי הפרק הזה הוא המחשה טובה לידענות והחריצות של אדם סמית, שמבסס את טיעוניו על ידע נרחב מאוד על מחירים, שיטות גידול, עלויות ורווחי חוות חקלאיות ואפילו על מי יותר יפה, האנגלים, הסקוטים או האירים (טוב, בסוגייה האחרונה אני לא בטוח אם אני סומך עליו). אני חושד שכיום התיזה המרכזית הזאת לא בדיוק עובדת באופן ישיר, כנראה תצטרך קצת עדכון גם בגלל המגוון הרב יותר בתזונה שלנו וגם בגלל הקלות ההולכת וגוברת של שינוע סחורה למרחקים. אבל קשה לי לדעת כי אין לי ידע נרחב על שוק המזון כיום כמו שלסמית היה על השוק בזמנו.

אבל גם בלי קשר לתיזה המרכזית של הפרק, אפשר עדיין ללמוד הרבה מהניתוח שלו על שוק המזון. קודם כל, על רקע הדיונים שהיו לאחרונה בישראל על התמיכה הממשלתית בחקלאות על רקע חוק ההסדרים וכו', מעניין לראות כמה דברים לא השתנו. תומכי שוק חופשי אוהבים לגנות את מדיניות התכנון המרכזי של שוק הביצים וכו' בישראל כ"סובייטית", אבל סמית מספר לנו שחקלאים שמקבלים זכויות־יתר מונופוליסטיות מהממשלה זו תופעה שהייתה קיימת ונפוצה בזמנו, הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו את הקומוניזם הסובייטי. הוא מספר לנו על מגדלי הטבק בוירג'יניה ומרילנד (אז עדיין מושבות בריטיות) שדאגו להעביר חוקים בפרלמנטים המקומיים שיקצו מכסות גידול טבק לחקלאים, ובמקרים מסוימים אם היבול עולה על המכסה אפילו שורפים את העודף; וכל זה כדי למנוע אפשרות שהמחירים חס וחלילה יירדו. דברים דומים הוא מספר על בעלי הכרמים בצרפת ועל סוחרי התבלינים ההולנדיים. מאתיים וחמישים שנים עברו מאז, והנה שוק הביצים הישראלי (ורבים אחרים) עדיין עובד באותה השיטה. לדיון הזה עוד נחזור כנראה בגדול בספר הרביעי של עושר האומות, המוקדש כולו למדיניות ממשלתית והשפעתה על הכלכלה.

יותר מכל, קריאת הפרק הזה מעלה את שאלת הבעלות על הקרקע. זו שאלה מאוד לא פשוטה, ובעיני אחד האתגרים הגדולים של כל תומך שוק חופשי. אני כנראה במידה מסוימת קצת חריג במנעד הדעות הכלכליות הנפוצות כיום – אני תומך שוק חופשי קיצוני בכל תחום שבו אין מונופול טבעי, כולל תחומים שנויים במחלוקת כמו חינוך ובריאות; אבל בתחומים שכן נוטים למונופולים טבעיים, כמו תשתיות תחבורה, אנרגיה או תקשורת, אני בכלל לא פוסל מודלים לכאורה "סוציאליסטיים" כמו הלאמה מוחלטת. זו אחת הסיבות שמכל ההוגים הקפיטליסטיים, אדם סמית הוא החביב עליי – הוא מסרב להסתפק במודל התיאורטי ולהניח שהוא מתאים לכל מקום, וחוקר לפרטי פרטים כל תחום בנפרד. ובתחום הקרקעות, הוא לגמרי מבין שמדובר על תחום שונה ובעייתי. הוא מסביר שדמי שכירות מקרקע מתנהלים לפי חוקים שונים מאוד מרווחי הון, ולדעתי גם אם הוא לא אומר את זה במפורש, אני חושד שהוא גם לא לגמרי משוכנע עד כמה צודק המודל שלפיו הקרקע, משאב מוגבל מטבעו, נמצאת בבעלות אדם מסוים שמרוויח ממנה כסף בלי לעשות כלום. אבל סמית מתעניין (לפחות בעושר האומות) בידע ולא בהטפת מוסר, אז הוא לא מתעמק בשאלה הזאת.

מה הפתרון, אגב, אני לא יודע כרגע. בטח לא "חלוקה מחדש של האדמות" כמו שראינו בכל מיני משטרים סוציאליסטיים ובדרך־כלל הובילו לאסונות נוראיים. הלל גרשוני התראיין לא מזמן לפודקאסט "על המשמעות" ותיאר את המודל היהודי לעניין בעלות על הקרקע – הבעלות על הקרקע מחולקת באופן קבוע בין משפחות העם, אלה יכולות לסחור בהן זמנית אבל בכל יובל הן חוזרות לבעליהן המקוריים. מודל מעניין, אבל בבירור לא רלוונטי למדינה מודרנית בעלת מיליוני אזרחים ומדיניות הגירה.

אדם סמית ורודנות העיר מול הכפר

העלתי את התרגום לחלק השני והאחרון של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק מעניין ורלוונטי במיוחד לימינו: איך מדיניות ממשלתית משפיעה על השוק החופשי, או בפרט: סקירת שלושה סוגי התערבות ממשלתית בעייתית מימי אדם סמית שמנעו מהשוק החופשי להביא לתוצאות הטובות ביותר לציבור. וממשיכיהן של כל שלוש הגישות האלה עדיין פעילים בימינו.

אחד הדברים המעניינים במיוחד בפרק הזה הוא נקודת המבט של סמית כאביר זכויות הכפריים מול העירוניים, משהו שלא הרבה מדברים עליו בפוליטיקה בימינו. קצת חבל שהדיון הציבורי הכלכלי נתפס תמיד כרצף בין שני קטבים, אחד לטובת הפועלים העניים ואחד לטובת בעלי העסקים העשירים. לדעתי, יהיה נכון יותר להצביע על שלושה קטבים: הפועלים, בעלי העסקים, והעצמאים. המהפיכה הגדולה של הסוציאליזם הייתה נתינת הכוח הפוליטי לפועלים, שעד אז לא היו מיוצגים, כי עצם קיומם של פועלים שכירים היה תופעה חדשה שהביאה המהפיכה התעשייתית; בימיו של אדם סמית התופעה הזאת הייתה עדיין חדשה יחסית, והדיון הפוליטי שהוא מציג הוא בין שני הקטבים האחרים: העצמאיים מול בעלי העסקים.

כך נוצר מצב שקורא מודרני יכול קצת להתבלבל מקריאת אדם סמית: לטובת מי הוא, בעצם? מצד אחד הוא אבי תיאוריית השוק החופשי, ומדבר ללא הרף נגד מעורבות ממשלתית; מצד שני הרטוריקה שלו לעתים קרובות נשמעת לא מאוד שונה מזו של סוציאליסטים מודרניים; האויבים הגדולים שלו הם בעלי עסקים גדולים, לא ממשלות. זה נגרם מאותו השינוי ביחסי הכוחות בכלכלה: בימיו של סמית היו עצמאים מול בעלי עסקים, כשהפועלים השכירים הם עדיין תופעה חדשה ולא מוכרת; בימינו, לעומת זאת, יש פועלים מול בעלי עסקים, כשעצמאיים הם זן נדיר ואולי בסכנת הכחדה. היעדרם של עצמאיים מהדיון הכלכלי המודרני גורם לרבים משמאל ומימין לחשוב בטעות שהשוק החופשי נמצא בצד של בעלי העסקים ונגד הפועלים השכירים, וזה רחוק מאוד מהמציאות: במציאות, עם שלושת קטביה, השוק החופשי הוא ידידם של העצמאיים, ואויב זכויות היתר של שתי הקבוצות האחרות.

הראשון מבין שלושת הנושאים הנידונים בחלק הזה הוא חוקי התאגידים בימיו של אדם סמית: המילה "תאגיד" הייתה אז מאוד שונה ממה שהיא היום, ותיארה סוג של איגודי עובדים בענף כלשהו במקום כלשהו; וזה מתכתב חזק עם מה שכתבתי בעבר על גילדות ואוניברסיטאות. אז כמו היום, מקצועות רבים נמצאים תחת "הגנה" של הממשלה או של איזשהו ארגון "מקצועי" ששומר על הצרכנים מפני הסכנה האיומה של עבודה לא מקצועית מספיק; ובפועל, פעילותם האמיתית של אותם האיגודים היא שמירה על האינטרסים של העוסקים הותיקים והחזקים, חסימת מתחרים פוטנציאליים, ושמירה על מחירים גבוהים. הוא מוסיף זווית מעניינת לעניין הזה כעניין של בני העיר מול בני הכפר: עסקים גדולים, תאגידים ומפעלי ייצור הם תופעות עירוניות, בעוד שהכפר בדרך־כלל מאוכלס בעצמאיים. הוא מציג את המעורבות הממשלתית בכלכלה כתחבולה של בני העיר להשיג לעצמם זכויות־יתר על חשבון בני הכפר, ומביא כמה ראיות משכנעות לטענה הזאת. בימינו, תהליך העיור המואץ הוא כנראה אחת הסיבות העיקריות להתמעטותם של העצמאיים; והסוציאליזם, שהפך להיות האידיאולוגיה המובילה להצדקת התערבות ממשלתית בכלכלה, גם נוטה להיות מזוהה חזק עם מרכזי הערים הגדולות ולזכות שם לתמיכה הגדולה ביותר (ישראל היא קצת מקרה מיוחד עם הסוציאליזם מתוצרת הקיבוץ, אבל בימינו גם בישראל הסוציאליזם ברובו מתרכז בבתי קפה בדרום תל־אביב ולא ברפת בקיבוץ).

זה מזכיר קצת התפתחויות בדיונים לגבי איכות הסביבה: יותר ויותר נשמעת בשנים האחרונות קריאה מפוליטיקאים שמרניים "לקחת בחזרה" את המושכות בדיוני הסביבה מהסוציאליסטים, עם השקפה שמוחה על דרישות "ירוקות" שמגיעות מאנשים שחיים רחוק מהטבע, במרכזי הערים הגדולות, ומתיימרים להכתיב הגנה על הטבע לאוכלוסייה כפרית שמחוברת לאותו הטבע הרבה יותר מהם. ראו לדוגמה כאן.

הנושא השני של החלק הזה הוא הזרמת כסף משלמי המיסים לניפוח מלאכותי של ענפים מעבר לביקוש האמיתי שלהם. זה מתחבר היטב לדיון שאני מנסה לפתח על תקציב התרבות (שקצת מתעכב, אני מקווה להמשיך אותו בקרוב), ולעוד דברים רבים אחרים: אני מקווה שככל שנחפור יותר בתקציב המדינה, כך נהיה מודעים יותר ויותר לכסף שמזרימה הממשלה לדברים שלא מעניינים אותנו, ונוכל להחליט באופן מושכל יותר עד כמה אנחנו באמת רוצים את זה.

הנושא השלישי הוא מה שאנחנו מכנים כיום "גמישות שוק העבודה", אבל בימי אדם סמית האתגרים שעמדו מולו היו שונים מאוד מהיום; מצד אחד, דברים כמו קשיים על פיטורי עובדים, חוקי רווחת עובדים ומניעת אפליה למיניהם, לא היו קיימים; מצד שני, הוא מספר על הגבלות קשות על תנועה חופשית, שמאוד מזכירים את מה שקורה כיום בין מדינות, ואז היה נכון אפילו בתוך כל מדינה – מעניין לראות איך המאבק המייגע שעובר כיום מי שרוצה לקבל אשרת עבודה או שהייה במדינה אחרת, היה פעם צריך לעבור אפילו מי שרוצה לעבור מכפר אחד לאחר. בין השאר, הסקירה של "חוקי העוני" היא שיעור מעניין במיוחד באיך חוק שבכל ניסוחו אפשר לראות רק כוונות טובות וסיוע לעניים, יכול בסופו של דבר להפוך לכלי דיכוי נגד אותם העניים.

אדם סמית ושכר המורים

העלתי את התרגום לחלק הראשון (מתוך שניים) של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

הפרק עוסק בגורמים לכך שהמשכורות והרווחים שונים בכל ענף; למה עורך־דין או כורה פחם מרוויחים הרבה, אבל חייט מרוויח מעט. הדוגמאות הספציפיות בחלק מהמקרים כבר לא רלוונטיות (מעניין לדוגמה לראות אותו מגדיר מוכר במכולת כמקצוע שדורש השכלה נרחבת), אבל העקרונות בהחלט כן. וזה מתחבר לדיון שנשמע לא מעט בימינו – הטענה שהשכר במקצועות מסוימים, שנחשבים "חשובים" או "אציליים" יותר, כמו הוראה או עבודה סוציאלית, צריך להיות גבוה יותר ממה שהוא. כשקוראים את אדם סמית, בולטת מאוד הנאיביות והבעייתיות שבדיון כזה – לא שאי אפשר לנהל דיון רציני על העלאת שכר במקצועות מסוימים, אלא שהדיון הזה צריך להתבסס על המציאות, ולא על איזושהי תפיסה אידיאליסטית.

הבעיה העיקרית של המקצועות האלה, להערכתי, היא שהם לא קשים כמו שרוב האנשים היו רוצים שהם יהיו. ישאל אותנו איזשהו פעיל למען העלאת שכר המורים "האם נראה לכם הגיוני להפקיד את ילדכם בידי מישהו שמרוויח <סכום נמוך כלשהו> שקלים? הילד שלכם לא שווה יותר?", והוא צודק לגמרי – אני לא מרוצה מהמצב הזה. הבעיה היא שמשם ימשיך אותו הפעיל לדרישה להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, ואדם סמית יתהפך בקברו. לא בגלל שזה הוגן או לא הוגן להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, אלא כי זה טיפול בסימפטום במקום בבעיה.

מה בעצם מפריע לנו בכך שהמורה מקבל שכר נמוך, ולא מפריע לנו כשאיזשהו פועל אקראי מקבל שכר דומה? אפשר להגיד שעצם הבחירה במקצוע ההוראה היא איזושהי פעולה אלטרואיסטית ושמגיעה לו מתנה מאיתנו על זה. הבעיה היא שזו לא רק הנחה מפוקפקת, אלא סתירה עצמית. אם נניח שכרגע רוב המורים בחרו במקצוע מתוך איזושהי שליחות, ולא בשביל התנאים הטובים של המקצוע, אז ברגע שנשפר את התנאים במקצוע אנחנו בעצם הורסים את המצב הזה; נעלה את המשכורת, המקצוע יהפוך אטרקטיבי עוד יותר לאנשים שלא רואים בו שליחות, ורק נקלקל את איכות ההוראה שלנו. אם זו הגישה שלנו, אז אין לנו ברירה אלא למצוא איזושהי דרך לבחון כליות ולב ולדעת מי מגיע למקצוע מתוך שליחות ומי לא.

אפשרות חלופית, בלי סתירה פנימית, היא שהתנאים הגרועים של המקצוע מושכים אליו אנשים שאין להם הרבה ברירות אחרות, כלומר פחות מוכשרים; ולכן עלינו להעלות את השכר כדי למשוך מועמדים איכותיים יותר למקצוע. זו התפיסה שמנחה את אותה גישת "אתם רוצים להפקיד את ילדכם" וכו'. אבל גם פה, לא צריך להתעמק יותר מדי בשביל לראות את המלכוד. אם נעלה את המשכורת באופן מלאכותי זה אולי יהפוך את המקצוע לאטרקטיבי יותר לאנשים משכילים יותר, אבל לא יהפוך אותו לפחות אטרקטיבי לאנשים הלא־משכילים; אותם אנשים שעכשיו אנחנו לא בטוחים ברצון להשאיר אצלם את ילדינו[1] ימשיכו ללכת לעבוד כמורים, ולא ברור אם בכלל הרווחנו משהו.

אז למה בעצם שכר המורים נמוך כל־כך, כשאנחנו רגילים שאנשים שעוסקים במקצועות "מכובדים" בדרך־כלל מרוויחים הרבה? פה עוזר לנו אדם סמית, גם אם הוא יחשוף בפנינו קצת אמת לא נוחה. אם נסתכל על הגורמים שמשפיעים על המשכורות, נגלה שהוראה היא פשוט עבודה "טובה" מדי. שכר המורים היה ללא ספק עולה לו היו במקצוע תנאים גרועים יותר, כי העלאת השכר הייתה הדרך היחידה שבה היה אפשר לשכנע אנשים לעבוד במקצוע כזה. זה הופך להיות אירוני במיוחד כשמגיעים לקריטריון הכבוד שמציין סמית – שמזכיר לנו שבעצם, אותה תחושת השליחות ואותו הכבוד שלנו למקצוע ההוראה הם בעצמם מקטינים את השכר; אם אנשים לא היו הולכים לעבוד בהוראה מתוך שליחות, היצע המורים היה פוחת יחסית לביקוש, ולא הייתה ברירה אלא להעלות את המשכורת. אולי דרך טובה להעלות את שכר המורים תהיה להתחיל לזלזל בהם.

אבל כמובן, מטרת כל הדברים האלה היא להבהיר ששכר המורים הוא רק סימפטום. המטרה היא שיפור איכות ההוראה, ואת זה לא נוכל להשיג בלי שנדע להגיד מהי בכלל "איכות הוראה". אם נדע להגיד מהו בדיוק מורה טוב, ואיך אפשר לפסול מורים לא טובים מכניסה למקצוע – השכר יעלה באופן טבעי, כי עם פחות מועמדים שיכולים להתקבל, היצע העבודה יורד ומחיר העבודה עולה. וזו הבעיה האמיתית של מקצועות כמו הוראה, עבודה סוציאלית, ושאר דברים דומים – לא רק שקשה להגדיר קריטריונים קשיחים לאיכות העבודה, אלא במקרים רבים נחשב מגונה לדבר על זה; כאילו עצם הרעיון שאדם אצילי כל־כך שהסכים לעבוד במקצוע כזה יכול להיות גרוע. אני לא רוצה לשפוט מוסרית את הגישה הזאת ולהגיד אם היא טובה או לא, אבל מה שבטוח – כל עוד זו הגישה, שכר המורים לא יוכל לעלות.

[1] הבהרה חשובה: יש הרבה מורים נהדרים במדינת ישראל. הטענות על איכות הוראה ירודה, בין אם נכונות או לא, לא מכוונות נגד אף אחד באופן אישי.

אדם סמית ותולדות הכסף

העלתי את התרגום לפרק הרביעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה סמית מדבר על תולדות השימוש בכסף (כולם יודעים למה השקל נקרא שקל?), ונותן מבוא לדיון על מה הוא בעצם הערך האמיתי של סחורה, דיון שילווה אותנו בפרקים הבאים.

זה בעיני אחד הנושאים החשובים ביותר שאדם צריך להבין כדי להבין את העולם בימינו. להרבה אנשים יש נטייה לבלבל בין כסף לבין ערך – בגלל שכסף מגיע מדברים בעלי ערך, ומאפשר לרכוש דברים בעלי ערך, מפתה לחשוב שהכסף עצמו הוא הערך. זה יכול בקלות להביא אותנו לראיית הכלכלה כמשחק סכום אפס – יש כמות מוגבלת של כסף בעולם, זה אומר שאם למישהו אחר יש הרבה, אז לי בהכרח יהיה פחות. אחד הציטוטים ההזויים ביותר ששמעתי בנושא כלכלה היה הקומיקאי / פוליטיקאי ראסל בראנד אומר "יש הרבה כסף שם בחוץ, הוא פשוט לא מחולק היטב". המחשבה הזאת שכסף הוא הכול בכלכלה, שבסף הכול צריך לחפש כסף ולהעביר אותו למקומות הנכונים, היא חוסר הבנה של משמעות הכסף. אין שום משמעות לשאלה אם יש הרבה כסף או מעט כסף במדינה – השאלה היא כמה ערך יש. זה מתחבר גם לדאגה מעניינים כמו הדפסת כסף, שלמי שמבלבל בין כסף לבין ערך נראה כמו שוד שערורייתי – למה למישהו אחר יש זכות "להדפיס" לעצמו ערך ולי אין?

סמית מספר לנו, דרך הסיפור על תולדות הכסף, על היחס בין כסף לבין ערך. כסף בעצמו הוא לא ערך – הוא ייצוג של ערך. קהילה ענייה צריכה ייצוג של ערך, קהילה עשירה צריכה ייצוג של ערך, ולכן בשתיהן ידפיסו כסף והכמות המספרית שכתובה עליו לא תשנה את העובדה שאחת מהן ענייה ואחת עשירה. כשמדינת ישראל החליפה 1,000 שקלים ישנים בשקל חדש אחד, היא לא הפכה להיות פי 1,000 יותר ענייה. אלה דברים שחשוב לזכור גם אם מאמינים בשוויון וחלוקת העושר וגם אם מאמינים בשוק חופשי ותחרותיות – "העושר" הוא לא הכסף. העושר מגיע מהרבה מאוד פעולות שונות של ייצור סחורה ונתינת שירותים, פעולות שאנשים מוכנים להשקיע עבודה בהן או בתוצרים שלהן, כי התוצרים שלהן שווים משהו. ובגלל זה בפרקים הקודמים סמית דיבר על הגברת פריון העבודה – אם המדינה תצליח לעבוד יותר ביעילות ולייצר יותר "ערך", זה לא אומר שהיא פתאום תקבל כסף מאיזשהו גורם שמימי – זה אומר שיהיה יותר ערך בכלכלת המדינה, וגם אם כמות הכסף לא תשתנה – הכסף יהיה שווה יותר.

אז איך כן מודדים עושר? סמית מתחיל בפרק הזה הסבר מאוד ארוך שיימשך גם בפרקים הבאים, של מה שידוע בעולם הכלכלה בתור "תאוריית הערך של העבודה" – הסבר של הערך כמה שנובע מהשקעת עבודה. זו לא בהכרח ההגדרה ה"נכונה" של מושג הערך – ההגדרה של "מהו ערך" היא שאלה פילוסופית ולא כלכלית, ואנשים יתווכחו עליה לנצח – אבל מה שבטוח זה, שמנקודת מבט רחבה של מדינות, כסף הוא לא ערך. ההצעה של סמית לראות בעבודה את מקור הערך היא הראשונה מבין כמה הצעות שניתנו בסוגייה הזאת, ואחרי שנבין אותה שווה להעיף מבט על האחרות.

אדם סמית ופיזור אוכלוסייה

העלתי את התרגום לפרק השלישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

עוד פרק קצר יחסית, שבו סמית מדבר על גיאוגרפיה – ההשפעה של גודל השוק הזמין לעסק מסוים או לחברה מסוימת, על השגשוג שלהם. משם הוא מגיע לנושא שלדעתי לא כל האנשים מבינים מספיק – הקשר בין מיקום של עיר או יישוב לבין השגשוג הכלכלי שלו.

העניין הזה חוזר לעתים קרובות בדיונים על פריפריה מול מרכז, או על ענייני תכנון פיזור אוכלוסייה – אנשים (כולל מנהיגים בכירים בכל מיני מדינות) מדברים על איך צריך לפזר את האוכלוסייה טוב יותר כדי "להקל על העומס" באזורים הצפופים או "לחזק" את האזורים הדלילים. השיטות לפיזור הזה בדרך כלל מגיעות בצורה של תכנון מלמעלה באופן די נאיבי, בלי לטרוח יותר מדי להבין את הסיבות לכך שהאוכלוסייה מצטופפת במקומות מסוימים (בדיונים כאלה אני אוהב להפנות אנשים ליואב לרמן שכתב על זה היטב). אדם סמית עוזר לנו להבין את זה יותר לעומק. איך נוצר פיזור אוכלוסייה?

הגישה הנאיבית תהיה להסתכל על המפה ולתקוע נעצים. כשתוקעים נעצים במפה (ובדרך כלל מדובר על מפה שטוחה, אנשים לא רגילים לחשוב בתלת־מימד), נראה שהאפשרות ההגיונית ביותר תהיה להציב ערים במקומות אחידים ורחוקים אלה מאלה – משהו בצפון, משהו בדרום, מזרח, מערב, אולי במרכז, את האוכלוסייה לפזר ביניהן ולסלול רכבת שתחבר את הכול. ככה נמנעים מצפיפות, ודואגים שכל נקודה במדינה תהיה קרובה למרכז עירוני כלשהו.

הבעיה היא, שכמו שאומר אדם סמית, יש חשיבות עצומה למיקום של עיר מבחינת הפוטנציאל שלה לשגשוג כלכלי. קירבה לים, לנהר, או לצומת תחבורה חשוב אחר הוא המפתח (בטח בזמנו של סמית, היום יש כמה אפשרויות חלופיות) להשגת שוק גדול לסחורות, עם השוק מגיעה היכולת לחלוקת עבודה ואיתה השגשוג. השגשוג הזה הוא התנאי ההכרחי לגדילה דמוגרפית של העיר – אנשים לא יעברו לגור, ועד כמה שאפשר גם לא יישארו לגור, בעיר שאין בה דרך להתפרנס. מי שרוצה שאנשים יעברו מתל־אביב לדימונה יהיה חייב להתמודד עם הסוגייה הזאת – אפשר לנסות להתערב באופן מלאכותי ולהעביר הון בהחלטת ממשלה מעיר אחת לאחרת. אפשר גם לנסות לחפש דרכים יצירתיות ליצור שגשוג בערים שלא נהנות מהתנאים הטבעיים לכך – החשיבות הבינלאומית של ירושלים, לדוגמה, מספקת לה הרבה מאוד שגשוג שסתם עיר במיקום שלה כנראה לא הייתה משיגה. אבל הצעד הראשון צריך להיות ההבנה שצריך סיבה לשגשוג. עיר לא תגדל סתם כי הערים האחרות צפופות מדי.

חוץ מזה, הפרק הזה נותן טעימה מענייינת מאוד מההיסטוריה הכלכלית של העולם. במידה מסוימת סמית אפילו מקדים קצת את ג'ארד דימונד, שבימינו הפך להיות מזוהה מאוד עם חקר ההשפעה של גיאוגרפיה על שגשוג כלכלי של תרבויות שונות – סמית מסביר לנו איך אגמים ונהרות הפכו מקומות מסוימים לעשירים ואחרים לעניים, ודימונד לקח את זה רחוק יותר ודיבר על גורמים גיאוגרפיים אחרים כמו מגוון ביולוגי ואופי בעלי‏־החיים בכל מקום. אם עוד לא קראתם את רובים, חיידקים ופלדה, אני ממליץ בחום לקרוא.

אדם סמית והאנוכיות של השוק החופשי

העלתי את התרגום לפרק השני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא קראתם גם את הראשון, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה, הקצר יחסית, סמית מתחיל לדבר על מסחר, ומדגיש עד כמה הרעיון הזה, שאדם אחד נותן משהו לאדם אחר תמורת משהו אחר, הוא מצד אחד לא מובן מאליו ולא קיים אצל אף בעל חיים פרט לאדם, ומצד שני עד כמה הוא חלק בסיסי מהתנהלות החברה האנושית. פה מגיע מה שלדעתי הוא הציטוט המפורסם ביותר של סמית: "את ארוחת הערב שלנו אנחנו מצפים לקבל לא מרצונו הטוב של הקצב, הטבח או האופה, אלא מדאגתם לצרכיהם שלהם". את כל זה הוא מחבר לעיקרון חלוקת העבודה מהפרק הראשון, ומסביר שמסחר מוביל לחלוקת עבודה, וחלוקת עבודה מובילה לשגשוג.

הדיבורים על מסחר מתחילים להביא אותנו לחשיבות האנוכיות בתורת השוק החופשי – המסחר מבוסס לא על טובות אלא על אינטרסים. זה יוצר את מה שנראה לי כמו הסתירה הגדולה במחשבה הכלכלית של רוב האנשים – מצד אחד מאוד לא אופנתי לדבר על שוק חופשי, מצד שני מאוד אופנתי לנהוג לפי כללי השוק החופשי. על הנייר, אנשים רוצים בדרך־כלל לדבר על "סולידריות", על "חברתיות", ודברים בסגנון; מעט מאוד אנשים יגדירו את הדיבורים בסגנון סמית על "אנחנו פונים לא לרגש האנושיות שלהם, אלא לאנוכיות שלהם" כרעיונות מושכים או מעוררי השראה במיוחד. אבל כשמגיע הזמן לפעולה ממשית, ה"סולידריות" הזאת בדרך כלל נעלמת. אנשים אוהבים לדבר על סולידריות כי הם בדרך כלל חושבים על עצמם בתור הצד המקבל, או לפחות צד שלישי – "המדינה" צריכה לתמוך בעניים, "המדינה" צריכה לספק שירותים טובים לכולם, וכו'. לא אני צריך לתמוך. כשמגיע הזמן להפגין את הסולידריות הזאת עם הארנק, ובאמת לתרום לאחרים, ישירות או דרך המדינה – המצב נראה קצת שונה.

אדם סמית מציע לנו אפשרות אחרת – במקום לנהוג באנוכיות ולהצטער על זה, אפשר להיות מעשיים ולהבין שבתמונה הכוללת, אין שום אפשרות (לפחות ממה שראינו עד עכשיו) לקיים שגשוג ללא ה"אנוכיות" שבמסחר, אז אין סיבה להצטער על זה; במקום להצטער, אפשר לחשוב על איך מקדמים את השגשוג הזה לכל שכבות החברה. אם מסחר "אנוכי" תורם גם לנו וגם לזולת, אז במקום להצטער עליו, עדיף לברך עליו ולחפש דרכים להרחיב אותו יותר ויותר.

האם אדם סמית עדיין רלוונטי?

לא פשוט לנהל דיון כלכלי רציני. כלכלה היא עניין מסובך, ובבתי הספר לא מנסים אפילו ללמד אותנו עליה, ובהתאם – כשבתקשורת מנסים לדבר על כלכלה, מה שיוצא זה בעיקר צרכנות; איפה המחירים גבוהים ואיפה לא, מה אנחנו יכולים לקבל מחברה כזאת או אחרת. אבל לכלכלה יש פוטנציאל הרבה יותר גדול מזה – גם המדינה, וגם כל אדם שרוצה להשיג יותר שגשוג מסתם משכורת חודשית, צריכים לקבוע מדיניות כלכלית. אז איך נעשה את זה?

אחד הדברים היפים בחקר הכלכלה, הוא שיש לו נקודת התחלה כמעט מובהקת – "עושר האומות" של אדם סמית[1]. הספר הזה נחשב בדרך־כלל בתור ספר הכלכלה הרציני הראשון בהיסטוריה, ופחות או יותר כל הספרים שבאו אחריו התייחסו אליו כנקודת פתיחה ובסיס. מכיוון שהספר גם זמין בחינם באינטרנט (הוא ישן מספיק בכדי שלא יהיו עליו זכויות יוצרים), קריאה שלו יכולה להיות נקודת הכניסה של כל אחד לדיון כלכלי עמוק יותר.

ולכן, אני מתחיל פרויקט קטן – תרגום הספר לעברית. התרגום יקרה בהדרגה ויהיה זמין באתר הזה, תחת רשיון CC-BY, כך שכולם יוכלו ליהנות ממנו. הקצב המתוכנן יהיה בערך פעם בשבועיים העלאת פרק אחד (הקצב עשוי להשתנות בהתאם לביקוש – אם אראה שאנשים מתעניינים במיוחד או מתעלמים במיוחד, זה עשוי להשפיע), כולל קצת פרשנות מצדי.

לפני שמתחילים, אפשר לשאול האם הוא בכלל עדיין רלוונטי? זו שאלה לא פשוטה. מצד אחד, סמית כתב את ספרו בתקופה שבה הכלכלה הייתה מאוד שונה מאיך שהיא היום – ימי המהפכה התעשייתית, כשהעולם עדיין היה עולם של מחסור, והדבר החשוב ביותר היה ייצור – מי שיכול לייצר יותר, לייצר מהר, לייצר בזול, יצליח תמיד להרוויח יותר. היום אנחנו, לפחות בעולם המפותח, חיים בחברות שפע שבהן פחות קל להרוויח על־ידי ייצור יעיל יותר וצריך לחפש שגשוג בדרכים אחרות. מצד שני, עולם המחסור עדיין קיים בחלקים נרחבים מהעולם, ולא פחות חשוב מזה – המערכת הכלכלית שלנו עדיין בנויה במידה רבה על היסודות האלה.

וחוץ מזה, זה פשוט ספר קלאסי ומעניין. מאז שגיליתי את פרויקט גוטנברג ניסיתי לקרוא הרבה ספרים קלאסיים, והרבה מהם, מה לעשות, לא ממש מעניינים. אדם סמית כותב היטב, כותב לעניין, וכותב ברור (גם אם נוטה לפעמים למשפטים ארוכים מדי). אני מקווה שתיהנו יחד איתי.

אנחנו מתחילים היום עם המבוא, והפרק הראשון מהספר הראשון (עושר האומות מחולק לחמישה ספרים, כל אחד מהם מחולק לכמה פרקים). המבוא מדבר על המטרה העיקרית של המחקר שלו – הבנה מה הופך מדינות מסוימות למשגשגות לעומת מדינות אחרות שנשארות עניות. ההבדל לדעתו היא בפריון העבודה של כל עובד, שבאותן המדינות הוא גבוה בהרבה, ורוב המחקר עוסק בהסברים ובסיבות לכך.

בפרק הראשון סמית מדבר על עיקרון חלוקת העבודה – הרעיון שהדרך להגביר את הפריון היא על־ידי חלוקת כל מלאכה להרבה מלאכות קטנות ופשוטות, שאת כל אחת מהן יכול לבצע אדם אחר (או מכונה). הרעיון מזוהה מאוד עם פס הייצור ועם הנרי פורד, אבל הוא כמובן עתיק הרבה יותר ואדם סמית מתאר אותו בפירוט. אני לא בטוח עד כמה שנויה במחלוקת כיום התועלת שהוא מייחס לחלוקת העבודה, אבל יכול להיות שמה ששנוי במחלוקת היום הוא החשיבות שלה, ושל הגדלת הפריון בכלל – אנשים שפחות מרגישים את המחסור אולי ירגישו, כשיקראו את אידיאל חלוקת העבודה של סמית, שזה לא שווה את זה – אולי "לא אנושי" שאנשים יקדישו את חייהם לפעולה אחת מונוטונית כמו חיתוך איזשהו תיל מתכת אלפי פעמים ביום. אבל המספרים שמביא סמית בפרק הזה מדגישים את החשיבות של הצעד הזה בהבאתנו לעולם השפע שאנחנו חיים בו כיום – יכול להיות שהיום אנחנו יכולים לפקפק בתועלת של העסקת אדם בעבודה מונוטונית ומייגעת כל־כך, אבל כדאי שנזכור שהעובדה שפעם אנשים עשו את זה, היא שנותנת לנו את הפריבילגיה בכלל לדבר על הדברים האלה עם מכשירי התקשורת המשוכללים שלנו, בזמן שאנחנו לא צריכים לדאוג ממחסור באוכל, או בבגדים, או בצרכים בסיסיים אחרים שפעם היו הרבה פחות מובנים מאליהם מאשר היום.

ראו כאן את התרגום. באופן כללי, הוספתי לשונית "תרגומים" לתפריט העליון של הבלוג, כרגע רק לאדם סמית, אבל מי יודע אם בעתיד יהיו דברים נוספים.

[1] במקור: "מחקר אודות האופי והגורמים לעושר באומות העולם"