פקיסתאן נגד צבא פקיסתאן: הסיבוב הבא

מספיק זמן עבר מאז הזעזוע האחרון בשלטון הפקיסתאני, ואפשר להתחיל לדבר על המשמעות שלו. תקציר למי שלא עקב: ראש הממשלה נוואז שריף אולץ להתפטר עקב האשמות שחיתות כאלה ואחרות. בינתיים מונה אחד מנאמניו כראש ממשלה זמני, אבל המפלגה מתעקשת ששריף יהיה עדיין המועמד שלה בבחירות הבאות. נשמע כמו סיפור תמים, אבל במדינה הזאת שום דבר אינו תמים. ההסכמה הכללית בקרב הפרשנים: שריף הודח על־ידי השליט האמיתי של פקיסתאן, הצבא; ואם המפלגה עומדת באמת להתנגד בכל הכוח, זה עלול להיות הסיבוב הבא במלחמה רבת השנים בין הכוחות הצבאיים והאזרחיים בפקיסתאן. באמצע עומדים היחסים עם הודו, המלחמה באפגניסתאן, הברית עם סין, והאיסלאם הקיצוני – כל אלה מחכים לראות מה יהיה עם המדינה המבולגנת הזאת.

הפרשנות המקובלת לאירועים היא כזאת: שריף הוא אולי מושחת, אבל לא יותר מכל פוליטיקאי פקיסתאני אחר; הסיבה שהוא הודח היא שהוא ניסה להיות עצמאי מדי, ולנהל את המדינה כאילו ראש הממשלה הוא המנהיג שלה. אבל פקיסתאן היא צבא שיש לו מדינה, והצבא לא היה מרוצה מהעצמאות של שריף; בטח לא מהנסיונות שלו לשפר את היחסים עם הודו, שהיריבות איתה היא הצדקת קיומו של הצבא; הנסיונות להרגיע את הבחישה הפקיסתאנית באפגניסתאן, חלק בלתי נפרד מאותה היריבות עם הודו; והנסיונות למשא ומתן עם הטליבאן הפקיסתאני[1]. הצבא הפקיסתאני כבר הפיל ממשלות וכונן משטר צבאי מספר פעמים בעבר, כולל ממשלה של שריף עצמו; בינתיים הוא מסתפק בהפלת הממשלה דרך בית המשפט.

בינתיים, מפלגתו של שריף, הליגה המוסלמית הפקיסתאנית – פלג נוואז (כן, שמו של המנהיג הוא חלק משם המפלגה. מוזמנים להסיק מסקנות) לא מתכוונת לוותר. למושב של שריף בפרלמנט נבחרה אישתו, במה שפרשנים מסמנים בתור עדות לכך שהעם עדיין איתו. המשפחה והמפלגה (ולא תמיד ברור איפה עובר הקו בין השניים – כך עובדת דמוקרטיה דרום־אסיאתית) ממלאות את העיתונים בהתבטאויות לוחמניות ומבטיחות לנצח בבחירות הבאות ולהחזיר את שריף לשלטון. איך יגיב לזה הצבא? נחכה ונראה.

ומי יכול להיות החלופה לשריף? אחרי עשורים רבים שבהם השלטון התחלף לסירוגין בין הליגה המוסלמית של החמולות השולטות בפנג'ב, לבין מפלגת העם של החמולה השולטת בסינד, כיום מפלגת העם נראית חלשה ודועכת; אַסִיף עַלִי זַרְדָּרִי, אלמנהּ של בֶּנָאזִיר בּוּתּוֹ שבעבר הביאה את המפלגה לשלטון, נהנה מכריזמה של תולעת ומהאשמות שחיתות מכל עבר. לא מעט קולות אפילו טוענים שהוא ארגן את רצח אשתו כדי לרשת ממנה את השלטון (כמעט מוסכם שהוא אחראי לרצח כמה מבני משפחתה הבעייתיים, כנראה בשיתוף פעולה איתה). מי שמסתמן בתור הגורם החזק באופוזיציה, בינתיים, הוא עימראן ח'אן – ראש מפלגת תנועת הצדק, שעל פי הטענות נהנה מקשרים טובים יותר עם הצבא. הרטוריקה האנטי־הודית והאנטי־מערבית שלו בטח תשמח את מנהיגי הצבא.

כל זה מעניין במיוחד על רקע היחסים הפנימיים בפקיסתאן, שכתבתי עליהם בעבר מנקודת מבט הודית – מוקד הכוח של הליגה המוסלמית הוא פנג'ב. אם יתחזק הרושם שהאליטה הפנג'בית לא באמת יכולה לשלוט במדינה, ובמקומה המדינה עוברת לידי פשתוני מהמחוזות המערביים בתמיכת הצבא – זה יהיה כמעט אישור לנקודת המבט ההודית על פקיסתאן, כמדינה שהוקמה על־ידי פנג'בים בנסיון תמים לשלוט על המערב הפרוע, ושבסוף תמצא את המערב הפרוע שולט בה. בעיקר לאור העובדה שאחד ממוקדי החיכוך בין שריף לבין הצבא היה הרצון שלו להתקרב להודו, מעניין לתהות עם עוד כמה הפיכות צבאיות לא יגרמו בסוף לכמה פנג'בים לתהות אם בעצם ההודים צודקים, וכל הפרויקט שנקרא "פקיסתאן" אולי בעצם לא הצליח. עוד שאלה מעניינת תהיה המעורבות הסינית. פקיסתאן הופכת יותר ויותר להיות מדינת חסות של סין בשנים האחרונות, וסביר להניח שהסינים לא יתעלמו ממה שקורה שם. ממה ששמעתי, מדברים על הסינים כתומכים בצד של הצבא; אני אישית תוהה אם הם באמת יעדיפו פופוליסטים כמו ח'אן או זרדרי על־פני שמרן כמו שריף, שנרתע גם ממלחמות וגם מסוציאליזם, שני דברים שכיום לא מסתדרים היטב עם השאיפות הסיניות. אבל מה קורה בחדרי חדרים אצל הסינים קשה לדעת.

בכל מקרה, נחכה לבחירות – מתוכננות כרגע לספטמבר 2018.

[1] הטליבאן האפגאני והטליבאן הפקיסתאני נחשבים בדרך־כלל כשני גופים שונים; זה האפגאני נוצר בגדול על־ידי שירותי הביון הפקיסתאניים במטרה לכונן באפגניסתאן משטר נוח יותר לפקיסתאן. כשהוא התחיל לעורר השראה גם לתנועה דומה בתוך פקיסתאן, אותם שירותי ביון כבר לא היו מרוצים במיוחד, והם כיום מהווים את אחד מכאבי הראש העיקריים של הרשויות במדינה.

מודעות פרסומת

פקיסתאן והמערב הפרוע

בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה על הודו, ואחד הדברים המעניינים שאני רואה זו נקודת המבט של לאומנים הודים כלפי פקיסתאן. התמונה המתקבלת מהיכרות שטחית עם אסיה היא שפקיסתאן היא סוג של תמונת מראה מוסלמית של הודו – הייתה שם מדינה גדולה, אחרי שיצאו הבריטים ההינדים והמוסלמים החליטו שהם לא מסתדרים וחילקו את המדינה לשניים. כיום שתיהן מדינות די דומות, רק שהודו נחמדה יותר ופקיסתאן מפגרת יותר כי איסלאם הוא לא מתכון מוצלח למדינה משגשגת. המציאות כמובן מורכבת יותר, וצד אחד ומעניין שלה אני מקבל מנקודת המבט של לאומנים הודים (בעיקר כאן, אבל לא רק) – גישה שאומרת שבשביל להבין את פקיסתאן לא מספיק להבין את הודו, אלא חשוב עוד יותר להסתכל מערבה; כי פקיסתאן ניסתה להיות סוג של שריף שמגיע למערב הפרוע ומביא אליו את התרבות – וכמו רבים שניסו דברים כאלה, המערב השתלט עליהם במקום. כמובן, קחו בעירבון מוגבל, זו נקודת מבט סובייקטיבית של אנשים עם הטייה אנטי־פקיסתאנית טבעית.

הדבר הראשון שחשוב להבין בשביל הניתוח הזה הוא המבנה של פקיסתאן – המדינה מחולקת לשבעה חלקים (פלוס הבירה איסלאמבאד, טכנית חלק נפרד): פַּנְגַ'בּ (החלק המערבי של חבל הארץ המכונה פנג'ב; חלקו המזרחי הוא מדינת פנג'ב בהודו), סִינְדּ, בַּלוּצִ'יסְתָּאן, כֵֿיבַּר־פַּכְֿתּוּנַכְֿבַה, האזורים השבטיים, ושני מחוזות של קשמיר. והחלקים היחידים מכל אלה שבאמת נחשבים חלק מהודו ההיסטורית הם פנג'ב, קשמיר, ואולי סינד. השאר הם אזורים יבשים והרריים, מאוכלסים בשבטים דוברי שפות איראניות ובעלי תרבות לוחמנית – במילים אחרות, הם פשוט אפגניסתאן, אבל חלקים ממנה שבמקרה יצא להם להיות בצד השני של קו גבול שצויר באופן שרירותי במהלך ההיסטוריה.

המצב הזה יוצר את התמונה המקובלת של פקיסתאן בעיני ההודים: אליטה פנג'בית מוסלמית עקשנית, שבשיתוף פעולה עם המוהאג'ירים – המוסלמים שהיגרו מהודו לפקיסתאן בחילופי האוכלוסיות הענקיים אחרי החלוקה, הם מנסים לשלוט על כל אותם השטחים הבלתי־ניתנים לשליטה. העמים השבטיים שחיים במערב הפרוע, לפי הגישה הזאת, מעולם לא רצו לחיות תחת שליטת ההודים המוסלמים מפנג'ב, ופקיסתאן הוקמה מתוך אשליה; אשליה שהאיסלאם יכול לאחד את ההודים המוסלמים עם המוסלמים שממערב להם. במקום זה, מה שקורה הוא שהמאמץ האינסופי לאלף את המערב הפרוע אילץ את פקיסתאן להפוך למדינת צבא שנשלטת על־ידי גנרלים, כי רק הצבא יכול למנוע ממנה להתפרק; ואילץ אותה להתחפר עוד ועוד בזהות האיסלאמית שלה, ולשחק משחק עדין ואולי בלתי־אפשרי עם האיסלאם הקיצוני שרוצים רוב השבטים האלה.

מכיוון שהמערב הפרוע הפקיסתאני הוא חלק בלתי נפרד מאפגניסתאן, המצב הזה הוביל את הפקיסתאנים (כלומר, הפנג'בים) להאמין שהם לא יכולים להיות בטוחים בגבולות שלהם בלי לשלוט גם באפגניסתאן – הגבול הענק והבלתי־ניתן לפיקוח לא יספק להם הגנה. הכלי שלהם לשליטה באפגניסתאן הוא הטליבאן, שכמעט בכל העולם רואים בו ארגון שהוקם בחסות שירותי המודיעין הפקיסתאניים ופועל בחסותם עד היום. וכך, על־פי ההשקפה ההודית, המדינה הולכת ונאכלת מבפנים, כשהמפלצת שהם יצרו כדי לשלוט על הגבול המערבי שלהם חוזרת ונושכת אותם יותר ויותר, והאיסלאם הקיצוני שהם טיפחו ועדיין מטפחים ככלי לאחד בינם לבין השבטים שלא רוצים אותם ולא קשורים אליהם, הופך לכלי שאיתו אותם השבטים תוקפים אותם ואת המדינה ה"כופרת" שלהם.

ועם השקפת העולם הזאת, אותם הפרשנים מאמינים שקריסת המדינה הפקיסתאנית היא רק עניין של זמן. הרבה הודים לאומניים חולמים על "הודו השלמה", אבל זה לא אומר לאחד את הודו עם פקיסתאן – זה אומר להחזיר את מערב פנג'ב וקשמיר "הביתה" להודו. שאר פקיסתאן מבחינתם היא ארץ נידחת ומאיימת שצריך להתגונן מפניה, לא לשלוט עליה; ובגלל זה אחד מכלי הנשק העיקריים שלהם נגד פקיסתאן הוא האיום הקבוע לתמוך בלאומיות בלוצ'ית וסינדית. שום דבר לא ישמח אותם יותר מלהקים את מדינת בלוצ'יסתאן ומדינת סינד כמדינות שכנות, כי הם לא רוצים אותם אצלם בבית. החלום שלהם הוא לראות את כל אותם חלקי המערב הפרוע מתנתקים וחוזרים לחיי השבטים שלהם, ומשאירים את ההודים המוסלמים בפנג'ב להבין שהמשימה שלהם הייתה בלתי אפשרית, ואין מה לעשות יותר אלא לחזור הביתה. כשמסתכלים על יחסי הכוחות כיום, ייתכן מאוד שהחלום הזה היה יכול להתגשם אם לא שני הנכסים הגדולים שהצליחו הפקיסתאנים להשיג – הנשק הגרעיני, והברית עם סין. שני אלה כיום דואגים לכך שהודו חייבת להיות מאוד זהירה בכל ניסיון לזעזע את המערכת, בעיקר על־ידי עידוד הבדלנים הבלוצ'ים. כי שני הנכסים האלה מבהירים שבמקרה של הסלמה קיצונית, המצב יכול להגיע ללא פחות ממלחמת עולם שלישית.

ואחרי שקראתי את כל זה, הדמות שהכי מעניינת אותי בסיפור הוא עימראן חאן. מאז פרישת בנגלדש שעיצבה את פקיסתאן המודרנית, הפוליטיקה הפקיסתאנית נשלטה לסירוגין על־ידי דיקטטורות צבאיות ושתי המפלגות הגדולות – הליגה האיסלאמית שמייצגת את האליטה הפנג'בית, ומפלגת העם שמייצגת את האליטה הסינדית. עימראן חאן הוצג הרבה פעמים בתקשורת הבינלאומית בתור התקווה הגדולה של פקיסתאן בגלל שהוא חילוני, משכיל, רהוט ועושה רושם לא מושחת; אבל מה שאולי לא פחות חשוב – הוא פשתוני, ובסיס התמיכה העיקרי שלו הוא בקרב הפשתונים באותו המערב הפרוע. אם יש סיכוי שהוא ומפלגתו יעלו יום אחד לשלטון, האם זה אומר שהפרויקט הפקיסתאני הצליח והמערב הפרוע השתלב כחלק מתורבת מהמדינה? או שהוא יתגלה בתור נציג של עוד אליטה קטנה שתצטרף לאליטות הקטנות האחרות ששוקעות בים של אלימות ואיסלאם קיצוני? יהיה מעניין לראות.