קץ ההיסטוריה הבלגית

מאמר של פרופסור בלגי (פלמי) למדעי המדינה התפרסם לא מזמן, עם הכותרת "קץ ההיסטוריה הבלגית נראה באופק". התפרקות ממלכת בלגיה, מדינה דו־לאומית שמורכבת מהולנדים (פלמים) וצרפתים (ולונים) שלא סובלים אלה את אלה, זה מהנושאים האלה שנמצאים ברקע כל־כך הרבה זמן שאפשר די בקלות לחשוב שאלה דיבורי סרק, שום דבר רציני לא יקרה. מצד שני, זה שתהליך מתרחש בקצב צב לא אומר בהכרח שהוא לא יתקדם. מה שלום המגעים להקמת קואליציה בבלגיה?

בינתיים עברו שמונה חודשים מאז הבחירות האחרונות ואין עדיין ממשלה, ולמעשה זה כבר יותר משנה תחת ממשלת מעבר כי הממשלה הקודמת התפרקה כבר בסוף 2018 אחרי שמפלגת הברית הפלמית החדשה, מפלגה לאומנית־פלמית עם נטייה לימין, פרשה מהממשלה במחאה על קבלת מתווה מרקש של האו"ם (מסמך שלא ברור מה משמעותו החוקית, אבל בגדול מעודד הגירה נרחבת לאירופה). נכון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, בלגיה היא ממילא שיאנית מבין דמוקרטיות העולם בזמן שלוקח להקים ממשלה (541 ימים לקח אחרי בחירות 2010). אבל קשה להגיד שזה מצב בריא לדמוקרטיה (הערה גם לישראל), וקשה לדעת אם תמיד יצליחו לצאת מזה בסוף.

הבחירות האחרונות היו חיזוק משמעותי לשתי המפלגות הלאומניות הפלמיות – הברית הפלמית החדשה, המתונה יותר, אומנם איבדה כמה מושבים אבל נשארה המפלגה הגדולה ביותר במדינה. הכותרת הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת פלאמס בלאנג (משהו כמו "האינטרס הפלמי"), שקפצה משלושה מושבים ל 18 והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה לא רק בפלנדריה אלא בבלגיה בכלל. מצב שבו שתי המפלגות הגדולות ביותר במדינה הן מפלגות שלא רוצות שהמדינה תהיה בכלל קיימת הוא מצב מעניין, בלשון המעטה.

מה שמקשה עוד יותר על המצב הוא העובדה שההבדלים בין שני הצדדים הם לא רק לאומיים, אלא גם פוליטיים. פלנדריה, אם נסתכל עליה כארץ בפני עצמה, היא אולי הארץ הימנית ביותר במערב אירופה. ולוניה לעומת זאת, במיטב המסורת הצרפתית, רק הולכת יותר ויותר לכיוון הסוציאליזם. השמרנים הפלמים והסוציאליסטים הוולונים יותר ויותר סולדים אלה מאלה; ובהתאם, הופך להיות יותר ויותר קשה להקים ממשלה.

כרגע, מכיוון שהסוציאליסטים נראים די נחושים לא לשבת בממשלה עם אף אחת משתי המפלגות הפלמיות המובילות, נראה שהאפשרות הסבירה ביותר היא ממשלת "כולם חוץ מהלאומנים הפלמים והקומוניסטים", אבל גם זה יהיה אתגר רציני. ממשלה בלגית בדרך כלל אמורה לכלול לא רק רוב בפרלמנט הכללי, אלא גם רוב וולוני ורוב פלמי. בלי שתי המפלגות הגדולות, זו תהיה ממשלה צרפתית באופן מובהק. ואם זה יעבוד בינתיים, איך זה ישפיע על ההצבעה הפלמית בבחירות הבאות? אם הלאומנים רק יתחזקו, איך תיראה הקמת הממשלה הבאה? מחבר המאמר מתאר את המלכוד – הקיטוב ההולך וגובר מאלץ לשקול שינויי חוקה, אבל אותו הקיטוב גם מונע כל אפשרות לשיתוף פעולה שיאפשר שינויים כאלה. להערכתו, גם אם תקום ממשלה, את בחירות 2024 המדינה כבר לא תשרוד.

ההולנדים המאופקים פועלים לאט ובשיטתיות, זו לא האווירה הים־תיכונית בקטלוניה (אם כי גם שם זזים די לאט). גם אם בכל שנה כותבים על כמה הממלכה הבלגית עומדת להתפרק וזה אף פעם לא קורה, ייתכן שזה פשוט מתקדם לאט ובזהירות, אבל עדיין מתקדם.

קהלים חדשים, הגירסה ההודית: המאבק על הדאלית

תמיד מעניין לראות איך מתנהלת פוליטיקה במדינות אחרות: לפעמים היא כל־כך שונה שאפשר לקבל רעיונות מעניינים, או אזהרות איך לא להתנהג; ולפעמים היא כל־כך דומה, שאפשר להסתכל עליהם ולהבין קצת יותר את עצמנו. אחד המקרים האלה קורה עכשיו בהודו (שממילא מזכירה מאוד את הפוליטיקה הישראלית בהרבה מובנים בשנים האחרונות), עם המאבק על זכויות וקולות הדָּלִיתּ – אותן קהילות שנקלעו לתחתית שרשרת המזון של הקאסטות ההודיות, ומכונים לפעמים "הטמאים". כל הקולות במערכת הפוליטית מסכימים שהם הופלו לרעה וראויים לתיקון היסטורי ולהשבת זכויותיהם; וכל צד במערכת הפוליטית ההודית מאמין שהוא יכול לבצע את זה טוב יותר. האם הם צריכים חיבוק מהפוליטיקה ההינדית שתביא להם פיתוח כלכלי וגאווה מחודשת במורשת שלהם, כמו שקורא להם הימין? או שהפתרון הוא זניחת ההינדואיזם לטובת חילוניות שמאלנית מודרנית, כפי שממליצה האופוזיציה?

מערכת הקאסטות ההודית היא סיפור קצת מוזר. לא תמצאו אף אחד בהודו שתומך בה (לפחות במופגן), ועדיין היא לא נעלמת. חלק מהבעיה היא שהיא לא מתנהגת בדיוק כמו התדמית שלה; לא מדובר באיזשהו חוק שמקצה לכל אדם במדינה מעמד כלשהו מתוך 4-5 אפשרויות. הקאסטות הן יותר כינוי רשמי לעובדה שהודו מורכבת מאינספור קהילות, שבטים, עמים וחמולות, ותחת מאות או אלפי שנים של מערכות פיאודליות, מבוזרות, ושאר בלגאנים, יצא שחלק מהקהילות האלה נהנו מזכויות־יתר וחלק מדיכוי. גם אחרי מאה שנה בלי אכיפה רשמית של הקאסטות מטעם המדינה, עדיין לא פשוט לשנות הרגלים ישנים, ובני הקאסטות הנמוכות נשארים ברובם עניים. מהבחינה הזאת, המצב לא שונה מהותית מסוגיות כמו מצב עולי אתיופיה או מרוקו בישראל, או מצב השחורים בארצות־הברית – ההבדל הוא בהיקף. שם מדובר על המוני קהילות מדוכאות, דיכוי בן מאות רבות, ודיכוי חזק הרבה יותר ממה שסבלו ממנו קהילות מדוכאות במדינות אחרות (למען הסר ספק – אני לא אומר שהאתיופים או המרוקאים בישראל סבלו דיכוי – הדמיון הוא בכך שיש טענות שהקהילות האלה סובלות מחולשה שנגרמת מאפליה בהווה או בעבר).

כל העניין הזה לא חדש, והדיון הזה מתנהל מאז ומתמיד בהודו. מה שהעלה את העניין בזמן האחרון לכותרות היא עלייתו של גִ'גְּנֶשׁ מֵוָאנִי, פעיל חברתי דאליתי שהולך וצובר מעמד חזק בציבוריות ההודית. מדובר בבחור רהוט ופוטוגני שיודע לארגן הפגנות ולסחוף פעילים אחריו, ובבחירות האחרונות בגוג'ראט (שאומנם הסתיימו בניצחון מפלגת העם של מודי, יריבתו המושבעת) הצליח להיבחר לפרלמנט המקומי בתמיכת האופוזיציה. המסר שלו לא משתמע לשני פנים – איש שמאל מובהק, שמדבר בשבח המרקסיזם, קורא לברית עם המוסלמים ורואה במפלגת העם ובאידיאולוגיית ההִינְדּוּתְּבָה (סוג של "המחנה הלאומי" או "המחנה האמוני" הישראלי בגירסה הודית) את האויב הגדול. בניגוד לגיבור ההיסטורי של הדאלית (שכל מנהיג דאליתי מודרני מיד מושווה אליו), בָּאבָּא סָאחֶבּ אַמְבֶּדְּכַּר, הוא לא רוצה לפתור את בעיית הדאלית בהמרת דת מהינדו לבודהיזם – הוא מחובר היטב לשמאל הגלובלי המודרני שלא רואה בדת פתרון לשום דבר.

הבעיה – התנועה מזכירה מאוד ניסיונות בשמאל הישראלי לסחוף אחריהם את ההמונים העניים ש"מצביעים בניגוד לאינטרסים שלהם". בזמן שמוואני ופעילים אחרים מנסים לחבר את הדאלית לשמאל העולמי ולמוסלמים, לא ברור עד כמה אותם הכפריים המדוכאים ישמחו למסר החילוני והמודרני של אותם הצעירים בוגרי האוניברסיטאות. ייתכן מאוד שרובם יעדיפו פחות להתחבר לשמאל העולמי ויותר לאחיהם ההינדים – ואלה מצידם מתאמצים לשלוח את המסר שהדאלית יתקבלו אצלם בברכה.

החיבור לקאסטות הנמוכות הוא אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים של אנשי מפלגת העם וההינדותבה בשנים האחרונות, והם עובדים על זה במרץ. המסר שלהם ברור – מערכת הקאסטות היא לא חלק אמיתי מהמסורת ההינדית, היא לא יותר מטעות היסטורית שצריך לתקן – לא מעט מהם בכלל טוענים שהיא הגיעה מתוך הכיבוש האיסלאמי, ובכלל לא הייתה קיימת לפניו. אם בשמאל מציעים לדאלית נראטיב של "שחרור מעול ההינדואיזם", בימין מציעים להם "חזרה הביתה" לחיק ההינדואיזם, להתמקם בו כשווים בין שווים – והמסר הזה קוסם לרבים מהם. לפעמים, בעיקר דרך האגפים היותר אמוניים של הימין ההודי, זה מגיע דרך שכתוב (מוצדק או לא) ההיסטוריה – חוקרים מטעם גופי ההינדותבה האלה "מגלים" שקהילות דאליתיות כאלה ואחרות בעצם מעולם לא היו דאליתיות, הכול נבע מאיזושהי טעות היסטורית. מסביבת נרנדרה מודי ודומיו מגיע מסר מודרני יותר – כולנו אחים, החלוקות ההיסטוריות כולן לא משנות, והפיתוח הכלכלי מגיע לכולם. לא כולם משוכנעים מכנות הכוונות של הימין, אבל הבחירה שלהם ברָאם נָאתְּ כּוֹבִינְדּ הדאליתי לנשיא הודו מטעם המפלגה שלחה מסר חזק – המפלגה רוצה להיות המפלגה של כל ההינדים, בלי חשיבות לקאסטות.

איך זה ייגמר? נחכה ונראה, וג'יגנש מוואני כנראה עוד יעשה הרבה רעש ממושבו בפרלמנט. ניחוש שלי – המרקסיזם אומנם נהנה מעדנה מחודשת באירופה, אבל בהודו נראה שמדובר בהימור מפסיד – אם באירופה אפשר לראות בה איזו מין אופוזיציה מסקרנת, בהודו מדינות רבות חיו שנים רבות ואפילו חיות עד היום תחת שלטון מפלגות קומוניסטיות ומרקסיסטיות; עושה רושם שכרגע המומנטום הוא עם אידיאולוגיית הפיתוח הכלכלי של מודי. גם הברית עם המוסלמים עלולה להרחיק הרבה מבני השכבות החלשות שלא יאהבו את הרעיון. יש מי שמעריך שמוואני עצמו אולי עוד יתמתן וייפטר מכמה ממטעני השמאל הקיצוניים יותר שמלווים אותו – ומי יודע, אולי עוד מצפה לו עתיד מזהיר בשמאל המתון בהודו.

אם כל זה נשמע לכם מוכר, אין ספק שהסיפור הזה היה יכול להיות חדשות שגרתיות בישראל. האם השכבות החדשות יעדיפו שלטון סוציאליסטי וגלובליסטי שמבטיח להם תיקון חברתי וידידות עם הקהילות השכנות, או שלטון קפיטליסטי עם חיבור למסורת המקומית, שיבטיח להם פיתוח כלכלי ואחדות שורות בתוך העם (אולי על חשבון עמים אחרים)? נראה שכיום המטוטלת נמצאת באותו הכיוון בהודו כמו בישראל.

הערה קצרה – עימות לראשות העבודה והמשחק הפוליטי

הערה קצרה לגבי הבחירות למפלגת העבודה:

לפני כמה ימים ראיתי את העימות הגדול בין המועמדים. אני כותב הרבה על פוליטיקה במדינות אחרות, ואחד הדברים שאני מאוד מעריך הוא הנוכחות המשמעותית בהן של עימותים – הזדמנויות למנהיגים פוטנציאליים לדבר באופן ממשי על התוכניות שלהם, מעבר לצעקות בנות כמה דקות שהם יכולים לספק בראיונות רגילים. מהבחינה הזאת אני מברך את מפלגת העבודה על ההחלטה ומקווה שנראה דברים כאלה לעתים קרובות יותר בפוליטיקה הישראלית.

זה לגבי עיקרון העימות. לגבי המימוש, זה קצת פחות מלהיב. מעבר לחיקוי ביבי המביך שהם החליטו משום מה לכלול שם, שימו לב לשאלות שנשאלו שם: איך תגרמו למפלגת העבודה לנצח. מה ישפר את הסיכויים. איך להגיע לקהלים חדשים. כל השאלות, ללא יוצא מן הכלל, התייחסו לראשות המפלגה כאילו מדובר בייצוג קבוצה באיזשהו משחק אסטרטגיה, כשהמטרה היחידה היא לנצח. אפילו לא שאלה אחת ניסתה למצוא איזשהו חזון של כל מתמודד לאופן ניהול המדינה, איך הם יפעלו בעניין הסכסוך המדיני, איך הם ינהלו את הכלכלה, מה דעתם על חוק ההסדרים. למרבה הצער, זו נקודה שבה התרבות הפוליטית הישראלית עדיין צריכה להשתפר.

אז בזמן שנקווה ליותר עימותים בעתיד, נקווה גם שהעימותים האלה יעסקו בפוליטיקה כמו שהיא צריכה להיות – ניהול המדינה. לא פוליטיקה כמו שהיא נראית ממבט ילדותי, כמו איזושהי תחרות פופולריות שצריך לנצח בה. אם אין לראש מפלגת העבודה מה להציע חוץ מלנצח בבחירות, אולי זה יכול להסביר למה הוא לא מצליח לנצח בבחירות.