מדריך מתוח לבחירות בפקיסתאן

זוכרים את הדרמה הפקיסתאנית שהצצנו אליה לפני כמה חודשים? הנה היא מגיעה לשיא. בשבוע הבא הבחירות, ועומד להיות מעניין.

לכאורה, התסריט היה מוכן מראש. נָוָאז שָׁרִיף הודח מראשות הממשלה בעקבות האשמות מפוקפקות בשחיתות (לא שהוא לא מושחת, אבל כנראה לא יותר מכל פוליטיקאי פקיסתאני אחר). בזמן שהוא בלונדון, מבקר את אשתו החולה, גוזר עליו בית המשפט תשע שנות מאסר. שריף רק צריך לצעוק קצת על רדיפה פוליטית, לשחרר כמה הצהרות דרמטיות, ולהישאר בגלות בלונדון בזמן שעִמְרָאן חָ'אן ומפלגתו זוכים בשלטון בתמיכת הצבא. אותו התסריט שראינו לדוגמה בתאילנד, שם השלטון הצבאי  שמח לאפשר למנהיגים הדמוקרטים המודחים לצאת לגלות נוחה במקום להישאר ולהפוך וקדושים מעונים.

אלא שנוואז החליט להפתיע, וכך גם כל סביבתו. לפני שבוע עלו נוואז ובתו מַרְיַם (אחת מהבכירות במפלגה – כזכור, פוליטיקה בדרום אסיה זה עניין משפחתי, עוד יותר מברוב העולם) על מטוס בדרכם חזרה לפקיסתאן, נכנסו לכלא בראש מורם, וסימנו לתומכיהם שלא מוותרים. מפלגת הליגה־המוסלמית־פלג־נוואז, כרגע בהנהגת שַׁהְבָּאז שריף (האח של), הולכת להתמודדות הזאת בכל הכוח. וכך הגענו למצב האבסורדי שמפלגת "הליגה המוסלמית" הממסדית, ששלטה שנים רבות באחת המדינות האיומות והאיסלאמיסטיות ביותר בעולם, מתוארת עכשיו במקומות רבים בתור התקווה הגדולה של העולם החופשי נגד האיסלאמיסטים, ונציגם הנוכחי – שחקן הקריקט החילוני עמראן ח'אן. לסרט הוליוודי זה היה מוזר מדי, אולי בבוליווד אפשר לדמיין תרחיש כזה.

אז בואו נתכונן לבחירות. בבחירות הכלליות עומדים לבחירה כל 342 המושבים בפרלמנט, והתחרות העיקרית היא בין שלוש המפלגות הגדולות – הליגה המוסלמית של נוואז, תנועת הצדק של ח'אן, ומפלגת העם הפקיסתאנית בהנהגת בִּילָּאוַל בּוּתּוֹ־זַרְדָּארִי (בנם של בנאזיר בותו האהובה ואסיף עלי זרדארי השנוא). כרגע, על פי הסקרים, נראה שמפלגת העם ממשיכה לדעוך בתור מפלגה לאומית, ונשארת בתור מפלגת שלטון סינדית. שליטת המפלגה על מחוז סינד נראית איתנה כתמיד, אבל ברמה הלאומית נראה שאין להם סיכוי, ונראה שבילאול מקבל את זה ומנסה לשמור על ממלכתיות, כנראה מתוך כוונה להיכנס לכל קואליציה שתסכים לקבל אותו (מה שסביר יותר עם הליגה מאשר עם תנועת הצדק – ח'אן בינתיים מדבר על "לשלוח את שהבאז וזרדארי (האב) לכלא").

וזה משאיר לנו את הליגה המוסלמית מול תנועת הצדק. על־פי ההערכות, הליגה ממשיכה לשלוט היטב ברוב מחוז פנג'ב, המחוז העיקרי של המדינה. אבל תנועת הצדק הולכת ומתחזקת. עם הרבה תמיכה מצעירים, עירוניים וחילונים, היא מסתמנת בתור המפלגה הכי "לאומית" מהשלוש – אומנם עם הרבה תמיכה בקרב הפשתונים (כמו עמראן ח'אן עצמו), אבל גם הרבה תמיכה שמפוזרת בכל מקום אחר. פרט לאלה, כמה מפלגות איסלאמיסטיות ומפלגות מיעוטים כאלה ואחרות ינסו להשיג כמה מושבים, וגם הרבה עצמאיים. תוצאות הבחירות הקודמות: 166 מנדטים לליגה, 42 למפלגת העם, 35 לתנועת הצדק, 24 למפלגה הלאומית המאוחדת (מפלגה סינדית, עוד נחזור אליה), 15 לגדולה מבין המפלגות האיסלאמיסטיות והשאר למפלגות קטנות ולעצמאיים.

כמובן, בחירות חופשיות זה לא ממש עומד להיות. פרשנים שונים חלוקים בשאלה עד כמה חזקה ובוטה הייתה ותהיה התערבות הצבא בבחירות, אבל אין מחלוקת על זה שהוא פועל במרץ לקידום תנועת הצדק והאיסלאמיסטים ולרמיסת הליגה המוסלמית והמפלגה הלאומית המאוחדת. הנ"ל, אגב, היא מפלגה סינדית שנשענה על קולות המוהאג'ירים (צאצאי המוסלמים ההודיים שעברו לפקיסתאן עם חלוקת הודו), ומנהיגהּ אלתאף חוסיין הסתכסך לאחרונה עם הצבא והתחיל לדבר על כמה איומה פקיסתאן וחבל שבכלל לא נשארנו בהודו המאוחדת. הצבא לא אהב את זה וכרגע, אחרי מסע דיכוי רחב היקף, אותו חוסיין הגולה בלונדון קורא לתומכיו להחרים את הבחירות. נראה שהצבא לא מתכוון לוותר – מעצרים, שליטה בתקשורת, הקמת "מפלגות בובה", אלימות, אפילו בפיגוע הענק בעצרת הבחירות בבלוצ'יסתאן יש מי שרואה מעורבות שלהם. לא כולם בטוחים אם הם בכלל "ירשו" למישהו אחר לנצח. מצד שני, גם על מלזיה אמרו דברים דומים.

אחד הדברים המעניינים לעקוב אחריהם הוא גם התפלגות הקולות במחוזות השונים. אחד האתגרים של פקיסתאן היא לשמור על זכות הקיום שלה בכלל כמדינה, ולא כאוסף של מדינות שונות ששונאות זו את זו. אם הם לא יצליחו לשנות את המצב שבו פנג'ב היא מדינת הליגה המוסלמית, סינד היא מדינת מפלגת העם, בלוצ'יסתאן היא אזור מלחמה והשאר הוא אוסף מפלגות חילוניות ואיסלאמיסטיות, הם ימשיכו לחיות בסכנה שהחלום של הימין ההודי על פירוק פקיסתאן לחלקים עוד יוכל להתגשם. ארבעת המחוזות של המדינה, פנג'ב, סינד, ח'ייבר־פח'תונח'אוה ובלוצ'יסתאן יבחרו גם את נציגיהם לפרלמנט הלאומי וגם את הפרלמנטים המחוזיים, ויהיה מעניין לראות את ההתפלגות בכל מחוז בנפרד.

הבחירות ב 25 ביולי, עקבו כאן אם יהיו עדכונים גדולים או בטוויטר לעדכונים קטנים.

מודעות פרסומת

פקיסתאן נגד צבא פקיסתאן: הסיבוב הבא

מספיק זמן עבר מאז הזעזוע האחרון בשלטון הפקיסתאני, ואפשר להתחיל לדבר על המשמעות שלו. תקציר למי שלא עקב: ראש הממשלה נוואז שריף אולץ להתפטר עקב האשמות שחיתות כאלה ואחרות. בינתיים מונה אחד מנאמניו כראש ממשלה זמני, אבל המפלגה מתעקשת ששריף יהיה עדיין המועמד שלה בבחירות הבאות. נשמע כמו סיפור תמים, אבל במדינה הזאת שום דבר אינו תמים. ההסכמה הכללית בקרב הפרשנים: שריף הודח על־ידי השליט האמיתי של פקיסתאן, הצבא; ואם המפלגה עומדת באמת להתנגד בכל הכוח, זה עלול להיות הסיבוב הבא במלחמה רבת השנים בין הכוחות הצבאיים והאזרחיים בפקיסתאן. באמצע עומדים היחסים עם הודו, המלחמה באפגניסתאן, הברית עם סין, והאיסלאם הקיצוני – כל אלה מחכים לראות מה יהיה עם המדינה המבולגנת הזאת.

הפרשנות המקובלת לאירועים היא כזאת: שריף הוא אולי מושחת, אבל לא יותר מכל פוליטיקאי פקיסתאני אחר; הסיבה שהוא הודח היא שהוא ניסה להיות עצמאי מדי, ולנהל את המדינה כאילו ראש הממשלה הוא המנהיג שלה. אבל פקיסתאן היא צבא שיש לו מדינה, והצבא לא היה מרוצה מהעצמאות של שריף; בטח לא מהנסיונות שלו לשפר את היחסים עם הודו, שהיריבות איתה היא הצדקת קיומו של הצבא; הנסיונות להרגיע את הבחישה הפקיסתאנית באפגניסתאן, חלק בלתי נפרד מאותה היריבות עם הודו; והנסיונות למשא ומתן עם הטליבאן הפקיסתאני[1]. הצבא הפקיסתאני כבר הפיל ממשלות וכונן משטר צבאי מספר פעמים בעבר, כולל ממשלה של שריף עצמו; בינתיים הוא מסתפק בהפלת הממשלה דרך בית המשפט.

בינתיים, מפלגתו של שריף, הליגה המוסלמית הפקיסתאנית – פלג נוואז (כן, שמו של המנהיג הוא חלק משם המפלגה. מוזמנים להסיק מסקנות) לא מתכוונת לוותר. למושב של שריף בפרלמנט נבחרה אישתו, במה שפרשנים מסמנים בתור עדות לכך שהעם עדיין איתו. המשפחה והמפלגה (ולא תמיד ברור איפה עובר הקו בין השניים – כך עובדת דמוקרטיה דרום־אסיאתית) ממלאות את העיתונים בהתבטאויות לוחמניות ומבטיחות לנצח בבחירות הבאות ולהחזיר את שריף לשלטון. איך יגיב לזה הצבא? נחכה ונראה.

ומי יכול להיות החלופה לשריף? אחרי עשורים רבים שבהם השלטון התחלף לסירוגין בין הליגה המוסלמית של החמולות השולטות בפנג'ב, לבין מפלגת העם של החמולה השולטת בסינד, כיום מפלגת העם נראית חלשה ודועכת; אַסִיף עַלִי זַרְדָּרִי, אלמנהּ של בֶּנָאזִיר בּוּתּוֹ שבעבר הביאה את המפלגה לשלטון, נהנה מכריזמה של תולעת ומהאשמות שחיתות מכל עבר. לא מעט קולות אפילו טוענים שהוא ארגן את רצח אשתו כדי לרשת ממנה את השלטון (כמעט מוסכם שהוא אחראי לרצח כמה מבני משפחתה הבעייתיים, כנראה בשיתוף פעולה איתה). מי שמסתמן בתור הגורם החזק באופוזיציה, בינתיים, הוא עימראן ח'אן – ראש מפלגת תנועת הצדק, שעל פי הטענות נהנה מקשרים טובים יותר עם הצבא. הרטוריקה האנטי־הודית והאנטי־מערבית שלו בטח תשמח את מנהיגי הצבא.

כל זה מעניין במיוחד על רקע היחסים הפנימיים בפקיסתאן, שכתבתי עליהם בעבר מנקודת מבט הודית – מוקד הכוח של הליגה המוסלמית הוא פנג'ב. אם יתחזק הרושם שהאליטה הפנג'בית לא באמת יכולה לשלוט במדינה, ובמקומה המדינה עוברת לידי פשתוני מהמחוזות המערביים בתמיכת הצבא – זה יהיה כמעט אישור לנקודת המבט ההודית על פקיסתאן, כמדינה שהוקמה על־ידי פנג'בים בנסיון תמים לשלוט על המערב הפרוע, ושבסוף תמצא את המערב הפרוע שולט בה. בעיקר לאור העובדה שאחד ממוקדי החיכוך בין שריף לבין הצבא היה הרצון שלו להתקרב להודו, מעניין לתהות עם עוד כמה הפיכות צבאיות לא יגרמו בסוף לכמה פנג'בים לתהות אם בעצם ההודים צודקים, וכל הפרויקט שנקרא "פקיסתאן" אולי בעצם לא הצליח. עוד שאלה מעניינת תהיה המעורבות הסינית. פקיסתאן הופכת יותר ויותר להיות מדינת חסות של סין בשנים האחרונות, וסביר להניח שהסינים לא יתעלמו ממה שקורה שם. ממה ששמעתי, מדברים על הסינים כתומכים בצד של הצבא; אני אישית תוהה אם הם באמת יעדיפו פופוליסטים כמו ח'אן או זרדרי על־פני שמרן כמו שריף, שנרתע גם ממלחמות וגם מסוציאליזם, שני דברים שכיום לא מסתדרים היטב עם השאיפות הסיניות. אבל מה קורה בחדרי חדרים אצל הסינים קשה לדעת.

בכל מקרה, נחכה לבחירות – מתוכננות כרגע לספטמבר 2018.

[1] הטליבאן האפגאני והטליבאן הפקיסתאני נחשבים בדרך־כלל כשני גופים שונים; זה האפגאני נוצר בגדול על־ידי שירותי הביון הפקיסתאניים במטרה לכונן באפגניסתאן משטר נוח יותר לפקיסתאן. כשהוא התחיל לעורר השראה גם לתנועה דומה בתוך פקיסתאן, אותם שירותי ביון כבר לא היו מרוצים במיוחד, והם כיום מהווים את אחד מכאבי הראש העיקריים של הרשויות במדינה.

פקיסתאן והמערב הפרוע

בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה על הודו, ואחד הדברים המעניינים שאני רואה זו נקודת המבט של לאומנים הודים כלפי פקיסתאן. התמונה המתקבלת מהיכרות שטחית עם אסיה היא שפקיסתאן היא סוג של תמונת מראה מוסלמית של הודו – הייתה שם מדינה גדולה, אחרי שיצאו הבריטים ההינדים והמוסלמים החליטו שהם לא מסתדרים וחילקו את המדינה לשניים. כיום שתיהן מדינות די דומות, רק שהודו נחמדה יותר ופקיסתאן מפגרת יותר כי איסלאם הוא לא מתכון מוצלח למדינה משגשגת. המציאות כמובן מורכבת יותר, וצד אחד ומעניין שלה אני מקבל מנקודת המבט של לאומנים הודים (בעיקר כאן, אבל לא רק) – גישה שאומרת שבשביל להבין את פקיסתאן לא מספיק להבין את הודו, אלא חשוב עוד יותר להסתכל מערבה; כי פקיסתאן ניסתה להיות סוג של שריף שמגיע למערב הפרוע ומביא אליו את התרבות – וכמו רבים שניסו דברים כאלה, המערב השתלט עליהם במקום. כמובן, קחו בעירבון מוגבל, זו נקודת מבט סובייקטיבית של אנשים עם הטייה אנטי־פקיסתאנית טבעית.

הדבר הראשון שחשוב להבין בשביל הניתוח הזה הוא המבנה של פקיסתאן – המדינה מחולקת לשבעה חלקים (פלוס הבירה איסלאמבאד, טכנית חלק נפרד): פַּנְגַ'בּ (החלק המערבי של חבל הארץ המכונה פנג'ב; חלקו המזרחי הוא מדינת פנג'ב בהודו), סִינְדּ, בַּלוּצִ'יסְתָּאן, כֵֿיבַּר־פַּכְֿתּוּנַכְֿבַה, האזורים השבטיים, ושני מחוזות של קשמיר. והחלקים היחידים מכל אלה שבאמת נחשבים חלק מהודו ההיסטורית הם פנג'ב, קשמיר, ואולי סינד. השאר הם אזורים יבשים והרריים, מאוכלסים בשבטים דוברי שפות איראניות ובעלי תרבות לוחמנית – במילים אחרות, הם פשוט אפגניסתאן, אבל חלקים ממנה שבמקרה יצא להם להיות בצד השני של קו גבול שצויר באופן שרירותי במהלך ההיסטוריה.

המצב הזה יוצר את התמונה המקובלת של פקיסתאן בעיני ההודים: אליטה פנג'בית מוסלמית עקשנית, שבשיתוף פעולה עם המוהאג'ירים – המוסלמים שהיגרו מהודו לפקיסתאן בחילופי האוכלוסיות הענקיים אחרי החלוקה, הם מנסים לשלוט על כל אותם השטחים הבלתי־ניתנים לשליטה. העמים השבטיים שחיים במערב הפרוע, לפי הגישה הזאת, מעולם לא רצו לחיות תחת שליטת ההודים המוסלמים מפנג'ב, ופקיסתאן הוקמה מתוך אשליה; אשליה שהאיסלאם יכול לאחד את ההודים המוסלמים עם המוסלמים שממערב להם. במקום זה, מה שקורה הוא שהמאמץ האינסופי לאלף את המערב הפרוע אילץ את פקיסתאן להפוך למדינת צבא שנשלטת על־ידי גנרלים, כי רק הצבא יכול למנוע ממנה להתפרק; ואילץ אותה להתחפר עוד ועוד בזהות האיסלאמית שלה, ולשחק משחק עדין ואולי בלתי־אפשרי עם האיסלאם הקיצוני שרוצים רוב השבטים האלה.

מכיוון שהמערב הפרוע הפקיסתאני הוא חלק בלתי נפרד מאפגניסתאן, המצב הזה הוביל את הפקיסתאנים (כלומר, הפנג'בים) להאמין שהם לא יכולים להיות בטוחים בגבולות שלהם בלי לשלוט גם באפגניסתאן – הגבול הענק והבלתי־ניתן לפיקוח לא יספק להם הגנה. הכלי שלהם לשליטה באפגניסתאן הוא הטליבאן, שכמעט בכל העולם רואים בו ארגון שהוקם בחסות שירותי המודיעין הפקיסתאניים ופועל בחסותם עד היום. וכך, על־פי ההשקפה ההודית, המדינה הולכת ונאכלת מבפנים, כשהמפלצת שהם יצרו כדי לשלוט על הגבול המערבי שלהם חוזרת ונושכת אותם יותר ויותר, והאיסלאם הקיצוני שהם טיפחו ועדיין מטפחים ככלי לאחד בינם לבין השבטים שלא רוצים אותם ולא קשורים אליהם, הופך לכלי שאיתו אותם השבטים תוקפים אותם ואת המדינה ה"כופרת" שלהם.

ועם השקפת העולם הזאת, אותם הפרשנים מאמינים שקריסת המדינה הפקיסתאנית היא רק עניין של זמן. הרבה הודים לאומניים חולמים על "הודו השלמה", אבל זה לא אומר לאחד את הודו עם פקיסתאן – זה אומר להחזיר את מערב פנג'ב וקשמיר "הביתה" להודו. שאר פקיסתאן מבחינתם היא ארץ נידחת ומאיימת שצריך להתגונן מפניה, לא לשלוט עליה; ובגלל זה אחד מכלי הנשק העיקריים שלהם נגד פקיסתאן הוא האיום הקבוע לתמוך בלאומיות בלוצ'ית וסינדית. שום דבר לא ישמח אותם יותר מלהקים את מדינת בלוצ'יסתאן ומדינת סינד כמדינות שכנות, כי הם לא רוצים אותם אצלם בבית. החלום שלהם הוא לראות את כל אותם חלקי המערב הפרוע מתנתקים וחוזרים לחיי השבטים שלהם, ומשאירים את ההודים המוסלמים בפנג'ב להבין שהמשימה שלהם הייתה בלתי אפשרית, ואין מה לעשות יותר אלא לחזור הביתה. כשמסתכלים על יחסי הכוחות כיום, ייתכן מאוד שהחלום הזה היה יכול להתגשם אם לא שני הנכסים הגדולים שהצליחו הפקיסתאנים להשיג – הנשק הגרעיני, והברית עם סין. שני אלה כיום דואגים לכך שהודו חייבת להיות מאוד זהירה בכל ניסיון לזעזע את המערכת, בעיקר על־ידי עידוד הבדלנים הבלוצ'ים. כי שני הנכסים האלה מבהירים שבמקרה של הסלמה קיצונית, המצב יכול להגיע ללא פחות ממלחמת עולם שלישית.

ואחרי שקראתי את כל זה, הדמות שהכי מעניינת אותי בסיפור הוא עימראן חאן. מאז פרישת בנגלדש שעיצבה את פקיסתאן המודרנית, הפוליטיקה הפקיסתאנית נשלטה לסירוגין על־ידי דיקטטורות צבאיות ושתי המפלגות הגדולות – הליגה האיסלאמית שמייצגת את האליטה הפנג'בית, ומפלגת העם שמייצגת את האליטה הסינדית. עימראן חאן הוצג הרבה פעמים בתקשורת הבינלאומית בתור התקווה הגדולה של פקיסתאן בגלל שהוא חילוני, משכיל, רהוט ועושה רושם לא מושחת; אבל מה שאולי לא פחות חשוב – הוא פשתוני, ובסיס התמיכה העיקרי שלו הוא בקרב הפשתונים באותו המערב הפרוע. אם יש סיכוי שהוא ומפלגתו יעלו יום אחד לשלטון, האם זה אומר שהפרויקט הפקיסתאני הצליח והמערב הפרוע השתלב כחלק מתורבת מהמדינה? או שהוא יתגלה בתור נציג של עוד אליטה קטנה שתצטרף לאליטות הקטנות האחרות ששוקעות בים של אלימות ואיסלאם קיצוני? יהיה מעניין לראות.

הגרעין עדיין איתנו

בימינו עושה רושם שהדאגה ממלחמה גרעינית, שפעם (קצת לפני הדור שלי, אבל ראיתי את זה מספיק ממקורות עקיפים) הייתה אחת הדאגות הגדולות של העולם, כבר די נעלמה. הדאגה הראשית בתקשורת היא פיגועי טרור, קצת דאגות ממלחמה קונבנציונלית, לפעמים מדברים על סכנות עתידיות כמו בינה מלאכותית, אבל זה קורה בעיקר בחוגים טכנולוגיים יותר או כקוריוז משעשע בחדשות, לא ממש כדאגה ממשית. וזה אומר שאנחנו במידה מסוימת רגועים יותר – פיגועי טרור ומלחמות קונבנציונליות, עד כמה שהם נוראים, הם דברים שניתן לשרוד. כבר התמודדנו איתם בעבר, אנחנו מתמודדים איתם במידה כזו או אחרת כל יום, ואנחנו יכולים לדמיין את עצמנו חיים באופן די דומה לחיים הנוכחיים שלנו גם אם יהיו יותר פיגועי טרור או מלחמות קונבנציונליות. וזה שונה מהותית מהדאגה הגרעינית. הדאגה הגרעינית היא מחשבה שבדקה אחת, כל העולם שלנו עומד להשתנות. כל מה שהכרנו, כל המלחמות והמדינות ואידיאולוגיות שהיו לנו יפסיקו להיות רלוונטיים. אם יתמזל מזלנו ונשרוד את המלחמה עצמה, מה שיישאר מהעולם שלנו יהיה משהו שונה לגמרי, ולא מאוד נעים.

את כל זה אתם בטח כבר יודעים – אולי ראיתם את דוקטור סטריינג'לאב או שיחקתם נשורת. אז למה להעלות מחדש נושאים שהתגברנו עליהם? העולם הופך לאט לאט לפחות קטלני, המוכנות של אנשים לרצוח זה את זה הולכת ופוחתת, וממילא רעיון ההשמדה ההדדית המובטחת מוודא שלא יהיו מלחמות כאלה, לא?

תיכף נחזור לזה. בינתיים, נדבר על סוכנות המודיעין סטראטפור; הם מפרסמים כל חמש שנים תחזית לעשר השנים הקרובות. לא מזמן יצא לי, באיחור קל, לקרוא את התחזית שלהם מ 2015, והם אומרים את מה ששמעתי גם ממקורות אחרים כאפשרות הולכת וגוברת: הרעיון שבשנות העשרים, הנושא שיטריד את העולם יותר מכל לא יהיה טרור איסלאמי וגם לא עימות בין המערב לסין; הוא יהיה התפרקות הפדרציה הרוסית. רוסיה היא כיום המדינה הגדולה ביותר בעולם מבחינת גודל השטח שלה, ועם כלכלה הולכת ודועכת, דמוגרפיה שהופכת את הרוסים לפחות ופחות דומיננטיים בחלקים עצומים מהשטח הזה, ותהליכים חברתיים ופוליטיים שעד כמה שאני שומע (אני לא דובר רוסית לצערי אז אני מסתמך על ניתוחים של דוברי אנגלית), הולכים ומרחיקים את מוסקבה מהמחוזות הרחוקים יותר. למי שלא ידע חשוב גם להזכיר שרוסיה היא מדינה רב לאומית, והרבה מאוד מהלאומים האלה רק מחכים להזדמנות שמוסקבה תהיה חלשה מספיק כדי שהם יוכלו להעיף אותה מהם; העובדה שהרבה מהם הם גם מוסלמים ותורכים מוסיפה לזה מימד נוסף, כשהרפובליקה התורכית בעצמה הולכת והופכת בלתי־צפויה מבחינת יחסי החוץ והאגרסיביות שלה – אם רוסיה תיתפס כחלשה מספיק, הם בהחלט עלולים לראות קצת אינטרסים לעצמם בעניין (זה אם הרוסים לא יעשו את אותו הדבר לתורכיה לפני זה). בינתיים בשטחים העצומים של רוסיה במזרח הרחוק יש נוכחות הולכת וגדלה של סינים, ומי יודע אם זה יכול להתלקח מתישהו. המערב בטח לא עומד להכריז מלחמת כיבוש על רוסיה בשום שלב, אבל מה אם הרוסים יחליטו לתקוף? כל אחת מהצרות האלה, פנימית או חיצונית, עלולה להיות אבן הדומינו הראשונה בתהליך הזה.

אתם יכולים לאהוב או לא לאהוב את רוסיה, לראות בה גורם חיובי או שלילי במפת היחסים הבינלאומיים, אבל סטראטפור מזכירים לנו נקודה אחת שמחייבת אותנו לדאוג מהאפשרות של קריסת רוסיה – למדינה יש עדיין מאגר עצום של נשק גרעיני, ומאוד לא ברור מה יקרה איתו בתרחיש כזה.

השקט היחסי שבו קרסה ברית המועצות עלול להטעות אותנו. עם קריסת ברית המועצות הייתה סכנה עצומה לזליגת נשק גרעיני למקומות לא רצויים, שלא לדבר על סכנה שמישהו במשטר עצמו שעמד לאבד את כוחו יעשה משהו טיפשי. העובדה שזה נגמר בשקט היא תוצאה של הרבה פעולות אחראיות של אנשי צבא וממשל במדינות מפוקפקות, הרבה כסף (בעיקר אמריקאי) שנשפך על ניטרול הנשק ועל "המצאת" עבודה לכל אותם מדעני גרעין מובטלים כדי שלא ילכו "לעבוד" אצל מדינות מפוקפקות עוד יותר, ובסופו של דבר גם מאמץ דיפלומטי אדיר לשיכנוע המדינות החדשות שמצאו את עצמן עם נשק גרעיני – אוקראינה, בלארוס וקזחסתאן, לוותר עליו מרצונן. ובנוסף לכל זה – הרבה מזל. אם תתפרק הפדרציה הרוסית יכול להיות שהאנשים האחראיים לעניין יפעלו שוב בחוכמה ובאחריות, אבל זה הימור מאוד רציני. והעובדה שאוקראינה, שויתרה על הנשק הגרעיני שלה בין השאר תמורת התחייבות בינלאומית לשמירה על הגבולות שלה, כיום מוצאת את עצמה עם שכנה שמכרסמת באותם הגבולות, לא מבשרת טובות לסיכויים של מדינות עתידיות להחליט באופן דומה לוותר על הנשק שלהן.

ורוסיה רחוקה מלהיות הדאגה היחידה. ברשימת המדינות הגרעיניות נמצאת עדיין מדינה הפכפכה ורווית אלימות, מדינה שמעורבת מאז הקמתה במלחמות חיצוניות ופנימיות, ומאוד לא ברור עד כמה אפשר לסמוך על האנשים שאצבעותיהן נמצאות על הכפתור – פקיסתאן.

כל הסימנים מראים על חוסר יציבות במדינה הזאת. מדינה שסוכנות המודיעין שלה ידועה בתור הפטרונית של מספר אירגוני טרור שפועלים במדינות השכנות, כולל הטליבאן באפגניסתאן, ומדי פעם בפקיסתאן עצמה. מדינה שמצד אחד משתעשעת עם האיסלאם הקיצוני, ומצד שני סופגת ממנו מדי פעם פיגועי ענק; מדינה שאיבדה כבר כמה ממנהיגיה לפיגועי טרור; מדינה שנמצאת בסכסוך ותיק ואלים עם שכנתה, מעצמה גרעינית לא לגמרי יציבה בעצמה; וגם פה לא כולם זוכרים, מדינה רב לאומית שבחלק מלאומיה יש הרבה מאוד מחשבות בדלניות ועצבניות. כמו במקרה הרוסי, מספיק שאחת הצרות האלה תתלקח מספיק, ולא בלתי אפשרי שהמדינה תתחיל תהליך התפרקות; במצב כזה, מאוד לא ברור מה יקרה עם הנשק הגרעיני שלה. מלחמה גרעינית בין פקיסתאן והודו עלולה גם להתלקח למלחמת עולם – פקיסתאן היא בת ברית קרובה של סין, הודו היא בת ברית קרובה של ארצות־הברית.

יש עדיין מחלוקות בשאלה מה בדיוק יקרה לעולם בתרחיש של מלחמה גרעינית – תלוי את מי שואלים ותלוי עד כמה נרחבת המלחמה, זה יכול לנוע בין המון הרוגים בשני המדינות הלוחמות, עד השמדת המין האנושי, ובאמצע כל מיני תרחישים הוליוודיים מהז'אנר הפוסט־אפוקליפטי. האמת היא שאנחנו לא ממש יודעים – יש גבול לכמה אפשר לנבא בתיאוריה. הניסיון המעשי של העולם עם נשק גרעיני עדיין מוגבל וטוב שכך.

אבל מה לגבי ההשמדה ההדדית המובטחת, והמעבר של העולם להיות פחות ופחות אלים עם הזמן?

הבעיה עם הטיעונים האלה, למרות שבמידה מסוימת הם נכונים, היא שהדיון בין "הימנעות ממלחמה גרעינית" ו"מלחמה גרעינית" הוא מאוד לא סימטרי: הימנעות ממלחמה גרעינית צריכה לקרות שוב ושוב, כל יום, לנצח או עד שנמצא איזשהו פתרון לסכנה הגרעינית. מלחמה גרעינית, לעומת זאת, צריכה לקרות רק פעם אחת. עד עכשיו עברו קצת יותר משבעים שנים מאז סוף מלחמת העולם השניה; האם זו תקופה מספיקה בשביל להשתכנע שמדינות העולם לא רוצות להשתמש בנשק גרעיני? כבר היו תקופות ארוכות יותר של שלום בעולם, שאחריו הגיעו מלחמות נוראות. מי יודע אם המתינות הגרעינית עד עכשיו הייתה תוצאה של ההשמדה ההדדית המובטחת, או אולי פשוט היה לנו מזל שהמספר המועט יחסית של אנשים שהיו עד עכשיו מסוגלים להפעיל נשק גרעיני היו אנשים אחראיים יחסית? מי יודע אם המצב הזה לא ישתנה? אף אחד. הסכנה עדיין איתנו.