חופש הביטוי ומדינות מתוקנות

בתזמון מושלם יצא שאני קורא בימים אלה את "אודות החירות" מאת ג'ון סטיוארט מיל, ספר שחלק נכבד ממנו מדבר על חופש הביטוי ומסביר למה הוא חשוב. והנה, במיוחד לכבודו, מגיעה דוגמה מצוינת לשלטון שלא מאמין בחופש הביטוי: מרין לה־פן עומדת לעמוד לדין על שפירסמה בטוויטר שלוש תמונות של הוצאות להורג מטעם דאע"ש. היא עומדת לדין על "הפצת תמונות אלימות".

לא מדובר פה באיזושהי הטעייה, התמונות אמיתיות לחלוטין. לא מדובר בהוצאת דיבה, היא בסך הכול הגנה על תנועתה מההשוואה לדאע"ש. אפילו קשה להגיד שמדובר בחוסר נימוס – אחרי בקשה ממשפחתו של אחד ההרוגים מהתמונות, היא הורידה את התמונה שלו. אז על מה הבעיה? אם נשאל את לשון החוק, כפי שאני רואה בהודעת הפרלמנט האירופי על הסרת החסינות שלה, הבעיה היא שהיא הפרה את החוק הצרפתי האוסר על "הפצת תמונות אלימות שצפויות לפגוע בכבוד האדם". והם מגדילים ומוסיפים ש"אומנם התמונות שפרסמה הגב' לה־פן זמינות לכולם לצפייה דרך גוגל, ופורסמו מחדש באינטרנט פעמים רבות מאז שפורסמו אצלה, אבל זה לא משנה את העובדה שאופיין האלים צפוי לפגוע בכבוד האדם".

אני בספק אם צריך אפילו לכתוב עד כמה זה אבסורדי. האם כבוד האדם ייפגע מזה שהיא משתפת את התמונות בטוויטר, ולא מזה שהתמונות פורסמו בכל מקום בתקשורת? האם כבוד האדם כל־כך רגיש שהוא לא יצליח להתגבר על הכאב ולסגור את חלון הדפדפן שאף אחד לא הכריח אותו לפתוח? נראה לי שהתשובה ברורה. קשה לי להאמין שיש מישהו, לא משנה אם מאוהדי לה־פן או לא, שמאמין ברצינות שהחלטה כזאת היא תביעה כנה לצדק ולא רדיפה פוליטית. האם איזה ז'וזף אקראי ממרסיי שהיה מעלה תמונה כזאת לטוויטר שלו היה עומד לדין? תחליטו אתם. האם הפרלמנט האירופי היה מצביע להסרת החסינות הפרלמנטרית של פוליטיקאי אם זה היה מישהו אחר, אולי מישהו שאוהב את האיחוד האירופי? תחליטו אתם.

ולא שזה חסר תקדים. בשנים האחרונות התנהל בהולנד משפט אבסורדי לא פחות, שבמסגרתו חירט וילדרס עמד לדין על ששאל באסיפת בחירות אם הם רוצים "יותר או פחות מרוקאים" בהולנד, לקריאות תגובה "פחות" מהקהל. בישראל זה כנראה היה עושה קצת כותרות בחדשות על "השד העדתי", אבל קשה לי להאמין שאפילו עורך הדין הלהוט ביותר היה מנסה לערב את בית המשפט. אבל זוהי אירופה של היום. סקרים הראו שמעט מאוד אנשים בהולנד באמת האמינו שיש פה איזשהו משפט רציני ולא רדיפה פוליטית, גם כאלה שרחוקים מלהצביע לוילדרס.

כמו שכבר אמרתי בעבר, אני לא חובב גדול לא של וילדרס ולא של לה־פן, אבל לא חוכמה גדולה לרצות חופש ביטוי לאנשים שאנחנו אוהבים. חופש הביטוי הוא מהדברים שממשלה שמתרגלת לקחת, לא בקלות תיתן בחזרה. היום סתמו פיות לאנשים ה"לא נחמדים" – מחר ה"לא נחמדים" האלה יהיו בעצמם הממשלה ואז נצטרך לקוות מאוד שהם יהיו אחראיים מספיק כדי לא לרדוף את המתנגדים שלהם כמו שאלה רדפו אותם. וגם אם לא – אם הממשלה ה"נחמדה" היום סותמת את הפיות שלהם, מחר זה יכול להיות כל אחד אחר שלא ימצא חן בעיניה. רדיפה פוליטית היא משחק באש, והיא כנראה סימפטום למצבו הקשה של האיחוד האירופי. ככל שממשלה חלשה יותר, ככה היא מרגישה יותר צורך לרדוף את מתנגדיה – הפרנויה מתחזקת, התחושה שהברברים בשער אז חייבים לעשות משהו, התחושה שאין מה להפסיד. אם הפרלמנט האירופי חושב שאין לו דרך אחרת חוץ מרדיפה משפטית למנוע מהפופוליזם לפרק אותו, אם ממשלת צרפת חושבת שאין לה דרך חוץ מרדיפה משפטית למנוע ממרין לה־פן להיות נשיאת צרפת, אז הם כנראה צודקים. והם רק מזרזים את התהליך – בהולנד המשפט המגוחך רק חיזק את וילדרס בסקרים, ואני לא אופתע אם אותו הדבר יקרה גם ללה־פן.

וזה מגוחך במיוחד כי דווקא המומנטום איתם כרגע – הסקרים בצרפת צופים ללה־פן הפסד בסיבוב השני בבחירות לנשיאות. הסקרים בהולנד צופים לוילדרס התחזקות מתונה יותר ממה שחשבו בימי השיא, שכנראה לא תספיק לו כדי לעשות מהפך פוליטי מוחלט בהולנד (אלא אם הוא ישכיל לעשות איזושהי עסקה עם כוחות מתונים יותר כמו שכתבתי בעבר, אבל בינתיים נראה שהכוחות המתונים האלה לא מתלהבים מהרעיון).

בכל מקרה, המפסיד הגדול פה הוא חופש הביטוי. הייתי כותב יותר על למה הוא כל־כך חשוב, אבל לא פשוט לעשות את זה בכמה פסקאות, אולי מתישהו פשוט אתרגם גם את ג'ון סטיוארט מיל. כשמדברים בישראל על דברים פגומים בשלטון אוהבים להשתמש בביטוי "מדינה מתוקנת" – במדינות מתוקנות עושים ככה, במדינות מתוקנות עושים אחרת. אומרים את זה ובדרך־כלל חושבים או על ארה"ב, או על אירופה (ומבחינת התקשורת בדרך־כלל "אירופה" זה צרפת), או על בריטניה. אז למי שאוהב דמוקרטיה, כדאי לזכור – לארה"ב יש בעיות, לאירופה יש בעיות, לישראל יש בעיות, ואף מדינה איננה "מתוקנת". אולי בפעם הבאה שרוצים לשפר משהו בישראל, עדיף להגיד: "בתור מדינה מתוקנת, כדאי שנתנהל טוב יותר כדי לשמש דוגמה למדינות הפגומות". אם בישראל מתלוננים על "סתימת פיות" כשהממשלה מחליטה לא לממן איזשהו ארגון, אולי זה אומר שהמצב די טוב – הנה אנחנו רואים איך נראית סתימת פיות אמיתית, ודווקא ממי שחשבנו שהן "המדינות המתוקנות".

מודעות פרסומת

איסלאם צרפתי

ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס פירסם מאמר שבו הוא מפרט את התוכנית שלו למאבק באיסלאם הקיצוני ושילוב האיסלאם בצרפת, תחת הכותרת "לבנות מחדש את האיסלאם הצרפתי". ולא במקרה "האיסלאם הצרפתי" – מהמאמר משתמע שהתוכנית שלו היא לא מאבק באיסלאם כמו שמתכננים רבים, לא עצימת עיניים כמו שעושים אחרים, אלא חיבוק דוב חזק לאיסלאם עד שיהפוך לחבר ממושמע בקבוצת הדתות המקובלות בצרפת. האם זה יכול לעבוד? תחליטו אתם.

אחת המטרות של הבלוג הזה היא להביא דעות ומגמות מהעולם שלא מיוצגות היטב בתקשורת הישראלית. לא מזמן הבאתי לכם את נקודת המבט של ויקטור אורבן, ההיפך הגמור מואלס, וסיפרתי שהתקשורת הישראלית נוטה להיות מיושרת לפי התקשורת הבינלאומית, בעיקר זו הדוברת אנגלית וצרפתית. אבל בנקודה אחת זה לא נכון – התקשורת הישראלית נוטה לקבל את כל מה שאומרת התקשורת הבינלאומית, חוץ מנקודה אחת – היחס לאיסלאם באירופה. בישראל, התפיסה המקובלת היא שהאירופאים מתייחסים לכניסת האיסלאם בתמימות מסוכנת, ולא מבינים מה באמת ניצב מולם. האם זה נכון? אולי. אבל חשוב לשמוע גם מה אומרים "התמימים" עצמם. לחלק מהם, בראש ובראשונה למנואל ואלס, יש תוכנית. אפשר להסכים או לא להסכים איתה, אבל היא כן מבוססת על מחשבה ולא רק על פרחים ומחשבות נעימות.

את ויקטור אורבן הגדרתי כ"אינטלקטואל אירופי מהדור הישן". ואלס הוא אומנם לא זה, אבל הוא כן יודע לדבר ולכתוב לעניין, ולא סתם להפריח סיסמאות. הוא כן מתחיל את דבריו עם קצת דיפלומטיה, מספר קצת על תולדות הקשר בין צרפת לעולם המוסלמי ומסביר עד כמה טבעית נוכחות האיסלאם בצרפת. הוא חוזר קצת על האמירה השחוקה (ויותר חשוב – השגויה, לטעמי) שלפיה דאע"ש תוקפים את צרפת בגלל שהיא מודל לדו־קיום מוצלח בין מוסלמים ולא־מוסלמים, ומוסיף גם את פעילות הצבא הצרפתי באפריקה. הוא מתפייט קצת על העיר שבה גדל עם הדו־קיום המהולל שלה, ומספר כמה נורא שהגענו לאלימות של היום. עד כאן אין משהו חדש.

אז מה בפועל הוא מתכוון לעשות? הוא רוצה לאלף את האיסלאם בצרפת. הוא לא מכחיש את הקשר בין האיסלאם הקיצוני והטרור ("לא כל הסלפים הם ג'יהאדיסטים, אבל כמעט כל הג'יהאדיסטים הם סלפים", משפט שבדרך־כלל מגיע מגורמים ימניים הרבה יותר), ומתאר את האיסלאם הקיצוני כייבוא מבחוץ, אפילו תוך אזכור האחים המוסלמים כאחד מגורמי האלימות. ובתגובה, הוא רוצה ליצור איסלאם צרפתי. אם פעם דיברו על תורכיה בתור המודל לאיסלאם דמוקרטי, ואלס מציע שזו בכלל תהיה צרפת: "ארצנו צריכה להוות דוגמה מזהירה לכל העולם שהאיסלאם יכול להשתלב עם דמוקרטיה". הוא מדבר על הכשרת אימאמים ומטיפים מוסלמים־דמוקרטים בצרפת, כולל המשפט המדהים הבא: "צרפת צריכה להפוך למופת אירופי מזהיר בלימודי תיאולוגיה איסלאמית".

הנקודה העיקרית שהוא מדגיש היא המאבק במימון מסגדים על־ידי מדינות זרות, נושא שעכשיו נמצא חזק בכותרות בצרפת. ההנחה היא שגורמים זרים מנסים להתסיס את האוכלוסייה המוסלמית באירופה ועושים זאת על־ידי מימון מסגדים וצדקות למוסלמים באירופה בתמורה להשפעה על התכנים שיועברו להם – הנחה שיש לה על מה להתבסס. שני מאמרים נוספים מאותו העיתון נותן קצת רקע על הדיון. במפלגה הרפובליקנית (מפלגת האופוזיציה העיקרית, ימין־מרכז מול מפלגת השלטון מהשמאל־מרכז) תומכים במאבק, ונוזפים בסוציאליסטים שלא עושים מספיק בכיוון, תוך ציון העובדה שמסגד גדול עומד להיבנות בניס במימון סעודי. העיתון מצטט נתונים ממשרד הפנים שאומרים שיש כיום כ 2,500 בתי תפילה מוסלמים בצרפת, כולל 90 מסגדים, ומצטט טענות שיש כיום 410 מסגדים בבנייה. אבל יכול להיות שממילא לא יהיה להם מה לעשות – חוקי הפרדת הדת מהמדינה הנוקשים שלהם, בני יותר ממאה שנה, אוסרים על המדינה להתערב בבניית בנייני דת, כך שהם קצת בבעיה. אם המדינה לא יכולה לממן מסגדים בעצמה, אז יממנו אותה אחרים ובכסף הזה יקנו השפעה על התכנים המועברים שם. נחכה ונראה אם ואלס ימצא פתרון.

עד כאן התוכנית. הגיוני? תחליטו אתם. מצד אחד לא כדאי לפסול את הגישה הזאת לניטרול האיסלאם הקיצוני – כדאי לזכור שלמרות המנהג הרווח כיום לזלזל בתרבות המערב, היא נוטה להיות די מפתה. רוב האנשים עדיין מעדיפים לבלות את זמנם בציד פוקימונים ולא במלחמות דת, שנוטות להיות פחות נעימות. אבל זה הימור. זה יכול בהחלט להיכשל, והשאלה החשובה בעיני היא האם כל אותם הצרפתים שבחרו במפלגה הסוציאליסטית (ולפניה במפלגה הרפובליקנית על שלל גלגוליה מהעבר) באמת רצו שארצם תהפוך לשדה ניסוי חברתי ענק, שאם ייכשל עלול להביא עליהם אסון, וכל זה בשביל לחנך לדמוקרטיה מיליוני אנשים שלא היה להם כל קשר לצרפת. בשנה הבאה יהיו בחירות חדשות לנשיאות, ולצרפתים תהיה עוד הזדמנות להחליט שהם לא רוצים.

במידה מסוימת הגישה הזו של האליטות האירופאיות מזכירה בחור חביב בשם קָאיוּס מוּזָרוּס:

למי שלא גדל על חוברות אסטריקס – הבחור החביב הנ"ל היה דמות מאחד הפרקים בסדרה, שבדיעבד גיליתי שנכתב כפארודיה על ז'אק שיראק. מוזרוס (במקור Caius Saugrenus) היה פוליטיקאי צעיר ומבטיח, כוכב עולה באימפריה הרומית, שהבטיח ליוליוס קיסר שהוא מצא דרך להביס את הכפר הגאלי העקשן – להעסיק אותם בייצור מנהירים עד שישמינו ויתרככו מרוב מותרות שיספק להם הכסף שירוויחו, וכך לא ירצו יותר להילחם. אם זה עבד או לא, תצטרכו לקרוא בעצמכם. ואם זה יעבוד לצרפת או לא, את זה כולנו עוד נראה. אני לא בונה על זה, אבל לא פוסל לגמרי את האפשרות.