הרהורים על פידל קסטרו

לא פעם אנשים שביקרו אצלי הרימו גבה על אחד הספרים במדף שלי, אולי יותר מכל ספר אחר: "פידל – אוטוביוגרפיה"[1], תרגום עברי לספר הזיכרונות של פידל עם העיתונאי אִגְּנַסְיוֹ רָמוֹנֵתְּ. יש כנראה סוג מסוים של אנשים שצפויים לשים ספר כזה על המדף, ומכרים שלי מניחים שאני לא אהיה אחד מהם. מניחים די בצדק, אפשר להגיד, אבל הספר הזה התגלה דווקא כאחת ההפתעות החיוביות ביותר שקראתי. מומלץ בחום.

קודם כל, אני תמיד תומך בקריאת כתבים של אנשים שאני לא מסכים איתם. כשמדובר באנשים שמייצגים אידיאולוגיה מסוימת ולא רק מעבירים עובדות, זה נראה לי הרבה יותר הגיוני מלקרוא ספרים של אנשים שאני מסכים איתם – אם אני ממילא מסכים איתם, למה אני צריך שהם ישכנעו אותי באידיאולוגיה שאני כבר מסכים איתה? עדיף לנסות משהו מאתגר יותר. הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת כותבים לעניין כשהם מנסים לשכנע. אם היו להם דברים כל־כך טובים להגיד, סביר להניח שכבר הייתי נתקל בהם בעבר ומשתכנע. אבל מדי פעם מגיע מישהו שגם אם אין לו דברים מספיק משכנעים כדי לגרום לי לעבור לצד שלו, הוא עדיין מדבר לעניין ומספק לי כמה תובנות חדשות וצורת השקפה שונה על עניינים. ולהפתעתי, פידל קסטרו התגלה כאחד מהם.

למה אני אומר את זה? כי בניגוד לרוב הרשעים שבמנהיגי העולם, הוא מצייר את עצמו כבעל כוונות טובות. כן, כמעט כולם יטענו שיש להם כוונות טובות (יש גם כאלה שלא, כאלה שמודעים לכך שהם מושחתים או רשעים, אבל הם מעטים וכנראה לא יכתבו ספרים על זה), אבל כשהם יפרטו את הכוונות האלה, אני לא אסכים שהן טובות – ולדימיר לנין טען ברצינות שדיקטטורת פועלים היא מטרה טובה, ובניטו מוסוליני טען שחיזוק האומה מעל הכול היא מטרה טובה, ואני לא מסכים איתם. מה שמעניין בפידל הוא שהוא מדבר בשם כוונות שכמעט ללא יוצא מן הכלל, גם אני רואה בהן מטרות טובות. האם הוא מתעלם מדברים קשים שהוא עשה בדרך להגשמת המטרות האלה? או שאולי הוא בכלל משקר ואלה אינן המטרות שלו, הוא רק אומר את זה בשביל להישמע טוב? יכול להיות. אבל הוא לא חייב. רוב רשעי העולם, כולל רוב שותפיו של פידל ל"מהפכות סוציאליסטיות" למיניהן. לא נשמעים לי כבעלי כוונות טובות בכלל. אז מעניין לראות מה הסיפור מאחורי המהפיכה הקובנית.

הדבר הראשון שאפשר להאשים בו את קסטרו הוא שהוא תפס את השלטון במהפיכה אלימה, אבל האם באמת יש פה במה להאשים? מהפיכה אלימה נגד דמוקרטיה היא פשע. אבל כשהמדינה נשלטת על־ידי רודן שבעצמו תפס את השלטון במהפיכה אלימה, איזו לגיטימציה יש לה? פולחנסיו בטיסטה היה, גם לדעת האמריקאים שעבדו איתו, רודן רשע ומושחת. לא נראה לי שאפשר לזקוף לרעתו של קסטרו את המהפיכה עצמה. גם לגבי האופן שבו הוא נלחם, מהתיאורים שלו עצמו הוא נשמע אצילי למדי. כמובן שלא חייבים להאמין, אבל שוב – הוא לא חייב. לא חסרים מנהיגים שיתפארו בהריגת אויבים רבים ככל האפשר, וידברו על כך ש"לבוגדים לא מגיעות זכויות" וכו'. קסטרו מקפיד להדגיש שהוא ואנשיו לא עינו אף אחד, לא פגעו יותר ממה שצריך, היו אדיבים לאוכלוסייה האזרחית, כולל לאזרחים תומכי בטיסטה. הוא אפילו מספר על הוצאה להורג של אנשים שהתנהגו לא כראוי לאזרחים (עוד על הוצאות להורג בהמשך).

הבעיה העיקרית מגיעה עם שיטת השלטון שלו. קסטרו לא מדבר על דמוקרטיה לטוב או לרע, וכשהוא מדבר על כלכלת שוק חופשי הוא נשמע, בניגוד לרוב הזמן, כמו מרקסיסט מצוי. אני כמובן לא יכול לקבל מנהיג שמסרב לתת לאזרחים לבחור אותו ולכן קסטרו עדיין נמצא אצלי בקטגוריית "רשע", אבל עדיין צריך קצת פרופורציות. כשקסטרו עלה לשלטון, צורת השלטון המקובלת באמריקה הלטינית הייתה דיקטטורה רצחנית. מי היו השכנים שלו? אנשים כמו רפאל תרוחיו, משפחת סומוסה, פרנסואה דובלייה. ולא רק זה, אלא גם לאנשים שהתנגדו לרודנים האלה הייתה נטייה להיעלם בנסיבות מסתוריות. מי שרוצה לאבד כל אמון בארצות־הברית כדאי שילמד קצת על תולדות המעורבות של הממשל האמריקאי והסי־אי־אי במדינות אמריקה הלטינית באותה התקופה, זה די מחריד (ולא מדובר על תאוריות קונספירציה, מדובר על דברים שפורסמו מאוחר יותר על־ידי הממשל האמריקאי בעצמו) – חלק נכבד מהרודנים הרצחניים של אותה התקופה עלו לשלטון על גבי כידונים אמריקאיים, שהעדיפו רודן רצחני שישרת את האינטרסים שלהם על־פני כל אחד שאולי עלול לחייך קצת לכיוון הרוסים. זה שקסטרו נאלץ להגן על עצמו מאינספור נסיונות התנקשות והפיכות שאורגנו על־ידי המעצמה הגדולה ביותר בעולם שנמצאת ממש לידו אומנם לא פותר אותו מהאשמה ברודנות, אבל בהחלט נותנת לו נסיבות מקלות.

כמובן, ההצלחות היחסיות שלהם בחינוך וברפואה די מפורסמות. הכלכלה לא משהו, אבל פה קשה להאשים אותו – מן הסתם כל מדינה שתוחרם כמו שקובה הוחרמה תסבול מבעיות כלכליות. בסך הכול נראה לי שמבחינת תוצאות, הוא הצליח קצת יותר מרוב מדינות הסביבה.

נושא מעניין במיוחד הוא היחס להומוסקסואלים. קסטרו מודה שהיחס היה לא טוב, ולא רק שהוא לא יוצא למתקפה אנטי־להט"בית בסגנון פוטין, הוא מדגיש שזה לא ראוי ושמה שהם עשו היה מתוך הכרח בחברה הקובנית המצ'ואיסטית של אותה התקופה, ושבסופו של דבר עם השיפור בחינוך הוא שמח לבטל את האפליה הזאת. כרגיל, אפשר (וכדאי) לחשוד בכנות שלו, אבל כן חשוב שהוא אומר את זה, כשבכלל לא חסרים מנהיגים כיום שעדיין תוקפים את הלהט"בים. באופן די דומה הוא מכה על כמה חטאים נגד אנשי דת, ומדגיש שאין לו בעיה איתם.

משהו שמאוד עניין אותי הוא יחסי החוץ שלו. הוא בכלל לא מתלהב מהסובייטים, שמבחינתו היו בעלי־ברית הכרחיים מול האמריקאים שניסו להפיל אותו, אבל הוא לא ראה בהם דוגמה טובה במיוחד. הוא מסכים עם רוב הביקורות שרוב האנשים מטילים על ברית המועצות, ונותן אפילו כמה דוגמאות לאנשים שהסתכסכו איתו בגלל שהיו סטליניסטיים מדי בניגוד אליו. הוא מתגאה מאוד במעורבות הקובנית במלחמות באפריקה, בעיקר באתיופיה ואנגולה. על אתיופיה חבל שהוא לא מדבר יותר, כי עד כמה שידוע לי הצד שהוא תמך בו יצר דיקטטורה איומה שלא ממש עולה בקנה אחד עם הערכים שהוא מתיימר אליהם. באנגולה אפשר יותר להבין – אני לא מאוד מתמצא במלחמה הזאת, אבל קשה לבוא בטענות למי שנלחם במלחמה שהצד השני בה הוא צבא האפרטהייד הדרום־אפריקני. בסופו של דבר המאזן שלו הרבה פחות נורא משל ארצות־הברית, שאם נסתכל על כל המלחמות הזרות שהיא השתתפה בהן באותה התקופה, ועל המשטרים האיומים שהיא עזרה להם, נראה לי שהוא הפחות גרוע. וממילא, הוא מתפאר הרבה יותר בייצוא הרופאים של קובה מאשר ייצוא החיילים שלה.

אחת הביקורות הנפוצות נגדו היא לגבי הוצאות להורג, ואני מעולם לא התרשמתי כמו אחרים מעניין עונש המוות. אין ספק שזה לא דבר טוב (גם קסטרו אומר, אגב), אבל לדעתי המחשבה שיש הבדל כל־כך גדול בין השלכת אדם לכלא לכל חייו לבין הוצאה להורג היא קצת היתממות. אפשר להתווכח עם עונש המוות ויש סיבות טובות להתנגד לו, אבל אני לא מחשיב אותו כעניין עד כדי כך משמעותי.

בסופו של דבר, קסטרו הוא רודן, אבל לכל דבר רע שהוא עשה חוץ מהעובדה הבסיסית הזאת יש לו תשובות לא רעות. זה לא הופך אותו לגיבור, אבל זה כן מציב אותו די נמוך ברשימת הרשעים. אני ממליץ בחום לקרוא וללמוד קצת על האתגרים של אדם שצריך לנהל מדינה בנסיבות האלה. מה שהפך את הספר לטוב במיוחד זה הפשטות והענייניות שלו. מעט סיסמאות והרבה התייחסות מעשית לאתגרים שעמדו בפניו. גם למי שלא מסכים איתו, ואולי בעיקר למי שלא מסכים איתו, זו חוויה מעניינת.

בכל מקרה, נאחל לקובה דמוקרטיה במהרה.

[1] במקור: "Fidel Castro : Biografía a Dos Voces" ("פידל קסטרו: ביוגרפיה בשני קולות").